עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
ינואר 2007

עורכת: שרית שץ
יועץ: פרופ' יוסי גמזו; יועץ: דודי בן עמי

דבר העורכת

לאחר צאת הגיליון הראשון של "עיין ערך שירה", הוצפה תיבת הדואר שלי במאות (!!!) מכתבים מכל רחבי הארץ ונתקבלו גם לא מעט תגובות מעבר לים. פרט לעובדה שהדבר שימח אותי, ניכר היה לפי תכני המכתבים, כי יש ביקוש וקהל קוראים לירחון שירה מסוג זה. תגובות אלו מגבירות בנו את המוטיבציה ואת הרצון לספק ירחון שירה בעל איכות ועניין.

אמנות העשייה - הינה מציאת נקודת האיזון בין שירה שיש בה ערך מבחינת התכנים וערך מוסף מבחינת יופייה הפואטי ובין נגיעה בקשת רחבה ומגוונת ככל האפשר של סוגות שירה.
יתכן כי אנשים היום קוראים פחות שירה, אך לא כך הדבר לגבי כותבי שירה. השירה, כדרך לביטוי ה"אני" ביחס לעצמו וביחס לעולם הסובב אותו, הפכה להיות סוג של מבע נפוץ בקרב רבים המגלים בעצמם את הרצון, את העניין ואת הכישרון "לומר שירה".
תופעה זו, כשלעצמה, הנה חיובית וראוי לברך עליה. יחד עם זאת, לא כל מה שנתפס כשיר על ידי הכותב, יש בו אכן ערך שירי ייחודי בקנה-מידה "אובייקטיבי", עד כמה שניתן לבחון שירה, או אמנות בכלל, בדרך אובייקטיבית.
לפיכך, לא כל השירים הרבים אשר נתקבלו במערכת פורסמו בגיליון "עיין ערך שירה". בדרך של "ברירה טבעית" על פי שיקולי המערכת, נבחרו שירים מסוימים ואחרים לא נתקבלו לפרסום. אין עובדה זו צריכה לרפות את ידיהם של כותבים אלה. עצתי להם היא: המשיכו לכתוב שירה, וחשוב לא פחות מכך, קִרְאוּ שירה. שכן קריאת שירה מעשירה ביותר את יכולתנו לכתוב שירה. גדולי המשוררים בעולם בכל התקופות והזמנים, הושפעו והעשירו את קולם הפיוטי בזכות השראה אשר הואצלה עליהם מיצירותיהם של גדולי השירה שקדמו להם.

ובנושא אחר: כפי שכבר הזכרתי בגיליון הקודם, "עיין ערך שירה" הוא במה לרב-שיח בין יוצרי הירחון לבין הקוראים. המשוב שלכם חשוב לנו. אנו למדים ממנו ויש בנו קשב רב לכל הנאמר על ידיכם, הקוראים.
למדנו מתגובות רבות שנתקבלו לאחר הגיליון הראשון, כי קיימים קשיים טכניים, הייחודיים דווקא לירחון מסוג זה, בהיותו ירחון מקוון. לקחנו זאת לתשומת לבנו המלאה ובגיליון זה ניסינו להקל עליכם את הקריאה וההתמצאות בו, על ידי אמצעים השמורים רק לטכנולוגיה ה"אינטרנטית".
ולהלן הדרכה קצרה: במידה שאתם מעיינים בתוכן העניינים וברצונכם להגיע לשיר מסוים או מאמר מסוים, כל שעליכם לעשות הוא להשחיר את הרשום שמתחתיו מסומן קו. לאחר מכן ללחוץ על לחצן ימני בעכבר ובהמשך ללחוץ על "פתח היפר קישור". פעולה זו תוביל אתכם הישר אל היצירה או המאמר המבוקשים על ידכם, מבלי שתצטרכו לעמול בגלילה מיותרת של כל דפי העיתון.
דבר נוסף: בדפים בהם מופיעים שני שירים, יצרנו חציצה ביניהם, כדי להתמצא טוב יותר בדרך הקריאה.

