בודהיזם ופילוסופיה

מאת הרב יהודה ברנדס
פברואר 2009

ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שמצאו דבריו סותרים זה לזה. (בבלי שבת ל' ע"ב). ועוד, שמצאו בו דברים המטים לצד מינות. (ויקרא רבה פרשה כ"ח).

ספר הסתירות
ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת מפני שמצאו דבריו סותרים זה לזה. (בבלי שבת ל' ע"ב). ועוד, שמצאו בו דברים המטים לצד מינות. (ויקרא רבה פרשה כ"ח). מן הסתירות המפורסמות של ספר קהלת: "טוב כעס משחוק" לעומת "לשחוק אמרתי מהולל". "ושבחתי אני את השמחה" לעומת "ולשמחה מה זו עושה". "כי מה יותר לחכם מן הכסיל" לעומת "יש יתרון לחכמה מן הכסילות כיתרון האור מן החושך". "ואשה בכל אלה לא מצאתי", לעומת "ראה חיים עם אשה אשר אהבת". מאמרים שיש בהם זיקה למינות: "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך", מנוגד לתורה המצוה: "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". "מה יתרון לאדם בכל עמלו", מנוגד לעקרון השכר והעונש המפורש בתורה. "מי יודע רוח האדם העולה היא למעלה ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ" הוא הכחשה של רעיון השארות הנפש. הסתירות שבספר הן, אם כן, פנימיות וחיצוניות. דבריו סותרים זה את זה, ודבריו סותרים לדברי תורה. הסתירות מן הסוג הראשון מצביעות על כשל הגיוני ומחשבתי, ואילו הסתירות מן הסוג השני, מצביעות על כשל מוסרי ודתי.

ההצדקה הכללית
יסוד הפתרון של חז"ל לקושי הוא התייחסות למסגרת הכללית של הספר. "ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה וסופו דברי תורה". בתחילתו הוא אומר: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ומכאן שמעל השמש יש לו יתרון. בסופו הוא מסיים: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם". אמנם, בזה אין הם פותרים אף אחד משני סוגי הסתירות, אולם הם נותנים לגיטימציה לקדושתו של הספר. ההנחה הנובעת מפסוקי הפתיחה והחיתום, שמדובר באדם מאמין שדרכו ישרה, ועל כן יש לגשת אל הספר בעמדה אוהדת, ולנסות ליישב את הסתירות, בהנחה שמאחרי הסתירות הנגלות לעין מסתתרים ערכים חשובים, הגלומים בהצהרת הכוונות של המחבר במבוא ובחתימה של הספר. אחרי שהספר קיבל "הסכמה", אפשר להציבו על מדף כ"ד ספרי הקודש, ומעתה יש לגשת אליו ביראת כבוד, ללמדו בדקדוק ולנסות להבין ולפתור את סתירותיו.

שיטות פתרון קלאסיות:
חז"ל ומפרשי הדורות הציעו פתרונות מרובים לסתירות שבספר קהלת. נציג שלש מן הדרכים המרכזיות לפתרונן של סתירות אלו ונעמוד על הקושי שבהן.

הוצאה מן הפשט
הגישה הראשונה, אופיינית לדרכם של חז"ל בכלל, היא להוציא את המקרא מפשוטו ולפתור את הקשיים על ידי דרשות. כך למשל, המדרש על "שמח בחור בילדותך": "בילדותך - בתורה שלמדת בילדותך, בימי בחורותיך - זו המשנה, בדרכי לבך ובמראה עיניך - זה התלמוד" (קהלת רבה פי"א). לא זו בלבד שדבריו אינם סותרים לדברי תורה, אלא אדרבה, על פי המדרש, כל כולו חיבה ועידוד ללימוד וקיום מצוותיה. הבעיה בדרך הזאת הוא ריחוקה מן המשמעות הפשוטה של דברי הספר. לא רק בגלל שהיא מפקיעה את הפסוקים מפשוטם, שזו תופעה רגילה במדרשי חז"ל, אלא שהיא גם מקהה מאד את חריפותו ונוטלת את עוקצו של הספר. אם כל הביטויים הקשים והסתירות שבו אינן אלא מליצות תורניות שגרתיות מעוטפות במסוה ספקני, מה יתרונו של ספר קהלת על פני ספר מוסר מובהק כמשלי? ומדוע נזקק מחברו לכתיבה שכזאת? איזו תועלת הפיק מכך המחבר, ומה יפיקו מכך הקוראים, לבד משעשוע אינטלקטואלי של היפוך חושך לאור?

