עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
פברואר 2007

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

לכבוד ולעונג לי לפתוח את הגליון הרביעי של "עיין ערך שירה" בברכה חמה ואוהבת לחברנו עודד פלד, על זכייתו בפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים. מטרתו המוצהרת של הפרס היא "להוקיר את הספרות העברית ולעודד מצוינות בכתיבה הספרותית העברית". כאלה הם שיריו של עודד פלד- מתעלסים עם השפה העברית ומעוגנים בה, נוגעים, עשירים, ליריים ויש בהם מן ההוויה האנושית כולה, חובקים בשיריו עולם ומלואו.
כה לחי עודד! ראוי אתה גם ראוי לקבלת הפרס.

ולענייני דיומא. לשמחתנו, תיבת הדואר של "החוג לשוחרי שירה" עולה על גדותיה. מכתבים רבים מגיעים אלינו מן הארץ ומקצוות תבל, הן בבקשות להצטרף לספרית החוג והן כתגובות לירחונים ולמצגות השירה. חלק מן המכתבים מובאים במדור "קוראים כותבים" בהסכמת שולחיהם. זאת ההזדמנות להודות לכל האנשים הרבים המצויים אי-שם, המסייעים לנו בהגשמת מטרתו של "החוג לשוחרי שירה" בהנחלת השירה העברית ותרגומי שירת העולם.
לאחרונה החלטתי להשקיע גם בשירה המיועדת לפעוטות ולילדים, מצגת ספר הילדים האלמותי "שירי אימא אווזה" עומדת לרשותכם. המעוניינים מוזמנים לכתוב אלי.

בגיליון זה,
ראשית, אני מקדמת בברכה את הכותבים החדשים שהצטרפו אלינו.
הנושא המרכזי הנו "שירי מחווה למשוררים". חלק נרחב יעסוק בשירתו של המשורר האמריקאי, וולט ויטמן. בירחון גם שירי מחווה למשוררים נוספים כמו: מיאקוסבקי, שארל בודלר, יונה וולך, צ'סלב מילוש, פאול צלאן, לורקה, פרננדו פסואה, יהודה עמיחי, עמיר גלבוע ועוד.
כמו כן מובא חלקו השני של המאמר מאת יוסף עוזר על מפגשו עם צ'סלב מילוש, מאמר על סינדרום המהגר בשירת נתן זך וכן מאמר מרתק מאת פרופ' יוסי גמזו בו הוא מביא את הרצאתו של חורחה בורחס על ויטמן.
במדור "עיין ערך תרגום" שלושה שירים על ישראל מאת בורחס בתרגומו היפהפה של יוסי גמזו.
את הירחון נמשיך להפיץ כקובץ PDF. המתקשים לפתוח קובץ זה, מוזמנים לכתוב אלי ואשלח להם את הירחון בקובץ Word.

נסיים בשיר "ההלך", מאת: עודד פלד

שָׁנִים מְעַט שֶׁאֲנִי מְהַלֵּךְ עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
וְאַף שֶׁהַדֶּרֶךְ נָטְלָה בְּרַק נְעָלַי
אֵינֶנִּי חָכָם מֵעַכְבַּר הַשָּׂדֶה
כָּמוֹהוּ אֲבַקֵּשׁ חֹרִים לְהִסְתַּתֵּר
עַד יַעֲבֹר זַעַם

עַכְשָׁו עָיֵף מִן הַצַּיִד
בַּאֲפָרֵי הַפֶּרֶא וְכוֹתֵב
מִפְּנֵי שֶׁאֵין בִּי רֹגַע

 

 

 

אמיר אור

הברברים, סבוב שני
           "- למה אנחנו מחכים, למה נאספנו בכיכר?
            הברברים צריכים לבוא היום."
                              קונסטנדינוס קוואפיס

לֹא לַשָּׁוְא חִכִּינוּ לַבַּרְבָּרִים,
לֹא לַשָּׁוְא נִקְהַלְנוּ בְּכִכַּר הָעִיר.
לֹא לַשָּׁוְא עָטוּ גְּדוֹלֵינוּ אֶת בִּגְדֵי כְּבוֹדָם
וְשִׁנְּנוּ אֶת נְאוּמָם לִכְבוֹד הַמְּאֹרָע.
לֹא לַשָּׁוְא נִתַּצְנוּ מִקְדָּשֵׁינוּ
וּבָנִינוּ אֲחֵרִים לְאֵלֵיהֶם;
כַּדָּת שָׂרַפְנוּ אֶת סְפָרֵינוּ
אֲשֶׁר אֵין חֵפֶץ בָּם לָאֲנָשִׁים כָּאֵלֶּה.
כִּדְבַר הַנְּבוּאָה בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים,
וְנָטְלוּ מִיַּד הַמֶּלֶךְ אֶת מַפְתְּחוֹת הָעִיר.
אַךְ בְּבוֹאָם עָטוּ לְבוּשׁ כִּלְבוּשׁ הָאָרֶץ,
וּמִנְהָגָם הָיָה מִנְהַג הַמְּדִינָה;
וְעֵת צִוּוּ עָלֵינוּ בִּלְשׁוֹנֵנוּ,
לֹא יָדַעְנוּ עוֹד מָתַי
בָּאוּ הַבַּרְבָּרִים.

