מאמר זה נלקח באישור מהאתר ג'נדר קריטיקל ישראל
המקור: מאמר (27.2.2022), שפורסם באתר Transgender Trend
תרגום: נעמה עציץ
מתוך "מי אנחנו" באתר "Transgender Trend":
"אנחנו קבוצה של הורים, אקדמאים ואנשי מקצוע מתחום הטיפול בילדים, ללא השתייכות פוליטית או דתית וממגוון רקעים.
אנו מאוחדים בדאגתנו בנוגע לתהליך ה"מעבר הרפואי" המקובל היום בילדים וצעירים ומחיקת ההגנות המבוססות על מין, של בנות במערכת החינוך ובחברה בכללותה."
מעבר חברתי בגיל הילדות
* המונח "מין - Sex" מתייחס לחלוקה על פי זהות מינית בינארית (זכר ונקבה).
המעבר החברתי בילדות מתואר כ'נחמד' ו'מאשר'. אך לקראת מה אנו מכינים היום ילד לבגרות, אם אנו מעמידים פנים שהוא משתייך למין השני בחלק משמעותי מתקופת ילדותו?
פסיכולוג קליני, בעל ניסיון טיפולי של למעלה מ-15 שנה בעבודה עם מבוגרים, ילדים ומשפחות, מסביר את ההשלכות הבלתי נמנעות של המצב השורר בתרבות המערבית.
ילדות שאבדה לא תשוב
כשזה קרה בפעם השלישית תוך שבוע, התחלתי לתהות ממש. ההורים היו מספרים לי על המתבגר שלהם, על עוגמת הנפש, המחשבות האובדניות והפגיעה העצמית (Self Harm) ואז הם היו זורקים משהו באופן כל כך אגבי, עד כי בקלות יכולתי לפספס אותו: "אה, והוא טרנס, הוא שינה מגדר בגיל חמש (או שש או שבע), אבל מבחינה זאת, אין בעיה, הכל בסדר".
לשמע מילים אלו ידעתי שעלי להתרחק מהנושא כמו מאש – אין לך מה לחפש שם, הזהירו אותי.
אני פסיכולוג, התפקיד שלי הוא לחקור, לחפש משמעות. אני עובד עם משפחות וצעירים. אני מנסה להבין מדוע אנשים מתנהגים ומרגישים כפי שהם מתנהגים ומרגישים ואז לחלוק את התובנות הללו. אני שואל שאלות לא נוחות לפעמים, במיוחד הורים, על האופן שבו ההתנהגות של כל בני המשפחה כרוכה זו בזו וקשורה זו בזו וכיצד ילדים יכולים לפעמים לבטא את המצוקה של היחידה המשפחתית כולה. בדרך כלל אני סקרן לגבי כל שינוי משמעותי בחייו של ילד. אני שואל: אז איך זה קרה? מה קרה באותה תקופה? כיצד התקבלה ההחלטה הזו?
אבל לא לגבי הנושא הזה.
אני לא באמת יכול לשאול על הזהות המגדרית שלהם מחשש שאתפס כטרנספוב ואז יאשימו אותי בביצוע טיפול המרה. אני מחויב לחגוג איתם את הזהות הטרנסית, להשתמש בכינויים המועדפים עליהם וחלילה לא לשאול שאלות בנוגע למשמעות של ההתנהגות הטרנסית. אני יודע היטב למה בדיוק מצפים ממני.
סיפורי הילדים האלה התחילו שנים קודם לכן, ואני יודע את זה כי ראיתי חלק מזה קורה בפייסבוק.
חברים רחוקים בפייסבוק היו אומרים דברים כמו "ידענו כבר כמה זמן שהיום הזה יגיע, אבל היום עשינו את הצעד. הספר קיצץ את שערה של ג'ואנה וזרקנו את בגדיה הישנים. אנו מקבלים בברכה את ג'וזף למשפחתנו!" לכך מתלווה תמונה של ילדה קורנת ושמחה בת 4 עם שיער קצר שלובשת חולצת טריקו של ספיידרמן. כל כך קל לבצע מעבר מגדרי לילד בן ארבע, גִּזְׁרו או הצמיחו את שיערו ואף אחד לא יבחין בהבדל. ולכל מי שיביע חששות ירגיעו אותו ויגידו שזה "הפיך לחלוטין, זה רק בגדים וכינויי גוף! אף אחד לא מתכוון להעביר ילדים את המעבר המגדרי הרפואי! די עם הפאניקה המוסרנית הזו!".