הרמוניזציה
בעוד השיטה של הדרשה המוציאה מן הפשט מתאימה לסתירות שבין קהלת לבין התורה, לדברים הנראים כמינות, השיטה שניה המצויה בחז"ל מתאימה יותר ליישוב הסתירות הפנימיות. זו שיטת ההרמוניזציה, ואף היא מוכרת מדרכם של חכמים ליישוב סתירות במקרא ובמשנה בכל דף ודף מדפי התלמוד. הפתרון האופייני הוא אוקימתא, הצבה של המקורות הסותרים באופן שלא יתנגשו זה בזה. כך למשל, בפסוק "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש" מודגש - "תחת השמש אין יתרון, אבל למעלה מן השמש יש יתרון". "ושבח אני את השמחה" - זו שמחה של מצוה, "ולשמחה מה זו עושה" - זו שמחה שאינה של מצוה. גם השיטה הזאת סובלת מריחוק מן הפשט. וגם היא מקהה במידה רבה את ייחודו וחידושו של הספר. בעיקר, מפני שהעיקר חסר ממנו. בגוף הספר לא הוסבר מה בין שמחה רצויה לשמחה פסולה, ורק בעזרת הפירוש והדרשה אפשר להציע למה התכוון. לו דבר כזה היה קורה פעם אחת או שתיים בספר, היינו מסתפקים בתירוצים כאלו, אבל משראינו שהסתירות הן מן העקרונות היסודיים של הספר, קשה להתעלם מכך שיש כאן הדגשה מכוונת על הסתירה, והשימוש בדרך של הצבת סתירות גלויות על ידי המחבר מחייבת הסבר נוסף.

כינוס ואיסוף
שיטה שלישית החביבה על המפרשים החדשים, אף כי מקורותיה גם הם בחז"ל, גורסת כי פסוקים רבים בספר קהלת לא נאמרו מפיו. שיטה זו סומכת על הפסוק "איזן וחיקר, תיקן משלים הרבה". (י"ב ט'), על פי שיטה זו, לא קהלת הוא שניסח את הפסוקים הבעייתיים שבספר, אלא הוא ציטט אותם מפי אחרים כדי להתפלמס איתם ולדחות את דבריהם. כגון: בפסוק "שמח בחור בילדותך ויטיבך לבך בימי בחורותיך והלך בדרכי לבך ובמראה עיניך", יש ציטוט של דברי הצעירים ההוללים, ורק אחרי הציטוט הזה מגיע משפט התיקון של קהלת: "ודע, כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט". שיטת פירוש זו הנחתה, לדוגמה, את ר' מרדכי זר-כבוד בפירושו לקהלת בסדרת "דעת מקרא" (עי' שם במבוא). יש בה פתרון נאה לבעית הוצאת הפסוקים מהקשרם ומפשטם שבשתי השיטות הקודמות, אולם כל מי שמנסה ללמוד את הספר בדרך זו יתקל עד מהרה בבעיה גדולה: איך ידע המעיין בספר היכן נגמר ציטוט ממקור שגוי והיכן מתחילים דברי המחבר, המתקנים אותו. שוב, אין בגוף הספר שום סימן או עדות לכך שמתוך שתי עמדות סותרות המוצגות בו, אחת היא עמדת המחבר, והשניה היא עמדת החולקים עליו, שהובאה כדי לסתרה.