(פורסם ב"הארץ")
דיאלוג עם שירו של קונסטנדינוס קוואפיס "מחכים לברברים".
[מתוך "כל השירים" בתרגום יורם ברונובסקי]

אמיר אור - יליד תל אביב 1956, פרסם עד כה שישה ספרי שירה וספר פרוזה אחד. שיריו תורגמו והתפרסמו באנתולוגיות ובכתבי עת בלמעלה משלושים שפות ובשמונה ספרים. על שיריו זכה בפרסים רבים ובחברויות כבוד של אוניברסיטת איווה, המרכז ללימודים יהודיים ועבריים באוקספורד, פונדסיון ולפאראיסו, ובית היינריך בל באירלנד. אור כתב מאמרים רבים בנושאי חברה, הגות, שירה וקלאסיקה, שהתפרסמו במדורי הספרות ובכתבי עת בארץ ובאירופה. תרגם חמישה ספרי שירה ופרוזה לעברית. על תרגומיו מן השירה היוונית העתיקה זכה בפרס כבוד לתרגום מטעם שר התרבות. אור חי בנעוריו בהודו ובהולנד, עבד כרועה צאן, פועל בניין ומסעדן. הקים בירושלים מרכז למדיטציה ותרפיה. הוא למד פילוסופיה, מדע הדתות ולימודים קלסיים באוניברסיטה העברית, ולימד בה את תולדות הדת היוונית. כמו כן מלמד שירה וכתיבה יוצרת בביה"ס לשירה של "הליקון" ובאוניברסיטאות בארץ, באנגליה וביפן. אור יזם ופיתח את מפעלות הליקון – את ביה"ס הראשון בארץ לשירה, את כתב העת וסדרת הספרים שלה, ואת הפסטיבל הבינלאומי לשירה "שער". הוא השתתף בכנסי משוררים בינלאומיים רבים ושימש עורך לכתבי עת ולאסופות שירה בארץ ובאירופה. אור הוא חבר מייסד בהנהלת הרשת האירופית לתכניות כתיבה ENCWP ומכהן כמתאם הישראלי של 'משוררים למען השלום' שליד האו"ם.

 

 

 

יקיר בן-משה
מדרגות קשות של אבן
         מחווה ל"פוגת מוות" מאת פאול צלאן

מַדְרֵגוֹת קָשׁוֹת שֶׁל אֶבֶן אָנוּ יוֹרְדִים אוֹתְךָ חֶדֶר
יוֹרְדִים אָב וָאֵם יוֹרְדִים אוֹתְךָ בַּיִת
יוֹרְדִים וְיוֹרְדִים
מְהַדְּקִים קִירוֹת חֶדֶר בָּרוּחַ שָׁם נוֹשְׁמִים לֹא צָפוּף
הוֹרִים מִתְהַלְּכִים בַּבַּיִת וְהֵם מְגָרְדִים
מְגָרְדִים זִכְרוֹנוֹת בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים מוּנֶפֶת יָדֵךְ צַלֶּקֶת
מִתְהַלְּכִים וְיוֹצְאִים אֶת הַבַּיִת רוֹעֲדִים הַדְּפָנוֹת הֵם קוֹרְאִים לָעוֹרְבִים שֶׁיָּבוֹאוּ
לוֹחֲשִׁים לַיְּלָדִים שֶׁיֵּצְאוּ וִיהַדְּקוּ בּוֹר חֶדֶר בָּרוּחַ
שׁוֹרְקִים לָנוּ פִּצְחוּ בִּנְגִינוֹת לְמָחוֹל

מַדְרֵגוֹת קָשׁוֹת שֶׁל אֶבֶן אָנוּ יוֹרְדִים אוֹתְךָ בַּיִת
יוֹרְדִים אָב וָאֵם יוֹרְדִים אוֹתְךָ חֶדֶר
יוֹרְדִים וְיוֹרְדִים
הוֹרִים מִתְהַלְּכִים בַּבַּיִת וְהֵם מְגָרְדִים
מְגָרְדִים זִכְרוֹנוֹת בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים מוּנֶפֶת יָדֵךְ צַלֶּקֶת
נוֹבֶלֶת יָדֵךְ יַלְדוּת אָנוּ מְהַדְּקִים קִירוֹת חֶדֶר בָּרוּחַ שָׁם נוֹשְׁמִים לֹא צָפוּף

הֵם קוֹרְאִים הַגְבִּיהוּ הַקִּירוֹת בִּבְדִידוּת הַחֶדֶר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הֵם שׁוֹלְחִים יָדָם לְמֶתֶג הַנְּעִילָה וּמְנִיפִים בְּיָדָם וְרַגְלֵיהֶם עֲמֻקּוֹת
הַגְבִּיהוּ הַקִּירוֹת בִּבְדִידוּת אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לְמָחוֹל

מַדְרֵגוֹת קָשׁוֹת שֶׁל אֶבֶן אָנוּ יוֹרְדִים אוֹתְךָ בַּיִת
יוֹרְדִים אָב וָאֵם יוֹרְדִים אוֹתְךָ חֶדֶר
יוֹרְדִים וְיוֹרְדִים
הוֹרִים מִתְהַלְּכִים בַּבַּיִת מוּנֶפֶת יָדֵךְ צַלֶּקֶת
נוֹבֶלֶת יָדֵךְ יַלְדוּת וְהֵם מְגָרְדִים
הֵם שׁוֹרְקִים הַמְשִׁיכוּ יוֹתֵר לְהַכִּיר אֶת הַחֶדֶר הַחֶדֶר יָדִית חֲלוּלָה
הֵם שׁוֹרְקִים הַמְשִׁיכוּ יוֹתֵר לְזַהוֹת אֶת הַחֶדֶר וְאַחַר תֵּרְדוּ לְמַרְתֵּף בַּתַּחְתִּית
וּבוֹר חֶדֶר לָכֶם בַּמַּרְתֵּף שָׁם נוֹשְׁמִים לֹא צָפוּף

