עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה 
אוגוסט, 2007

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

כמו טפטוף של טיפת מים עיקשת על אבן, כך אנו, העושים במלאכת החוג לשוחרי שירה, ממשיכים אט אט, מתוך רצון והתכוונות גדולה, לפלס את הדרך ללבות האנשים. ביניהם יש האמונים על אמנות השירה ויש אחרים שזה להם מפגש ראשוני, כמעט בתולי, עם אמנות נפלאה זו. עם המשך העשייה מתברר כי אלה וגם אלה, יוצאים נשכרים, כפי שבא הדבר לידי ביטוי במכתבי הקוראים המובאים בפניכם ככתבם וכלשונם במדור "קוראים כותבים".

בזאת מוגש לכם הגיליון התשיעי של כתב העת "עיין ערך שירה". אולי היו אלה תשעה ירחי לידה של התגבשות ועיצוב זהות עצמית של ירחון "ינוקא" המנסה לפלס את דרכו ב"תעלת הלידה" שיש בה אתגר והתמודדות עם הבלתי-ידוע.
לא היינו יכולים להגיע כלל למקום זה, אילולא אתם הקוראים, הכותבים-יוצרים והמגיבים המשמשים לנו "יד מיילדת". ועל כך תודות מקרב-לב.

כפי שנאמר בגיליון הקודם, תהליך איסוף החומר לכתב העת לשירה לבני-נוער, מצוי בעיצומו. מעל במה זו, אנו מבקשים מהורים, מורים, מנהלי סדנאות לכתיבה יוצרת ואחרים, לעודד בני נוער כותבים-יוצרים, לשלוח אלינו משיריהם.
אני מזמינה את מי שיש בידו ספרי שירה איכותית מתורגמת לילדים, לשלוח אלי חומרים אלו, כדי להעשיר את מדף מצגות שירי הילדים.
דבר נוסף. לעתים יש בעיות טכניות בכניסה לאתר של החוג לשוחרי שירה. לצערי הרב, הדבר אינו תלוי בנו אלא בשרת המארח את אתר החוג לשוחרי שירה. בעיות אלה בדרך כלל זמניות. לא להתייאש. נסו להיכנס מאוחר יותר.

ומה בגיליון זה?
כותבים מוכרים וחדשים מביאים מפרי יצירתם. כל אחד בדרכו ובשפתו, תורם לעניין ולעושר של כתב העת.
מגוון מיוחד, כולל השוואת תרגומים, מובא במדור "עיין ערך תרגום". בשל יתרונות המדיה המקוונת, יש באפשרותנו ליצור מפגש בין ענקי המילים והצלילים, כפי שתוכלו להיווכח בתרגום שירו של גתה "שדמלך" המוכר יותר בשמו "שד היער".

מאמר מעניין מציג את המפגש בין תאנטוס לארוס ויחסי-הגומלין ביניהם, בשירת הפיתוי האירוטית.
מאמר מרחיב דעת המתמקד בשירתו המופלאה של אמיר גלבוע, היכרות יוצאת דופן עם משורר שהוא גם איש דת נוצרי ומפגש עם ספר חדש המביא את שירתו וסיפור חייו של ולאדימיר מיאקובסקי.
בשל ריבוי החומר בגיליון זה, נעדר מקומם של חלק מהמדורים הקבועים. אלה יובאו בגיליונות הבאים.
נשמח מאוד לקבל תגובות לגופם של יצירות ומאמרים.

אני מאחלת לכולכם קריאה מהנה ונעימה.

שרית

 

 

 

 

 

יעל גלוברמן

שני שירים

שיר ערש

אִשָׁה רְעֵבָה זה דָּבָר מַפְחִיד.
הִיא לֹא מַאֲכִילָה, רַק מְחַפֶּשֶׂת
מַשֶּׁהוּּ לֶאֱכֹל. נִדְמֶה שֶׁהִיא מְשַׁחֶרֶת
לַטֶּרֶף. כָּל נֵתַח שֶׁבּוֹ אֵינָהּ מִתְחַלֶּקֶת
נִרְאֶה גָּדוֹל מִדַּי, מְדָמֵּם. זֶה הַרָעָב שֶלָהּ,
לָטוּשׁ כּמוֹ עֵין קִיקְלוֹפּ
טְרַאח בְּאֶמְצַע הֶחָזֶה. תִּרְאוּ אוֹתָהּ
גּוֹרֶרֶת הַבַּיתָה לוֹבְּסְטֶר חַי, מַטְבְּעוֹת,
פִּנְקָס עִם שֵׁמוֹת, כַּרְטִיס לְאֵירוֹפָּה,
אֶת הַתּפּוּחַ, לִנְעוֹץ בּוֹ סַכִּין.