מסלול חדש - קהלת והיסוד הפוסטמודרני
אנו רוצים להציע מסלול פרשנות חדש, המקבל את הסתירות כמות שהן ואינו טורח ליישבן בפרטיהן. הגישה למסלול הזה נפתחה בדור האחרון באמצעות גישה חדשה בספרות ובתרבות כולה, גישה הקרויה "פוסטמודרניזם". נקדיש תחילה משפטים אחדים לביאורו של המושג והדרך, ועל פי זה נפנה להתבונן מחדש בסתירותיו של קהלת.
על אף קוצר ימיה של התנועה הזאת, כבר נשתברו קולמוסים רבים ונכתבו כרכים רבים להסברתה. לא ניתן כאן לפתח דיון מפורט במהות הפוסטמודרניות, אולם נצביע על קוים עיקריים החשובים לענייננו. ראשית כדאי לומר, שעדיף לדבר על המצב הפוסטמודרני, ולא על שיטה או גישה, מכיוון שאין מדובר כאן על תכנית שיטתית אלא על היפוכה של זו - מצב אנושי ותרבותי שנוצר מתוך התמוססותן של כל השיטות הישנות ואבדן האמון בכל אחת מהן, בלא שהומצא להן תחליף חדש. נמנה שלשה קוים עיקריים של המצב הפוסטמודרני:

העדר אמת מוחלטת - רלטיביזם
התמוטטות ערך האמת בפילוסופיה המודרנית, היא תוצאה ישירה של תהליך שערער על יכולת האדם להגיע בכלי שכלו להכרת אמת אובייקטיבית. כך בפילוסופיה, ומתוך כך גם בשאר תחומי התרבות, במוסר ובדת, באמנות ובפוליטיקה. כל אחד יכול לטעון כנגד כל אחר: מנין לך שאתה צודק, והוכחת הצדק אינה אפשרית, שכן לא קיימות הנחות יסוד משותפות, מוסכמות ומחייבות. כל הערכים הם תלויי תרבות וסביבה ואין כל קנה מידה אובייקטיבי לבירור האמת. בתרבות האסקימואית מוסרי להשאיר זקנים למות בשלג ובתרבות האירופית מוסרי לפעול להצלתם בכל מחיר. אין שום דרך להוכיח מה מוסרי יותר, כי אין שום מקור להגדרה מהו מוסר.

ביטול ההגמוניות
כתוצאה מאבדן ההסכמה על האמת, על הדרך להוכיחה ועל הכלים לשיפוטה, נוצר מצב שבו אי אפשר להעדיף או לשקול את ערכם של רעיונות ותרבויות זו כנגד זו. מקובל לומר שבעידן המודרני אין עוד עמדה ראשית תרבותית מובילה הנחשבת לראויה. אין יתרון לאני על האחר. השבט הפרימיטיבי באפריקה והאדם הנאור באירופה - זהים מבחינה ערכית. מה שמוביל לביטול המעמדות ובעלי הסמכות שעד לא מכבר היו נותני הטון בשיח הציבורי. סמל לכך נראה בתכניות האירוח בטלויזיה: מושיבים במעגל אחד לדיון תרבותי או פוליטי, פרופסור מן האוניברסיטה, רב, חברת כנסת, זמר פופ, דוגמנית, וספורטאי צמרת, ונער קטן ימשול בם, מראיין צעיר ודעתני שמנהל את הדיון באופן "דמוקרטי", לא ניכר שוע בפני דל. אין משקל יתר לשנות השכלה, לנגישות למקורות אמינים של מידע, לצבירת שנים של ניסיון ושיקול דעת. בזה אחר זה מתמוטטים המימסדים הוותיקים ומעמדם היוקרתי: הכנסת, האקדמיה, הרבנות, התנועות הרעיוניות הוותיקות והמפלגות המייצגות אותן, וכעת, גם בית המשפט, "המעוז האחרון", מאוים ועומד.

