כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
אוקטובר, 2007
עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד
את גיליון מספר 11, ברצוני, שלא כדרכי, לפתוח במחאה בשמי ובשם חברי למערכת. אין ספק בלבי שרבים יצטרפו לקריאה זו:
החוג לשוחרי שירה מביע את מחאתו על העוול הבלתי נסלח הטמון בכוונה לסגור את הספריה המרכזית לעיוורים, בנתניה. חיסול מפעל חשוב זה המשרת עשרות אלפי עיוורים, הנו בבחינת פגיעה ועלבון בכל החברה בישראל.
האמירה "בפני עיוור אל תשים מכשול" אין כוונתה רק לנגישות פיזית, אלא גם לנגישות תרבותית, רגשית ורוחנית.
כתבה מלאה על הסוגיה, ב-Ynet ספרים. הקישור מובא בסוף הגיליון.
לקראת השנה החדשה זכינו במתנה מיוחדת מ"הסוכנות היהודית" – היתר לפרסם את מאמרה החשוב והנפלא של לאה גולדברג "חמישה פרקים ביסודות השירה". פרקי המאמר יובאו בפניכם במהלך הגיליונות הבאים. תודתנו העמוקה שלוחה למחלקת הדּוֹבְרוּת בסוכנות.
ומה עוד בגליון?
מפגש עם משוררים ותיקים וחדשים, אותם אני מקדמת בברכה ותודה על תרומתם לגיליון זה. אנתולוגיה המפגישה אותנו עם השירה האידית, באמצעות שני מאמרים.
כמו-כן מובא מאמר מקיף על שירתה של יונה וולך.
מדור חדש הנקרא "על-עלי שיח" ובו ראיונות עם משוררים, עורכים ואוהבי שירה. את המדור פותח שיח עם המשוררת והעורכת הראשית של מדור השירה בהוצאת הקיבוץ המאוחד, לאה שניר.
כל מאמר שיש בו כדי לקדם מדור זה, יתקבל בברכה.
ברצוני להודות לכל מאות הקוראים ששלחו מכתבי ברכות, עידוד ותמיכה מרחבי הארץ והעולם, לקראת השנה החדשה. מעל דפי גיליון זה שלוחה לכל אחד ואחת מכם תודתי וברכתי לשנה טובה, שלווה ויצירתית.
לַמְּדֵנִי, אֱלֹהַי, בָּרֵך וְהִתְפַּלֵּל
עַל סוֹד עָלֶה קָמֵל, עַל נֹגַהּ פְּרִי בָּשֵׁל,
עַל הַחֵרוּת הַזֹּאת: לִרְאוֹת, לָחוּשׁ , לִנְשֹׁם,
לָדַעַת, לְיַחֵל, לְהִכָּשֵׁל.
לַמֵּד אֶת שִׂפְתוֹתַי בְּרָכָה וְשִׁיר הַלֵּל
בְּהִתְחַדֵּשׁ זְמַנְּךָ עִם בֹּקֶר וְעִם לֵיל,
לְבַל יִהְיֶה יוֹמִי הַיּוֹם כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם.
לְבַל יִהְיֶה עָלַי יוֹמִי הֶרְגֵּל.
מתוך: שירי סוף הדרך. כתבי לאה גולדברג, "שירים", כרך שני, "ספרית פועלים".
קריאה מהנה.
שרית
תמרה אבנר
ועוד על קין
קַיִן יוֹשֵׁב עַל גֶּדֶר הַבָּקָר, וּמְעַשֵּׁן בְּשַׁרְשֶׁרֶת.
לֹא הַרְחֵק מִמֶּנוּ, בְּצֵל הָרֵי הָאֲרָרָט
הַכְּבָשִׂים שֶׁל הֶבֶל מְלַחֲכוֹת עֵשֶׂב רַךְ.
יֵש מַשְׁהוּ מַקְנִיט
בָּאֹפֶן בּוֹ גְּדֵלִים בְּאִטִּיּוּת תַּפּוּחֵי הָאֲדָמָה וְהַגְּזָרִים
נִדְחָקִים אֶל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
בְּמַעֲלֵה הַדֶּרֶךְ – הַבַּיִת.
אִמָּא וַדַּאי מְגַהֶצֶת לוֹ חֻלְצָה לַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי,
בַּפֶּתַח רוֹבֵץ הַכֶּלֶב.