אִשָׁה עִם יָדַיִם רֵיקוֹת זֶה דָּבָר מְאַיֵּם.
אִם הִיא לֹא מַחְזִיקָה בְּיָדָהּ יָד
רוּחַ נוֹשֵׁב מִמֶּנָּה כְּמוֹ מִנְּקִיק,
אִיּוּם שְׁרָבִי נָקִי וּמְשֻׁנֶּה
רֵיחַ פֶּה שֶל דְּרָקוֹן.
הִיא בַּיִת בַּמִּדְבָּר שֶׁדַּלְתּוֹ עֲקוּרָה,
חוֹל מִשְׁתַּלֵחַ חָפְשִׁי בַּחֲדָרִים
מִצְטַבֵּר עַל שֵׁיִשׁ הַמִּטְבָּח, עַל הָרִצְפָּה
הוֹפֵך אֶת הַמִּטָּה לִדְיוּנָה.

אִשָׁה לְבַד מְפַזֶּרֶת בְּבֵיתָהּ סְפָלִים רֵיקִים
וּבְדָלִים, שֶעַל שְפָתָם מֻּטְבַּעַת
חֲתִימַת שְפָתוֹן. תָּמִיד יִהְיֶה מִי שֶיִּרְאֶה
בַּקֶּשֶׁת הָאֲדֻמָה, הַמְּשֻׁכְפֶּלֶת בִּטְבִיעַת שְׂפָתֶיהָ
עֶשֶׂר פְּעמִים, עֵדוּת
לַעֲזוּבָה סוֹדִית, שׁוּלַיִם מְבַצְבְּצִים
שֶׁל צֹרֶך גָּדוֹל.
זְהִירוּת יְלָדוֹת, יוֹשְׁבוֹת בֵּין בֻּבּוֹת
כְּמוֹ בֵּין מַקּוֹרִים, מְחַלְּקוֹת לָהֶן תֵּה:
אַל תִּהְיוּ כָּמוֹהָ.

 

 

 

 

 

 

לאה שניר
זמן סרפד
אוּלַי מִפְּנֵי שֶׁיָּצָאתִי מֵרְשׁוּתוֹ
בָּא הַטַּעַם מִמָּקוֹם שֶׁלֹּא צִפִּיתִי לוֹ כְּלָל.
עוֹפוֹת קַיִץ סַרְבָנִים הִתְעַלְּמוּ מִכִּוּוּנֵי הַקֹּר,
מֵהוֹרָאוֹת הַנְּדִידָה,
מְפַתִּים אֶת הָאוֹר
שֶׁיַּעֲמִיק לְתוֹךְ סֻכּוֹת צֵל לַח, טָחוּב,
גַּן מֻפְלָא תַּחַת שִׂמְלוֹתֶיהָ שֶׁל לָטִיפָה מִתַּמְרָה
מְעַגֶּלֶת אֶצְבָּעוֹת חַמּוֹת
סְבִיב שָׁרְשֵׁי הָעֵשֶׂב הַצּוֹרֵב
בְּשֶׁטַח הַהֶפְקֵר מֵאֲחוֹרֵי מַעְבֶּדֶת הַטֶּבַע,
אוֹגֶרֶת סִרְפָּדִים בְּשַׂק גַּס, תּוֹפֵחַ תַּחְבּוּלוֹת חָרוֹן
תַּחַת אַבְנֵי חָצָץ שֶׁהָיִינוּ מְיַדִּים בָּהּ
לַהֲנִיסָהּ מִמְּקוֹמוֹתֵינוּ.
בָּעֶרֶב תְּבַשֵּׁל מְרַק עֲשָׂבִים מָרִיר מֵעֶלְבּוֹנָהּ,
תִּזְרֶה תַּבְלִינִים כֵּהִים
לְהָעִיר צִפֳּרִים רְטֻבּוֹת טוֹבְלוֹת בְּחַלְצֵי אִישָׁהּ.
בְּטַעַם דּוּדָאִים יַעֲשֶׂה בָּהּ זִכְרוֹנוֹת יַעֲקֹב בְּלֵאָה,
יִתְמַכֵּר לַצּוּרוֹת הַפְּרוּעוֹת
שֶׁל זְמַן הַסִּרְפָּד.

