בודהיזם ופילוסופיה

מאת: Leigh Brasington
תרגום: שרית שץ

כ-100 שנה לאחר הספירה, נולד למשפחה ברהאמנית בדרום הודו, איש המוכר בשם נאגארג'ונה ((Nāgārjuna).

כשמלאו לו 20 שנה בלבד, הלך שמו של נאגארג'ונה לפניו בשל בקיאותו הרבה בלימוד הברהאמני. אך לאחר מספר מקרים בהם נפגש עם סבל רב (dukkha), הוא החל ללמוד את דרשותיו של בודהה. ההנחה הרווחת היא שתוך 3 חודשים בלבד, גילה נאגארג'ונה בקיאות רבה ביותר בכתבים המוקדמים, אך אלה עדיין הותירו בו שאלות בלתי פתורות רבות. באותה תקופה פגש נאגארג'ונה בנזיר זקן שהלך בעקבות מסורת המאהיינה של הבודהיזם.
נאגארג'ונה התרשם עמוקות מהחזון וההשקפה של המאהיינה, דבר אשר הניע אותו לתור את רחבי הודו בחיפוש אחר מקורות לימוד נוספים של המאהיינה.
הוא היה מיומן ביותר באמנות הפולמוס והדיון, ובסופו של דבר הביס את כל המתמודדים עמו, בודהיסטים ולא בודהיסטים כאחד. הוא הקים מסדר ומערכת כללים, עבור נזירים שהתקבצו תחת הוראתו. הוא חיבר את המוּלָמָאדְיַאמָאקָאקָרִיקָה – Mūlamadhyamakakārikā, או "פסוקי היסוד על הדרך האמצעית", כפרשנות וכהארות על סוטרות הפְּרָגְ'נָאפָּארַמִיטָה – Prajnāpāramitā, השיח על החוכמה. פרשנויות והארות נוספות מן הסוג הזה, אף הן מיוחסות לו. לפחות זה מה שמספרות לנו האגדות.

למעשה, אנחנו יודעים מעט מאוד על נאגארג'ונה. מה שאנו יודעים בביטחון מלא זה שמישהו חיבר את "פסוקי היסוד על הדרך האמצעית", ושאלה מהווים אוסף יוצא דופן של לימוד. פסוקי יסוד אלה כוללים 27 פרקים קצרים הבנויים ממקטעים דמוי שירה. תכניהם מנסים להסביר את תפיסת הריקות וריקות משמעותה שלמאומה אין מהות עצמאית משלו.

נאגארג'ונה ביקש להשיב את הבודהיזם לשורשיו, בחזרה לסוטרות. הסוטרה היחידה אותה הוא מזכיר בשמה המפורש בכל "פסוקי היסוד על הדרך האמצעית" הנה סוטרת קאקאנָגוטה – Kaccānagotta, בה מלמד בודהה את קאקאנָגוטה המכובד שנקודת המבט הנכונה לראות את כל הדברים היא כנוצרים מתוך התהוות גומלין – Dependent Origination.
להלן מובא החלק הרלוונטי של השיח:

העולם, קאקנה, תלוי על פי רוב בכפילות (דואליזם) – ברעיון של קיום וברעיון של אי-קיום. אך זה הרואה באמצעות החוכמה הנכונה, את מקורו של העולם כפי שהוא באמת, לא קיים בו הרעיון של אי-קיום, ביחס לעולם. וזה הרואה באמצעות החוכמה הנכונה, את הפסקת היות העולם, כפי שהוא באמת, לא קיים בו הרעיון של קיום, ביחס לעולם.
העולם הזה, קאקנה, כובל ברובו הגדול באמצעות מעורבות, היאחזות והיצמדות. אך זה בעל הראיה הנכונה, לא נעשה מעורב ולא נאחז באמצעות המעורבות וההיאחזות, עמדות שכליות, הידבקות ונטיות מוקדמות; אין הוא נוקט בעמדה "אני עצמי"..."הכל קיים", קאקנה, זאת היא קיצוניות אחת, "הכל לא קיים", זאת היא קיצוניות שניה. מבלי לנוע לכיוון אחת משתי הקיצוניות הללו, הטאטגאטה מלמד את הדרך באמצעות הדרך האמצעית – התהוות גומלין.
(סמיוטה ניקאיה 12:15)