לְפֶתַע הַכֶּלֶב נֵעוֹר, מְרַחְרֵחַ סָבִיב,
רָץ לְכִוּוּן הַשַּׁעַר, נוֹבֵחַ.
(הַכָּל מִתְרַחֵשׁ בִּמְהִירוּת, אֲפִלּוּ בְּלָקוֹנִיּוּת, אֶפְשָׁר לוֹמַר).
זֶה קַיִן, וְהוּא עוֹלֶה בַּשְּׁבִיל.
"אַרְצָה! אַרְצָה! אַרְצָה!"
רַק הַכּוֹתֵב הַמִּקְרָאִי שָׂם לִבּוֹ לְמַשֶּׁהוּ צָהֹב שֶׁנָּפַל בְּפָנָיו.
קַיִן מְנַעֵר בִּתְנוּעוֹת מְדוּדוֹת אֶת מִכְנָסָיו.
אַבָּא יוֹצֵא וְשׁוֹאֵל: "אֵיפֹה הֶבֶל?"
מַשֶּׁהוּ צוֹרֵם בַּמִּפְגָּשׁ
בֵין הָרְגָבִים הַנּוֹשְׁרִים מִן הַבֶּגֶד
לָאַסְפַלְט שֶׁעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה.
תמרה אבנר, עורכת-דין וקצינה בדרגת סגן אלוף בצה"ל, בעלת תואר ראשון ושני במשפטים. בעבר שירתה בפרקליטות הצבאית בתפקידי תביעה, סנגוריה וייעוץ משפטי, וכיום הינה משפטנית בכירה במערכת הביטחון. שיריה וסיפוריה התפרסמו באסופה "שירים באורמלא", הוצאת עם עובד, 2002, ובקובץ "עד פתח הגן", הוצאת חושן, 2007, בכתבי עת, מוספי ספרות ובמסגרת תחרות הסיפור הקצר של עיתון "הארץ". לאחרונה ראה אור ספר שירי הביכורים שלה, "להיאחז במים", בהוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
יעקב שגיא
בְּרָכָה הגדולה
כְּשֶׁאֲנִי בָּא אֶצְלָהּ, הוֹלֵךְ מֵאֶצְלָהּ,
כַּאֲשֶׁר כָּל הַשְּׁכוּנָה חוֹזֶרֶת אֶצְלָהּ,
לָמָּה זֶה עוֹשֶׂה אוֹתִי לְהַרְגִּישׁ כְּמוֹ זוֹנָה.
לִפְעָמִים אֲנִי רוֹצֶה לָמוּת
כְּמוֹ תַּיִשׁ מְיֻחָם, תּוֹלֵשׁ זְקָנִי
מְפַזֵּר רַגְלַי, מַטְמִין פָּנַי
אֵצֶל בְּרָכָה הַגְּדוֹלָה אֲשֶׁר שָׂמָה אוֹתִי
בִּמְקוֹמִי, מְכַסָּה עָלַי בְּחֵיקָהּ
כְּמוֹ סָדִין, שֶׁהָיָה פַּעַם,
לָבָן.
מתוך הספר: "הולך על זמן", הוצאת "כרמל", 2007.
על-עלי שיח
במדור זה נביא מידי פעם שיחות עם משוררים, עורכים, או כל מי שיש לו נגיעה ישירה לשירה ויש לו מה לומר בתחום זה.
והפעם שיח עם לאה שניר, עורכת מדור השירה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד" ומשוררת בזכות עצמה.
עם לאה שׂניר שוחחה אפרת שלם.
"בעיניי זו טעות גדולה לגשת לשיר מתוך הכרח להבין אותו, כאילו בלי הבנה נפגמת חוויית המפגש. אני סבורה, שבכלל לא צריך ל'התמודד' או לנתח (מילה איומה של מורה לספרות) או לפרק שיר למרכיביו. צריך פשוט להרגיש אותו בחושים, ודרך תמונות המלים לראות, להריח, להתחבר למחשבות ולרגשות", אומרת לאה שניר. " אנחנו הרי לא מבינים הכול. למשל, איך הקול שלי מגיע לאוזן שלך, או איך בנוי האינטרנט, מהו ההרכב הכימי של היוגורט, או מהם מרכיבי היצירה המוסיקלית, ובכל זאת מתרחשת פגישה. גם בשירה - לגיטימי לא להבין. פעמים רבות אפילו המשורר עצמו לא מבין מה כתב. יהודה עמיחי אמר: ' העט של המשורר הרבה יותר חכם ממנו'. המילים נובעות ממקום לא מודע, ורק כשהשיר מגיע למקום הכי מדויק , לומד הכותב לאן הוליכו אותו המילים ומה הן מבקשות לומר לו. המון פעמים אני מופתעת איך שורה ראשונה הובילה אותי למחוזות רחוקים ממנה ת"ק פרסה".
