שמי שרית שץ לבית אופריכטר. נולדתי בירושלים לאימא אסתר לוי ילידת העיר העתיקה ולאבא אליהו אופריכטר, ניצול שואה, יליד ורשה, פולין. עד גיל 3.5 שנים, ילדותי זכורה לי כילדות מאושרת למדי, למרות החיים במעברת דורה בנתניה ואולי דווקא בגלל החיים שם. אורח החיים היה אז צנוע על גבול הסגפנות, כי פשוט לא היה. המעברה הייתה ערב רב ססגוני ועתיר ריחות תבשילים, של עולים חדשים ממדינות ערב ואודים מוצלים מאשה של אירופה. בימים בהם המדינה הייתה עדיין בחיתוליה, חלב למשל הגיע משני מקורות: מהעיזים שבחצר או על ידי חיילי צה"ל שהגיעו בקומנדקרים עמוסי כדי חלב של פעם. כמה רקדנו כפעוטות סביב החיילים. אך יותר משאני זוכרת מראות, חרותים בי ריחות נוף ילדות המלווים אותי עד היום. ריחם של הבובה היחידה שהייתה לי, ריח הקוביות הצבעוניות מעץ טבעי, ריחם המלוח של הים והחול הזהוב, ריח שדרת הברושים עליה ועל העולם, השקפתי מעל כתפיו הרחבות של אבא, ריח שדות הבוטנים והמלפפונים בקרבת הבית והעיזים מניבות החלב של דודה פרחה. כל אלה ועוד אצורים בי כמו אוצר שערכו לא יסולא בפז. אם לאושר היה ריח, זה היה ריחו.
אני קרויה שרה על שם סבתי, אמו של אבי, שניספתה בשואה. בגיל 10 שיניתי את שמי לשרית, כי חשתי שהשם "שרה" היווה עומס כבד מידי על כתפי. השם בו בחרתי לעצמי, נראה לי כאיזון נכון בין הרצון להנציח ובין הצורך שהנצחה זו לא תכבול אותי. 

אבי עליו השלום, איבד את הוריו ושני אחיו בני 8 ו-6, בשואת אירופה. בדרך לא דרך הוא הגיע לישראל ב-1949 והספיק לשרת בצבא כחובש. כשנישא לאמי, עבד כרפד שנלחם את מלחמת הקיום. אמי ילידת הארץ ממוצא עירקי, הייתה עקרת בית שכנערה בת 17 נאלצה להתמודד עם אימהות, בית ומשפחה, ללא כל הכנה וללא כל תמיכה. גרנו בצריף של חדר וחצי וריבוע קטן שקראו לו "מטבח". אבל אותו צריף זכור לי כפיסה קטנה של גן עדן.
הגירוש מגן העדן לא אחר להגיע. למרבה הצער, כשאושר מגיע לסיומו, הוא נקטע בחטף, כבאבחת חרב. בתקופה זו "נעלם" אבי מחיי למשך שנים ארוכות. הורי נאלצו להתגרש בשל התפרצותה של תסמונת פוסט טראומתית חמורה, אצל אבי. לא כך היה רשום בגיליון החולה של מר אליהו אופריכטר, כשאושפז ב"גהה". ב-1957 הוא אובחן כסובל מסכיזופרניה פרנואידית, אבחנה מוטעית באופן טרגי כל כך, כי חוויית הרדיפה לא נרקמה בדמיונו. הוא נרדף מאז היה נער בן 15 כשנמלט מהנאצים שהשמידו את כל בני משפחתו,  רק כדי להיתפס על ידי הרוסים שהשליכו אותו למחנה עבודה בכפייה בסיביר הקפואה של מינוס 40 ויתר מעלות. כדי לשרוד הוא שוטט בדרכים ומכר סיגריות אותן אסף אחת לאחת.
הפסיכיאטריה המודרנית הייתה אז בחיתוליה, על אחת כמה וכמה חוסר ידע ומודעות כיצד להתמודד עם משברים נפשיים בקרב ניצולי שואה. אז לא הכירו כלל את התסמונות הפוסט טראומטיות למיניהן, הרווחות כל כך היום. חלקן רווחות מידי לטעמי. בשנים ההם השתמשו במה שהיה נוכח בספר האבחנות הפסיכיאטרי ה-DSM. ולכן כל מי שחש שנרדף, הוגדר כסובל מ"סכיזופרניה פרנואידית". אני מניחה שכולנו מכירים את הבדיחה "זה שאתה פרנואיד, אין זה אומר שלא רודפים אחריך". הטריגר להתפרצות מחלתו של אבי שענתה כאמור על כל המדדים של PTSD, היה מפגש טראומטי עם אחיו הבכור, אותו חשב למת. בשפת בריאות הנפש של היום היו מכנים את ההתקפים אותם חווה, כ"פלשבקים". 
במבט לאחור ועם הידע המקצועי בו הייתי מצוידת, הבנתי שאבי סבל מ"הלם שואה", בדיוק כמו אותם חיילים היוצאים הלומי קרב מהמלחמה. כשהצליח סוף סוף להשתקם, לרכוש דירה, וליצור מחדש קשר אוהב עמי ועם אחי, הוא הלך לעולמו והוא בן 52 בלבד. הייתי בת 21 כאשר לבו הכריע אותו. את הרהיטים החדשים והוילונות אותם רכש לדירתו החדשה, נאלצתי לאסוף מהחנויות לאחר מותו.
קשה לי לתאר במילים כיצד ההכרה כי המסקנה שאבי סבל מ"הלם שואה" או מ-PTSD בצורתה החמורה ביותר, שחררה אותי מאימת עניבת החנק עמה הסתובבתי במשך מרבית חיי. מי שאחד מהוריו "חולה נפש" מאויים על ידי המרכיב התורשתי כמו מחרב מתנופפת מעל לראשו או מרולטה רוסית המוצמדת לרקתו. 