כשאתה הולך על החוף ומתבונן אל האופק, אתה רואה את קצה העולם במרחק של 20 קילומטר ממך. אתה רואה ספינה מתקרבת קרוב מידי אל קצה העולם, שם היא נופלת. זה איום ונורא; כל האנשים על הספינה מתים. זה קורה לעתים קרובות מידי. אם פסעת על חוף הים, לבטח ראית זאת פעם או פעמיים. נלכדת באשליה!
אך ברגע שאתה מבין שכדור הארץ הוא עגול ואתה מבין את כוח הכבידה, בעת שאתה שב אל אותו חוף, הדברים נראים בדיוק כמו שנראו קודם לכן, אך כבר אינך אוחז ברעיון שקצה האופק הוא קצה העולם. אינך תוהה יותר "אם נופלים מקצה העולם, האם מרגישים מיד את הכאב או האם חשים אותו רק כאשר מגיעים אל תחתית התהום?". אין בכך כל היגיון; אתה מבין את האשליה.
זה מה שהבודהה אומר על העצמי. אל תילכד בשיח ושיג על העצמי – האם העצמי קיים, האם העצמי לא קיים. הדבר דומה לניסיון לברר האם זה כואב כאשר נופלים מקצה העולם, או לא. התבונן בעולם במונחים של תלות גומלין ביחס לעולם התופעות. זה הדבר היחידי שמתרחש. זאת דרך החשיבה היעילה.
כאשר קוראים את "פסוקי היסוד על הדרך האמצעית", מתקבלת התחושה שנגאנג'ונה חש כבוד והערכה עמוקים לבודהה ולהוראתו. באופן עקרוני, הוא מנסה להשיב את מהלך הדברים לכיוון יסודות הלימוד כפי שהם באים לידי ביטוי בסוטרות, תוך הדגשת הריקות. אחת הדרכים באמצעותה הוא עושה זאת, הנה התבוננות קרובה יותר על חלק מהמילים והתפיסות בהן אנו משתמשים בדרך כלל, בנסותו להבין טוב יותר את משמעותן. לדוגמא:

הליכה
אינני הולך בין הצעד שכבר נצעד
לבין הצעד הבא,
שכן שניהם חסרי תנועה.
האם הליכה איננה התנועה
בין צעד אחד לזה הבא אחריו?מה נע ביניהם?
האם אני יכול לא לנוע בעת הליכתי?
אם אני נע כאשר אני הולך,
תהיינה שתי תנועות:
זו שמניעה אותי וזו שמניעה את רגלי –
שנינו יחדיו מהלכים.
אין הליכה ללא הולכים,
ואין הולכים ללא הליכה.
האם יכול אני לומר שההולכים הולכים?
האם לא הייתי יכול לומר שהם אינם?

"אם ההליכה וההולך חד הם, לא ניתן יהיה להבחין ביניהם. כאשר הם נבדלים, אזי יתקיימו הולכים ללא הליכה". אם כך, הליכה והולכים אינם אותו הדבר. ויחד עם זאת, אין האחד יכול להתקיים ללא השני. הם קשורים זה בזה בהתהוות גומלין. עלינו לשים לב לרעיונות ולתפיסות שלנו ולראות כיצד דבר אחד תלוי בשני. לא יתכן קיום 'הולך' מבלי שישנה פעולה כלשהי של הליכה, אך לא יתכן קיומה של 'הליכה', אלא אם כן ישנו הולך המבצע פעולה זאת בפועל. אז איזה מהם הוא הראשון? היכן תהליך זה מתחיל? אין שם ישות קבועה כלשהי, לא כך? התבוננות ברעיון זה מתחילה להוביל אותנו בכיוון הנכון.
הבה נתבונן בניתוח נוסף של ביטוי שגרתי.
למה אנחנו מתכוונים כשאנו אומרים גוף?

גוף
אין לי גוף בנפרד
מהחלקים המרכיבים אותו;
אינני מכיר חלקים
נפרדים מ"גוף".
גוף ללא איברים,
יהיה נטול צורה.
חלק מגופי, בנפרד מגופי,
הנו דבר בלתי הגיוני.
אם הגוף היה כאן או לא,
אין הוא זקוק לחלקים.
גופים חסרי חלקים, הנם חסרי תכלית,
אל לך לִדְבֹּק ב"גוף".