"אולי אישה סובבת כאן" - הוא ספר שירים רביעי של לאה שניר, שראה אור בימים אלה בהוצאת הקיבוץ המאוחד. 25 שנים היא עורכת את מדור השירה בהוצאת "הקיבוץ המאוחד", מדור מכובד ונחשב מאוד בקרב קהילת שוחרי השירה.
אנחנו יושבות מול חלון המטבח שלה שנוף פנימי של שכונת הבריכה נשקף ממנו. נדמה לי שאני רואה בדיוק מה שלאה רואה, אבל לא כן הוא, היא עשויה לכתוב על זה שיר, וזוהי ראייה אחרת לגמרי. "איך נולד שיר", אני שואלת. "האם הוא בא לך כמוזה, בחלום, או משפט מיוחד מתחיל להציק - איך, איך...
לאה (בלהיטות): "פתאום מתגלגל לי בראש משפט מסוים. הוא נוסע איתי לעבודה, חוזר איתי הביתה, הולך איתי למיטה, לארוחת בוקר ויום אחד אני מתיישבת ומתחילה לכתוב. הגירוי הראשוני יכול להיות למשל חלום, אישה זקנה, דאיית ציפור, זיכרון ילדות, נגינת חליל במטרו בפריז, תמונה של צייר, שורה בספר פילוסופיה, מדרש חז"ל, נעל קרועה של רקדנית, תגובה על אירוע עכשווי או סילוק נמלה ממוצץ של תינוק. הכול נקלט ונרשם. זוהי שיחה פנימית שלי עם העולם ועם ברואיו שלובשת מילים. למשל עץ הצאלון ליד הבית של מוקי, שהובא הנה מן האקלים הטרופי. וכשניטע חשבתי : האם יצליח להיקלט באזור השחון והאכזר שלנו על סף המדבר? וכשצצו הפרחים הראשונים חשבתי כמה כוח יש באהבה של מוקי, המטפל בו במסירות כדי שיוסיף מיופיו העתידי לשכונת הבריכה. ומתוך ההרהורים נולד השיר "מראה". "בעלי הצאלון אויר זהב מונח./ צפרים זרות נובעות בערבוביה מענפיו,/ כאילו פרקו עצמן בהמולה/ מכובד גלימתו של מנדרין סיני/ מגוני המשי הסגל שלרקמה./ ואני מאזינה לפטפוט ורידי הגזע,/ לזרימה אטית של צוף סמיך בפעימות עורקיו./ ... ובא בי הנוגה הזה כאיש חולם,/ בא בנגיעת פיוס אחת/ שהיא שבעים צרופים להלך בהם/ לתוך אשה אהובה." (קטע מעמ' 24 ). שאלת על חלום?, "פעם בא אלי אבי בחלום ואמר לי : 'קשיוּת השורשים ניתקת ממרכז עצמה'. וברקע קולו הופיעה תמונה מפורסמת של גתה המשורר הגרמני, יושב על גבעה בווימאר מתחת לעץ אלון ענף עם ידידו הפילוסוף אקרמן והם מדברים על שירה ופילוסופיה. במשך חודשים ניסיתי להבין, מה אבא שלי רצה לומר לי במשפט הזה, עד שנזכרתי שבאותו מקום ממש, הוקם מחנה הריכוז בוכנואלד, ובטבורו נמצאת הגבעה הזו ועץ האלון העתיק, שעכשיו מתנוסס עליו מגדל השמירה הנאצי. כתבתי שיר שבו פענחתי את המשפט שאמר לי אבא, "תראי איך האדם בגד בתרבות." השתקפויות עיניו המתרחשות/ לגבעה רכת מתאר בווימאר, וצל אלון עבות/ מוליך מחשבת רוח שמגתה לאקרמן,/ והקולות המפענחים את הסתום/ אינם שומעים עדיין את רחש החשמל הצורב בגדרות,/ ואת הלעג ואת היריקה ואת צרור הירי הקצר/ המשולח באדישות ממגדל השמירה/ המתנשא כאן מול האלון, על גבעת בוכנוואלד. (קטע מעמ' 38)
מן השירים עולה כי חווית השואה דומיננטית בשיריך.