ומה בגיליון זה?
בנוסף לשירי קוראים, חלקם חדשים, חלקם מוכרים לכם מן הגיליון הקודם, עסקנו תוך העמקת יתר בנושא "תרגומי שירה". זאת, בעקבות שירה של עדנה סנט וינסנט מיליי, "Love is not blind", אותו הצגנו בפניכם בשפתו המקורית ובקשנו לו תרגומים פרי מקלדתכם - או עטכם.
בגיליון זה מובאת מסתו המאלפת של אברהם שלונסקי על אמנות התרגום. כמו כן מובאים שישה תרגומים שונים לסונטה הידועה ביותר של שייקספיר.
נשמח לקבל לגיליונות הבאים שירים מתורגמים על ידכם, כולל, כמובן, המקור.
כמו כן מביאים אנו את מאמרו המעניין של אורי הייטנר, העורך השוואה בין שירו של מאיר אריאל "שדות גולדברג" לבין שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה" וכן מאמרה של ד"ר לינה ארנון, המתבונן בשירה של יונה וולך "יונתן".
מדור נוסף אותו הכנסנו לגיליון זה, הינו "מפגש עם משורר". במדור זה נציג בכל פעם קווים לדמותם של משוררים שונים, מתוך כוונה ליצור היכרות עמם ועם יצירתם.
רעיונות למדורים נוספים יתקבלו בברכה.
בעוד כשבועיים נוציא גיליון מיוחד שיעסוק במשורר הרוסי אלכסנדר סרגייביץ' פושקין ושירתו, וזאת במלאות 170 שנה למותו הטרגי.

הירחון "עיין ערך שירה", כמו שאר פעילויות החוג לשוחרי שירה, נולד מתוך אהבה ומתוך אמונה עמוקה במטרות לשמן הוקם.
לפיכך, אסיים בדבריו של מיגל דה סרוואנטס סאוודרה:

אֵין אֶפְשָׁרוּת לְהַתְמִיד לְאֹרֶךְ זְמַן
בְּכִסּוּפֵי הָאַהֲבָה, אִם אֵין מְפַרְנֶסֶת אוֹתָם
אֵיזוֹשֶׁהִי תִּקְוָה.

תרגום: בן ציון (בני) נחמיאס

 

 

אשר רייך

פחדים
שֶׁמְּעַרְעֲרִים אֶת מַאֲזַן הַכּוֹחוֹת בַּטֶּבַע.
פְּחָדִים מְדֻמִּים שֶׁהָפְכוּ לַאֲמִתִּיִּים, וּלְהֶפֶךְ.
חֲרָדוֹת מֵחֲרֵדִים, מֵעֲרָבִים וּמֵעוֹבְדִים זָרִים.
רְאִי הָעוֹמֵד בֵּין הַפַּחַד לְבֵין הַזְּקֵנָה.
חֶשְׁכַת בֶּהָלוֹת מַעֲנִיקוֹת לַבַּיִת
קוֹלוֹת קְשֵׁי עֹרֶף.
פַּחֲדֵי פְּחָדִים הַמַּפְרִיזִים בְּעֵרֶךְ עַצְמָם.
בְּעָתוֹת שֶׁמְּחַפְּשׂוֹת
אֶת עַצְמָן וְחוֹזְרוֹת בִּתְשׁוּבָה .
פַּחַד גְּבָהִים שֶׁמְּשַׂחֵק שַׁחְמָט נֶגֶד פַּחַד תְּהוֹם
וְחֶרְדַת אִמְּךָ שֶׁמַּגְשִׁימָה אֶת עַצְמָהּ כִּמְעַט יוֹמְיוֹם.