חשוב על גופך, יש בו קבוצה של איברים, אך נראה שהוא קצת יותר ממצבור של חלקים. ואם תסיר חלק מגופך, הוא כבר איננו חלק מגופך יותר. אתה הולך להסתפר ואתה מתבונן מטה על הרצפה "הו, אלוהים, חלק ממני נמצא על הרצפה!", האם אי פעם הגבת בצורה כזאת? לא, כמובן שלא. כשנכנסת אל המספרה, זה היה חלק ממך, אתה יוצא מהמספרה, זה כבר איננו חלק ממך. מה מתרחש כאן? היכן אנחנו מותחים את הקו? כיצד אנחנו יוצרים את הדבר הפרטני מתוך התהליך השלם בעל ההתרחשות המתמדת? כיצד אנחנו נלכדים בטעות של הפיכת העולם ל"דברים", כאשר הוא אינספור תהליכים השלובים זה בזה באמצעות התהוות גומלין?
הדבר נעשה מעניין במיוחד, כאשר אנחנו מיישמים ניתוח זה על תפיסת ה"עצמי".

העצמי
אם היו התודעה והחומר 'אני'
הייתי בא והולך כמותם.
אם הייתי דברים אחרים,
לא היה להם מה לומר עלי.

אז אתה מתחיל לחפש אחר עצמך. האם אתה גופך? ובכן, כל תאי גופך משתנים בכל 7 שנים. האם זה אומר שאתה מישהו אחר בכל 7 שנים? אין ספק שאינך נראה כפי שנראית בגיל שנה.
אולי אתה התודעה שלך. אתה ההכרה; אתה אותו חלק שיודע שזה אתה. אך גם הוא משתנה ללא הרף, הוא נעלם בכל לילה כאשר אתה שקוע בשינה עמוקה. ויחד עם זאת, אם אנחנו משהו אחר מאלה, אזי הגוף והתודעה אינם אומרים מאומה עלינו.

מה שלי,
כאשר אין אני?

אם אתה תופס את העצמי, אזי אתה תופס את העצמי במונחים של מה שנמצא בבעלותו.
אם אתה תופס רכוש, אתה עושה את העצמי כמי שהוא בעליו של אותו רכוש, זה שנצמד, זה שמשתוקק.

אם מרכזיות העצמי מתרופפת,
לא הייתי חושב על אני ושלי –
לא יהיה שם אף אחד
לחשוב עליהם.

זאת היא האסטרטגיה של הבודהה, להוביל לפריצת ההכרה, כך שלא תהגה בתפיסה של עצמי. באופן זה, אין שם אף אחד שיחשוב על אני ושלי.

ריקות עוצרת גאות תפיסתית papaסca

כאשר המחשבות פוסקות,
פוסקת הכפייתיות,
החזרה הטורדנית, חדלה.
השחרור מפציע.

כאשר המחשבות על העצמי ועל האחרים, פוסקות, אין יותר בסיס להשתוקקות ולאחיזה הכפייתיוֹת. חזרה טורדנית היא עשיית אותו הדבר שוב ושוב, למרות שהוא איננו מוביל לאושר מתמשך, וזאת מתוך תקווה שאם תעשה זאת עוד פעם אחת בלבד, הדבר יביא לך אושר מתמשך. זאת טיפשות לעשות את אותו הדבר שוב ושוב ושוב, בציפייה שהוא יניב תוצאה שונה. אך נראה שכך אנו חיים את חיינו.

קיבעונות מולידים מחשבות,
המעוררות פעולות כפייתיות –
הריקות מפסיקה קיבעונות.

"קיבעונות" הנו תרגומה של המילה הפאלית papaסca, אחת המילים הטובות ביותר בפאלית. היא מתייחסת לגאות המנטאלית, אותה נטייה של התודעה לחשוב מחשבה, ולאחריה עוד מחשבה ולאחריה עוד מחשבה. מה שעולה באותה גאות, יכול להיות מדהים ממש. אולי הבחנת בכך לאחרונה. אותה נטייה הקיימת בנו להמשיך ולהמשיך ולהמשיך, ואז כל היקום מופיע. אלה רק דברים אותם אנחנו מעלים במחשבותינו.
אם כך, papaסca יוולד ללא הרף מחשבות המעוררות פעולות כפייתיות. זאת הדרך בה הכרת הריקות יכולה להביא לנו שחרור.

התמוססות המרקחה
כאשר הדברים מתמוססים,
לא נותר יותר מה לומר.

