עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
ספטמבר, 2007

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

מבלי שתכננו זאת או כיוונו לכך, יוצא גיליון זה לאור לקראת ראש השנה. הוא מביא אותנו אל פתחה של שנה חדשה ואל גליון העשור. מספר זה מסמל סיום והתחלה, סגירת ופתיחת מעגלים, יזמה והתחדשות, פילוס דרך וחזון. כמו כן, הוא נותן ביטוי לאישי, לאחד, ולאוניברסאלי, ל"יקומי".
את כל אלה הייתי רוצה לאחל לעצמנו ולכל אחד ואחת מקוראינו. שנה של התפתחות, התחדשות וצמיחה במישור של ה"אחד"- האישי ובמעגלים אנושיים ואחרים רחבים יותר.
אני מודה לאלפי קוראינו שהצטרפו ובאו, חלקם במרוצה וחלקם לאחר התנסות ראשונית מהססת, אל המעגל הרחב של החוג לשוחרי שירה. כל אחד ואחת תרם את תרומתו, ועל כך תודתי העמוקה ואיחולי לשנה החדשה.
אני מקדמת בברכה את שובו של מאיר צמח מחו"ל, חסרונו בהגהת גיליון מספר 9 היה בולט ומברכת את אריאל סימקין על הצטרפותו למערכת. לשניהם תודות מעומק הלב.

ומה בגיליון זה?
כמו בגיליונות קודמים, גם בגיליון זה מסתופפים יוצרים ותיקים לצד משוררים חדשים שזה עתה הוציאו לאור ספר ביכורים. אני מאחלת לכולם שירבו יצירה.
מספר מאמרים העוסקים בשירה כשפה. הקשר בין שירה למוזיקה והשירה כשפה אוניברסאלית ומקרבת לבבות. זו באה לידי ביטוי בשני מאמרים העוסקים בשירה הערבית ובאחד מנציגיה הבולטים, המשורר הסורי נִזָאר קבאני. בכוונתנו להתמקד גם בגיליונות הבאים בשירה זו. כמו-כן מאמר מרתק על שירתו של חיים גורי, מאמר המביא עדות אישית על היכרות עם שירתו של רילקה ומאמר מעניין על הפואטיקה שבפרוזה. במדור "עיין ערך תרגום" נגיעה בתקופה הרומנטית באמצעות שירתו של לורד ביירון וכן היכרות עם המשורר והשחקן ההונגרי, שנדור לוקץ'.

ברצוני להביא בפתיחת הגיליון, את שירו הנפלא של אדוניס (עלי אחמד סעיד אסבר), "ראשית הידידות":

בִּשְׁנַת אַלְפַּיִם
אֲנִי מִתְכַּוֵּן עַכְשָׁו, כְּלוֹמַר מָחָר, אוֹ מָחֲרָתַיִם,
אַזְמִינְךָ לְהָסֵב עִמִּי
תִּהְיֶה הַשֶּׁמֶש, יִהְיוּ הַמַּיִם, יִהְיֶה הָעֵשֶׂב כְּאוֹרֵחַ
נִהְיֶה חֲלוּקִים בְּדֵעוֹתֵינוּ: אֵלּוּ הֵם חֶזְיוֹנוֹתֵינוּ הַסּוֹעֲרִים יוֹתֵר
אֵלּוּ הֵם צְעָדֵינוּ הָרְחוֹקִים יוֹתֵר –
נִתְפַּיֵּס תַּחַת שְׁמֵי הַשִּׁירָה,
נַכְרִיז עַל מַמְלֶכֶת שְׁנֵי הַנִּצִּים –
וְעַל אִחוּדָם שֶׁל שְׁנֵי הַנִּצִּים הָאֵלֶּה.