מַדְרֵגוֹת קָשׁוֹת שֶׁל אֶבֶן אָנוּ יוֹרְדִים אוֹתְךָ בַּיִת
יוֹרְדִים אֵם הַחֶדֶר יָדִית חֲלוּלָה
יוֹרְדִים אוֹתְךָ אָב וְחֶדֶר יוֹרְדִים וְיוֹרְדִים
הַחֶדֶר יָדִית חֲלוּלָה רַגְלָיו עֲמֻקּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ יַלְדוּת מִסְתַּגֶּרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיָּק
הוֹרִים מִתְהַלְּכִים בַּבַּיִת מוּנֶפֶת יָדֵךְ צַלֶּקֶת
הֵם שׁוֹלְחִים בָּנוּ עוֹרְבֵיהֶם פּוֹרְסִים לָנוּ חֶדֶר בָּרוּחַ
מְגָרְדִים זִכְרוֹנוֹת וְחוֹלְמִים הַחֶדֶר יָדִית חֲלוּלָה

מוּנֶפֶת יָדֵךְ צַלֶּקֶת
נוֹבֶלֶת יָדֵךְ יְלָדוֹת

 

יקיר בן משה - משורר. נולד בשנת 1973 בתל אביב. קובץ שיריו הראשון ראה אור בהוצאת עם-עובד בשנת 2003. הקובץ זיכה אותו בפרס שר התרבות למשוררים בתחילת דרכם היצירתית לשנת תשס"ג. שיריו תורגמו לשפות רוסית, אנגלית, ערבית, ספרדית.
בוגר בית הספר לשירה של הליקון. השתתף בפסטיבלי שירה בישראל החל משנת 1998, והנחה סדנאות כתיבה רבות. כמו-כן כותב רשימות וטורי ביקורת בתחום הספרות, התיאטרון והמוסיקה בעיתונים ובכתבי-עת לתרבות וספרות.
משנת 2000 ואילך: עורך ספרותי, בית-ביאליק; 1998-2001: רכז תחום כתיבה במתא"ן ('מפעל תרבות ואמנות לנוער' מטעם החברה למתנ"סים); משנת 2005: חבר מערכת כתב-העת והוצאת הספרים לשירה "הליקון"; שופט תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ" לשנת 2004; שופט תחרות 'כתוב' מטעם "מפעל הפיס" לשנת 2002. (צילום: לירון אלמוג)

 

 

 

פגוש את המשורר
וולט ויטמן

אַל פַּחַד, הוֹ מוּזָה! בְּלֵב שָׁלֵם קַדְּמִי פְּנֵי דְּרָכִים וְיָמִים חֲדָשִׁים, הַסּוֹבְבִים אוֹתָךְ,
בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה מְבַשֵּׂר אֲנִי עַל גֶּזַע מוּזָר, מוּזָר, שֶׁאָרְחוֹת חַיָּיו חֲדָשִׁים,
וְאַף עַל פִּי כֵן אוֹתוֹ מִין אֱנוֹשִׁי עַתִּיק-יוֹמִין הוּא זֶה, מִלְּגֵו ומִלְּבַר,
אוֹתָם פָּנִים וּלְבָבוֹת, אוֹתָם רְגָשׁוֹת, אוֹתָם כִּסּוּפִים,
אוֹתָהּ חֶמְדַּת-לֵבָב יְשָׁנָה-נוֹשָׁנָה, אוֹתָהּ יִפְעָה, אוֹתָהּ תַּכְלִית היא.
                                                               וולט ויטמן

למען הגילוי הנאות [כנהוג לומר בימינו בנוסח עיתונאי, משפטי-כמעט], אני מודה ומתוודה שאינני יכול לטעון ולוּ לאובייקטיביות יחסית בכל הקשור לשירתו של גדול משוררי אמריקה, וולט ויטמן, שזכה לכינוי "הסבא הטוב" של השירה האמריקנית. אל שירת ויטמן התוודעתי בגיל העשרֵה הודות לשמעון הלקין המנוח [מתרגם, מרצה לספרות ומשורר נפלא בזכות עצמו], שעטיפת "עלי עשב", מכלול שירתו של ויטמן, בלבוש עברי היתה מפעל חייו. לזִכרו הקדשתי את תרגומי למחזור "שירת עצמי", שראה אור חמישים שנה לאחר הופעת המהדורה הראשונה של "עלי עשב" בעברית [1952].

המפגש עם שירת ויטמן בתרגומו העברי, ומאוחר יותר, דרך המקור עצמו, עורר בי תחושת התפעמות עמוקה מרוח החופש העזה המנשבת בשירים, מן הנימה הנבואית האקסטאטית, מן הטוטאליות של אמירה חובקת עולם ואדם, מממדי היריעה השירית, מן המיזוג האצילי של פשטוּת והידור בשפה, מן הראייה הפנוראמית, הפנתיאיסטית, ומן ההנפשה עזת-המבע שבאמצעותה כל עצם הוא בעל רוח-חיים משלו: הטבע והאדם, הנוף העירוני והכפרי, החי, הצומח, הדומם והמכונָה, המיסטי והארצי – כל אלה מדברים, כל אלה חוברים יחד למארג מופלא, רב-עוצמה, של שלמוּת.