 

גברים
הַצְּמוּדִים לַפֶּלֶאפוֹן כְּמוֹ תִּינוֹק לְפִטְמָה
וּמְבֹהָלִים מִנָּשִׁים וּבְעִקָּר מֵעַצְמָם, גְּבָרִים
שֶׁלָּהֶם אִשָּׁה רָאשִׁית וּשְׁתֵּי חֲבָרוֹת מִשְׁנֶה.
מַעֲדִיפִים בְּלוֹנְדִּינִיּוֹת שֶׁהִתְרוֹשְׁשׁוּ מֵרְגָשׁוֹת.
בַּלָּשִׁים בְּמִשְׁקְפֵי שֶׁמֶשׁ וּמְעִילֵי גֶּשֶׁם,
מְשַׂחֲקִים בְּפוֹשְׁעִים וְגַנָּבִים כְּדֵי לְהַרְשִׁים
אֶת עַצְמָם. גְּבָרִים כְּדָרְבָּנוֹת, כִּמְעַט מֻשְׁלָמִים,
אֲבָל בִּלְתִּי קַיָּמִים, הַטּוֹרְחִים
לְהַבְלִיט אֶת נוֹכְחוּתָם הַ"מֻּשְׁלֶמֶת".
סַרְבָנֵי קֶשֶׁר הַמְּחַכִּים לַשָּׁוְא לָאִשָּׁה
הַמַּתְאִימָה. וַאֲנִי שֶׁכְּבָר עָבַרְתִּי
אֶת גִּיל הַחִכָּיוֹן, עֲדַיִן מְחַכֶּה
בְּקֵהוּת הַהֶרְגֵּל.

 

 

אשר רייך – משורר, עורך ומתרגם, מן הבולטים שבמשוררי השירה העברית. נולד בירושלים, 1939,גדל במשפחה חרדית בשכונת בתי אונגרין, למד בחדר, בתלמוד תורה ובישיבה עד גיל 18. לאחר מכן נחלץ מהשכונה בכוחות עצמו והתגייס לצה"ל.למד פילוסופיה וספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים. השתתף בתכנית כתיבה בינלאומית באוניברסיטת איובה בארצות הברית.
את שיריו הראשונים פרסם בשנת 1959 בעיתון "על המשמר". כתב עד כה 13ספרי שירה. כמו כן כתב ספר סיפורים "איש עם דלת", רומן "זכרונות של חולה שיכחה", וערך מבחר השוואות תרגומי שירה "הנשיקה מבעד למטפחת". שימש כעורך כתב העת "מאזניים" בתקופות שונות במשך מצטבר של 15 שנים.
שיריו תורגמו ל-20 שפות וספריו ראו אור בגרמניה, ארה"ב, צרפת ואנגליה, קרואטיה ואיטליה. זכה במילגה דו-שנתית מהאקדמיה הגרמנית בשנת 1990-1989. בשנת 2000 נבחר לחבר האקדמיה הגרמנית לשפה ולשירה.
אשר רייך עוסק שנים רבות בהדרכה בסדנאות לכתיבה יוצרת ומרצה בבתי ספר על השירה העברית. שלוש פעמים זכו יצירותיו בפרסי אקו"ם בעילום שם. כמו כן זכה בפרס ברנשטיין לספרות (1983), בפרס הנשיא (2000), ופעמיים בפרס ראש הממשלה (1981, 2001). ספר שיריו "עתיד דומם" זכה בפרס ברנר (2003).

 

 

 

 

אליעזר שגיא
היכן היא נינווה
אֲנִי בְּעִסְקֵי אֲוִיר מֵעוֹלָם לֹא מָצָאתִי
וַאֲנִי רֹב יָמִים
אֶת הַלֶּחֶם שֶׁשָּׁלַחְתִּי
עַל פְּנֵיהֶם אַךְ פַּעַם

לָחֲשׁוּ לִי הַמַּיִם
מִתּוֹךְ הַקֶצֶף שֶׁנָּמֵס
עַל הַחוֹף

שְׁכַח מֵהַלֶּחֶם הֲרֵי כְּבָר
בָּלְעוּ הַדָּגִים אֶת הָאִישׁ וְתִבְּלוּהוּ
בַּסּוּף
וְקִנְחוּ אֶת הָרֹטֶב בַּלֶחֶם וְהַמְּחִיר רָשַׁם הַלִּוְיָתָן
בַּחֶשְׁבּוֹן כּוֹלֵל אֶת הַתֶּשֶר וְשֶׁקֶל
לַשּׁוֹמֵר הָאֶתְיוֹפִּי