מתוך: אנתולוגיה לשירה ערבית "בלהט החרב המתהפכת".
תרגום: שמואל רגולנט

קריאה מהנה ושנת שלום ויצירה
שרית

 

 

 

 

רוברט וייטהיל-בשן
שני שירים

מאוחר בלילה ברכבת F תחת הרחובות של ברוקלין

הוּא חוֹשֵׂף אֶת עַצְמוֹ בָּרַכֶּבֶת הַתַּחְתִּית
וְצוֹעֵק לַנּוֹסְעִים: זֶהוּ זֶה!
הַקּוֹד הַגֶּנֶטִי שֶׁלִּי, שֶׁל עַבְדְּכֶם הַנֶּאֱמָן
בְּכָל הַנְּקֻדּוֹת וּבְכָל הַקַּוִּים!
וְיֵשׁ פֹּה וְשָׁם, וּבְעִקָּר פֹּה, תִּסְתַּכְּלוּ,
מוֹשֶׁבֶת רִמָּה
וּמִי פֹּה רוֹצֶה, אִם זֶה לֹא קָשֶׁה,
לִמְצֹץ לִי אֶת הַבֹּהֶן?

בַּתַּחֲנָה הַבָּאָה בּוֹרְחִים כָּל הַנּוֹסְעִים לְדֶלֶת הַיְּצִיאָה
וְהוּא נִשְׁאָר עוֹמֵד בִּמְקוֹמוֹ, לְבַד וְחָשׂוּף

עוֹד קָרְבָּן שֶׁל תִּמְרוֹן מִקְצוֹעִי מֻטְעֶה

 

 

רוברט וייטהיל-בשן, נולד בארצות-הברית ב-1947 וגדל בטקסס במשפחה מתבוללתמזה עשרים שנה גר בפרברי וושינגטון הבירה. נשוי ואב לשתי בנות ולשני בנים. במקצועו עורך דין, יצואן\יבואן ומורה לעברית. את הלשון העברית סיגל לעצמו בלימוד עצמי ובשנות השבעים החל לכתוב שירים. פרסם את שיריו בכתבי עת לספרות ובמוספי ספרות בעיתונות הכללית. עד כה הוציא לאור 3 ספרי שירה.

 

 

 

 

 

 

יעל גלוברמן
תמונות מחיי נישואין
מִישֶׁהוּ מְשַׁקֵּר, בַּחוּץ בְּתוֹךְ דִּירָה אַחֶרֶת
וְשׁוּב בִּפְנִים, בְּתוֹךְ דִּירָה
שֶׁהַלֵּב עוֹבֵר אֵלֶיהָ בִּתְנוּעָה שֶׁל מַצְלֵמָה
בְּסֶרֶט תֵּעוּדִי עַל נִשּׂוּאִים
שֶׁעָלָיו אֲנִי עוֹבֶדֶת כְּבָר שָׁנִים.
מִישֶׁהוּ עוֹמֵד זָקוּף מוּל הָרְאִי
וּמְדַבֵּר אֶל מַחֲצִית פָּנֶיהָ שֶל אִשָּׁה
כְּמוֹ לַיָּרֵחַ.

הִיא נִשְׁעֶנֶת אֶל הַקִּיר מֵאֲחוֹרֵי גַּבּוֹ.
הַצֵּל שֶׁהוּא מֵטִיל חוֹצֶה אוֹתָהּ לִשְׁנַיִם
וְהַמִּלִּים צוֹנְחוֹת אֶל הַשָׁטִיחַ רַכּוֹת וַהֲפוּכוֹת,
מַבְלִיחוֹת כְּמוֹ דָּבָר לֹא מְשֻׁמָּשׁ שֶׁהִשְׁתַּמֵּר בַּחֹשֶׁךְ,
פִּסּוֹת בִּטְנָה שֶׁהוּא פּוֹרֵם מִמְּעִיל יָשָׁן
שֶׁפַּעַם אָהֲבוּ שְׁנֵיהֶם:

הוּא רוֹאֶה אֵיךְ הִיא גּוֹהֶרֶת, מַדְלִיקָה
אֶת מְנוֹרַת הַלַּיְלָה, מַחְלִיקָה אֶת כִּסּוּי
הַמִּטָּה שֶׁהוּא עוֹזֵב. אֲבָל הִיא רוֹאָה
אֶת פָּנָיו שֶׁבַּמַּרְאָה
מְכֻסּוֹת בִּטְבִיעוֹת אֶצְבְּעוֹתֶיהָ.