אז כעת ג'ואנה היא ג'וזף והיא חיה את ילדותה. אומרים לכולם לכנות אותה 'הוא' וקונים לה בגדים במחלקת הבנים. היא משחקת כדורגל ואמה מפרסמת תמונות שלה מתבוססת בבוץ עם הכיתוב 'בן עד הסוף!' ובעקבות כך מקבלת זרם של תגובות מחמיאות על אילו הורים נהדרים הם, כמה מזל יש לג'וזף וכמה הוא 'בן'. אם ג'וזף אוהב בובות או מסתובב עם הבנות או אפילו אוהב ללבוש שמלות, הוא פשוט שובר סטריאוטיפים מגדריים או מציג את הצד הרגיש שלו. ג'וזף מבלה את ילדותו עם אישרור (חיזוק הטרנסיות) של היותה בן זכר בכל רגע ורגע של חייו. כל מי שיש לו התלבטויות שותק, כי הוא יודע שהוא יחסם ויגורש מיד.
אלא שג'וזף הוא ילד החי עם סוד. לפני המעבר, ג'ואנה הייתה ילדה שלפעמים רצתה להיות בן, וזה היה ידוע וגלוי לכולם. עכשיו מתייחסים אל ג'וזף כאל בן, ולמרות זאת יש בו משהו שונה אך אנשים רבים אינם יודעים זאת. אך הוא יודע את זה, ההורים שלו יודעים את זה, אבל אסור לאנשים להזכיר זאת ולו ברמז או אפילו לשאול אותו כיצד הוא מרגיש לגבי זה. אם יעזו לשאול, הם טרנספובים.
בפני ג'וזף עומדות כמה ברירות אך אף אחת מהן איננה טובה. הוא יכול להעמיד פנים שהוא איננו שונה מכל בן אחר, למרות שהוא מבחין בהבדלים מידי יום ביומו בלכתו לשירותי הבנים, או שהוא ירגיש יותר ויותר מוטרד מהעובדה שכולם אומרים לו שהוא בן. הוא אמנם חי בעולם כבן, אך המציאות היא שאין לו גוף של בן. בדרך כלל התמודדות זו תהיה מעבר לכוחותיו להתמודד עמה ולכן הוא ידחיק את הקונפליקט הפנימי. הוא יתנתק מגופו.
ג'וזף נמצא במצב קשה ביותר. העובדות השונות בחייו אינן מצויות בהלימה זו לזו. המבוגרים בחייו אומרים לו שהוא בן, אבל הוא יכול לראות שאין לו גוף כמו של בנים אחרים. לעתים קרובות הוא יסרב לחלוטין לדבר על זה. סירוב זה יתפרש כסימן לדיספוריה המגדרית שלו – הוא אפילו לא יסתכל על איבר המין שלו או יסרב להכיר בו. ההורים שלו יגידו שהם לא יכולים לדבר על זה, כי זה מאוד "מעצבן" אותו.
לפעמים הוריו יספרו לו סיפורים על כך שהוא יגדל הוא יוכל לעבור ניתוח ממיר מגדר ויהיה לו פין, ומכיוון שהוא ילד הוא מאמין להם לגמרי וחולם על היום שהוא כבר לא יצטרך להתמודד עם הדיסוננס הבלתי ניתן להתרה בין מה שמשפחתו וחבריו אומרים לו שהוא, לבין הגוף שהוא יודע שיש לו. זה הדיסוננס שנוצר בעקבות המעבר המגדרי-חברתי שלו.