אני סמוכה ובטוחה שהחיים בתקופה בה בני דורי ואני גדלנו, קשים להבנה, עבור דור הצעירים של היום, אך הם אלה שעיצבו אותי כאדם והיוו הכנה ושיעור מכריע לחיים בעת שפיתחו בי את משמעותה של לקיחת אחריות אישית, עבודה קשה, התמדה, כישורי חיים ואת היכולת להתמודד עם האתגרים הרבים אותם מציבה המציאות.

בת צחוק

אִישׁ אֶחָד הָיָה וְעָזַב
מִבְּלִי שֶׁהִצְלַחְתִּי אַף פַּעַם לְהַצְחִיק אוֹתוֹ,
הוּא נָתַן לִי אוֹתִי
וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו רֵיחַ שֶׁל
שְׂדֵה בָּטְנִים וּמַסֵּכָה מֵעִסַּת נְיַר עִתּוֹן,
פָּחַד מִנְּחָשִׁים
וְעֶצֶב סָגוּר בַּקֻּפְסָה שֶׁל סֻכָּרִיּוֹת.

אִישׁ אֶחָד מֵת כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יָרַד -
אֶת הַצְּחוֹק שֶׁהָיָה קָבוּר בּוֹ
הוּא הִשְׁאִיר לִי.

כתיבת שירה סייעה לי במהלך השנים לרפא בתוכי פצע עמוק שדימם בזליגה איטית וכמעט בלתי מורגשת, במשך שנים רבות. אני מתנחמת בעובדה שאבי היה חלק מחיי לקראת סוף חייו ושמותו, בניגוד לסבל הנורא ששכן קבע בחייו, בא לו בחטף, תוך שניות, ללא עינוי הדין.
אם יש דבר אחד לגביו אין בי צל של ספק, הוא אהבתו של אבי אלי. זאת ניבטה מעיניו בכל פעם בה הביט בי, וקרא לי "שורל"ה" במבטא יידשאי/פולני כבד. הוא המעיט מאוד לדבר, אבא שלי. על השואה כלל לא רצה לשמוע למרות שניסיתי לחקור. אך כל מילה שלו הייתה שקולה למשפט "אני אוהב אותך". אני מאמינה שאהבה זו אלי, למרות היותה נוכחת-נעדרת בשנות חיי המעצבות, היוותה אז ומהווה גם היום, את החוסן המצוי בתוכי.