 

 

מיטל נסים
כמו שיש מפוסל את
                     (לסבתא)
כְּמוֹ שַׁיִשׁ מְפֻסָּל אַתְּ טוֹבֶלֶת אֶת רַגְלַיִךְ
בְּאַמְבַּט הָאוֹר הַיְּרֵחִי
וּמַסֵּכַת הַמָּוֶת נִגְלֵית בִּנְדַן מַבָּטֵךְ
הַמִּתְקַשֵּׁת לְחִיּוּךְ אֱוִילִי וְקֶמֶט
אַתְּ נֶעֱלֶמֶת כְּכוֹכָב
אֶל עֵבֶר אַטְמוֹסְפֵרָה חֲדָשָׁה
עֲשׂוּיָה כִּסְּאוֹת גַּלְגַּלִּים וְכָתְנוֹת פְלָנֶל
עַל הָרֵי עַרְפִלִּים וְחֶסֶד
גּוּפֵךְ רָכוּן הַלַּיְלָה
לִפְנֵי צִלְלֵי זִכָּרוֹן מִתְכַּלֶּה
כִּגְלוּיָה יְשָׁנָה מֵאֶרֶץ אַחֶרֶת.

מיטל נסים - ילידת 1983. עורכת כתב העת "מאגמה-קונטרס לשירה החדשה". סטודנטית לפסיכולוגיה וספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה.

 

 

 

 

 

ע י ן ע ר ך ת ה ל י ם
על הקשר בין שירה ומוזיקה
עודד פלד

רובנו, כותבי שירה וקוראיה, נוטים לשכוח לעתים קרובות שהשירה נועדה לאוזן בראש ובראשונה; שהרי טרם המצאת הדפוס, טרם כתיבה על מגילות קלף וכתב היתדות הקדום, ואף טרם היות השפה עצמה, שפות בני אנוש, סביר להניח שהאדם הקדמון, או ליתר דיוק, ההומו-סאפיינס המודרני, שראשיתו לפני כ-45 אלף שנה, שוכן המערות [בעידנים מסוימים] ומחוץ להן, שר את שיריו בבליל הברות של נהמות ויללות. אם ידע לצייר על קירות מערותיו עלילות ציד, בין אם כשבח והלל לאחר מעשה ובין אם כמשאת-נפש להצלחה טרם מעשה, קרוב לוודאי שידע גם שירי שמחה וקינות אבל על המתים ובני השבט שניספו בציד. מכאן ואילך, עם גילוי האש, הפכה מדורת השבט למקום כינוס שבו התפתחה השפה ונולדו האפוסים הראשונים. בדרך זו, משחר האנושות, היתה השירה לזֶמֶר המגולל סיפורי מעשה.