מעבר מגדרי חברתי הוא אסטרטגיה עם תאריך תפוגה. זו אסטרטגיה לטווח קצר עם השלכות ארוכות טווח. שיטה זו עובדת בהצלחה בקלות רבה בילדים צעירים טרום גיל ההתבגרות, תקופה בה קשה פעמים רבות להבחין בין בן לבת. הילד הצעיר שחווה מעבר מגדרי, נפגש עם התייחסות הסביבה אליו כמשתייך למין השני, ילדים צעירים מאמינים שאכן אלה הם פני הדברים. כולם מרוצים והמעבר החברתי מספק הקלה לטווח הקצר. הילד שמח, ההורים שמחים, כולם חוגגים. אבל בטווח הארוך, דבר זה יוצר בעיה בלתי הפיכה. גיל ההתבגרות עומד להגיע והבשלות המינית בפתח, אך הילד שעבר מעבר מגדרי חברתי נקלע בעל כורחו למצב בלתי אפשרי. אמרו לו כל החיים שהוא ילד (וכל מי שאומר שהוא לא! ילד הוא טרנספובי), אבל הגוף שלו יודע ואומר אחרת.
ילדות שאבדה אינה הפיכה. מה שמספרים לנו בילדותנו הוא בעל השפעה קריטית על חיינו בהווה ובעתיד. המסרים אותם מקבלים ילדים בילדותם, מהווים חלק אינטגרלי מהאופן שבו הם מבינים את עצמם ואת מקומם בעולם. ילד שגדל כשאומרים לו שהוא בן בעוד שהוא יודע שהוא בת, יחווה רק את חווית הסתירה הזו. לא ניתן לחזור ולעשות זאת שוב מחדש. מה שהתקלקל איננו בר תיקון יותר.
ג'וזף גדל ובמשך כמה שנים מאושרות לא היו בעיות נראות לעין. הוריו מעורבים מאוד בקהילה הטרנסית ומרגישים מאוד מחוברים ומאושרים בהחלטתם. ג'וזף אוהב את שערו הקצר ואת נעלי הכדורגל שלו. הוא "אחד מהחבר'ה". ואז גןז'ף מגיע לגיל 10 והשדיים שלו מתחילים להתפתח.
בשש השנים האחרונות אמרו לו שהוא בן. הוא לא עבר כל הכנה בילדותו לעובדת הנשיות הביולוגית שלו. הוא חי ללא הזדהות עם דגמים נשיים לחיקוי, ללא שיחות על משמעות תהליך ההתבגרות בקרב בנות. זה היה משהו שיש להכחישו לחלוטין ולהתעלם ממנו ולא לדבר עליו בכלל. ועכשיו השדיים שלו מתחילים לגדול.
תקופת ההתבגרות היא תקופה שברירית, רגישה ופגיעה עבור בנות צעירות, אבל עבור אלה שנאמר להן שהן בנים דבר זה עלול להיות הרסני.
המעבר המגדרי החברתי עבד עבור ג'וזף בשל העובדה שבנים לפני גיל ההתבגרות דומים מאוד לבנות לפני ההתבגרות, אבל עכשיו דברים עומדים להשתנות. מצוקתו של ג'וזף גדלה ומתעצמת. הוא שונא את גופו ומנוכר לו, הוא שונא את עצמו, הוא לא יכול לשאת את הרעיון של קבלת וסת או חמוקיים מתעגלים. הוא מתחיל לדבר על פגיעה עצמית, על חיתוך עצמי, הוא פשוט לא יכול לשאת ולהכיל את עוצמת הרגשות שלו.
כמובן שהוא לא יכול. כל הדרכים הובילו אותו לשם, ממש מאותו יום שבו לקחו אותה בגאווה לַסַּפָּר כדי לעשות לה 'תספורת של ילד'. המעבר החברתי עובד טוב מאוד בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אין סיכוי שהוא לא יגרום למצוקה קשה יותר כי הילדות אינה הפיכה. הילדים הללו העבירו את ילדותם כשנאמר להם שהם משתייכים למין השני. את הזמן אותו הם יכלו לנצל כדי להתרגל למציאות הביולוגית עמה נולדו – הם השקיעו בהסתרתה. הם יכלו ללמוד שהם יכולים לבטא את עצמם בכל דרך בה יבחרו, בין אם הם נקבה או זכר, אבל במקום זאת הם למדו להכחיש את המציאות הביולוגית של גופם.