הביוגרפיה שלי הייתה קשה ומורכבת. בגלל הקשיים המשפחתיים, נאלצה אמי שגידלה אותנו לבד, להעביר את אחי הצעיר ואותי למוסד בויצ"ו, כדי שתוכל לרכוש מקצוע. אני נאלצתי להיות אחראית לאחי הצעיר ממני, החל מגיל 6-7 ולקבל עלי מטלות של מבוגר. במבט לאחור, אני מתקשה לתפוס זאת. אך מציאות זו שנכפתה עלינו, יצרה בין אחי לביני קשר יוצא דופן. אמי שנאלצה לעבוד משמרות כאחות מעשית בבית החולים ברזילי באשקלון, העבירה אותנו בהיותי בת 10 ואחי בן 8, למשפחות אומנה בקיבוץ עין צורים, בגלל חששה שנצא לתרבות רעה שכן אמי הגיבורה בעלת יכולת הישרדות על אנושית, נעדרה שעות ארוכות מהבית בשל הצורך לפרנס אותנו. מי דיבר אז על מזונות או על טיפול פסיכולוגי? חייתי בקיבוץ עין צורים עד היותי בת 18 ולא יצאתי לתרבות רעה, אולי מכיוון שהייתי ילדה מרדנית, דעתנית ותולעת ספרים. המבוגרים לא ידעו כיצד להתמודד עם הילדה החצופה והפרועה שהייתה אלופה במשחק ג'ולות, כדור יד, קפיצה על חבל ושחמט. ולמרות זאת, "ילדת חוץ" בקיבוץ, איננו מעמד בו הייתי בוחרת שוב.  

מי שליוותה אותי במהלך כל השנים הללו כנפש תאומה, הייתה הגיטרה שלי. למזלי הרב, חנן אותי האל בקול מצו-סופרן יפה, או כך אמרו לי. השירה עבורי הייתה סוג של תפילה. היא הייתה אתי מאז אני זוכרת את עצמי. אמי ששרה לנו לא הרף שירים ממחזות זמר הוליוודים של אותה תקופה, נהגה לומר שגם לאבי היה קול יפה והוא היה שר מידי פעם אריות מתוך האופרה האהובה עליו "דולי הפנינים".  למרות הקשיים, אף אחד מאתנו לא הפסיק לשיר.

לא חלמתי להיות זמרת. אף פעם לא. טוב, אם אהיה כנה, אולי קצת, בתקופה בה ג'ון באאז, לאונרד כהן, בוב דיילן וג'ודי קולינס, אליליי בימים ההם, הצליחו להקים מיליונים על רגליהם. שכן אני מדור ילדי הפרחים שידע את וודסטוק. הייתי מאותן נערות שהסתובבו עם גלביות ארוכות, סנדלים תנכיות, גיטרה צמודה, שיער קלוע צמות צמות והרבה מאוד חרוזים בשיער. הדור הצעיר של היום לא המציא מאומה. 
בכל מקרה, למדתי את עצמי לנגן החל מגיל 12, כשאמי קנתה לי את הגיטרה הראשונה, זו שבתמונה. השירה הייתה עבורי כלי ביטוי נוסף לעולמי הפנימי והיא עמדה לצדי ברגעים הקשים ביותר בחיי. המקום הרחוק ביותר אליו הגעתי מבחינת השירה, והחוויה המופלאה ביותר אותה חוויתי בהקשר אליה, התרחשו בשנת 1983, טרם עידן "כוכב נולד". הייתי בשנות ה-20 לחיי, כשקול ישראל פנו אלי לשיר חמישה שירים בתכנית "כשרונות צעירים". איזי מן כתב שניים מהשירים במיוחד עבורי. ההקלטה נערכה באולם ימק"א, בירושלים. ללא זיקוקים, ללא אפקטים, ללא פירוטכניקה וגם ללא קהל. רק הגיטריסט הנפלא שאף בחן אותי לפני כן. למרבה הצער שכחתי את שמו. הוא היה עיוור ובעל שמיעה אבסולוטית. קבלת ההכשר ממנו באותה תקופה, הייתה מתת אלוה עבורי. היינו הגיטריסט, איזי מן, אני, המקליט וכמובן הוד המקום עם האקוסטיקה המשולמת, בו ניתן היה לשמוע סיכה נופלת. פריטת הגיטרה וקולי מלאו את החלל הענק. זו הייתה חוויה רוחנית והיא תלווה אותי עד יומי האחרון. למרבה הצער, לאחר לידת בן הזקונים שלי, הקול שלי סיים את תפקידו בהופעות פומביות (שרל"ה שרון, ערבי שירה, הופעות בקיבוץ), אך ילדיי הלכו לישון עם "שמש עולה, יורד גם הליל" ועם "שני שושנים" ו"Amazing Grace" ו-"Summer Time" מפורגי ובס.