אַךְ הַבֵּט הוֹסִיפוּ לִלְחֹשׁ לִי הַמַּיִם בַּנָּשִׁים
הַיָּפוֹת עַל הַחוֹף שְׂפַת הַקֶּצֶף
עוֹד תִּפְקַח מְנֻמְנֶמֶת הָעַיִן
הַיָּפָה מִכֻּלָּן וְתִשְׁאַל

אוּלַי אַתָּה יוֹדֵעַ הֵיכָן הִיא נִינְוֵה
אָז תֹּאמַר לָהּ בּוֹאִי אִתִּי בַּת מַזָּל
אֲנִי בְּמִקְרֶה בְּדִיּוּק בַּכִּיוּוּן

 

 

רעיה שקולניק

*
שׁוֹלֶפֶת לְבָנָה סֻלָּם וְעוֹד סֻלָּם,
אוּלַי הַמַּבָּטִים יַצְלִיחוּ לַעֲלוֹת
אֶל חַלּוֹנוֹת צְלוּלִים וְלַיְלָה יְצֻלַּם
נִתְלֶה עַל גֵּווֹ נָשִׁי עַד כְּלוֹת

לֹא לָהּ הַלְּבָנָה תִּקְלַע שָׁלָב - שָׁלָב
מַסְלוּל לְהִמָּלְטוּת מִשִּׁדּוּלֵי הַלֵּיל,
הִיא תִּסָּחֵב אִתּוֹ עַד שֶׁיַּחְמִיץ חָלָב
בַּכַּד, בַּשָּׁד, בִּשְׁבִיל גּוֹאֵל

"מָה הַהֶבְדֵּל" תִּשְׁאַל וּסְלִיל קוֹלָה לוֹפֵת
מַעֲלִיּוֹת עוֹלוֹת מִבֶּטֶן הַקְּלָלָה,
לֹא לָהּ יִהְיֶה הָעֵט, לֹא לָהּ, לֹא לָהּ הַחֵטְא,
לֹא צֵל בִּקְצֵה הַיְּלָלָה

לְאָן הָלְכָה שְׁנָתָהּ? וְלָמָּה לַיְלָה טוֹב
אַף פַּעַם לֹא לָבָן, גַּם כְּשֶׁשְּׁלָגִים מַגְלִים
אֶת תְּוַי עִקְבוֹת כָּל חַי לָאֹפֶל הָרָטֹב
לִכְתֹּב אוֹ לְשַׁכְתֵּב אַקְלִים?

 

 

 

צופן אריאל
במלאות 7 שנים למותו של מאיר אריאל
אורי הייטנר

מאיר אריאל הוא משורר וזמר אהוב ונערץ עלי משחר נעורי, מאז הוציא את תקליטו הראשון – "שירי חג ומועד ... ונופל" (1979, השירים עצמם החלו להתנגן ברדיו שנה-שנתיים קודם לכן). אחד האהובים עלי בשיריו הוא "שדות גולדברג" (הופיע בתקליטו '... וגלוי עיניים', 1983).

יַלְדָּתִי שֶׁלִּי!
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב

יַלְדָּתִי שֶׁלִּי
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
הוּא יִמְכֹּר לְךָ מֶרְחַב
הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב

הוּא יִקְסֹם לָךְ אֶלֶף גָּוֶן
בְּחִידַת מֶרְחַקָּיו
אַךְ בְּכָל מָקוֹם
לִבּוֹ אָוֶן
הוּא לְעֵינַיִךְ זָב כָּזָב
זָב אַכְזָב...

יַלְדָּתִי שֶׁלִּי!
אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
הוּא יִמְכֹּר אֵם וְאָב
הַשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב

הוּא יִתֵּן לָךְ רַעֲנַנָּה
הוּא יָבִיא לָךְ מֶטֶר רָץ
פַּרְדֵּס חָנָה, כַּרְכּוּר, צֵל עֲלֵי בָּנָנָה
רַק לִבֵּךְ הַנִּמְרָץ נִמְרַט, נִסְחַט
וְנִמְחָץ

יַלְדָּתִי שֶׁלִּי! אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
לֹא, אֵינֶנִּי הוֹלֵךְ
בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב

בַּחַיִּים עוֹבֵר שָׁבוּעַ
עוֹד מְעַט נִרְדָּם
לֵב נוֹדֵד אֶל מַבּוּעַ
אֶל שְׁלָחַיִךְ פַּרְדֵּס רִמּוֹנִים
(עִם פְּרִי מְגָדִים)
כְּפָרִים עִם נְרָדִים...