ביטול האידיאולוגיות הגדולות
מעגל שלישי, שלוב בשני הקודמים, הוא מעגל קריסת האידיאולוגיות. מעבר לתהליך הפילוסופי, של התמוטטות ההכרה והתודעה של האמת האובייקטיבית בפילוסופיה ובמוסר, חל גם תהליך היסטורי כאוב שתרם מבחינה מעשית, חוויתית ורגשית, להזדהות הציבור הרחב עם המסקנות של ההוגים ומעצבי התרבות הפוסטמודרניים, גם אם אינו אמון על מחשבה פילוסופית: בזו אחר זו הכזיבו במאה העשרים כל האידיאולוגיות הגדולות שעליהן התרפק העולם במאות שקדמו, ובמיוחד במאה השמונה עשרה הנאורה והמשכילה, ובמאה התשע עשרה הרומנטית. הלאומיות הפכה לנאציזם ופשיזם. הסוציאליות הפכה לקומוניזם ובולשביזם. המדע הנאור התנדב לשרת גם את תורות הגזע הגרמניות, גם את תורות הכלכלה הסובייטיות המושחתות, וגם את יצרני הנשק להשמדה המוני. איינשטיין הראה שבפיסיקה הכל יחסי, ותהפוכות המדע במאה העשרים גילו שגם המדע יודע שיותר משהוא יודע אין הוא יודע על היקום, ובוודאי על המצב האנושי. האכזבות הגדולות הללו הובילו לייאוש. ייאוש קיומי עמוק הוא התכונה היסודית של העולם שאחרי מלחמת העולם השנייה, והפוסטמודרניזם הוא חלק מתנועת הייאוש הכללית הזאת. תנועת חוסר האמון והאכזבה.

נוכחותו של היסוד הפוסטמודרני בקהלת
משהכרנו על רגל אחת את אופיו של המצב הפוסטמודרני, ייקל עלינו לזהות את קהלת כחיבור פוסטמודרני לעילא ולעילא. כל התופעות שצוינו כאן כמאפיינות את המצב הפוסטמודרני, ועוד אחרות שלא הזכרנו קיימות בספר הזה.

הצגת אמיתות סותרות באופן שקול
הפוסטמודרני אינו יכול להכריע בין אמיתות. גם קהלת לא: פעם הוא משבח את השמחה ופעם מגנה אותה. פעם משבח את החכמה ופעם מקל ראש בערכה. אפילו הרעיונות הסותרים לדברי תורה: חופש הנעורים - "שמח בחור בילדותך", התעלמות מהשארות הנפש: "מי יודע נפש האדם", או "מה יתרון לאדם בכל עמלו" המערער על עקרון השכר והעונש, מופיעים כאן כעקרונות שקולים לערכי התורה, שגם הם מופיעים במקומם בספר: "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלקים", "ודע כי על כל אלה יביאך האלקים במשפט" (עיקרון הקארמה). המחבר מצליח לעורר בקורא את התחושה של אי-הודאות. מה בדיוק קורה כאן, היכן האמת? מה נכון ומה לא נכון?

ביטול ההגמוניות
קהלת עמל בתחילת ספרו להבהיר שהוא מערער על כל הסדר האנושי הקיים. כל תאור המלכות, ההדר והפאר הגדול לא בא אלא לומר, בסופו של דבר, "ולמה חכמתי אני אז יותר". בהמשך הוא יאמר "טוב ילד מסכן וחכם ממלך זקן וכסיל", "איש מסכן חכם - מילט את העיר בחכמתו" אבל כנגד זה יאמר גם: "ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא", "וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". הוא מתאר בצבעים קודרים את הזקנה בפרק האחרון, ולא מייחס את הכבוד המקובל לזקן שקנה חכמה ויש ללמוד ממנו. הוא מזלזל אפילו ביתרון האדם על הבהמה, "כי מקרה בני האדם ומקרה הבהמה מקרה אחד להם", הוא מזלזל בעושר ונכסים וכבוד כי בסופו של דבר יתכן ש"איש נכרי יאכלנו" כי "לא ישליטנו האלקים לאכול ממנו". ולמעשה, זהו יסוד הטענה שהכל הבל.