 

 

 

 

 

אמיר אור
בין אֶרוס לתַנאטוס: שירת הפיתוי הארוטית

1 - זהירות, נערה!
במיתוס היווני, באמנות ובשירה מופיעה פֵּית'וֹ, אלת הפיתוי והשידול, כאחת מנערותיה של אפרודיטה אלת התשוקה. הרודוטוס מזווג אותה כדמות משלימה אל אנַנְקֵה, אלת ההכרח , המופקדת על השכנוע בדיבור או בכוח. מן המלה 'פֵּית'וֹ' נתגלגל לנו אל העברית 'פִּיֵּס' שגם עניינו ריצוי בדברים, ובדומה גם ה'פיתוי' העברי, עניינו פתיחה מנטאלית של נמען הדברים, שידול רגשי או רעיוני באמצעות הדיבור.

במובן זה, הרחב, אפשר שכל שיר הוא שיר פיתוי; כל שיר הוא דיבור מזמין מסוגו, דיבור הבא למשוך אליו את הקורא, לפתוח את ליבו ושכלו, ולהיכנס אל עולמו. זה נשמע מסוכן, ובכל זאת לא מדובר בהיפנוזה או בסמים פסיכיאטריים: גם המשכנע שבמפתים אינו יכול ליצור יש מאין בדבריו, וכל הפיתוי מוליך את נמענו למטרתו באמצעות יצר והגיון דברים שקיים בשומע בכוח או בפועל. שום פרסומת לא תצלח בלי התשוקה לעוצמה, ליופי, לרכוּש או לנוחות; והוא הדין גם בשירה, אף שזו מוליכה בנו גם את החשמל של מאוויים מעודנים יותר כמו התשוקה לצדק, לחוכמה, או להתעלות. כך, כמובן, גם ביחס לתשוקה הארוטית, שעצם הנגיעה בה מפעילה פיתוי, מכוח פעולתו של ארוס בכל אדם.

הפיתוי שבעצם הדיבור על ארוס מצוי בכל שיר טוב המוליך את התשוקה הזו, אך הפיתוי הפואטי שארצה לדבר עליו כאן יהיה מחודד יותר.
שיר על אודות פיתוי ארוטי מעביר לקורא סיפור מעשה כלשהו, ובכך אינו שונה משאר שירי אהבה וחשק או משירי תלונה וקנאה של אוהבים מיוסרים. לא כן שיר פיתוי במובן החמור של המלה – השיר הבא לפתות. שיר כזה הוא "שיר מגויס": יש לו מטרה והוא בא לבצע אותה. הוא אינו "דיבור על אודות", אלא תמיד פנייה בפועל, בגוף שני, אל מושא התשוקה. השיר הוא כלי הפיתוי עצמו, מעשה המלים המשדלות שנרקם במיומנות המשורר כדי להשיג היענות. בכך קרובים שירי פיתוי לתורת הנאום הקלאסית, שנוצרה בדיוק למטרה זו, של שכנוע לרעיון או מעשה; ואכן, כשסוקרטס נואם את נאומו בפַיְדרוֹס (238-241) בענייני אהבה והיענות לחיזורים, הוא אינו מדבר עוד אלא משורר: "וכי לא הרגשת, אישי השלֵו, שדברַי שוב אינם דיתירמבים, כבתחילה, אלא חרוזים אֶפיים...?"

כבר בראשיתה של שירת היחיד במערב, המשורר היווני ארכילוֹכוֹס במאה ה-7 לפנה"ס מספר בשירו איך ניסה והצליח לפתות במילותיו את בתה של אַמְפִימֶדוֹ . השיר מספר בפתיחתו על אודות המעשה, אך עד מהרה עובר מהדיבור על אודות הנערה הנחשקת לדיבור ישיר אליה בהווה של ההתרחשות. במונולוג הפיתוי שלו מבטיח המשורר לנערה שאם תשכב אִתו לא יחדור אליה, וכך תוכל לשמור על בתוליה, ומשכנע אותה שרק בה הוא חושק ולא בשום אהובה אחרת. הנאום משיג את מטרתו, הנערה משתכנעת מדבריו, ונעתרת לו :

כָּל זֹאת אָמַרְתִּי; וְנוֹטֵל אֶת הַנַּעֲרָה
אֶל בֵּין פְּרָחִים פְּתוּחֵי כּוֹתֶרֶת
הִשְׁכַּבְתִּיהָ, וּמְכַסֶּה אוֹתָהּ
בְּאַדַּרְתִּי הָרַכָּה, חִבַּקְִתִּי אֶת צַוָּארָהּ בִּזְרוֹעִי...
עַד שִׁחְרַרְתִּי אֶת אוֹנִי הַלָּבָן,
נוֹגֵעַ בִּשְׂעָרָהּ הַזָּהֹב.