יַלְדָּתִי שֶׁלִּי! אַל תֵּלְכִי לְבַדֵּךְ
לֹא, אֵינֶנִּי הוֹלֵךְ
בַּשָּׂדֶה הַמֻּזְהָב.

שיר מקסים. אב, אח בוגר, אדם מבוגר המזהיר את ילדתו מפני הסכנות הרובצות לפתחה, מפני הפיתויים המסוכנים שמציבה הסביבה, מפני מקסמי השווא של הפיתויים שעלולים לכזב ולאכזב. דבר אחד אף פעם לא הצלחתי להבין. מה פרוש השם "שדות גולדברג"? אולי זו סתם התחכמות? אולי ה"גולד" (זהב) הוא אסוציאציה של "המוזהב", של שדות החיטה המוזהבים? תיארתי לעצמי שיש כאן רמז כלשהו, צופן כלשהו, שפיצוחו יסייע בפיענוח רבדיו העמוקים יותר של השיר. לא אחת נשאל על כך מאיר אריאל בראיונות עמו, ותמיד הוא התחמק מתשובה.
קצה חוט לפיענוח החידה הזאת מצאתי לאחרונה, כשקראתי את ספרם של עופר גביש ועדי אדר "שיר לדרך - טיולים בשירים ובסיפורים". בספר זה מצוטטת אלמנתו של אריאל, תרצה, בתשובה לשאלה זו: "אולי כי הוא אהב את לאה גולדברג ונהנה לשרבב את שמה לשיר".
לאה גולדברג? סתם הוא לא היה משרבב את שמה ככותרת לשיר, כפי שלא היה מכנה את "טרמינל לומינלט" "טרמינל אלתרמן" או את "מחלק מוסר השכל" – "מחלק חיים נחמן". יש להניח שיש כאן רמז כלשהו. "שדות גולדברג"... השדות של גולדברג. אלו שדות יש ללאה גולדברג? באיזה שיר של לאה גולדברג מופיעים שדות? בוודאי! "את תלכי בשדה".
"את תלכי בשדה", "אל תלכי בשדה". הבדל של אות אחת. אולי שם השיר שולח אותנו לעיון
בשירה של גולדברג? פתחתי, קראתי ו... בינגו! דומני שפיצחתי את הצופן. השיר "שדות גולדברג" מתכתב עם שירה של לאה גולדברג "את תלכי בשדה".

הַאֻמְנָם עוֹד יָבוֹאוּ יָמִים בִּסְלִיחָה וּבְחֶסֶד,
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה, וְתֵלְכִי בּוֹ כָּהֵלֶךְ הַתָּם,
וּמַחְשׂוֹף כַּף-רַגְלֵךְ יִלָּטֵּף בַּעֲלֵי הָאַסְפֶּסֶת,
אוֹ שִׁלְפֵי-שִׁבֳּלִים יִדְקְרוּךְ וְתִמְתַּק דְּקִירָתָם.

אוֹ מָטָר יַשִּׂיגֵךְ בַּעֵדַת טִפּוֹתָיו הַדּוֹפֶקֶת
עַל כְּתֵפַיִךְ, חָזֵךְ, צַוָּארֵךְ וְרֹאשֵׁךְ רַעֲנָן.
וְתֵלְכִי בַּשָּׂדֶה הָרָטֹב וְיִרְחַב בָּךְ הַשֶּׁקֶט
כָּאוֹר בְּשׁוּלֵי הֶעָנָן.

וְנָשַׁמְתְּ אֶת רֵיחוֹ שֶׁל הַתֶּלֶם נָשֹׁם וְרָגֹעַ,
וְרָאִית אֶת הַשֶּׁמֶשׁ בִּרְאִי הַשְּׁלוּלִית הַזָּהֹב,
וּפְשׁוּטִים הַדְּבָרִים וְחַיִּים, וּמֻתָּר בָּם לִנְגֹּעַ,
וּמֻתָּר, וּמֻתָּר לֶאֱהֹב.