מי היו כותבי המיתוסים הקדמונים? עלילות גילגמש, האופאנישדים, המיתולוגיה היוונית, הרומית, הקלטית, הנורדית, ה"פּוֹפּוֹל ווּ" של המָאיָה? מי חיבר את "שירת רוֹלָן" ואת "סֶר גָּאוִוין והאביר הירוק", שנכתבו ככל הנראה בימי הביניים? סופרֵי מלכים, פייטנים, ושמא כוהנים משמשים בקודש? תהא אשר תהא זהות המחברים, מכנה משותף אחד לכל היצירות הללו. הן סופרו תחילה בעל-פה והועברו מדור לדור. ולא זו בלבד – היסודות המוזיקליים, הן כחלק אימננטי של היצירה והן כליווי או זִמרת מקהלה, היו נשמת אפו של השיר, האפוס, המיתוס. בניגוד לאפלטון, שביקר בחריפות את הפייטנים ואף ציווה לגרשם מן המדינה האידיאלית שלו, משום שסבר שהפייטן אינו מחקה את אמיתוֹת המציאות אלא את בבואתן [הווה אומר, חיקוי המצוי במרחק דרגה שלישית מן האמת], אריסטו הכחיש את קיומם הנפרד של 'עולם אידיאות' ו'עולם חומרי'. במשנתו, האידיאה [הצורה] טבועה בתוך החומר, ובניגוד למושג החיקוי האפלטוני, הפייטן של אריסטו הוא חקיין נעלה שמלאכתו היא יצירה, מַבָּע אמנותי. ובכל אמנויות הפיוט שהוא מונה טבועות המוזיקה ושירת המקהלה [נגינה ונעימה] כחלק בלתי נפרד מן היצירה. משקלה הסגולי של המוזיקה מגיע לשיאו ב'קתרזיס' – מונח רפואי מושאל מן האסכולה ההיפוקרטית [הֲרָקָה, שלשול], שיש לו גם משמעות אסתטית-פסיכולוגית ומוסרית-דתית [טוהרה].
אליבא דאריסטו, נפש האדם נוטה ל'היפעלויות', כלומר, התרשמויות והשפעות המעוררות בו חמלה, פחד, התלהבות. הוא גורס שהנוטים להתלהבות סוחפת נרגעים כאשר הם מאזינים לנעימות קדושות, כמו קיבלו טיפול של קתרזיס רפואי. כך גם אצל אלה הנוטים לרגשות חמלה ופחד. הקתרזיס מביא להם הקלה ומזור. בדרך זו מקיש אריסטו את הקתרזיס של הפיוט לאֵלֶּה של המוזיקה והרפואה גם יחד.
ה-bard של ימי הביניים היה פייטן-נודד שגולל בלשון שיר מתנגנת עלילות גבורה ואהבה, בלאדות ורומאנסות על מעשי כשפים ונסים ואבירים שהצילו גבירות מידי עריצים ודרקונים יורקי-אש. מאז ימי קדם, בגלגולי צורה שונים ומשונים, נתפס המשורר כמספר הסיפורים של השבט, כבדרן [במובן החיובי של המילה], כחוזה ומרפא. אלא שלא היה ואין לאמנותו קיום ללא מוזיקה. לא רק מוזיקה כאמצעי פואטי – מצלול, חריזה, תחבולות רטוריות – אלא מוזיקה הרוחשת בקרבי-קרביה של השירה. נסו לקרוא בקול תרגום של בודלר או רמבו לאנגלית, למשל. מדויק ככל שיהיה, השיר הצרפתי יישמע חלול, יבש, מת. המוזיקליות המופלאה של השפה הצרפתית הולכת לאיבוד, ואיתה קִסמו של השיר. בקו התֶפֶר של הדיכוטומיה המסורתית שאנו מתווים בין קלאסיקונים ורומנטיקנים במובן של שימת דגש על שכל או רגש, נשכח לחלוטין המרכיב הפיזיולוגי של הכתיבה: הגוף. היה זה אלן גינזברג שתיאר את התהליך הספונטאני שראשיתו במקלעת השמש, בפעימות דם מואצות, מֵעֵין תיפוף פנימי המטפס דרך קנה הנשימה אל הלוע, שם מתחבר אליו המוח, מעצב ומתרגם אותו לתרשים שכלי/רגשי/חושי של מילים הנפלטות החוצה אל היד הרושמת.
הסוריאליסטים כינו זאת 'כתיבה אוטומטית'. וולט ויטמן נשם שורות ארוכות כסוס דוהר בשדה פתוח. גינזברג שכלל את המודל הוויטמני והפך את השיר הארוך למִבנה של קבוצות נשימה מופרדות זו מזו באמצעות מקפים. התהליך הוא ספונטני, והשירה היא הרפתקה, מסע, אודיסיאה רוחנית. המשורר רושם מילים בודדות, מעלה על הכתב שורות ראשונות, ולעולם אינו יודע לאן יגיע, היכן ואיך יסתיימו הפואמה, האוֹדָה, האלגיה, הקונצ'רטו, הסונֶטה/סונָטה, הסימפוניה. כל מי שהספיק להשתמש במכונת כתיבה יודע שחרף יתרונותיו העצומים של המחשב, השימוש במקלדת מתגמד ליד האפקט של מקשי מכונת הכתיבה. כותב שורות אלה השתמש בשעתו ב'אריקה' מזרח גרמנית, גוש ברזל יצוק. פעולת ההקשה דמתה לתיפוף, מעֵין טַם-טַם שהפיח רוח קצב פראית בהברות, במילים, תָּחַם מקטעי נשימה, נָסַךְ תחושת שֶׂגֶב, התעלוּת נשמה. השירה במיטבה, בגדולתה, היא פיוט, תפילה, שיח שבין אדם לבורא עולם, וגם אם הוא אינו איש מאמין, זהו שיח שבין אדם למקום, לטבע, לסביבה, שחוברים בו החצנת הפנים והפנמת החוץ במארג אחד. לשירה כזו יש כוחות מרפא. היא יכול להביא מזור לכותב ולקוראיו/מאזיניו. לא במקרה משמשת המילה העברית 'שירה' להגדרת ז'אנר ספרותי מחד, ולזִמרה, לרבות פיוט דתי, מאידך. משוררינו הקדמונים היו הלוויים ששרו מזמורים בבית המקדש - אלה המיוחסים ברובם לדוד המלך שכתבם בנקיקים ובמערות בבורחו מפני שאול. שירה, מוזיקה, פיוט, מזמור – עיין ערך 'תהלים'.