"למרות שהורי עלו לארץ לפני השואה, מרבית בני המשפחה מצד אימא ואבא ניספו, ועל כן היא מהווה גם אירוע דרמטי בחיי, וכמו לי, גם לרבים לרבים אחרים היא הועברה כמעין גנטיקה של שואה. ההורים שלנו הלכו להשכיב אותנו בבית הילדים וחזרו לחדר להתאבל על יקיריהם... גם כאשר רקדו ושרו, אפף אותם מבפנים אבל על האובדן הנורא. בשירים אני משוחחת עם הנרצחים כמבקשת לא לשכוח."
לאה ממשילה את ההבדל בין סופר למשורר לדימוי מעולם הספורט. "הסופרים הם רצים למרחקים ארוכים ויש להם אורך נשימה, ואילו המשוררים - רצים למרחקים קצרים. סופר מתאר עניין כלשהו בשבעה שמונה פרקים, אני מתארת חוויה דומה בעשר שורות בלבד בריכוז ובדחיסות. וזהו סודה של השירה - בצמצום. אני כותבת ומוחקת ומשייפת וחורטת ומהדקת ומנקה עד שהדברים מגיעים לדיוק ולצלילות הגדולה ביותר. אבל כל זאת מבלי לוותר על עושר השפה, ועומק המראות, המחשבות והרגשות. לדעתי, שיר חשוף לגמרי שהקורא מבין אותו בקריאה ראשונה, הוא על פי רוב שיר פלקטי ודידקטי, וניכר שהמשורר אמר בו את כל שיש לו לומר. אין בזה רע, אולם שיר שאתה קורא וחש כי אם תקרא אותו שוב הוא יחשוף בפניך עוד שכבת עומק, עוד רובד, הוא השיר המעניין והמרתק באמת". והיא ממשיכה: "את שואלת מהו ההבדל בין אדם יוצר ובין מי שאינו יוצר. כל אדם יכול לחוש רגש עמוק בדיוק כמו האמן היוצר, אבל האמן ניחן בכישרון להעניק לרגש הזה ביטוי בצליל, בצבע, במילים. זה הכול. המיתוס הזה של האמן כאדם מיוחד ומורם מעם נראה לי מופרך ומעורר בי הסתייגות בשל היוהרה שבכך. את האמנים בכל תחום ניתן להמשיל למספרי השבט, למוליכי התרבות, למעצביה. אבל ההתנשאות על פני האחרים בגלל כישרון שנולדת איתו, זוהי בעיניי עמדה לא אתית לא רק מבחינה חברתית, אלא גם מבחינה אישית. למשל, אדם רואה פרח ואומר "הוי, איזה יופי!" וממשיך ללכת. האמן (צייר, סופר, משורר) מתעכב על המראה ומכניס אותו פנימה ל"מעבדת היוצר" שלו, ובכלי היצירה בהם ניחן הוא הופך את המראה ליצירת אמנות. זה הכול. ושום דבר אחר בעיניי לא מבדיל אותו או מעניק לו יתרון על פני האחרים. אמנות היא קריאה לדיאלוג , וברגע שהאמן משחרר את היצירה לעולם, זכותו של האדם הפוגש בה לפרש אותה על פי דרכו, והפרשנות שלו אינה נחותה מפרשנותו של היוצר עצמו.
מה דעתך על הטרנד החדש של צעירים המוציאים ספרי שירה כפטריות אחרי הגשם?
"במקום להטיח את הראש בקיר, מוטב לכתוב את התחושות ואת המועקות בשורות קצרות של שיר. הזמן והאיכות הם שיעידו מה ערכו של הטקסט שכונס בין דפי הספרים. העידן שלנו הוא פוסט מודרני והכול בו לגיטימי, והגבולות בין איכותי יותר או פחות מטושטשים, על כן גם אם אין בספרים האלה עריכה ולפעמים נעדר בהם כל מימד אמנותי, אין לחשוש, שהרי הזמן מסנן את האיכות ומציף אותה על פני המכלול הבינוני או הבנאלי".