וולט ויטמן [1892-1819] הוא משורר אמריקני מאוד, אולי האמריקני שבכולם. שורשיו נטועים בלב העולם החדש, בגלי ההגירה הגדולים של נרדפי אירופה, בנדידה החלוצית מערבה, בנופי המרחבים הגדולים של היבשת, במאבק בעבדות, במלחמת האזרחים. הוא היה ליברל ודמוקרט, אך במובן הדתי העמוק, האינדיבידואליסטי. מחד, הוא שוטט בחזית במלחמת האזרחים, היה עד למחזות זוועה, חבש את הפצועים והעניק להם עידוד וסעד רוחני [באותה תקופה כתב את שיריו הפחות מוערכים, שירי המלחמה שלו הכלולים במחזור "תיפוף התופים", שראשיתם פטריוטיזם מתלהם והמשכם התפכחות ריאליסטית בלבוש שירי קינה שנכתבו מתוך חמלה אנושית כנה]; ומאידך, ידע לומר גם: "התנגד הרבה, צַיֵית מעט." ו: "אין מורד ההולך לכלא כבול באזיקים שאני לא כבול באזיקים אליו והולך לצִדו." אותו ויטמן, שכתב את שיר ההספד הידוע לנשיא לינקולן לאחר הירצחו, "רב-חובל, הו רב-חובל שלי!" – שיר רגשני ומחורז בשורות קצרות, כיאה להקשר הממלכתי בו נכתב – ידע לכתוב גם: "פחות מזכירים דברַי תכונות שסוּפְּרוּ, ויותר מזכירים הם חיים שלא סוּפְּרוּ, וחירות ושחרור.... ומכים בגוֹנְג המרד, ושוהים עם עריקים ועם קושרים ורוקמֵי מזימות." או: "אין שומר שיכלא אותי, אין חוק שיעצור בעדי."

קשה לנחש כיצד היו נראים פניה של השירה האמריקנית מן המאה התשע-עשרה ואילך אילולי הופיע ויטמן בזירה, משום שלפניו, למעֵט אֵי-אֵילו משוררים יוצאים מן הכלל, השירה האמריקנית היתה חנוטה בכבלי המשקל והחרוז הוויקטוריאניים וגיבוריה היו בני המעמדות הגבוהים.
ויטמן, רומנטיקן מובהק, או ליתר דיוק, טרנסצנדנטליסט, כפי שנקראו הרומנטיקנים האמריקנים, הגשים הלכה למעשה את חזון השירה האוניברסאלית של הסופר, המשורר וההוגה רָאלְף וָולְדוּ אֶמֶרְסוֹן. הוא טאטא הצִדה חריזה ומשקל ותוך הישענות על המשפט כיחידת-קצב במקום ה"רגל" המקובלת, יצר למעשה את מה שכּוּנָה מאוחר יותר "שירה חופשית", או "חרוז חופשי". הוא החליף את גיבורי הספרות הפיאודלית בפשוטי העם – האיכר, הבנאי, הנגר, זונת הרחוב, הדייג, הצייד האינדיאני, העבד הכושי הבורח, המכונאי, פועל הדפוס, רַכַּב האומניבוס, הנווד ופושט-היד עברו אל קִדמת הבמה. מכל הבחינות הללו הקדים ויטמן את דורו והיה אבי השירה האמריקנית המודרנית ומחלוצי המודרנה בכלל.
שתי מסורות כתיבה מלוות את השירה האמריקנית עד עצם היום הזה; זו של אמילי דיקינסון, בת-דורו, שהתוותה נוסחה של שירה לירית מובנֵית-מאוד, שקולה, דחוסה ומהודקת עד להתפקע, וזו של ויטמן – ששירתו משוּלה לדהרת סוס בשדה פתוח. השורות הארוכות והשימוש בחזרות ובאמצעים רטוריים אחרים הפכו אותו למשורר אֶפִּי מובהק, מעֵין הומרוס אמריקני המפנים בכתיבתו את מרחביה העצומים של היבשת ואת רוח החופש של "העולם החדש". שירתו, אותה דימה הוא-עצמו ל"גלים מתנחשלים", היא פריצה אקספרסיוניסטית אקסטאטית [אמת, לעתים במחיר כבד של נאיביות ופאתוס-יֶתֶר], ובכוח המסה האדירה של שורות רחבות, דוהרות, הבנויות על יחידות של נשימה ארוכה וחופשית, נוצר אצלו המיזוג העמוק של אדם ועולם, של הרוחני והחומרי, הרמוניה של האני השר עם הסובב אותו. אלא שאת "מיתוס הרחבוּת" שלו אי אפשר לתחום בגבולות הטבע והנוף האנושי של חזון העולם החדש, משום שוויטמן הוא משורר אוניברסאלי ביסודו, תלמידו של אמרסון, ממנו למד שהמשורר איננו יצור תימהוני, חריג, אלא מעֵין נביא, חלק בלתי נפרד מן היקום, יוצר הלוכד בכתיבתו את הקבוע שבזרימה וחושף את תהליכי ההתפתחות בטבע ובמין האנושי. החוויה, ניסיון החיים הממשי, תופסים אצלו את מקומה המסורתי של הלמדנות; החספוס הופך לערך אסתטי. ויטמן הביא בשורה מהפכנית לפואטיקה. הילד הרע, המורד, העשב השוטה בפאתי המדשאה המטופחת, המהוגנת של הספרות האמריקנית, הפך לאבטיפוס
של משוררים וסופרים באמריקה שאימצו אותו אל חיקם יחד עם מסורת המרד האירופית. מול משוררי וסופרי האקדמיה צצו במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה ובמאה העשרים יוצרים כמארק טוֵויין, ג'ק לונדון, תומס וולף, הנרי מילר, נורמן מיילר, ג'וזף הלר, קורט ווֹנֶגוּט, צ'רלס בוקובסקי, ג'ון דּוֹס פָּאסוֹס, קֶן קִיזִי, קארל סנדברג, טום וולף, רוברט פירסיג, טימותי לירי; משוררים וסופרים אפרו-אמריקנים כריצ'רד רייט, ג'יימס בולדווין, אליס ווקר, לנגסטון יוז ולירוי ג'ונס; משוררי הווידוי, משוררי וסופרי דור ה"בִּיט" [בייחוד ג'ק קרואק, ויליאם בָּארוֹז ואלן גינזברג], ורבים אחרים – שכל אחד מהם המשיך בדרכו את שושלת "הסבא הטוב של השירה האמריקנית".