 

 

 

 

 

יוסף עוזר
שותה דמעות אדם
יוֹדֵעַ תַּעֲלוּמוֹת, בְּקֵץ יְמֵי הַסְּתָו
בְּרָא נָא שִׁיר שֶׁלֹּא אֶבְכֶּה עָלָיו
רוֹנֵן סְתָוִים וְקַיִץ
שׁוֹתֶה דִּמְעוֹת אָדָם
אָנָּא: יַחֵד כְּבוֹדְךָ קְצָת בַּעֲדָם

שֶׁשׁוּב נִבְרָא שִׁירָה טְהוֹרָה אוֹ חֲרוּזָהּ
שֶׁתִּתְחַבֵּר אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְהַמְּזוּזָה
שֶׁנְּנַשְּׁקֶהָ, שֶׁתִּשְׁמֹר אֶת דַּלְתוֹתֵינוּ הַפְּרוּצוֹת
וְלֹא תַּשְׁמִיעַ נֶהִי מִסְפֵּד בְּמוּסְפֵי חוּצוֹת.

 

 

 

 

 

שנדור לוקץ'

הביא ותרגם: יעקב ברזילי
שנדור לוקץ' הוא משורר לירי חשוב בהונגריה ואמן רב פנים. הוציא 5 ספרי שירה וזכה בפרסים ממלכתיים רבים.אוצר הדימויים בשיריו עשיר, מגוון ומקורי. זווית הראייה שלו אישית ופרטית ומרבה לעשות שימוש בדימויים מן הטבע, אליו הוא קרוב במיוחד. לוקץ' הינו גם שחקן תיאטרון, מהבולטים בהונגריה ומופיע בשני תיאטראות ידועים בארצו. דבר זה בא לידי ביטוי בולט בשיריו הצרופים בכור ההיתוך של המציאות, הפואטיקה והתיאטרון. כמו-כן מופיע לוקץ' בתוכניות טלוויזיה רבות. הוא עורך הצגות יחיד, בהן משחק, קורא שירה, ושר משיריו המולחנים.

אור מפרפר
הָאוֹר הַמְּפַרְפֵּר הַזֶּה
עוֹד מִתְרַפֵּק עָלַי, כְּמוֹ אֲהוּבָה מְיֻגַּעַת
הַמְּחַפָּה קַלּוֹת עַל כְּרֵסָהּ
הָאוֹר הַמְּפַרְפֵּר הַזֶּה, עֲדַיִן זוֹחֵל עַל פָּנַי
וּכְשֶׁיָּסוּר מֵעִם שְׂעַר רָאשִׁי
עוֹד יִתְמַהְמֵהַּ בִּמְאוּרוֹת עֵינַי הַצּוֹנְנוֹת.