כעת, כמובן, המצוקה שג'וזף חש נתפסת כדיספוריה מגדרית המרימה שוב את ראשה. 'צדקנו' אומרים ההורים אחד לשני, "תראה כמה הוא במצוקה לגבי ההתבגרות שלו, תאר לעצמך שהיינו צריכים להתמודד עם זה בשש השנים האחרונות". עכשיו מתחילות המחשבות האובדניות, מכיוון שהילדה מתמודדת עם מציאות בלתי נתפסת – היא פשוט לא יכולה שימשיכו להתייחס אליה כאל בן כאשר יש לה גוף של נערה. ההורים שלה כבר לא יכולים להפוך את הכל ל"בסדר". הם כועסים. הם חשים מצוקה עזה. הם נואשים ורוצים שילדם יטול חוסמי גיל התבגרות. הם רוצים לחזור לאיך שהיו הדברים קודם. מכרו להם שקר וכך גם לכל הסובבים אותם.
מה הייתה האלטרנטיבה? הורים אומרים לי שהילד שלהם היה נחרץ ושפשוט לא הייתה להם כל ברירה אחרת. הם היו חייבים להעביר מגדרית את הילד, אחרת… מה?
מעבר הוא פתרון למבוגרים, אך הוא ההסבר שהדור שלנו נותן לילדים הקוראים תיגר על הסטריאוטיפים. הילד מתנהג בצורה מסוימת, המבוגרים אומרים עליו 'טרנס' ואז הוא 'מתנהג בהתאם'. המבוגרים מרגישים הקלה כי הם חושבים שהם מצאו את הפתרון. הם מפחדים ממה שעלול לקרות לילד שלהם לכשיגדל, אחרי שנאמר להם שההשלכות של אי-ביצוע מעבר מגדרי לילד עלולות להיות הרות אסון. בדרך כלל התאבדות.
יש מעט הוכחות לכך.
למיטב ידיעתי, אין שום מחקר הבוחן תוצאות אצל ילדים שקיבלו את האפשרות להתבטא איך שהם רוצים, תוך התייחסות אליהם על פי המין הביולוגי שלהם. היו לנו כמה ילדים כאלה בבית הספר היסודי בו למדתי. אחת מהן שיחקה כדורגל, הסתובבה עם הבנים ואפילו לבשה בגדי שחייה של ילד לשיעורי שחייה בבית הספר. הייתי מבולבל. הלכתי הביתה באותו יום ואמרתי לאמא שלי ש'אמה' יכול להיות גם שם של ילד.
מאוחר יותר גיליתי שאמה היא בעצם ילדה שנראתה כמו בן, בכוונה. היא ואני הפכנו להיות חברים טובים. היא קיבלה תמיכה בהבעת עצמה כפי שהיא רוצה, אך אף אחד לא חשב לעביר אותה מגדר. היא התמודדה עם גיל ההתבגרות כמו כולנו. היא אמא עכשיו, ועובדת כמתחזקת עצים.
אני חושב על אֵמָה כשאני רואה את הנוער במצוקה של היום ואני תוהה מה הדור שלנו שכח שהורינו ידעו. הם נאחזו במציאות עבורנו, בזמן שאנו היינו צעירים מכדי לדעת את ההבדל.
אז אני מציע להורים לקחת את המצוקה המגדרית של ילדיהם ברצינות, אבל גם בקלילות. קחו ברצינות את הרצונות שלהם להסתפר, ללבוש חולצות ספיידרמן ולשחק כדורגל, אבל העבירו להם את הידע שזה לא הופך אותם לבני המין השני. הם לא מבינים את זה. ילדים צעירים חושבים שהחיצוניות היא מה שמגדיר ילדה או ילד. הם לא יודעים אחרת.
אנחנו המבוגרים כן יודעים אחרת. אנחנו צריכים לשמור את המרחב הזה עבורם. המרחב שבו הם חופשיים לעשות כל מה שהם רוצים, להיות כל מה שהם רוצים – אך לא לשנות את מינם, לשחק עם חד קרן או לטוס למאדים, כי אף אחד מאלה אינו אפשרי. אנחנו יכולים לדמיין זאת, לפנטז על כך, אבל אנחנו צריכים לעשות הכל כדי לשמור את המרחב הזה עבורם. כי הם עצמם אינם מסוגלים.