ויטמן היה רחוק ממגלומניה, כפי שהביקורת הפשטנית נוטה לראותו. נהפוך הוא. על דרך הפרדוקס ניתן לומר שיש צורך בצניעות רבה בתחושה – הלכה למעשה – של "והייתם כחגבים" [כמאמר הפסוק התנ"כי], של הֱיוֹת חלק אינטגראלי, בלתי נפרד של ההוויה הגדולה, על-מנת שהאני השר יהֵא חופף לקוסמוס עצמו. ויטמן רחוק מנצרות ומשילושים קדושים, ובשירתו יש לא מעט מרוח האופנישדים והבהגווד גיטא, אף-על-פי שהיכרותו עם המיתוסים ופילוסופיות המזרח הרחוק היתה קלושה. ובכל זאת, אלוהים של ויטמן קרוב לתפיסה הבראהמינית, הווה אומר – תודעת-על קבועה, מוחלטת, חובקת-כול, יסוד-היסודות שכל הדברים נובעים ממנו ויכולים לקוות לשוב אליו. אפשר, לפיכך, לראות בוויטמן מעֵין מיסטיקן חילוני, צליין ההופך את ההליכה בדרכים, את סיפור חייו, את שירתו, את המצב האנושי בכללותו, לסָאגָה רוחנית. אלוהיו של ויטמן, גם אם הוא נותר בגדר חידה, עבורו ועבור קוראיו, לובש אצלו ישות ממשית בבני אדם, בטבע, ביקום, במחזוריות מעגלית של לידה ומוות. דומה שאין בתולדות הספרות אח ורֵעַ למשורר אופטימי כל כך. שירת ויטמן היא אודיסיאה רוחנית מרתקת של אדם מאמין שאינו כבול בידי מוסכמות דת כלשהי ["אלוהי אני בפנים ובחוץ, ומקדש כל שאגע בו או שבי ייגע, ריח בתי-שחי אלה ניחוח ערֵב מתפילה, ראש זה עולה על כנסיות, כתבי קודש, והאמונות כולן"], שירה של יוצר שהגיע למדרגה גבוהה של שלמוּת עם הסובב אותו, עם קוֹנוֹ ועם עולמו, על-מנת להפוך עלי עשב ל"ממחטת האל" ולכתוב שורות כמו: "אני מוצא מכתבים מאלוהים שנשמטו ברחוב, ואלוהים חתום על כולם, ואני משאיר אותם במקומם, כי אדע, בכל אשר אלך, אחרים בעיתם יבואו לעולמי עד".

אך צחוק הגורל הוא שדווקא המשורר שזכה לקיתונות של בוז בארצו-שלו בשל 'מוּפקרוּת' ספרותית ומוסרית, המשורר שהתרועע עם פשוטי העם, הצהיר בגלוי על אהבתו לגברים ולנשים גם יחד, וקנה בימי חייו יותר חסידים מעבר לאוקיאנוס, באירופה, האיש שכתב: "אני משמיע את צריחתי הברברית מעל גגות העולם", הפך לאחר מותו למשוררה הלאומי של אמריקה. הוא היה למורה דרך ואב רוחני ונביא התקווה הגדולה לכל אדם המבקש לשוב לחיים פשוטים ובריאים בחיק הטבע [ויטמן ודייויד הנרי ת'ורו, בן דורו, נקראים היום נביאי אקולוגיה]; נביא נחמה המותיר אחריו צוואה של עידוד רוחני: "האם מישהו חשב כי אשרֵי הנולד? אני ממהר להודיע לו או לה שגם המת בר-מזל הוא... אני עובר מוות עם הגוססים ולידה עם הרך הנולד שנרחץ, ואיני כלוא בין מגבעתי למגפַי.... רֵע אני ובן-לוויה לבני אדם, שכולם בני-אלמוות ועמוקים בדיוק כמוני"; "אני מצווה עצמי לעפר לצמוח מן העשב שאהבתי, אם תרצה בי שוב, חפֵּשׂ אותי תחת סוליות מגפיך. בקושי תדע מי אני או מה כוונתי, ובכל זאת, בריאות טובה אהיה לך, אטהר ואחשל דמך." ואין הוא מַשלה את קוראיו: "אני נודד במסע תמידי [בואו, הקשיבו כולכם!] סימנַי הם מעיל חסין גשם, נעליים טובות, ומקל שנחטב ביער... אין לי כיסא, לא כנסייה, לא פילוסופיה, לא אוליך איש אל שולחן סעודה, ספרייה, בורסה.... לא אני, לא איש מלבדי יוכל ללכת בדרך הזאת למענך, עליך ללכת בה בעצמך."