 

הרחק
הַרְחֵק-הַרְחֵק רָחַקְתְּ בַּחֲלוֹמִי.
הֶאֱמַנְתִּי שֶׁלֹּא נִזְדַּמֵּן עוֹד לְעוֹלָם
וְאָז, נִגְלֵית בֵּין גּוֹרְדֵי הַשְּׁחָקִים
בִּרְחוֹבוֹת מִתְנַעֲרִים שֶׁל עִיר פּוֹעֶרֶת רֵיקוּתָהּ,
אַדֶּרֶת רֹאשֵׁךְ פְּרוּעָה,
בְּעֵינַיִךְ אֵשׁ זָרָה,
תַּרְמִילֵךְ עָמוּס בַּחֲטִיפִים סוּג ב'.
וְאַתְּ הֵחַשְׁתְּ צְעָדַיִךְ
כְּמִי שֶׁנָּס מִלְּפִיתַת רְחוֹב הוֹמֵה אָדָם,
וְרַק שְׁנֵי בַּטְלָנִים
תּוֹלִים מַבָּט בְּעַמּוּד מוֹדָעוֹת.
וּכְשֶׁחָלַפְתְּ לְיָדָם
תָּהִיתִי, מַדּוּעַ הָרוּחַ
נוֹשֶׁבֶת תָּמִיד מִתַּחַת
לְשִׂמְלוֹת נָשִׁים הוֹלְכוֹת
בְּגַפָּן.

 

 

 

 

 

צבי גבאי

על משמעות השירה הערבית

הגורם המרכזי שעיצב וממשיך לדרבן את הלאומיות הערבית הוא, ללא ספק,
השפה הערבית. שפה זו היא מקור גאוותם של הערבים ובה קוראים, כותבים ומדברים זה עם זה. זר שרוצה להבין את הערבים חייב ללמוד את שפתם הכתובה. עוצמתה הלשונית של הערבית נטעה בלב הערבים את האמונה בייחוד של שפתם. עושרה המילולי וכללי דקדוקה ההגיוניים חזקו בליבם את תחושתם זו. הם האמינו שבגלל תכונות אלו, נבחרה על-ידי אלוהים לכתיבת הקוראן, וכך זכתה לסממני קדושה ונצחיות.

לפיכך, הכרת הערבים תבוא בעקבות קריאת יצירותיהם הספרותיות, ובראש ובראשונה שירתם, שהאומה הערבית קשורה אליה בטבורה ונימי נשמתה. שירה זו מדוקלמת בכל אתר ואתר ומעל גלי האתר, במועדונים, ובירידי שירה, והיא משפיעה על מאזיניה השפעה מאגית. ההתלהבות הגדולה שבה התקבל המשורר מחמוד דרוויש בחיפה ביולי השנה, מעידה כאלף עדים על התייחסות הציבור הערבי למשוררים ולשירה. ניזאר קבאני, הנחשב לגדול המשוררים הערבים במאה העשרים, היטיב לתאר את השתעבדותה של האומה הערבית לשירה הערבית, בשירו "השירה היא האימפריאליזם היפה", בו פתח במילים הבאות:

הָעֲרָבִים נִכְנְעוּ לָאִימְפֶּרְיָאלִיזְם שֶׁל הַשִּׁירָה
יוֹתֵר מֵאֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת שָׁנָה.
לֹא הִתְקוֹמְמוּ נֶגְדָּהּ,
לֹא נִלְחֲמוּ בָּהּ,
וְלֹא הִתְלוֹנְנוּ בִּפְנֵי מוֹעֶצֶת הַבִּטָּחוֹן
אוֹ בִּפְנֵי בֵּית הַדִּין הַבֵּינְלְאֻמִּי.
הָיָה זֶה אִימְפֶּרְיָאלִיזְם יָפֶה, מְעֻדָּן, מְעַנֵּג וְתַרְבּוּתִי.