מלאכת השידול של ארכילוכוס אינה מתוחכמת במיוחד – הוא משלים את "כל זאת אמרתי" בשני מהלכים: ראשית, "הֵן בְּגַנֵּךְ עוֹטֶה הָעֵשֶׂב / אֶעֱצֹר", ושנית, "רַק אוֹתָךְ אֲנִי רוֹצֶה" (בסדר זה!). הוא פשוט סומך על משיכתה של הנערה אליו ודבריו אינם באים אלא לפוגג את חששותיה החברתיים והרגשיים. זהו אולי עיקרו של עניין, אבל שירת השידול מתגלה במלוא "גדולתה" כאשר המחסומים להיענוּת הם איתנים יותר.
בכל מקרה, שירי פיתוי אינם עוסקים כלל בנתון השרירותי של משיכת המפותה אל המפתה: בעקיפין אפשר שיופיו של השיר עשוי להקרין על מחברו, אבל אין בשירים פרסומת עצמית של דובריהם. יתר על כן, המישור הבין-אישי מופיע בשירת הפיתוי כמעט במובלע, שכן מעֵבר לעצם וידוי התשוקה, האהבה או הנאמנות, הוא חף מכל טיעון רציונאלי. התשוקה נתפסה כמין "דיבוק" של כוח אלוהי, שישנו או איננו, ואינו בידי אדם.
נראה שהפיתוי מגיע עד לקצה גבול השכנוע באותו נאום של סוקרטס, המטיף לדחות את המחזר האוהב ולהעדיף את זה שאינו אוהב, בבחינת העדפת השפיות על השיגעון. מהלך השכנוע שלו הוא תבוני לחלוטין, אלא שסוקרטס עצמו עוצר שם בדבריו, באומרו שהוא חושש שמא "בחטאי לאלים אקנה כבוד בבני אדם".

אצל ארכילוכוס האֵמון הוא אמנם מרכיב חיוני במערכת היחסים שהוא מבקש ליצור עם הנערה, אך בסדר דבריו ההבטחה הרגשית באה לאחר טיעון של נזק-מול-תועלת לנערה – טיעון שאיננו רגשי, ואיננו כלל במישור הזוגי.
מעניין אפוא להבחין ששירת הפיתוי מתרכזת בשכנוע נמעניה לעצם החוויה המינית – דרך שכנוע המובילה בעצם להכרעה שאיננה במישור היחסים עם הזולת אלא בתוך מעגל האני, בתוך עולמו הפרטי של המפותה.
לאורך דורות הטיעון הקלאסי של הפיתוי הוא "אם לא עכשיו אימתי": הנעורים חולפים, היופי יימוג ועמו גם אהבת האוהבים. כך משדל תֵיאוֹגְנִיס (כמאה שנים מאוחר יותר) את אהובו הסרבני :

נַעַר, עַד מָתַי תִּבְרַח מִמֶּנִּי? [...]
הִשָּׁאֵר, חַסְדְּךָ הַעֲנֵק לִי; לֹא זְמַן רַב עוֹד
שֶׁלְּךָ תִּהְיֶה מַתְּנַת אַפְרוֹדִיטֵה סְגֻלַּת הָעֲטֶרֶת.

משורר אחר (בשיר הלניסטי המיוחס לאפלטון) מפתה בתפוח העדן בתולה סרבנית נוספת באותו טיעון עצמו :

אֲנִי זוֹרֵק לָךְ תַּפּוּחַ!
וְאַתְּ, אִם בְּחֵפֶץ לֵב תֹּאהֲבִינִי,
קְחִיהוּ, וְחַלְּקִי אִתִּי אֶת בְּתוּלַיִךְ!
אַךְ אִם אַתְּ חוֹשֶׁבֶת עַל מַה שֶּׁהַלְוַאי וְלֹא יִקְרֶה
קְחִיהוּ, וְהַרְהֲרִי מַה קָּצָר תּוֹר הַיֹּפִי.