ביקום חלופי הוריה של ג'ואנה יספרו את שיערה ויקנו לה חולצת ספיידרמן, אבל לא יפרסמו את תמונותיה בפייסבוק. הם יאמרו לג'ואנה שהם יכולים לקרוא לה ג'ו אם היא רוצה בכך, שהיא יכולה לשחק כדורגל או כל מה שהיא בוחרת לשחק בו, אך היא תמיד תהיה הבת שלהם, כי לא ניתן לשנות מין.
עולם כזה הוא עולם שבו הוריה של ג'ואנה יתנו לה את המרחב להיות היא עצמה מבלי לספק לה הסברים של מבוגרים כמו 'את טרנסית'. הם יאפשרו לה לגדול ולגלות בעצמה את המציאות של גופה הנשי המתפתח, גוף משתנה ללא שליטה שלעתים קשה "לחיות בו" ושרוב הנשים הצעירות מייחלות בשלב מסוים להעלים את אי הנוחות הכרוכה בהשתנותו. אך זו זכותה מלידה וגופה כפי שהוא, הוא הגוף היחידי שיהיה לה אי פעם. ביקום הזה, אמה ואחותה של ג'ואנה יספרו לה על גיל ההתבגרות, כי אף אחד לא צריך להתכחש לביולוגיה הנשית שלה. אף אחד לא יגיד לה שהיא נזקקת לתרופות כדי למנוע מעצמה את 'ההתבגרות המינית הלא נכונה'.
כשג'ו מגיעה לגיל ההתבגרות, היא לא שמחה עם השינויים, בדיוק כפי שבנות רבות אחרות לא שמחות עם כך. היא לא כל כך אוהבת את השדיים המתפתחים שלה והיא ממש לא מתרשמת מהמחזור, אבל היא לא מרגישה שהגוף המתפתח הזה עומד בסתירה עמוקה לאדם שהיא, כי היא בילתה את ילדותה בידיעה שהיא ילדה ושהיא יכולה לבטא את עצמה בכל דרך בה תבחר. היא לא מרגישה שהיא חייבת להיפטר מסממני הנשיות שלה כדי להמשיך את האשליה שכולם יצרו סביב ג'וזף. היא לא הייתה מנותקת מהמציאות של עצמה כנקבה.
המעבר המגדרי-חברתי אינו הפיך, מכיוון שגם השפעת מה שאנו אומרים לילדינו במשך שנים איננה הפיכה. כאשר אנו מנתקים ילדים ממינם הביולוגי, אנו קובעים דפוסים של הכחשה וסודות. גידלנו אותם לשנוא את גופם המתפתח בגיל הבשלות המינית ולהתחנן לתרופות חוסמות בשלות מינית ולרצועות לקשירת השדיים, כי במשך שנים אמרנו להם שהם יכולים לשנות את מינם והם האמינו לנו. הם נואשים לחזור לשנים בהן אף אחד לא הבחין בהבדלים, אבל הזמן הזה לא יחזור. הזמן הוא בלתי הפיך.
ילדים אינם יודעים אחרת. הם חושבים ומאמינים שהאשלייה יכולה להימשך לנצח, שהם יתעוררו יום אחד לגוף של המין השני. הם חיים בעולם של פנטזיה וקסם. אבל אנחנו המבוגרים יודעים כן טוב יותר. אנחנו חייבים להם את יצירת המרחב הזה המחובר למציאות.
עלינו לומר להם שהם יכולים לחלום להיות כל מה שהם רוצים להיות ולבטא את עצמם איך שהם רוצים, אבל אנחנו יודעים שהם לא יכולים לשנות את מינם. אנחנו חייבים להגיד להם את זה, גם אם הדבר גורם להם למצוקה. עלינו להיות מסוגלים להכיל את המצוקה הזו תוך קשב מלא ושמירה על החיבור למציאות. שכן האפשרות האחרת היחידה העומדת בפנינו היא לבגוד באמון של ילדינו בנו, והשלכות המעילה באמון יחרתו בהם למשך כל החיים.
- * למתקשים לקרוא בגלל גודל הכתב: נא ללחוץ מקש Ctrl והקשה על מקש ה+ ולהגדיל על פי הגודל הרצוי. באותו אופן ניתן להקטין על ידי הקשה על מקש ה -.