קבאני המשיך ותאר את הקשר הגורדי שבין הערבים לשירה:

הָעֲרָבִי לֹא יָכֹל לְסַלֵּק מֵעָלָיו אֶת אִצְטַבּוֹת סִפְרֵי הַשִּׁירָה,
כָּךְ יְחַסֵּל אֶת זֶהוּתוֹ.
כְּפִי שֶׁהַסִּינִי אֵינוֹ יָכוֹל לִבְרֹחַ מֵהַסִּינִיות שֶׁלּוֹ,
וְהַהודִּי מהודיותו, וְהָאַפְרִיקָנִי ואפריקניותו.
כָּךְ הוּא אוֹכֵל אֶת הַשִּׁירָה וְנוֹשֵׁם אֶת הַשִּׁירָה,
וְיִשֵּׁן עִם שִׁירָה וְעוֹגֵב אַחר שִׁירָה
וּמוֹלִיד יְלָדִים לְחוֹפֵי הַשִּׁירָה.

קבאני סיכם את שירו:

הַשִּׁירָה הִיא כְּתֹבֶת קַעֲקַע הַחֲקוּקָה עַל גּוּפוֹתֵינוּ וְנִשְׁמוֹתֵינוּ.
לֹא נִתָּן לְהָסִירָהּ בַּמַּיִם, בַּסַּבּוֹן אוֹ בְּתַרְכִּיב כִימִי.

קריאת והבנת השירים הערביים והתבוננות בהתייחסות הנלהבת של ההמונים אליהם היו מסייעים רבות להבנתם של הערבים. ניתוח שיריה של אום-כולתום ותגובות הקהל אליהם שכוללות קריאות עידוד, היו מסייעים רבות להבנת המנטאליות התרבותית. הבנה טובה הייתה מונעת, בוודאי, טעויות בשדה-הקרב ומסביב לשולחן המשא ומתן.

השפה הערבית היא הכוח המלכד והכוח המבטא של האומה הערבית והיא הציגה חיוניות בצורותיה ובגמישות בהבעותיה האומנותיות.האימפריאליסטים – הבריטים והצרפתים – ששלטו במזרח התיכון הכירו בהשפעתה המיתית של השפה הערבית והם ניסו לפתח שפות עממיות ודיאלקטים במגמה לנתק את הקשר המלכד את הערבים. הניסיון כשל, ולאומה הערבית יש שפה אחת כתובה, שביטויה העיקרי הוא השירה. השימוש בשפה הערבית להִדברות איננה משימה קלה. השואף לשלוט בדיבור מחויב בלימוד להג מסוים כדי שיוכל לדבר עם דוברי אותו להג. יש, אם כן, ערבית של משמע האוזן וערבית של מקרא העין וקיים פער, לפעמים אדיר, בין השפה הספרותית ולהגי הדיבור המקומיים. הפער גדל והולך עם התפשטות הבערות שהיא תופעה נרחבת בעולם הערבי. לאור קיומם של להגי הדיבור הרבים ותופעת הבערות הנרחבת, השירה מקבלת מעמד מרכזי ומלכד בחיים התרבותיים וזאת משום שהיא כתובה בערבית אחת - ערבית ספרותית.
לנוכח מרכזיותה של מצרים בעולם התרבות, השירה והזמרה, במיוחד בתעשיית הסרטים, הלהג המצרי זכה למעמד בכורה על-פני יתר הלהגים הערביים, לכן הרבה שירים מוכרים יותר בעולם הערבי בלהג המצרי. שיריהם של אום-כולתום, מוחמד עבדל ווהאב ופריד אל-אטרש הינם דוגמאות בולטות בהקשר זה.

לפיכך, הבנת העולם הערבי מחייבת אותנו בידיעת שפתם ותרבותם שבמרכזה עומדת שירתם. זאת על מנת לפתח רגישות תרבותית למתרחש באזור. הבנת המנטאליות הערבית תבוא בעקבות לימוד היצירות התרבותיות ויחס הקהל הערבי אליהן. מעקב אחר תגובת הקהל לשירה, שהיא מדיום תרבותי חשוב בעולם הערבי, היה מסייע רבות להבנת הקוד התרבותי הערבי.

 

 

 

 

להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 10,  לחצו כאן