אותו מוטיב חוזר בגרסאות שונות בשירי הפיתוי, אך גם הולך ומשתכלל. מן השירה ההלניסטית הוא מגיע אל אובידיוס, וממנו גם אל שירו של מארוֶול "לַאֲהוּבָתוֹ הַמִּתַּמֶּמֶת" ולעשרות שירי פיתוי עד לימינו אלה. אולם דומה שנקודת הציון החשובה ביותר בתובנת המוטיב נקבעה כבר במאה ה-3 לפנה"ס, כאשר
אַסְקְלֶפִּיאַדֶס שִכלל את הטיעון לשיר פיתוי מורכב, המביא את מוטיב האהבה והחלוף לשיא ולעומק חדשים :

אַתְּ בְּתוּלַיִךְ שׁוֹמֶרֶת? וּמָה הַתּוֹעֶלֶת?
לֹא בְּבוֹאֵךְ, נַעֲרָה, אֶל הָדֶס
אֶת אוֹהֲבֵךְ תִּמְצְאִי לָךְ.
בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים הֵם, תַּעֲנוּגוֹת אַפְרוֹדִיטֵה
בָּאֲכֶרוֹן, בְּתוּלָה,
עָפָר וָאֵפֶר נִשְׁכַּב.

הטיעון הוא אותו "אכוֹל ושתֹה" ארוטי, אך במלוא האובדן האפשרי: לא רק היופי חולף, אלא גם החיים עצמם. בהאדס, בארצות המתים, אין מאהבים ואין מעשי אהבה. רק כאן, ואם כך, למה לא עכשיו? הבי מאוצרך, שאם לא כן תמותי כאותו קמצן על קופת זהבו.

המשורר מעמת את הנערה עם הבחירה בין ארוס לתנאטוס במלא קוטביותם, אך בזה לא מתמצה עדיין טיעונו: "הָדֶס" (במקביל ל"אכֶרון" שבהמשך) הוא כינוי לשאול, אך גם שמו של אל המתים. המשורר מרמז אל סיפור פֶּרְסֶפוֹנֵה שנודעה בכינויה "הנערה" (korē): יום אחד כשיצאה הנערה לקטוף פרחים התאהב בה האדס וחטף אותה אל ממלכתו. המשורר סונט אפוא בנמענת: "לא בבואך, נערה, אל הדֶס/ את אוהבך תמצאי לך" – לְמה את מחכה? את אינך קורֵה, ואהבה תימצא לך רק בחייך. הריבוד המיתי של הטיעון אינו רק קישוט, וגם לא מתמצה בהמחשה מטפורית של פחד האובדן שהוא מנסה להלך עליה. בקונוטציה המהופכת הזו ל"חתונת המוות" של הנערה, קורֵה, מופגנת באמת גאוניותו של אסקלפיאדס, ואפיגרמה קלילה של פיתוי הופכת לשיר עמוק. מעבר למובן הגלוי של הפיתוי לחיים ולארוס, המשורר נוגע כאן במהות פחדיה וכיסופיה של הנערה: אובדן הבתולים הוא "חתונת המוות" שלה – שוד, חטיפה, אונס. במגע המיני שמפניו היא חוששת ייקרעו חבלי המטריארכאט הנפשי שבו היא קשורה לעולם נשים אמהי וסגור, כולא אך גם מוגן. בהוויית הילדה שלה היא מוגנת מן הפן האלים של הגבריות, אך בו בזמן גם דוחה את זהותה הנשית. אסקלפיאדס אומר לה: בואי, האם אינך רוצה לצאת לחופשי, להסתקרן ולהסתכן, לנתק את חבל הטבור ולהיות אשה? הוא מפתה אותה בהרבה יותר מעונג; הוא מפתה אותה לקיום של 'אני' בעל פנים משלו.
אבל הסיכון אינו בטל והפיתוי הוא רשת מלים ערמומית שאינה מבטלת אותו אלא רק מסתירה אותו: יותר זבובים נלכדים בטיפה אחת של דבש מאשר במאה חבטות. לפיתוי הארוטי יש גם צד שאינו קליל אלא נורא, ובכך אינו שונה מפיתויי שירת הסירנות באודיסיאה, דברי שׂר היער ב'שר היער' של גתה, או נגינתו של החלילן מהמלין. ההתפתות היא בסופו של דבר ויתור וכניעה ויש בה התמסרות לארוס ולתנאטוס גם יחד. דברי הפיתוי בנוסח אסקלפיאדס אינם טורחים לטייח את הסיכון הזה, אלא רק מציבים אותו מול החלופה הרגשית של הוויתור על ההסתכנות: בחרי, נערה! הנה, תוכלי להמשיך בלימבו הנפשי הזה, המוגן מן העולם; לבחור בהוויה של גולם הפרפר, או לעומת זאת – במעוף של יופי וארוֹס אל מחוץ לפקעת, בהסתכנות בחיים עצמם.