ביטול האידיאולוגיות
"הכל הבל" היא סיסמת ביטול האידיאולוגיות כולן. אמנם "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים", אבל דווקא משום כך, אין שום דבר שהוא בעל ערך מוחלט. "עת ללדת ועת למות" - מה עדיף? קהלת לא קובע סדרי עדיפויות, ואינו מציע אידיאולוגיה של חיים עדיפים על מוות. "עת לאהוב ועת לשנוא" - ולא נאמר דבר על יתרון האהבה על השנאה. גם לא על יתרון השלום על פני המלחמה. "לכל זמן - ועת לכל חפץ". בפרק ה' הוא מתאר את העוול המוסרי הנורא שנגרם לאנשים שממונם אבד ועמלם כלה לריק, אולם הוא לא מציע מהפכה סוציאלית. הוא רק מנחם את האדם הפרטי: "גם כל האדם אשר נתן לו האלקים עשר ונכסים והשליטו לאכול ממנו ולשאת את חלקו, ולשמוח בעמלו, זו מתת אלקים היא, כי לא הרבה יזכור את ימי חייו כי האלקים מענה בשמחת לבו". מעין "אכול ושתה כי מחר נמות" (ישעיהו כ"ב י"ג), אבל שלא כבמקורו של ההדוניסטי הזה, אשר נאמר בעת מצור ולקראת חורבן בישעיהו כחלק מנבואת פורענות, כאן זו מדיניות היום יום, אין בשביל מה להילחם. צריך ללמוד לשמוח במה שיש.

שירת הסטיקר כמשל לספר קהלת
כאמור, הפוסטמודרני אינו רעיון, הוא מצב קיומי. זו צורת תודעה ההולכת ופושטת בחברה המודרנית בעולם כולו ובישראל כחלק ממנו. בעיני, המנון המצב הפוסטמודרני בישראל הוא שירם של דוד גרוסמן ו"הדג נחש" - שירת הסטיקר. גרוסמן ליקט סטיקרים, וארגן אותם במקובץ, הדג נחש צרפו מנגינה קליטה, והשיר הזה מושמע השכם והערב בכל רשתות השידור. הנה בית ראשון:
דור שלם דורש שלום / תנו לצה"ל לנצח / עם חזק עושה שלום / תנו לצה"ל לכסח / אין שלום עם ערבים / אל תתנו להם רובים / קרבי זה הכי אחי / גיוס לכולם, פטור לכולם / אין שום ייאוש בעולם / יש"ע זה כאן / נ נח נחמן מאומן...
או הרצף הבא, שהוא פחות פוליטי ויותר דתי:
הקדוש ברוך הוא אנחנו בוחרים בך / בחירה ישירה זה רע / הקדוש ברוך הוא אנחנו קנאים לך / ימותו הקנאים.
והפזמון:
כמה רוע אפשר לבלוע / אבא תרחם אבא תרחם / קוראים לי נחמן ואני מגמגם / כמה רוע אפשר לבלוע / אבא תרחם אבא תרחם / ברוך השם אני נושם.
בדיוק כמו בקהלת, מוצבים זה לצד זה משפטי בעד ומשפטי נגד, אמירות נרגשות ו"קטילות" ציניות. דוד גרוסמן הסביר בראיונות ברדיו, שכוונתו היתה לכתוב שיר מחאה. הוא ביקש להצביע על רמת השיח הדלה בארץ, על הדיבור הפלקטי, הסיסמאי, על השטחיות וההתלהמות. אבל, בעצם גרוסמן רק תאר את המצב הפוסטמודרני בצורה הגונה. כעסו ואכזבתו מ"המצב" ומאיכות "השיח" אופייניות לגישתו של כל אדם מודרני בעל אידיאולוגיה ברורה, ובה סדר הירארכי ברור של טוב ורע, מוסרי ולא מוסרי, צודק ולא צודק - כאשר הוא נתקל במצב הפוסטמודרני. הוא מבקר, הוא כועס, אבל הוא לא יכול לעשות דבר. כי הפוסטמודרני הוא "מגן משוח בשמן". ברגע שאתה בא בשם טענה כלשהי, אומרים לך - תוכיח / מי אמר לך / מנין שאתה צודק / אולי הנאראטיב של האחר הוא המוסרי, ואין לך אלא להשתתק. או לחבר את המאמרים הסותרים ולהציע להם מנגינה: "כמה רוע אפשר לבלוע. אבא תרחם, אבא תרחם".