עודד פלד

 

וולט ויטמן
כי גם בשעריך, מוות
תרגום: עודד פלד

כִּי גַּם בִּשְׁעָרֶיךָ, מָוֶת,
בָּא לִמְחוֹזוֹתֶיךָ הָרִיבּוֹנִיִּים, הָאֲפֵלִים, רַחֲבֵי הַיָּדַיִם,
אֶל זִכְרוֹנוֹת אִמִּי, לַמִּזּוּג הָאֱלֹהִי,
אִמָּהוּת,
אֵלֶיהָ, נִקְבְּרָה וְאֵינֶנָּה, אַךְ לֹא קְבוּרָה, לֹא הָלְכָה מִמֶּנִּי,
[אֲנִי רוֹאֶה שׁוּב אֶת הַפָּנִים הַשְּׁלֵווֹת הַנְּדִיבוֹת רַעֲנַנּוֹת וְיָפוֹת
עֲדַיִן,
אֲנִי יוֹשֵׁב לְיַד הַדְּמוּת בָּאָרוֹן,
אֲנִי נוֹשֵׁק וְנוֹשֵׁק בִּרְעָדָה לִשְׂפָתַיִם זְקֵנוֹת מְתוּקוֹת,
לַלְּחָיַיִם, לָעֵינַיִם הָעֲצוּמוֹת בָּאָרוֹן];
לָהּ, לָאִשָּׁה הַמֻּשְׁלֶמֶת, הַמַּעֲשִׂית, הָרוּחָנִית, שֶׁמִּכֹּל עֲלֵי
אֲדָמוֹת,
חַיִּים, אַהֲבָה, נַעֲלָה בְּעֵינַי,
אֲנִי חוֹקֵק שׁוּרַת זִכָּרוֹן בְּטֶרֶם אֵלֵךְ, בְּלֵב שִׁירִים אֵלֶּה,
וּמֵקִים פֹּה מַצֵּבָה.

[מתוך: "שירֵי פרֵדה"]

 

 

 

 

שרית שץ
שיח נשי עם בודלר
שָׁארְל - מְשׁוֹרֵר מַרְטִיר - הַרְשֵׁה לִי כָּךְ לִפְנוֹת
אֵינִי שְׁחֹרַת גָּוֶן גְּמִישָׁה, אַף לֹא גְּבִירַת אָפְנוֹת
אַתָּה כְּבָר שָׁם, בַּתְּהוֹמוֹת שֶׁדִּמְיוֹנְךָ בָּרָא,
אֲנִי עֲדַיִן גָּרָה כָּאן - אוֹמֶדֶת טוֹב וְרַע.

פּוֹנָה אֵלֶיךָ, כֵּן, אִשָּׁה, יוֹדַעַת לְהַבְחִין
בֵּין הִתְעַלּוּת הַנֶּפֶשׁ לִתְשׁוּקוֹת מִין שֶׁהִצְחִין
בֵּין גֵּיהִנֹּם לְבֵין עֶדְנָה עָלֵי הָאֲדָמָה,
בֵּין טֶבַע שֶׁפּוֹרֵחַ שׁוּב לְכִּיב בַּנְּשָׁמָה.

גַּם לִי אֵין מִי שֶׁיַּעֲצֹר אֶת נִיעַ הַשָּׁעוֹן
אוֹ שֶׁיַּרְגִּיעַ בְּאָזְנַי אֶת רַחַשׁ הֶהָמוֹן,
הַסְפְּלִין שֶׁלִּי רָחוֹק מְאֹד מִסִּמְטְאוֹת פָּרִיז
אַךְ הוּא מוֹצֵא דַּרְכּוֹ לִשְׁכֹּן וְגַם לֹא לְהַפְרִיז.

טִפּוֹת שֶׁל בֹּשֶׂם זַךְ זוֹלְגוֹת, זוֹלְגוֹת מִבֵּין שָׁדַי,
נְהַר הַלֶּתֶהּ, שָׁארְל יָקָר, יַמְתִּין לִי בְּוַדַּאי,
אַךְ עַד אֲשֶׁר בִּי לֹא תָּמוּת יְכֹלֶת הַבְּחִירָה
הַסְּתָו אֵינֶנּוּ סוֹף - הוּא רַק עוֹנַת הַנְּשִׁירָה.

הוֹ, סְמַרְטוּטָר זָקֵן נִיחָר, חֲצִי בַּקְבּוּק לָגוּם,
אַתָּה זוֹעֵק אֱמֶת חֶלְקִית לְאוֹר פָּנָס עָגוּם
כִּי כְּמוֹ הַיֹּפִי, מוֹן אָמִי, כָּךְ גַּם שִׁפְכֵי אוֹנֵן
נָאִים בִּלְבַד לְדֹק עֵינָיו שֶׁל זֶה הַמִּתְבּוֹנֵן.