אַתְּ תֵּלְכִי בַּשָּׂדֶה. לְבַדֵּךְ. לֹא נִצְרֶבֶת בְּלַהַט
הַשְּׂרֵפוֹת, בַּדְּרָכִים שֶׁסָּמְרוּ מֵאֵימָה וּמִדָּם
וּבְיֹשֶׁר-לֵבָב שׁוּב תִּהְיִי עֲנָוָה וְנִכְנַעַת
כְּאַחַד הַדְּשָׁאִים, כְּאַחַד הָאָדָם.

לאה גולדברג כותבת כנערה תמה השואפת אל המרחב ואל האהבה, שואפת לפרוץ את הגדרות והאיסורים ואריאל משיב לה כאדם בוגר ומפוכח, המבין את הכמיהה הזו: "לב נודד אל מבוע, אל שלחיך פרדס רימונים (עם פרי מגדים) כפרים עם נרדים", אך מתריע ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה המוזהב וקסם השווא של אהבת הבוסר. "את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השריפות", כותבת גולדברג, ואריאל משיב לה: "ילדתי שלי, אל תלכי לבדך בשדה המוזהב". לאה גולדברג הולכת "כהלך התם" ושרה על ימים שיבואו "בסליחה ובחסד", ואריאל מזהיר מפני ה"כזב" וה"אכזב". היא מוקסמת מהשדה, והוא מזהיר מפני" הוא יקסום לך אלף גוון". היא שרה על "שלפי-שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם" והוא מזהיר מפני שריטת הלב: "רק לבך הנמרץ נמרט, נשרט ונמחץ". היא נפעמת מהשמש הנראית "בראי השלולית הזהוב" והוא מזהיר מפני קסם הזהב:" הוא ימכור לך אלף גוון / בחידת מרחקיו / אך בכל מקום לבו אוון". היא נלהבת מהמטר שישיגה, והוא מזהיר אותה במשחק מילים "הוא יביא לך מטר רץ". היא רוצה ללכת "כהלך התם" שהרי "פשוטים הדברים... ומותר בם לנגוע". הוא מתריע שהדברים לא כל כך פשוטים והתמימות מסוכנת: "הוא ימכור לך מרחב... הוא ימכור אם ואב".
האם כתב אריאל את השיר לנערה ספציפית, אותה דימה למשוררת השרה את "את תלכי לבדך"?
דומני שהן לאה גולדברג והן מאיר אריאל מתכתבים בשיריהם עם מגילת רות.
"הלא שמעת בתי, אל תלכי ללקט בשדה אחר"(רות ב' ח'), מזהיר בועז את רות. בועז מבטיח
לרות הגנה ומזהיר אותה מפני הסכנות שבשדה האחר. "הלוא ציוויתי את הנערים לבלתי נגעך"
(שם, שם, ט`). בשדה אחר אין מי שיגן עליך. בשדה אחר אורבים הנערים, ואין מי שיזהירו אותם "לבלתי נגעך". בועז המבוגר מבין את הנטייה הבסיסית של הנערה ללכת אחר הצעירים, ולכן הוא מכיר לה טובה כשהיא בוחרת בו: "בתי, היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים" (שם, ג', י'). לאה גולדברג אינה רוצה את החסות הזאת, אינה מעוניינת בהגנה הזאת, בביטחון המעיק הזה. לאה גולדברג אינה מחפשת את המקום המוגן והבטוח אלא את המרחב הפתוח והסוער, תוך נכונות לשלם את המחיר, את המטר שישיגה, את דקירת שלפי השיבולים, את להט השריפות. ואולי יש כאן מסר רחב יותר. החלוצים נהגו לכנות את איכרי המושבות "בועזים" כשם גנאי. יתכן שהיא רומזת לרוח המהפכנית, הנועזת, פורצת הגדרות ופורצת הדרך, שלה ושל בני דורה. מאיר אריאל רואה עצמו כבועז הדואג לנערה מפני הכמיהה ללכת לשדה אחר. הוא מכיר את הסכנות שבשדה האחר, ורוצה את הנערה כאן, איתו, תחת חסותו. כאן הוא נמצא וכאן הוא הולך. "לא, אינני הולך בשדה המוזהב".
התכתובת בין השירים מציגה את העימות בין הדורות - בין הנערה המנסה לפרוץ את הגבולות וללכת אחרי האהבה, לבין האב או הבוגר הדואג לה, ואולי ... הדואג לעצמו, הפוחד מפני יציאתה מתחום חסותו. "שמרי נפשך" מזהיר נתן אלתרמן את בתו ("שיר משמר"). לאה נאור מספרת על אזהרותיו של אביה מאהבת בוסר "אבל בת עשרים הייתי / לא ידעתי להקשיב" ("תני לו פרח"). מאיר אריאל מזהיר מפני השדה המוזהב, מפני הכזב והאכזב.