דברים: כאשר sankhāras – שאנקראס – מרקחה, בדותות, תצורות – מתמוססות, לא נותר יותר מה לומר. כאשר אתה מפסיק ליצור מרקחה מהזרימה התוססת של עולם התופעות ותהליכי תלות הגומלין, לא נשאר מה לומר.

זה שלא נולד וזה שלא חדל,
הנם כבר חופשיים מלכתחילה.

כאשר לא הופכים את העולם ל"דברים", אין מה שייוולד ואין מה שיחדל. הוא חופשי מלכתחילה, הכל בו חופשי. עליך רק להפסיק לרקוח את כל הישויות הללו, כולל הישות הזאת של האני.

הכל נינוח,
לא ניתן לקיבוע על ידי קיבעונות.
לא ניתן לביטוי,
לא ניתן לתיאור,
לא ניתן לחלוקה.

הכל נמצא בנינוחות וברוגע. היקום מתגלה על פי חוקים, בדרך של חוק סיבה ותוצאה. אתה מנסה לרקוח אותו, לחשוב עליו, לקבוע כיצד הוא פועל, מנסה למצוא את תחילתו של היקום, מבקש להיות מסוגל להסביר הכל, מנסה לקבוע האם הנשמה היא הגוף או שהיא משהו אחר... וכך הלאה וכך הלאה. פשוט לא ניתן לעשות את כל אלה. הכל כבר נמצא בנינוחות. אף אחת מהמחשבות שלך לא תוביל אותך למקום שבו הכל נמצא בנינוחות וברוגע.
כל מה שמתרחש למעשה, בלתי ניתן לביטוי במובן זה שלא ניתן לתאר במונחים יחסיים את מה שמתרחש ברמת המוחלט. אנחנו יכולים לתאר במונחים יחסיים את מה שמתרחש ברמת המוחלט, אך ורק עד לנקודה מסוימת, אך אל תטעה לחשוב שהאצבע המצביעה על הירח, היא הירח. אל תילכד בתפיסות שלך מתוך מחשבה שהתפיסות הללו הן המציאות. הן אך ורק מסייעות לך לראות מה קורה ברמה עמוקה יותר.

"בלתי ניתן לתיאור". אם ברצונך לדעת בדיוק מה מתרחש, עליך להיות מסוגל לתפוס את היקום כולו, אך המוח שלנו איננו גדול דיו, הוא יכול לקלוט רק מקטעים קטנים בכל פעם – אנחנו פורסים את הקלט החושי שלנו לפיסות פיסות, כדי שנוכל לקלוט ולתפעל אותו ביעילות. על מנת שיהיה לנו מוח גדול מספיק כדי לקלוט כל מה שמתרחש ביקום, אנו זקוקים למוח מורכב כל כך, כמו היקום כולו.
"בלתי ניתן לחלוקה". כל פיסת יקום אותה אתה קולט, איננה דבר נפרד העומד בפני עצמו. הכל שזור מאוד זה בזה בקשר בלתי ינותק. אין ישויות נפרדות באף מקום, בכל היקום כולו. אנחנו רוקחים במוחנו ישויות נפרדות; אנחנו הופכים את החוויות וההתנסויות שלנו ל"דברים", מכיוון שזאת היא הדרך היחידה באמצעותה אנחנו מסוגלים להתמודד עם הכל.

התנאים הנם/אינם אתה
אינך זהה או שונה
מהתנאים בהם אתה תלוי;
אינך מנותק מהם
וגם לא לעולם שזור בהם –
זהו הלימוד האל-מותי
של הבודהה שלבו נתון לעולם.

זהו באמת לב לבו של העניין. אינך זהה ל...או שונה מ... הזרימה המתמדת של תלות הגומלין בין הגורמים הבאים יחדיו לכדי עשייתך מי שאתה. אינך מנותק מהם ואינך שזור בהם – אינך מקובע – אתה תמשיך להשתנות; מאומה איננו סטטי ביקום. לפיכך, כל התופעות העולות מתוך תלות הגומלין, מתקבצות יחדיו כדי לעשות את ה'אתה' הנחווה על ידך, אך אינך תופעה זו של תלות הגומלין, ובאותה עת, אינך נפרד ממנה. אתה רק אותה התגלות בכל נקודה נתונה.

כאשר הבודהות אינם מופיעים,
וחסידיהם נעלמו,
חוכמת ההתעוררות
מתפרצת מאליה.