בגיל 18 עזבתי את הקיבוץ ולמדתי בבית הספר לאחיות שליד בית החולים "ברזילי" באשקלון. לאחר סיום הלימודים, שרתתי בצה"ל כקצינה בשירות קבע בבית החולים רמב"ם, חיפה, שם עבדתי במשך 8 שנים במחלקות פנימית, נוירוכירורגית ואונקולוגית.
בשנת 1983 עברתי לעבוד ולהתגורר כאחות שכירה בקיבוץ שריד, שם הכרתי את אבי ילדי.  במשך 17 שנות נישואינו, גדלנו באהבה רבה את אליה, רננה וניתאי. כעבור 17 שנה, נישואים אלה הגיעו לקצם.
הילדים בתמונה למעלה, הם שלושת בניה של בתי הבכורה, אליה, ארבל הבכור, גולן האמצעי וירדן האדמוני, אותם אני אוהבת אהבה אין קץ. 

במסגרת עבודתי כאחות בריאות הקהילה, תחום בו התמחיתי, ניהלתי שלוש מרפאות כפריות בעמק יזרעאל: שריד, תל עדשים ובית לחם הגלילית. נוף העמק והנוף האנושי יצקו יופי נוסף אל תוך חיי, מכיוון שאינני בנויה לחיי עיר, רבי קומות, משטחי בטון ושאון מכוניות. אני זקוקה לשקט, למגע האנושי הבלתי אמצעי ולצבע הירוק שיקיפו אותי מכל עבריי. תמיד חשבתי על כך שהגורל מתעתע בנו לפעמים. בשנים האחרונות שאלתי את עצמי לא אחת את השאלה: כיצד אני, אישה שאין אינדיבידואליסטית ממנה, חייתה מרבית חייה בקיבוץ שבו הקולקטיב אומר את דברו? ברור היה לי שלא מדובר באמונה ברעיון הקיבוץ. מה כן? אין לי תשובה ברורה לכך.  יתכן שזאת הבריחה מן העיר, החיים בטבע, מקום נפלא לגדל בו משפחה, הביטחון שקהילה קטנה משרה. 
במהלך קרוב ל-40 שנות עבודתי כאחות, מקצוע אותו אהבתי ובזכותו גדלתי וצמחתי כאדם, הוענקו לי מספר פרסים על פרויקטים מחקריים שונים בתחום הסיעוד. ביניהם פרס "עובד מצטיין ארצי" מטעם עיתון "דבר" (1986) ופרס יוקרתי על יצירתיות בסיעוד מטעם הקרן ע"ש פר' ברגמן, אוניברסיטת תל אביב (1997).
בשל גאות הפרעות האכילה בקרב נערות ונשים צעירות, התמחיתי בתחום הטיפול והמניעה בהפרעות אכילה בקהילה, תחום שהיה אז חדש ובלתי מוכר. פרסמתי מאמרים בנושא זה בספרות המקצועית בארץ ובעולם. יצאתי למסע הרצאות בכל רחבי הארץ, במטרה ללמד ולהגביר מודעות בקרב אנשי מקצוע מתחומים שונים ובקרב הקהל הרחב. כמו כן השתתפתי בכנס בינלאומי בנושא הפרעות אכילה שנערך בניו יורק ב-1998. במסגרת הכנס הצגתי את מודל המניעה, החינוך, הגילוי המוקדם והטיפול בהפרעות אכילה בקהילה, אותו פיתחתי.