מִגֹּבַהּ יָהֳרָה כֻּלָּם, כֻּלָּם נִרְאִים זָרִים,
רִמָּה וְרִקָבוֹן פּוֹשְׁטִים בִּבְשַׂר הַבַּרְבּוּרִים,
בְּפִתּוּלֵי סִמְטָא שְׁכוּחָה נֶחְבָּא לוֹ הַשָּׂטָן
וּמִזְדַּיֵּן בְּסַבְלָנוּת לִקְצֹר תַּפְקִיד חָתָן.

הָרֵיקָנוּת הִיא מֶרֶד וְהַיֹּפִי- פִּרְחֵי רַע
דָּבָר דָּבוּר וְהִפּוּכוֹ, כְּמוֹ יֵשׁ בּוֹ בְּשׂוֹרָה
כָּךְ בְּמַּלְבּוּשׁ שְׁחֹרִים הָדוּר הָיִיתָ לַתַּלְיָן
שֶׁל יֶלֶד רַךְ וּמְפֻחָד חוֹבֵק נִשְׁמַת אָמָּן.

 

 

 

 

 

 

יוסף עוזר
לצ'סלב מילוש

מְשׁוֹרֵר בֵּין שְׁתֵּי מֵאוֹת רָאִיתָ דּוֹרוֹת שֶׁנָּפְלוּ לִתְהוֹם -
אֶת קוֹרְצָ'אק הַמּוֹרֶה צוֹעֵד עִם תַּלְמִידָיו לַמַּשָׂאִית
אֶת שָׁגָּל מְגַלֵּה לָנוּ – אֵיזוֹ יָמְרָה יֵשׁ בְּצִבְעֵי מַיִם מְצַיֵּר לָעוֹלָם צִיָּה וְצִמָּאוֹן
אֶת הַחֲלִילָן וְהַנָּבְלָן וְהַכַּנָּר אֲמִיצִים –
אֶת כְּרִיסְטְיָן בֶּרְנָארְד - מַשְׁתִּיל לָנוּ לְבָבוֹת חֲדָשִׁים, בְּתִקְוָה
שָׁאַלְתִּי: מַה מְקוֹמוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר? כָּתַבְתָּ : "לֹא כְּמוֹ כַּדֻרַגְלָן!"

אָבָל יְלָדִים יֵשׁ לִי וְעָלַי לָדַּעַת
הוֹ, כֵּן! יִשְֹרָאֵל, הֲאִם הִיא מַבְטִיחָה כִּבּוּי לַקְּרֶמָטוֹרְיוּם?
הֲרֵי אָז לֹא נִרְאֵינוּ כְּמוֹ "לְאוֹם"... כְּשֵׁרִים מִבְּחִינָה זוֹ הֲיִינוּ ...
רָאִיתָ שְׁתֵּי מֵאוֹת, וַעֲדַיִן אוֹר. מְשׁוֹרֵר לֹא עִבְרִי וּמֵיטִיב לִקְרֹא
הַהֶבְדֵל בֵּין "מִזְמוֹר לְדָוִד" לְבֵין "לְדָוִד מִזְמוֹר"
שִׁיר לָנוּ , צֶ'סְלָב, מִשִּׁירֵי צִיּוֹן עַל אַדְמַת נֵכָר
מְתַרְגֵּם הַתְּהִלִּים לִשְׂפַת אֵשׁ, רוּחַ, מַיִם וְעָפָר
אֲצָטֵט מִמִּכְתָבְךָ - "מְדִינוֹת הֵם הַדִּיאַגְנוֹזָה שֶׁל הַמַּחֲלָה!"
וַאֲנִי עוֹנֶה: אָמֵן. אַתָּה תָּשִׁיב - סֶלָה:
מִלָּה שֶׁאֵין תִּרְגּוּם לָהּ - סֶלָה סֶלָה שֶׁחָדְרָה לְגֵן הַזִּכָּרוֹן

יָקִירִי - שִׁמְשׁוֹן שֶׁל הַמִּלִּים אֶקְרָא אוֹתְךָ: הַמְּלַמֵּד
לְזַעֲזֵעַ אֶת הָעֲמוּדִים. לְהַפְרִיד חֹשֶׁךְ מִן הָאוֹר
שָׁגָּל - חָתָן וְכָלָה כְּמוֹ אֱלֹקִים וִישְׂרָאֵל שָׁטִים בַּשָּׁמַיִם
וְאַתָּה וַאֲנִי מִשְּׁנֵי קַצְוֵי תֵּבֵל
בֵּין יְרוּשָׁלַיִם דְּלִיטָא שֶׁהִתְאַדְּתָה
לְבֵין יְרוּשָׁלַיִם תַּחַת כַּפּוֹת רַגְלָי
מְיַלֶּלֶת בְּצוֹפְרֵי אַזְעָקָה, רוֹעֶדֶת מִקּוֹר,
נוֹכַחַת בְּסִדּוּר תְּפִלָּה מִתַּחַת בֵּית שֶׁחְיִי
בְּהִכַּנְסִי לִשְׁלֹחַ לְךָ מִכְתָּב
לִבְעוֹט בְּכַדּוּר פֶּלְאִי אֶל הַמֵּאָה שֶׁלֹא נִרְאֶה,
שֶׁמֵאַמְתַּחַת לֵב .

 

 

 

 

נאווה בת-שלום
לעמוס עוז

*

הַמֵּתִים שֶׁעוֹבְרִים
אֵלַי דַּרְכְּךָ
שׁוֹחֲרִים לְהַגִּיד לִי
דְּבַר מָה.
קַו נִמְתָּח וְאָפֵל מִצֶּלַע הַר
עוֹבֵר אֵלַי כְּמַבּוּעַ חֲרִישִׁי.