האם אכן פענחתי את צופן שירו של מאיר אריאל? איני יודע. כשאדם מפרסם יצירה - מרגע פרסומה, היא נחלת הכלל, היא פתוחה לפרשנות ומדרש של הקורא. לעתים יוצר לומד על יצירתו מהפרשנות של קוראיו. לעתים הקורא מגלה ליוצר את הדברים שכתב ממעמקי תת הכרתו. אני מתעב את השאלה "למה התכוון המשורר?", השאלה הראויה היא: מה אתה מבין כשאתה קורא את שירו? המבחן של המפרש והדורש, אינו האם הוא קלע לדעתו של המשורר, אלא האם יש לפרשנותו על מה להסתמך בטקסט.
קראתי לאחרונה מאמר המפרש את השיר "את תלכי בשדה" כשיר תגובה לשואה. איני יכול לומר שפרשנותי את השיר טובה מפרשנות זו, והרי לא מצאתי הסבר טוב ל"דרכים שסמרו מאימה ומדם". אבל אני מאמין שהפירוש שנתתי מבוסס היטב על הטקסט, ומציע פתרון יפה לחידת שני השירים.

 

עמית מאוטנר
בַּעֲבּוּעִים
דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר בָּא
דּוֹר הוֹלֵךְ וְדוֹר
בָּא, דּוֹר הוֹלֵךְ
וְדוֹר בָּא בַּיָּמִים
וּבְאִבּוֹ דּוֹר הוֹלֵךְ וּבָא
וּבְטֶרֶם יֵלֵךְ, יָבוֹא בְּאִבּוֹ
דּוֹר בָּבוּאָתוֹ הַבָּא, שֶׁבְּעוֹדוֹ
בְּאִבּוֹ יַעֲלֶה וְיָבוֹא כְּבָר הַדּוֹר הַבָּא
הַטּוֹמֵן בְּחֻבּוֹ אֶת הַבָּא וְאֶת
הַבָּא-הַבָּא אַחֲרָיו, אֶת דּוֹר הַבָּנִים
הַמִּתְעַבֶּה וְהוֹלֵךְ, הַמִּתְהַוֶּה וְהוֹפֵךְ
לַאֲבִי אֲבִיהֶם שֶׁל הַבָּאִים לַבָּאוֹת
הַבָּאִים בַּבָּאוֹת, מַעֲשֵׂי אֲהָבוֹת,
בַּעֲבּוּעִים, בַּעֲ-
בּוּעוֹת עוֹלוֹת בְּהוּלוֹת, עוֹלוֹת
וּמִתְפַּקְעוֹת.

 

עמית מאוטנר, בן 28. משורר, מורה במגמת תיאטרון בתיכון ושחקן. בוגר כיתת השירה 2002 של "הליקון", ומנחה סדנאות לכתיבת-שירה בקבוצה בשם "שורה חדשה" שיסד לפני שש שנים בכפר-סבא. שירים רבים שלו פורסמו בעיתונים ובכתבי-עת שונים ביניהם: "עיתון 77"; "מאזנים"; שירה-חדשה של "הליקון"; "שבו"; "דג אנונימי"; "ליצן החצר"; מוסף השבת של "מעריב".

 

 

 

 

 

להמשך קריאת גיליון "עיין ערך שירה 2" לחצו כאן