בשנת 2002 השתתפתי בישיבת ועדה לקידום מעמד האישה ולשוויון מגדרי של הכנסת אותה יזמה יעל דיין. כמו כן הקמתי בהתנדבות קבוצת תמיכה להורים לבנותץ עם הפרעות אכילה. קבוצה זו הייתה פעילה במשך 4 שנים.
בשנת 2000 התפניתי לעסוק בתחום אהוב עלי ביותר והוא הכתיבה. התחלתי לכתוב שירה, ולקחתי חלק פעיל בפורומים ואתרים שונים באינטרנט. מעולם לא רסמתי ספר, כי עצם הכתיבה היא תהליך תרפויטי עבורי, לא הוצאת ספר. בנוסף לכתיבת שירה משלי אהבתי מאוד לתרגם שירים של משוררים שונים. התרגום האהוב עלי מכולם הוא שירו של מאוריס אוגדן "התליין". 

בשנת 2005 לקיתי בארכנואידיטיס, מחלה חשוכת מרפא קשה המרתקת אותי לביתי. מחלה זו נגרמת בין היתר בשל הליכים רפואיים, כמו צילום עמוד שדרה עם חומר ניגודי, צילום אותו עברתי בשנת 1979. בשל מחלתי נאלצתי להפסיק לעבוד ופרשתי לפנסיה מוקדמת בגין נכות. מי שליווה אותי בימים של כאב ובימים של שמחה ונחת, היה כלבי האהוב "ניטשה" שלפני חודשים בלבד הלך ולא שב יותר. הוא היה בן קרוב ל-15. אני רק יכולה לקוות שהוא הרגיש שהענקתי לו בית חם ואוהב.
כשירות לציבור כתבתי ערך מורחב בויקיפדיה על המחלה שלא ניתן היה למצוא עליה חומר בעברית. מחלה זו סובלת מחוסר מודעות ובורות רבה בקרב אנשי מקצוע והציבור הרחב. כמו כן, יזמתי "קו חם" לחולי ארכנואידיטיס ובני משפחותיהם, וקבוצת תמיכה בווטסאפ. 

מאז חליתי, נאלצתי לארגון את חיי שהשתנו לבלי הכר, ולתור אחר ייעוד שתהיה בו תרומה לכלל, במסגרת המגבלות הבריאותיות שניכפו עלי. יזמתי והקמתי את מיזם החוג לשוחרי שירה, שכלל אתר העוסק בשירה ישראלית ועולמית (ששבק לצערי), מצגות שירה שהופצו לאלפים רבים של מכותבים וכתב עת לענייני שירה "עיין ערך שירה". אלה הופצו חינם לכל דורש, באמצעות המייל, לכל רחבי הארץ ולמדינות רבות בעולם, מארצות הברית, עד מדינות אירופה ודרום אמריקה. "עייןערך שירה" היה כתב עת חלוצי, בתקופה שכתבי עת מקוונים לא היו כה נפוצים כמו היום. כמו כן יזמתי מפגשי הקראת שירה שנערכו בקיבוצי. אוהבי שירה הגיעו מכל קצוות הארץ לפגשים אלו שגרמו לי נחת רבה.
מעל דפי כתב העת ארחתי משוררים רבים שהיו רק בתחילת  דרכם, כמו המשוררת יעל גלוברמן ורבים אחרים.

מכיוון שאני אוטודידקטית מובהקת ומעדיפה ללמוד לבד מאשר במסגרת רישמית, למדתי בודהיזם והתפתחות פסיכו-רוחנית ובעבר ליוותי והדרכתי בביתי קבוצות קטנות של נשים בתהליכי צמיחה והתפתחות פסיכו-רוחנית. כמו כן סייעתי לארגון "בודהיזם בישראל" בתרגום סרטים, ספרים ומאמרים העוסקים בבודהיזם ותרגול  בודהיסטי.

במשך מרבית חיי הבוגרים, מאז גיל 18, הגדרתי עצמי כשמאלנית בדעותיי. כמי שהייתה נערה בעידן דור הפרחים, דור שחלם על עולם טוב יותר שלא לומר אוטופי, ראיתי כיצד השמאל המערבי ובכללו השמאל הישראלי, מתפשטים במהלך השנים מכל ערך מוסרי בסיסי, והראיה לכך היא בחירות 2020 בארצות הברית. 
ב-2012 התחלתי לשאול שאלות ולהטיל ספק בכל מה שהאמנתי בו בעבר. עברתי תהליך מורכב ולעתים אף מייסר ונאלצתי לבסוף להודות בפני עצמי שאני אינני רוצה להשתייך יותר למחנה המדבר על דמוקרטיה, אך פועל ומתנהל בניגוד לערכיה. 
בתקופה זו שאלתי את עצמי את השאלה "מדוע אין שלום, למרות שמדינת ישראל עשתה כל מאמץ אפשרי?". לצורך מענה על השאלה, למדתי את הגאו-פוליטיקה של המזרח התיכון, תולדות האסלאם הרדיקלי והטרור האיסלמי ותולדות הסכסוך הישראלי-ערבי, תולדות השמאל העולמי וגאו-פוליטיקה כלל עולמית בעידן גלובלי. גיליתי עולם אותו לא הכרתי קודם לכן.