2 - ללא מלים

היעדרותו הכמעט מוחלטת של הקול הנשי מן השירה הקלאסית מותירה אותנו עם שירים על אודות נשים מפתות, אך ללא שירי פיתוי משלהן. גם בשירים אלה "על אודות" מופיע הפיתוי הנשי כפיתוי שאינו משתמש במלים או שאינו זקוק להן. במאה ה-6 לפנה"ס מתאר אלְקְמַן נערת מקהלה בספרטה "שׁוֹלַחַת בִּתְשׁוּקָה מַתִּירַת אֵיבָרִים / מַבָּטִים מְמִסִּים מִשֵּׁנָה וּמִמָּוֶת" . גם מכאן והלאה איננו מוצאים שום פיתוי מילולי בפי אשה, ובמאה ה-1 לספירה, כשמַרְקוֹס ארְגֶנְטַריוֹס פונה אל נערה שהפיתוי הוא כנראה מקצועה, גם היא אינה זקוקה למלים :

הָסִירִי אֶת הָרְשָׁתוֹת הָאֵלֶּה, בַּזְבְּזָנִית שֶׁל זְמַן
וּכְשֶׁאַתְּ פּוֹסַעַת, לִיסִידִיקֵה, אַל תְּגַלְגְּלִי בְּכַוָּנָה אֶת מָתְנַיִךְ!
קִפְלֵי שִׂמְלָתֵךְ הַדַּקִּיקָה כְּרוּכִים הֵיטֵב עָלַיִךְ
וְכָל מַעֲרֻמַּיִךְ נִרְאִים גַּם לֹא נִרְאִים [...]

מעניין להבחין שגם בשיריהן של משוררות כסאפְּפוֹ ופְּרַקְסִילה וגם במצבים ארוטיים בין נשים לנשים, הפיתוי אינו מִתמַלל, אלא מתואר במונחים של תחושות גופניות .

נִרְאֶה לִי שָׁוֶה לָאֵלִים
כָּל אִישׁ הַיּוֹשֵׁב נִכְחֵךְ,
מַטֶּה אָזְנוֹ מִקָּרוֹב
לְקוֹלֵךְ הַמָּתוֹק
וְלִצְחוֹקֵךְ הַנִּכְסָף, שֶׁחַיַּי,
הִסְעִיר אֶת הַלֵּב בְּחָזִי! [...]

למרות שהמלים הן אמנותה, באוזניה של סאפּפו דיבורה של הנערה הנחשקת אינו אלא "קול מתוק" שתוכן דבריו טפל לעיקר. משיריה עולה כי היא מתפללת לאפרודיטה שאהובותיה תתרצינה לתשוקתה ואף מרעיפה עליהן מתנות, מסרט צבעוני ועד שיר; היא מדברת אל אהובותיה – ועם זאת כל שיריה הארוטיים המרובים אינם באים לפתות.
דווקא סאפּפו היתה זו שהעלתה את פֶּית'וֹ למעלת "בתה של אפרודיטה", ובעניינים אחרים הפליאה בעצמה במלאכת השכנוע; מדוע, אם כן, לא לצורך שידולן של אהובות? אפשר, כמובן, ששירי פיתוי כאלה פשוט לא שרדו, אך אפשר גם אחרת; אפשר שזהו עניין של נוהג תרבותי ואפשר שלא. ואפשר גם שזהו עניין של כבוד עצמי: הפיתוי המילולי הוא דיבור שדוחק ומעיר את האהבה בטרם תחפץ, ובא בסופו של דבר להעצים או להחליף את התשוקה החושנית הישירה.
אבל יש לזכור, שיחסים עם נשים לא סיכנו נערה מבחינה אישית וחברתית באותו אופן שסיכנו אותה יחסים עם גברים. זהירות, נערה: אובדן בתולים או הריון היו עלולים להסתכם באסון חברתי; ואילו הבעילה כשלעצמה כרוכה בפלישה גופנית, במהפך נפשי ובאותה קרבה מאיימת ואמביוולנטית אל הפן האלים של הגבריות. סאפּפו עצמה כתבה כמה וכמה שירי קינה על "חתונת המוות" של האשה ודימתה את אובדן הבתולים לפרי שנקטף או לפרח רמוס, אך לא ראתה מאומה מכל זה במין עם בנות מינה. ביחסי נשים אפשר שתהיה משום פלישה של 'האחרת', אך עדיין,
לעומת הגבר, האחרת היא בבחינת אחר-דומה. האם אהבת נשים מוציאה בכלל את הנערה מחזקַת המטריארכאט הנפשי של ילדותה? ההיסט הארוטי אל הדמות האהובה הוא התפתחות אך גם המשך של אותו עולם נשי.
בנוסף על כל זאת, ביוון הקדומה לא היה שום איסור חברתי על היענות של אשה לאשה והיא לא היתה כרוכה בסיכונים. אפשר אפוא, שיחסי נשים פשוט לא דרשו מהן העזה כה רבה ולא דרשו מסאפּפו מלאכת שידול כה מפולפלת.