תרומתו של קהלת לאדם הפוסטמודרני
קהלת אינו פוסטמודרני. הוא רק מתאר את המצב הפוסטמודרני. את זה בדיוק אמרו לנו חז"ל כשהציעו להתבונן תחילה בפסוקי הפתיחה והסיום. מי שחותם את הספר ב"סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם" טוען טענה ערכית ממשית ביותר. הוי אומר: הספר אינו חותר לבלבול הפוסטמודרני, אלא שואף להחלץ ממנו אל עולם של ודאות אמונית. מכיון שכך, קהלת הוא הספר ההולם ביותר בתנ"ך להתמודדות עם מצוקת דורנו: עם האתגר הפוסטמודרני. הוא, החכם מכל אדם, כבר ידע מראש את החכמה שאליה הגיעה האנושות המתוחכמת אלפי שנים אחריו. הרב מיכאל אברהם כתב בספרו "שתי עגלות וכדור פורח" שמי שעוקב אחרי הפילוסופיה המודרנית בגלגוליה יכול היה לצפות את התהליך שהוביל בסופו של דבר לקריסה הכללית של האמת הפילוסופית. החכם מכל אדם צפה זאת בתקופה קדומה בהרבה, מכיוון שתמונת החכמה היתה נהירה לו יותר מאשר אלו שבאו אחריו, ונאלצו לעבור את תהליך ההתפכחות בהדרגה. הבה נבחן תחילה את תרומתו של הפוסטמודרניסט, הקהלתי, למצב האנושי.

הערך הדתי: ניתוץ האלילים
ניתוץ אלילים אינו אסון בעיני הקהלת. קריסתן של האידיאולוגיות הגדולות היא ביטול עבודה זרה. הלא על כך יתפלל כל חסיד לעת מצוא, כנבואת ישעיהו (בפרק ב') "בעת ההיא ישליך האדם את אלילו כספו וזהבו אשר עשה לו... ושח רום האדם ושפל גבהות אנשים". כמובן, התלהבות יתר מניפוץ אלילים הופכת גם היא עצמה להיות סוג של אלילות, ולכן תורת הסתירות של קהלת חייבת להופיע. הוא מבטל את כל הישגיו החומריים, אבל גם מלמד ש"חכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים". הגישה של "לכל זמן", אומרת שיש מקום וזמן לכל דבר, וצריך למצוא את הזמן והמקום הנכון. היא לא מחריבה את הכל, אלא מקיימת את הכל. כל דבר במקומו ובזמנו. היא מחסלת רק את הטוטאליות, את המחשבה שרק זה ואין בלתו. הדבר היחיד שקיים הוא ואין בלתו, הוא הבורא יתברך. כל היתר - זמני ויחסי, גם אם מאד נחוץ.

הערך המוסרי: מתינות אנושית
הכרת האדם באזלת ידו, בקוצר השגתו, תועיל כמובן גם למוסריותו. לא ניתן להמשיך להילחם בשם אידיאות צדק מוחלטות. לא עוד ה"גזע העליון", לא עוד הכלכלה ה"נכונה". יותר הזדהות עם האחר וסבלו, יותר כבוד לתרבות האחרת, הן בלם חשוב מאד ליוהרה ולטפשות האנושית שהובילו את העולם כולו למלחמות אינספור. גם האדם הפרטי נהיה מתון יותר כשהוא מבין שלא כל האמת בידו, שיש אפשרות שגם האחר צודק, שצריך לפנות מקום גם לזולת, כי גם נקודת המבט שלו אפשרית. אמנם, אין מדובר על הכנעה רופסת וקבלה כללית של כל שגעון. המתינות של קהלת איננה מוכנה לסבול כל דבר. כך, לדוגמה, הוא שולל את הקיצוניות: "אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם, אל תרשע הרבה ואל תהי סכל, למה תמות בלא עתך". יש לקהלת לא מעט הערות מוסריות נוקבות, כגון: "אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלקים ... כאשר תדור נדר לאלהים אל תאחר לשלמו כי אין חפץ בכסילים".
אולם אין לו "שיטה מנצחת" הוא אינו מטיף, הוא מציע הדרכות מוסריות, אך אינו כופה גישה אחת מכרעת.