מילים אלה מצביעות על העובדה שהאמת נמצאת אי שם. אם הבודהה איננו נמצא בסביבה כדי לתת לך הנחיות, וחסידיו אינם בסביבה כדי לתת לך הנחיות, אתה מסוגל להבין אותן בעצמך; כל שעליך לעשות זה למקד את תשומת לבך. אך עלי להודות – מעולם לא הצלחתי להבין בכוחות עצמי, ללא עזרתו של בודהה! אני שמח על כך שהוא השאיר אחריו הנחיות.

אתגר
חלק מ"פסוקי היסוד על הדרך האמצעית" ניתן בצורת תשובותיו של נאגרג'ונה להתנגדויות שעלו מצד אחרים, כלפי הדברים אותם אמר. אחד מאותם יריבים דמיוניים מצליף בנגארג'ונה על שהוא משחית את הדארמה: על ידי כך שאתה אומר שהכל הוא ריקות, אתה למעשה אומר שאין אמיתיות נאצלות, שאף אחד לא יכול לעולם להגיע להארה. היריב חושב שריקות משמעותה שמאומה לא קיים. הוא טועה בהבנתו את הריקות, הוא חושב שהיא ניהיליזם. דבר זה קורה לעתים, כאשר אנשים מנסים להבין על מה הבודהה מדבר – לדוגמא "כאשר הוא מואר לחלוטין, האדם מת, הוא לעולם לא יחזור בחזרה; הוא מוכחד" זה לא מה שהבודהה אמר, אך לעתים מוצאים רעיונות מהסוג הזה. על פי נאגארג'ונה, המבקר עצמו חותר תחת האמיתות הנאצלות וההארה, בנסותו להתקבע ברעיונות ולא להיפתח לנקודת המבט הרחבה יותר, של הריקות.

בהשליכך עלי את מגרעותיך,
אתה שוכח את הסוס עליו אתה רוכב.

מילים אלו מתייחסות לאדם שהיו לו שני תריסרי סוסים. הוא יצא לשטח באחד הבקרים כשהוא רכוב על אחד מסוסיו והחל לספור את סוסיו: אחד, שניים, שלושה, ארבעה... עשרים ושניים, עשרים ושלושה...עשרים ושלושה! הו, לא, מישהו גנב אחד מסוסי! הוא שכח לספור את הסוס עליו הוא רכב.

להתעורר אל שתי אמיתיות
תשובותיו של נאגארג'ונה ראויות לכך שנתבונן בהן ביתר פירוט.

הדארמה אותה לימד הבודהה,
נשענת על שתי אמיתות:
האמיתות היחסיות של העולם
ואמיתות שהן נשגבות.

זאת היא ההבהרה המוקדמת של דוקטרינת "שתי האמיתות". ניתן למצוא לה רמזים בסוטות על שתי האמיתות, אך הן לא מאויתות שם, כפי שהן מאויתות ב"פסוקי היסוד על הדרך האמצעית". אם כך, ישנן שתי אמיתות: אמיתות חלקיות לגבי העולם אשר משמעותן במקור היא "האמיתות שלא מתגלות במלואן", או "האמיתות המותירות משהו נסתר" ויש את האמיתות הנשגבות. אנחנו משתמשים במונחים "יחסי" ו"מוחלט" או "קונבנציונאלי" ו"אולטימטיבי". נאגארג'ונה מציין שהאמיתות החלקיות אינן מספקות את ההסבר המלא; כלומר, הן אומרות מהי נקודת המבט היחסית על העולם. זה נכון, אלה הם המשקפיים שלי, לא שלך, אמת? אך זה איננו מספק הסבר למה מתרחש באמת.

מבלי לדעת כיצד הן נבדלות זו מזו,
אינך יכול לדעת את המעמקים.

חשוב ביותר להבין שישנן שתי נקודת מבט ולהבין כיצד הן נבדלות זו מזו.

מבלי להסתמך על המוסכמות,
אינך יכול לגלות את הנשגב.

אנו זקוקים לאצבעות, כדי להצביע על הירח. איננו חכמים מספיק להסתכל שם למעלה ולהבין זאת בכוחות עצמנו. על הלימוד להיות מוצג במסגרת העולם היחסי. עלינו להשתמש במילים, ברעיונות ובתפיסות, מתוך תקווה שהם יהפכו להיות לאצבעות המצביעות לכיוון האמת הנשגבת.