 

 

 

 

 

אברהם (אברי) גלברשטט
קלפים טרופים

מִישֶׁהוּ טָרַף אֶת הַקְּלָפִים.

לֹא כָּל יוֹם אַתָּה פּוֹגֵשׁ
קוֹסֵם, כֹּהֵן וְשָׂטָן
בְּאוֹתוֹ הַחֶדֶר.

לֹא כָּל יוֹם אַתָּה נָע בֵּין הַשָּׁמַיִם לְבָתֵּי הֶעָלְמִין
וְאֵינְךָ מִתְפַּלֵּא כְּלָל.

לֹא כָּל עֶרֶב אַתָּה נוֹגֵעַ בְּשִׂמְלַת מֶשִׁי
וּמַשִּׁיל אוֹתָהּ לַנַּחַל.

לֹא כָּל לַיְלָה אַתָּה שָׂמֵחַ לְבוֹא הַסְּעָרָה
וְנִרְגָּע רַק בַּחֲלוֹמוֹת.

לֹא כָּל יוֹם מִישֶׁהוּ טוֹרֵף אֶת הַקְּלָפִים,
מַגִּישׁ לְךָ אוֹתָם
וְנֶעֱלָם.

(מתוך "קלפים טרופים", עמ' 5, 2006 )

גֶלְבֶּרְשְטָט אברהם (אַברי), משורר. נולד ב-1946 בשכונת התקווה בתל אביב להורים ילידי פולין, שרוב בני משפחתם נספו בשואה. בילדותו עבר עם משפחתו לקיבוץ גבעת השלושה וסיים בית ספר תיכון בקיבוץ מעלה החמישה. מתגורר בירושלים. בעל תואר ראשון בספרות והיסטוריה מטעם האוניברסיטה העברית ובעל רישיון הוראה. למד קורסים במינהל ציבורי ובעיתונאות. ערך פרסומים במשרד הקליטה. שימש מרכז בכיר של תלונות ופניות הציבור במשרד החינוך. מפרסם שירים מנעוריו בכתבי עת שונים. אב לחמישה. פרסם 6 ספרי שירה, קבל מענק מקרן עמו"ס (למלומדים וסופרים בחסות בית הנשיא), 2005.

 

 

 

 

 

עיין ערך תרגום

סֶרְגֵי יֶסֶנִין - שירו האחרון
בשנת 1925, בבית מלון בסנט-פטרסבורג, כמשורר מפורסם עם נפש מעונה, החליט סרגיי ייסנין לשים קץ לחייו. הוא חתך את וורידיו. לקח דף נייר וכתב בדמו שמונה שורות של שיר זה. לאחר מכן תלה את עצמו. השיר זכה לכמה תרגומים וזהו אחד מהם.

תרגום מרוסית: רעיה שקולניק

לְהִתְרָאוֹת, רֵעִי, לְהִתְרָאוֹת.
יָקָר שֶׁלִּי, אַתָּה בְּתוֹךְ קְרָבַי
וְהַפְּרֵדָה שֶׁאֲמוּרָה לִקְרוֹת
הִיא הַבְטָחָה שֶׁנִּפָּגֵשׁ וַדַּאי.

לְהִתְרָאוֹת, רֵעִי, אַךְ בִּקְלִילוּת,
לְלֹא תּוּגָה, לְלֹא קִמּוּר גַּבּוֹת:
הֵן בְּחַיֵּינוּ לֹא חָדָשׁ לָמוּת
וְאֵין, וַדַּאי, חִדּוּשׁ גַּם בְּלִחְיוֹת.