אינני מגדירה עצמי מבחינה פוליטית, למרות שאני מודעת לחלוטין לצורך של האנשים להגדיר את האחר באופן שיתאים לתבניות אותן הוא מכיר. אינני מגדירה את עצמי ממגוון רחב של סיבות.  ראשית, אני היום אדם בוגר שכבר איננו תר אחר אוטופיות, לכן אני הרבה יותר מפוקחת ופרגמטית,  שנית, אינני אוהבת שמגדירים אותי או משייכים אותי לקבוצה. האמת כפי שאני לומדת, חוקרת ומנתחת אותה, היא זו המכוונת אותי. הלכתי בעקבותיה בעבר, גם אם לא תמיד אהבתי את הנוף שהתגלה בפני. יחד עם זאת, שינוי דעות, איננו שינוי ערכים. דעות עשויות להשתנות מול מציאות משתנה ודינמית ובעיקר מציאות מורכבת כל כך. ערכים, לעומת זאת, אינם משתנים. כשאני לומדת נושא כלשהו לעומק וחוקרת אותו לפני ולפנים, אני לוקחת בחשבון שלאור הידע והפגת הבורות, יתכן שאאלץ להתבונן על הדברים אחרת, גם אם זה אומר שינוי דעות. מבחינתי זוהי מהותה של "יושרה אינטלקטואלית".
מכיוון שהיה לי צורך לשתף אוחרים במה שלמדתי, החלטתי בשנה זו  לנצל את הרשת החברתית ולכתוב. בדרך כלל עשיתי כמיטב יכולתי להביא עובדות, הוכחות, ראיות מאינספור מקורות מידע תוך הצלבתו. את דעותיי הבעתי בסוף, לאור המידע אותו הצגתי. עשיתי זאת בעיקר בפייסבוק. מטרתי הייתה לחנך, להביא מידע עדכני ובעל תוקף ממקורות אליהם בדרך כלל לא מגיעים ישראלים, כולל ממדינות ערב. כמו כן, כמני שהתבוננה על העולם בראייה אנתרופולוגית, ניסיתי להתריע מפני תהליכים שליליים ואנטי-דמוקרטיים, העוברים היום על התרבות המערבית, כשנושאת "נס המהפכה" והמשבר המוסרי הקשה, היא ארצות הברית. 
מאז אני כותבת מאמרים ברשתות החברתיות העוסקים בשינויים החלים בתרבות המערבית, העולם החופשי, השמאל המערבי ועל הדמוקרטיה וערכיה.  חלק מהמאמרים המורחבים, מופיעים באתר.
בשל דריסת ערכי הדמוקרטיה בעידן בו אנו חיים, בגידת התקשורת בצופיה בשל היותה פוליטית ובשל ידה הכבדה של הצנזורה היוצרת תודעה כוזבת, מפעלי האחרון בשלב זה הוא הקמת האתר בו מכונסים תכנים העוסקים בתחומים יקרים ללבי: אנטישמיות, אקטואליה, משנת השמאל הפרוגרסיבי, שירה, מחלת הארכנואידיס וכל מה שיעלה על דעתי בהמשך. אני אוהבת להשאיר את הדברים פתוחים.

האתר מתעדכן באופן רציף ואני מוסיפה לו תכנים במגוון הנושאים בהם הוא עוסק. מפה מפורטת יותר של התכנים המופיעים באתר, ניתן למצוא בדף "מה באתר". 
תודה מקרב לב על שקפצתם לבקר.

שלכם,
שרית

קישורים חיצוניים

 מאמרים מקוריים ומתורגמים באתר "מידה" מאת שרית שץ