מָה אֱלֹהִים
עָשִׂיתָ לְנַפְשִׁי וְלָרַחֲמִים
הַפּוֹרְצִים מִמֶּנָּה?

כָּל קוֹרוֹתֶיךָ
מְקֻפָּלִים בַּמֵּתִים שֶׁלְּךָ, שָׁם

וַאֲנִי רַק נוֹגַעַת בְּפֵאָה יְרֻקָּה
שֶׁזֶּרֶם דַּק אָצוּר בָּהּ,
שְׁמוּרָה אַחַת שֶׁמַּטְבִּיעָה בִּי זִכָּרוֹן
וְנִסְתֶּרֶת מֵעֵינֶיךָ.

וּפַעַם, אוּלַי רַק פַּעַם,
יַעֲתִיקוּ גַּם מֵתַי מְקוֹמָם
וְיַתִּירוּ לְשׁוֹנִי.

*

נִדְמֶה
שֶׁמִּתְעָרֶבֶת מִדַּי בִּלְשׁוֹנְךָ,
לְשׁוֹן הַמֵּתִים שֶׁלְּךָ.
לָשׁוֹן שֶׁמִּתְגַּלְגֶּלֶת בְּקֶשֶׁת רְחָבָה
וְעוֹבֶרֶת אֵלַי דַּרְכְּךָ,
לָשׁוֹן רְחוּמָה וּמֻגְבַּהַת
צְרוּפַת טְעָמִים
שֶׁקּוֹבַעַת מְקוֹמִי.
נִדְמֶה לִי,
אוֹת רוֹדֶפֶת אוֹת
בְּקוֹלוֹת מְתֶיךָ הַחוֹרְצִים בִּי בֶּקַע
וְהֵם בְּסֻלְמוֹת עוֹלִים יוֹרְדִים עוֹלִים,
מְגוֹלְלִים
אֶת אֲשֶׁר נִבְצַר מִמֶּנִּי
עַד קַו דּוּמִיָּה.

שֶׁלִּי נָפוֹצוּ לְכָל רוּחַ.

 

 

נאוה בת-שלום - ילידת 1951, חברת קיבוץ עין-השופט.
כותבת שירים וסיפורים קצרים. ספרה "אולי לזמן יתדות" הופיע בהוצאת ספריית פועלים ב-1980.

 

 

 

 

 

יעקב שגיא
צֶ'ה גָבָארָה

צֶ'ה גָבָארָה, הָיִיתָ לָהִיט עֲנָק,
פָּנֶיךָ נִמְרְחוּ עַל קִירוֹת וּבִנְיָנִים.
אֱלִיל פּוֹפּ בִּלְתִּי נִשְׁכָּח שֶׁשָּׁר עַל הַמָּוֶת מֵהֶכֵּרוּת אִישִׁית,
בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּתָּ, מֵתוּ אִתְּךָ אֲלָפִים.
לֹא פֶּלֶא שֶׁחַשְׁתָּ אַחֲרָיוּת
לָמוּת אִתָּם.
אֲנִי נוֹלַדְתִּי לְאַחַר מִלְחֶמֶת עוֹלָם צוֹדֶקֶת
וְלִפְנֵי מִלְחֶמֶת עוֹלָם שְׁנִיָּה,
וַאֲנִי עֲדַיִן לֹא קוֹלֵט אֵיךְ
הַצֶּדֶק מַרְשֶׁה לְעַצְמוֹ לִהְיוֹת
כָּל כָּךְ צוֹדֵק.
צֶ'ה, הָיִיתָ מַשְׁכּוּכִית טוֹבָה, צֶ'ה,
הָעֵדֶר הָלַךְ אַחֲרֶיךָ בְּעֵינַיִם עֲצוּמוֹת, צֶ'ה, עַד קְצֵה הַמָּצוּק.
הָיִיתָ צָרִיךְ רַק לָתֵת אֶת הַפְּקֻדָּה.
הֵם נִפְּחוּ אֶת הֶחָזֶה מוּל כִּתּוֹת יוֹרִים, צֶ'ה,
נוֹשְׂאִים אֶת שִׁמְךָ לַשָּׁוְא,
לֹא הָיִיתָ אֵפוֹד חֲסִין כַּדּוּרִים, צֶ'ה גָבָארָה,
גַּם לֹא בַּמַּאי, לַמְרוֹת שֶׁמּוֹתְךָ חָשׁוּד עָלַי,
הָיִיתָ לָהִיט עֲנָק, צֶ'ה, אֱלִיל הַנֹּעַר,
הָאִישׁ שֶׁבִּקֵּשׁ לְיַצֵּא מַהְפֵּכָה
בְּלֹא תָּוִית מְחִיר.

 

 

יעקב שגיא – משורר וסופר. יליד פולין (1937), עלה ארצה בשנת 1946.
פרש בודד, בוקר הרוכב בעקבות המילים. גדל והתחנך בקיבוץ יגור. חבר מלכיה. תושב הגולן במשך 33 שנים, כיום תושב פרוטיאה בכפר.
תחביב – גילוף בעץ. נשוי לרחל, אב לשלושה, סב לשמונה וקם כל בוקר מחדש. עד כה פירסם 5 ספרי שירה וספר פרוזה אחד.

 

 

למעוניינים לקרוא את הגיליון המלא של "עיין ערך שירה 4", נא ללחוץ כאן