הערך הנפשי: סילוק הקליפות ונכונות להופעת אור ה'
ההכרה של האדם במגבלות כוחו ותבונתו, ההודאה בכשלונן של האידיאות הגדולות, תוביל לחיפוש דרך חדשה. ההכרה ב"סוף הדרך" או ב"קץ ההיסטוריה" מחייבת חיפוש מתמיד. בשלב הראשון הכרה זו עלולה להוביל את האדם לתחושת כשלון, חולשה, כניעה ואזלת יד. אולם בשלב שני תבוא התעוררות וחיפוש, חיפוש אחרי אמת, חיפוש אחרי אידיאה, חיפוש אחרי דבר להאמין בו. אחרי שכל האמונות מתוצרת אדם התמוטטו, לא נשארה אלא דרך אחת - דרך ה'. מה יעשה האדם כדי להגיע אליה? בחתימת קהלת רמוזה התשובה. תחילה - על דרך השלילה: לא מתוך שיעשו ספרים הרבה יגיעו לאלקים, את זה כבר ניסינו, והספריות מלאות בדרכים שלא הובילו לשום מקום ובחיפושי דרך שהעלו חרס בידם: "ויותר מהמה בני הזהר עשות ספרים הרבה אין קץ ולהג הרבה יגיעת בשר". מה אם כן הפתרון החיובי?

התוצר החיובי של הפירוק הפוסטמודרני
עד כאן - התועלת שבמעשה הפירוק. בבחינת "סור מרע". האם יש בקהלת גם מסקנה חיובית, הדרכה לפעולה בונה ולא רק להרס? התשובה היא חיובית, ועיקרה גנוז במשפטים האחרונים של הספר, המאירים את כולו באור חדש.

כי זה כל האדם
משפטי החתימה מכילים את הפתרון המעשי: "סוף דבר הכל נשמע את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם". "זה כל האדם" נשמע כהמעטה, אבל זה הרבה מאד. כיצד ידע האדם הספקני, חסר מדדי הערכים, שיראת אלקים ושמירת מצוותיו הן הן ה"סוף דבר"? את זה קהלת לא אומר לנו. האדם המאמין משוכנע, שעם סילוקן של כל הקליפות האחרות, תתברר מאליה הנוכחות האלקית ותביעותיה מן האדם. לדוגמה: נהרות של דיו ויערות של קולמוסים הוקדשו לבירור שאלת האהבה. המסקנה של החיפושים התיאורטיים של קהלת אחרי האשה האידיאלית עגומה למדי: "ומוצא אני מר ממות את האשה" במקום אחד, ובמקום שני "ואשה בכל אלה לא מצאתי". אולם יש לו הדרכה מעשית, ברוח משפט החתימה של הספר: "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". (ט' ט'). כשתמצא את האחת, תדע שזו היא אשר עמה תראה חיים כל ימי חיי הבלך. מה שנכון לגבי האשה, נכון גם לגבי התורה, לגבי האמונה, לגבי כל חיי האדם תחת השמש. זה יפעל, רק אם לא תעסוק כל ימיך בהתלבטויות אם אכן זו האשה שהיא חלקך בחיים, כי אם תכנס לזה, תשאר בעמדת "ואשה בכל אלה לא מצאתי". מי שמצא אשה, ומבין מה משמעות ה"ראה חיים עם אשה אשר אהבת", יכול להשתמש בכך גם כמשל לכל הנמשלים הידועים בשיר השירים, בנבואה ובחז"ל: לאהבת תורה, לאהבת ה', לאהבת החכמה. ועוד ועוד. היכולת 'לראות חיים' ולשמוח בהם, קשורה קשר הדוק עם ההבנה הפילוסופית ש'זה כל האדם'. לא מתוך ויתור על מה שיותר מזה, אלא מתוך ההבנה שבאמת זה העיקר, וכל היתר אינו אלא אשליה.