שירים של לאה שניר נכללים בבחינות הבגרות בקטגורית "בחירה", ולבה לא גבה. כבר 25 שנים היא מחלקת את חייה בין תל-אביב וקיבוצה, בית-השיטה. נפגשת ועורכת את שיריהם של מיטב המשוררים בישראל. כבר ערכה מאות ספרים ובכללם גם ספרי מחקר רבים ופרוזה למבוגרים וילדים. כל שלושת ספריה הקודמים זכו בפרסים ספרותיים, והיא גם כלת פרס ראש הממשלה היוקרתי לעריכה ולשירה.
"יום אחד לפני חצי שנה חיים אמר לי "נו מתי תתפני כבר לדאוג גם לספר משלך, הרי האחרון ראה אור לפני 20 שנה". אז תפשתי יוזמה ואספתי את השירים שהצטברו: חלקם מן הספרים הישנים, שירים ישנים שבמשך השנים שיניתי את פניהם כליל, והרבה שירים חדשים שחיכו ליום בו יצטרפו לספר, שמהדהד בו דיאלוג בין פילוסופיה ותכני תרבות מרכז אירופיים שספגתי מאבי, לבין נופי תרבות וטבע מאוקראינה של אמי, ונופי אדם וטבע ארץ ישראליים שלי.
עמוס עוז כתב לה: מדי ערב אני קורא שניים-שלושה שירים ואוהב את רישומך הדק, המדויק". מאיר שלו כותב: "- - לפעמים אני חש צער מול שירה כזו. הולכים ומתמעטים יודעי התנ"ך והנוף שיכולים לקרוא אותה באמת. שלא לדבר על העברית. אכן זו מתנה כל כך יפה". חיים באר כתב: "ספר כה מדויק, חכם, מרגש", ועוד רבים מתפעמים בכתב ובעל פה מן השירים המכונסים בספר: "אולי אישה סובבת כאן".
חברת בית-השיטה מברכת את לאה על ספרה החדש, ומעריכה את תרומתה האיכותית לשירה העברית. יישר כוח, שנה טובה ופורייה!
לאה שניר
כמלך שהיטיב עמו הכאב
בַּלַּיְלָה הַהוּא צָרַר אָבִי אֶת דְּבַר מוֹתוֹ
בִּכְתָב רָחוֹק, מֻפְלָג.
וְהַמִּלִּים צָרוּ מִקְלְעוֹת אַהֲבָה
בַּחֹמֶר הַדּוֹמֵם הַמְּכַסֶּה כַּמַּיִם.
אָז הֵנִיחַ אֶת גּוֹן חֲלוֹמוֹתָיו בְּסֵפֶר עֶרְגּוֹתַי,
וְאֶת תְּמוּנַת רוּחוֹ נָעַל בִּי
מִשְׁנֶה אוֹר בְּאוֹר.
וּבָא בַּטְּרַקְלִין כְּמֶלֶךְ שֶׁהֵיטִיב עִמּוֹ הַכְּאֵב,
וְנִתְרַצְּתָה שְׁעָתוֹ
בֵּין פְּרוֹזְדוֹר לִפְרוֹזְדוֹר.
וּבַמָּקוֹם הַהוּא אֲשֶׁר אֵלָיו פָּנָה אָבִי
לִנְדֹּד אֶל פְּנִים מוֹתוֹ,
עָמְקָה מְאֹד מִדַּת צִדּוּק הַדִּין
בְּהִפָּתַח לוֹ שַׁעַר.
ציפי לוין-בירון
*
עַל אֲחוֹרֵי הַמְּכוֹנִית שֶׁלְּפָנַי כָּתוּב :
אֵין לָנוּ עַל מִי לִסְמֹךְ אֶלָא עַל אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם.
אַבָּא שֶׁלִּי נָשָׂא אוֹתִי עַל גַּבּוֹ
וְלִטֵּף כְּשֶׁכָּאֲבוּ לִי בַּיָּד הַצִנּוֹרוֹת.
עַכְשָׁו מַלְאַךְ הַמָּוֶת פּוֹתֵחַ אֶת אַרְגַּז הַכֵּלִים
ועוֹשֶׂה לְיָדוֹ חֲזָרוֹת.
עוֹד מְעַט הוּא יִהְיֶה אָבִי שֶׁבַּשָּׁמַיִם
וְיִהְיֶה לִי עַל מִי לִסְמֹךְ.
*
אֲנִי מַכִּירָה אֶת מְלֵאוּת הַפָּנִים
תַּחַת עוֹר מָתוּחַ נָפוּחַ מִתְּרוּפוֹת.