מבלי שתחוש את הנשגב מתוך ידיעה עמוקה
לא תוכל לחוות את השחרור.

השחרור מהדוקה, מהסבל, ופריצת הדרך להארה, יכולים להתרחש רק כאשר אתה מתבונן על העולם מתוך נקודת המבט של המוחלט. בנקודת המבט היחסית רב ביותר הנסתר על הנגלה, דבר אשר אינו מאפשר לעשות את פריצת הדרך. בנקודת המבט של המוחלט, אין מהויות – אלא ריקות בלבד.

ריקות בלב
ראיית הדברים כפי שהם מטבעם,
(כלומר, כבעלי מהות)
היא לראותם ללא
גורמים ותנאים,
ולפיכך, לחתור תחת נסיבתיות,
סוכנים, כלים ומעשים,
התחלה, הפסקה, הבשלה.

כך צריך להיות, אחרת אין זאת מהות. אם משהו עולה מתוך גורמים ותנאים, משמעות הדבר שאין לו מהות משלו. הדבר נגרם. ומכיוון שאין לו מהות משלו, הוא יחדל מלהתקיים.
ולאחר מכן מגיע לב לבו של המולאמאדיאמאקה-קריקה - Mūlamadhyamaka-kārikā : התהוות גומלין היא ריקות, המעצבת עמה בתלות הדדית את הדרך האמצעית.

פסוק סתום זה משווה את התהוות הגומלין עם הריקות, ויותר מכך, אומר שאף הריקות עצמה – ריקה. היא רק תפיסה בה אנו משתמשים בניסיוננו להבין את המתרחש. אל תהפוך את הריקות למוחלט. באחת מהפרשנויות אותן אני אוהב, המחבר אומר שנאגארג'ונה באופן עקרוני מטפס מעלה מעלה, ובכל פעם שהוא מגיע לשלב גבוה יותר, הוא בועט בסולם הרחק ממנו. וכך הוא מגיע לשלב הגבוה ביותר וגם שם הוא בועט בסולם הרחק ממנו. כל זה הוא ריקות.

הכל מתהווה בתלות הדדית;
הכל ריק.

אז כאשר אתם שומעים לימוד על הריקות, מה שאתם למעשה שומעים הנו לימוד על התהוות גומלין. היקום הנו רק זרימה של גורמים ותנאים, הבאים לידי ביטוי, ואנחנו חלק מאותה זרימה מתמשכת, כמו המעשים שאנו עושים, הבאים אף הם לידי ביטוי.

אם הכל לא היה ריק,
לא היו הדברים עולים ולא היו ברי חלוף,
האמיתות הנאצלות לא היו קיימות.
ללא התהוות גומלין,
כיצד אוכל לכאוב דוקה?
הדוּקה החולף הזה,
אין לו טבע משלו.

אם לדוקה הייתה מהות, היית בצרה צרורה, מכיוון שהיית נותר תקוע עם הדוקה הזה.

אם היה לו טבע משלו,
כיצד יתכן לו גורם?
בהכחשתך את הריקות
הנך מכחיש את מקורות הדוקה,
אם הדוקה קיים מתוך טבע משלו,
(כלומר, אם הייתה לו מהות משלו).
כיצד היה חדל אי פעם?

המהות צריכה להישאר בסביבה, לפיכך הסבל ימשך לעולמי עד; אתה נשאר תקוע עם הדוקה.

דוקה מוחלט לא היה חדל לעולם.
כיצד אתה יכול לטפח נתיב
הקיים מעצם טבעו?
כיצד יכול היה הנתיב להוביל לקצו של הכאב?
הנתיב עליו אתה פוסע
לא יתכן שתהיה לו מהות משלו.

אתה יכול להבחין שכאשר אתה פוסע בשביל החוצה את היער, מהות השביל היא שאין בו יער (עצים) – לנתיבים אין מהות משלהם. מה שעושה את השביל לשביל הוא העדרו של היער (העצים). הוא איננו קבוע ובלתי משתנה, מכיוון שאם תניח לו לבדו, ישוב אליו היער. נאגארג'ונה ממשיך בהבאת טיעונים מהסוג הזה, כדי להחילם על ההתעוררות.

הריקות מאפשרת שחרור
אם בלבול קיים מעצם טבעו,
תמיד יהיה בלבול.
איך אוכל לדעת משהו?
שחרור והבנה,
טיפוח והבשלה,
לעולם לא היו יכולים להתרחש.