 

 

 

 

המשורר יאן טברדובסקי (Jan Twardowski 2006-1915) היה כומר קתולי ואחד המשוררים הפופולאריים והנערצים ביותר בפולין. רק ב-1970 יצאה לאור אסופה גדולה של שיריו וזכתה מיד לתהודה עצומה. שירתו היא תופעה ייחודית, ליריקה דתית, שאין דומה לה בספרות העכשווית. שירה של אמונה, תקווה ואהבה. שירה - תפילה, אך מפורקת מכל פאתוס. השאול לדידו ריקה, כי השטן מתהלך בין בני האדם, והמלאכים נמצאים רק בשמיים, לא על פני האדמה. על כן הוא מתייחס בהבנה ובסלחנות לחולשות האנושיות תוך נקיטת עמדה מלגלגת לעתים, אירונית, אך לעולם לא עוקצנית. לשונו שואפת לפשטות מירבית, לעממיות, מבלי לוותר על עושרה.

ברכה רוזנפלד מתוך "מעמקים" גיליון מס' 13

יאן טברדובסקי
תרגום מפולנית: ברכה רוזנפלד

מלאך ערירי
בְּדִיּוּק כְּשֶׁחָשַׁבְתָּ
שֶׁהַתֻּכִּים חַיִּים יוֹתֵר
וְאַתָּה נוֹרָא קָטָן
כְּמוֹ קָמִין מְדֻמֶּה
בַּחֲדַר הָאֹכֶל
כְּמוֹ מַלְאָךְ שֶׁאֵין לוֹ יְלָדִים
קַל כְּמוֹ עֹדֶף שֶׁל 20 אֲגוֹרוֹת
גָּאוֹן מִדַּרְגָּה שְׁנִיָּה
לַמְרוֹת שֶׁעָטַפְתָּ אֶת עַצְמְךָ בִּסְפָרִים
שֶׁאֵינוֹ מַאֲמִין כִּי מֵחֹסֶר אֱמוּנָה
קָמָה אֱמוּנָה חֲדָשָׁה
שֶׁאֵלֶּה שֶׁעָזְבוּ יִנְטְשׁוּ אוֹתְךָ
בַּשֵּׁנִית
קָדוֹשׁ וּמְלֵא טָעֻיּוֹת
בְּדִיּוּק אָז בָּחַר בְּךָ מִי
שֶׁגָּדוֹל מִמְּךָ
שֶׁבָּרָא עוֹלָם כָּל כָּךְ טוֹב
עַד שֶׁאֵינוֹ מֻשְׁלָם
וְאוֹתְךָ כֹּה לֹא מֻשְׁלָם
עַד שֶׁטּוֹב

 

אמרי לי
סִינְדֶּרֶלָה, לָךְ זֶה הִצְלִיחַ
לְהַפְרִיד גַּרְגְּרֵי פֶּרֶג מִן הָאֵפֶר
בְּמֶשֶׁךְ לַיְלָה אֶחָד
אִמְרִי לִי כֵּיצַד לְהַפְרִיד
חָתוּל מֵחֲתוּלָה
כְּאֵב מֵאַהֲבָה
דִּמְעָה מֵהִתְנַסֻּיּוֹת
עֶצֶב מִזְּמַן
חָכְמָה מִזְּקֵנָה
מִבְּלִי לְהַגִּיעַ לִשְׁנוֹת פִּיל

 

 

 

 

קוראים כותבים

שלום שרית
תתחדשי על האתר החדש, התרגשתי במיוחד ונפעמתי מההשקעה הגדולה בו.
משורר החודש רעיון מקסים ומפרה. אני חושבת שאת עושה מפעל גדול בהחייאת השירה העברית, במפגש התרבויות האתר והירחון הם גשר לשלום בין השפות המהווה פתיחות, הבנה וסולידריות בין יוצרים לבין יצירות. כל הכבוד.
העיצוב משגע. ניכרים בו השקעה, תיכנון ומחשבה רבה.

יהודית מליק-שירן
מולי"ית בת אור, הוצאה לאור

 

שרית שלום
מעולם לא נפגשנו, אך ברצוני להודות לך על היוזמה הברוכה שלך להקמת המיזם והאתר הנפלא הזה. מתוך ים של אתרי אינטרנט מדוללים וחסרי תוחלת הגעתי לאתר שלך השונה והמיוחד כל כך.
האתר הזה דורש עומק ומחשבה - דברים שלעיתים הם נדירים בתקופתנו.
התצוגה והמוסיקה מתאימים ככפפה ליד. כאמור, רק לאחרונה נחשפתי לשירה-בזכותך, ומאז אני מקדיש לעצמי זמן איכות לצלול באתר, לחשוב וליהנות.
יישר כוח והמון המון תודה

שאול הולצמן

 

 

 

 

להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 9, לחצו כאן