הפילוסופיה והפוליטיקה שתיהן עוסקות בכח ובשליטה. הן מחפשות את הדרך האמיתית היחידה הנכונה, ומחפשות דרך להשליט אותה על כל העולם. אולם קהלת מבקש להסתלק ממשחקי הכח. הצורך הנורא של אדם בהוכחות לצדקתו נובע משני גורמים. האחד, חוסר אמונה. הוא אינו מאמין בדרכו ולכן זקוק כל הזמן לצידוקים. והשני, צורך בשליטה, הוא צריך להוכיח לזולת את צדקתו, לשכנע, ולהשליט את האמת שלו על הכל. זהו המניע העיקרי למאמץ הכוחני: "ראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו". קהלת מציע לחדול. על האדם להתכוונן מול האלקים, וכלפי עצמו, ולחדול מלחשב את חייו מול הזולת. החכם המסכן, שמילט את כל העיר בחכמתו, הצליח בכך דווקא מפני שאדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. הוא לא רצה להקים לעצמו יד ושם, הוא הציע פתרון יעיל. כל כך יעיל ופשוט ובהיר, שאיש לא חלק עליו, וגם איש לא זכר אותו, כי כל אחד חשב שהדבר מובן מאליו, ובעצם, כל אחד חשב על זה בעצמו. כמו ממציא הגלגל והרבה ממציאים גאוניים אחרים, גם המסכן של קהלת לא זכה בתמלוגים ובזכויות יוצרים, אבל האמת הפשוטה שלו הפכה להיות נחלת הכלל. הפוסטמודרני, שיודע שהכל הבל, יכול להתרכז באמונתו.

מימים נוראים לחג הסוכות
קהלת אינו ספר הטפה של דתיים נגד החילון ועבודה זרה. טועה מי שחושב שהתפוררות הערכים היא בעיה חילונית. מדובר בבעיה כלל אנושית שהחילון הוא רק אחת מתופעות הלוואי שלה. מקוצר המצע לא נפרט כאן איך הספקות, התערערות ההגמוניות וקריסתן של האידיאולוגיות הגדולות, משבר המנהיגות ותהיה על הדרך, ממלאת את כל עולמה של החברה הדתית. דומני שכל קורא נבון יכול להשלים את הפרק הזה בכוחות עצמו. ברור לעין כל, כי גם האדם הדתי שותף לפוליטיקה של הכח, לנסיון להשליט את דעותיו על זולתו. וחשוב להבין שגם אצלו זה נובע לעתים קרובות מחוסר בטחון בדרכו, מחולשת אמונה, מהעלמות השיח הישיר עם התורה ועם אמונתו. ככל שהוא צועק בקול רם יותר את ודאויותיו, כך נשמעים הספקות הפנימיים שלו חריפים יותר.
קהלת הוא ספר דתי. הוא פונה לאדם הדתי, שיצא מן ההתלהבות והתרוממות הרוח של הימים הנוראים, ומציע לו סוג שונה של חויה דתית, חויה של ענוה. סוכת ארעי שיש בה מקום לכולם, מהאתרוג הדור הטעם והריח ועד הערבה הכומשת בלא זה ובלא זה. משורר הסטיקר השתמש בנוסחה הברסלבית החדשה יחסית: "אבא תרחם", אבל בבתי הכנסיות יאמרו בחג את הנוסח העתיק יותר של הבקשה הזאת: "הושע-נא". אחרי שנחזור ונשנן את סיסמת ההושענא מאות פעמים בחג הסוכות, נגיע לשיאם של חגי תשרי, לשמחת תורה. נפתח את ארון הקודש ונכריז: "אתה הראת לדעת כי ה' הוא האלקים אין עוד מלבדו".

 למאמר המקורי