אם אינך מואר כעת, ויש לך מהות משלך, מהותך הנה מהות של ישות בלתי מוארת, ואתה תקוע. לכן, כדאי לך לקוות שאין שם כל מהות.

מי יכול להשיג מטרות מוחלטות
אשר אינן בנות השגה, מעצם טבען?
מכיוון שאף אחד לא יכול להשיגן,
לא הייתה סאנגה;
באין אמיתות, אין גם דארמה.
ללא סאנגה או דארמה,
כיצד הייתי יכול להתעורר?
לא הייתי תלוי בהתעוררות,
או ההתעוררות הייתה תלויה בי.
אדם שאיננו ער מטבעו,
לעולם לא יכול היה להתעורר,
לא משנה כמה קשה
היה מתרגל למען השגת מטרה זו.

אינך יכול להיות בעל מהות, אם ברצונך להתקדם בנתיב הרוחני. עליך להשתנות, עליך להיות בעל תודעה פתוחה, אינך יכול להיצמד לנקודות מבט מקובעות. ולבטח אינך יכול להיות בעל מהות.

הוא לעולם לא יעשה טוב או רע;
אדם שאיננו ריק, יהיה כלום.
הוא יחווה את פירות הטוב והרע
מבלי שיעשה מעשים טובים או רעים.
כיצד יתכן שפירות הטוב והרע,
אינם ריקים,
אם הם נחווים?

ריקות היא הדרך בה פועלת הקארמה; יש פעולה ותוצאה. אם הפעולה היא מהות, היא לנצח תפעל; היא לעולם לא תחדל ותיצור את תוצאותיה.

לקעקע ריקות והתהוות גומלין
זה לקעקע את מוסכמות העולם.
זה מוליד פסיביות,
פעולות ללא מחבר.
ישויות לא ייוולדו ולא ימותו;
הן יקפאו בזמן,
זרים להִשְׁתַּנּוּת.
אם דברים לא היו ריקים,
לא היית יכול להשיג מאומה,
הסבל לעולם לא היה חדל,
לעולם לא היית משחרר פעולות כפייתיות.

העובדה היא שהכל הוא ריקות, כלומר: שהכל הוא רק תופעות שהן מופע של התהוות גומלין, משמעותו שקיים סיכוי שהדברים יכולים להשתנות. דבר זה מוביל אותנו לשחזור המלא של נאגארג'ונה את לב הלימוד של הבודהה:

לראות את התהוות הגומלין זה
לראות את הסבל, את מקורותיו,
את הפסקתו ואת הדרך.

הספר ממנו הבאתי את הדברים הוא "פסוקים מהלִּבָּה", שנכתב על ידי Stephen Batchelor. הספר הנו תרגום פואטי של המולאמאדיאמאקאקריקה – Mūlamadhyamakakārikā, ולא תרגום מילוי מדויק, אך הוא תופס את ה"מהות" של מה שנאגארג'ונה מנסה ללמד אותנו. אם ברצונכם ללמוד באמת לעומק את מה שנאגארג'ונה מנסה ללמד אותנו, הייתי מציע להשיג את הספר ולקרוא אותו פעמים רבות ולאחר מכן אפשר לנסות ספרים כמו "החוכמה הבסיסית של הדרך האמצעית" שנכתב על ידי Jay Garfield.
זאת כמובן היא רק הבנתי האינטלקטואלית. עליכם לקחת את הדברים הללו ולעשותם שלכם. כולי תקווה שהם יעוררו את תאבונכם להתבונן בעולם במונחים של זרימת התופעות בהתהוות גומלין. האם אתם יכולים להבחין שזה מה שבאמת מתרחש? אם וכאשר תִּתפסו לתחושות לא נעימות, לדוגמא, האם אתם יכולים להתבונן לאחור ולומר "הו, זה מה שעורר כעת הקלט החושי, וקלט חושי זה התעורר בעקבות..., שהתעורר בעקבות...שהתעורר בעקבות". האם אתם יכולים להתחיל לראות את זרימת התהוות הגומלין בעולם התופעות, כפי שאתם מרגישים אותה? זה יכול להוביל אתכם בכיוון אל השחרור. אני מקווה שתוכלו להכיר בכך ולהבין שהתהוות גומלין הנה מכרה עשיר מאוד לכרות בו, מקום נפלא לחקור אותו.