אֶת הַכְּתָמִים הָאֲדֻמִּים הַמְּסַמְּנִים לַכָּחֹל.
אֲנִי מַכִּירָה אֶת גּוֹנֵי הַצָּהֹב שֶׁל הַמַּחְלָקָה הָאוֹנְקוֹלוֹגִית.
אֶת וֶתֶק הַגְּוִילִים לִפְנֵי הָאָרוֹן.
סמואל בקט
טרם לידה הרמתי ידיים
מאנגלית: עודד פלד
טרם לידה הרמתי ידיים, אי אפשר היה אחרת, אך לידה היתה צריכה להיות, היה זה הוא, הייתי בִּפנים, כך אני רואה זאת, הוא זה שייבב, הוא זה שראה את האור, אני לא ייבבתי, אני לא ראיתי את האור, אי אפשר היה שיהיה לי קול, אי אפשר שתהיינה לי מחשבות, ואני מדבר ואני חושב, אני עושה את הבלתי אפשרי, אין זה אפשרי אחרת, היה זה הוא שהיו לו חיים, לי לא היו חיים, חיים שאינם ראויים לחיותם, בגללי, הוא יתיש עצמו עד מוות, בגללי, אני אספר את הסיפור, סיפור מותו, סוף חייו ומותו, מותו לבדו לא היה מסַפֵּק, לא היה מסַפֵּק אותי, אם הוא יטַרטֵר, הוא זה שיטַרטֵר, אני לא אטַרטֵר, הוא זה שימות, אני לא אמות, אולי יקברו אותו, אם ימצאו אותו, אני אהיה בִּפנים, הוא ירקיב, אני לא ארקיב, לא ייוותרו ממנו אלא עצמות, אני אהיה בִּפנים, לא ייוותר דבר מלבד עפר, אני אהיה בִּפנים, לא ייתכן אחרת, כך אני רואה זאת, סוף חייו ומותו, הדרך בה יעשה זאת, הדרך בה יִקְרַב אל קִצו, אי אפשר היה שאדע, אני אדע, צעד-צעד, אי אפשר היה שאספֵּר, אני אספֵּר, בהווה, לא יהיו עוד דיבורים אודותַי, רק אודותיו, על סוף חייו ומותו, על קבורתו, אם ימצאו אותו, זה יהיה הסוף, לא אאריך בדיבור על תולעים, על עצמות ועפר, לאיש לא אכפת מהם, אלא אם כן אשתעמם בעפרו, זה יפתיע אותי, נוקשה כפי שהייתי בתוככֵי בְּשָׂרוֹ, כאן שתיקה ארוכה, אולי הוא יטבע, הוא תמיד רצה לטבוע, הוא לא רצה שימצאו אותו, הוא אינו יכול לרצות עוד עכשיו, אך הוא היה רוצה לטבוע, לא היה רוצה שימצאו אותו, מים עמוקים ואבן ריחיים, דחף מבוזבז ככל האחרים, אך מדוע שמאלה יום אחד, שמאלה ולא בכיוון אחֵר, כאן שתיקה ארוכה, לא יהיה עוד אני, הוא לא יאמר עוד אני, הוא לא יאמר עוד דבר, הוא לא ידבר אל איש, איש לא ידבר אליו, הוא לא ידבר אל עצמו, הוא לא יחשוב עוד, הוא ימשיך בדרכו, אני אהיה בִּפנים, הוא יגיע לְמקום וייפול, מדוע שם ולא במקום אחֵר, ייפול ויִישן, שנת בלהות בגללי, הוא יקום וימשיך בדרכו,דרך בלהות בגללי, הוא אינו יכול להישאר עוד בלא תזוזה, בגללי, אינו יכול עוד להמשיך, בגללי, לא נותר דבר בראשו, אזִין אותו בכל הנחוץ לו.
הערת העורכת: מקטע (פרגמנט) קצר זה שנכתב על ידי סמואל בקט, בנוי אמנם משורות ארוכות המאפיינות פרוזה, אך אופיו הלשוני והחוויתי, הנו פואטי-שירי. במקרה זה ניתן להניח כי המבנה של המקטע, איננו משפיע על החוויה הפואטית המושרית על הקורא.
כתבו עלינו
כתבה זו על מיזם "החוג לשוחרי שירה", הופיעה במוסף "שמנת" של עיתון "הארץ", ביום א', 9.9.07.
כתבת: נעמה אביטל.
להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 11, לחצו כאן
