עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
נובמבר, 2007

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

 גיליון 12 של "עיין ערך שירה" הנו גיליון יום הולדת. אנחנו בני שנה!
לפני 12 חודשים בדיוק יצא הגיליון הראשון, וככל תינוק שזה עתה בא לעולם הוא היה מעט מקרטע, חסר ביטחון, מהסס, לעתים חבול ובעיקר סקרן וצופה לקראת הבאות.
הרבה מאוד מילים זרמו מאז באוטוסטרדה המקוונת. גדלנו יחד עמכם, עם תגובותיכם הרבות והתומכות ועם הכותבים הרבים שהעשירו את דפי הירחון. איך היינו נוהגים לומר בבר-המצוה? בלעדיכם לא היינו מגיעים עד הלום. ועל כך נתונה לכם תודתנו מעומק הלב.
לאות תודה ומחווה ובעיקר לאור המכתבים הרבים אותם אני מקבלת, החליטו חברי המערכת לערוך עמכם היכרות פנים אל פנים. אז הנה אנחנו מגיחים ממעטה האנונימיות.

מימין לשמאל

שרית שץ
האם היולדת. יוזמת מיזם "החוג לשוחרי שירה", מנהלת האתר וספרית המצגות ועורכת הירחון "עיין ערך שירה".

דודי בן עמי
חבר מערכת חרוץ, דעתן וקפדן. איש אבני הצור, שאר הרוח והמילה הכתובה.

עודד פלד
משורר ומתרגם מחונן, יועץ וכותב בנפש חפצה. לעולם איננו נפרד מכלבו ותרומתו לא תסולא בפז.

אריאל סימקין
מתרגם ומסאי שנון ומקורי. "רכש" מיוחד במינו.

ומה בגיליון זה?
כמו בכל גיליון, רב החומר ויש בו פנים חדשות ומוכרות.
"השקה" לספר השירים החדש "הולך על זמן" של המשורר יעקב שגיא, מאמר נוסף בסדרת המאמרים של לאה גולדברג על יסודות השירה, והפעם על "הריתמוס", מאמר העוסק ב"פנאי ובאין" בשירתה של זלדה, מאמר העוסק בשירתם של ה"אנונימיים" – משוררים בלא שם ופרסונה, במדור "על-עלי שיח", התוודעות לשירתו המיוחדת של הרצל חקק, במדור "עיין ערך תרגום" – תרגום לשירו יוצא הדופן של מוריס אוגדן "התליין" והיכרות קצרה עם המשורר הרומי אוסוניוס. במסגרת תשומת הלב שאנו מקדישים לשירה האידית, המדור ל"חיפוש שירים" מבקש את עזרתכם במקורותיו של השיר "לב-אם". כמו כן, עדות ממקור ראשון על חשיבותה הרבה של ספרית העיוורים.

תודה לכולכם וקריאה מהנה מכולנו.

שרית

 

 

 

יום הולדת ל"עיין ערך שירה" – חגיגת שנה להיווסדו

עודד פלד

עבור סוסי קרבות ותיקים, אין דבר מרנין יותר מאשר התסיסה הרוחשת בשולֵי השירה העברית בשנתיים האחרונות, ומפלסת לעצמה בהדרגה את דרכה פנימה. לא מדובר ב'מרד' של ממש, משום שאין כאן לפנינו תפיסות עולם פואטיות חדשות, אבל עצם ריבוי כתבי-העת החדשים, שחלקם מקוּוָנִים, עצם המעבר של כתבי-עת ותיקים, ממוסדים, לגירסה מקוּוֶנֶת לצד זו המודפסת, ושפע הקולות הצעירים – כל אלה יוצרים תחושה של התחדשות, רנסאנס-כמעט.

אמת, קל להאשים את הקורא הישראלי הממוצע, הניזון מזִבְלוֹנֵי-מֶכֶר נוחים לעיכול, המלוּוִים ביחצ"נות אגרסיבית; אלא שהשירה איבדה את מקומה המרכזי בספרות העברית כבר לפני למעלה מחמישים שנה. מי היה מאמין היום, למשל, שכאשר נתן אלתרמן החליט לערוק מבתי-הקפה התל-אביביים עם פרוץ מלחמת השחרור, והצטרף לאחת מיחידות הפלמ"ח, בן גוריון נתן הוראה להחזירו מיד תל-אביבה.

אך מאז עברו הרבה מים בנחל, ששינה פניו מאֵיתָן לאַכְזָב. המשורר לא נתפס עוד כנביא, כדובר עמו ובני-דורו; שירת ביאליק וטשרניחובסקי, שלונסקי ואלתרמן, אורי-צבי גרינברג, אלכסנדר פן ואבא קובנר היתה עמוד האש ההולך לפני המחנה. שירת ה'אנחנו', שהפכה בתהליך טבעי, מובן מאליו, לשירת 'אני' באמצע שנות החמישים, עדיין השמיעה קולה ברמה, משום שזך, עמיחי, משה דור, משה בן שאול, אריה סיוון, ושאר אנשי חבורת 'לקראת', ומשוררים שלא השתייכו לשום חבורה, כמו אבידן, רביקוביץ', אברהם חלפי, אמיר גלבוע, אבות ישורון [יחיאל פרלמוטר אז], ישראל פנקס, אורי ברנשטיין ואחרים, איש-איש וקולו-הוא, דיברו אליו ובשמנו. אך שירת יחיד זו החלה להתדרדר ללא מעצורים מאמצע שנות השמונים ואילך. השירה העברית הפכה ל'נרקיסים לְמַלְכוּת מַדְמֵנָה', אם לשאול לצורך העניין את שם ספרו הנפלא של יאיר הורביץ. המשורר והמשוררת, נפשם המתייסרת או הצוהלת, שירת אני-אני-אני וְאַפְסִי עוד. ולמעֵט אֵי-אֵלּוּ משוררים יוצאים מן הכלל, העֵרים לסביבתם ונותנים ביטוי אותנטי למתרחש בה ולהשפעת האירועים הקולקטיביים עליהם, השירה הפוליטית-חברתית עשויה ברוּבָּה פלקטים וסיסמאות, ושירת היחיד רחוקה ברוּבָּה מלעורר השראה.

על רקע מציאות עגומה זו, שבה קהל אוהבי וקוראי השירה הולך ומתמעֵט, כאשר אורך וחיי המדף של ספרי השירה בחנויות הולכים ומתקצרים, אפשר להבין את צמיחתם של כתבי-עת צעירים ואתרי שירה מְקוּוָנִים, המבקשים לעורר את השירה מתנומתה במגדל השן ולהשיב אותה אל הרחוב, אל החיים; אלא שיש להיזהר מבלבול. כמות אינה מעידה בהכרח על איכות, ובתוך כל השפע הזה יש לא מעט קולות וכתבי-עת חדשים, מודפסים ו/או מְקוּוָנִים, שמוטב היה אילו בָּשְׁלוּ וּבָגְרוּ טרם פרסום. אבל יש בקרבנו, עדיין, משוררי אמת, ושוחרי ואוהבי שירה עברית ומתורגמת, כך שבנסיבות הקיימות, כתב-העת המקוּוָן "עיין ערך שירה", החוגג שנה להיווסדו, ומיזם מצגות השירה האודיו-ויזואליות הנלוות אליו, משאירים לנו פתח תקווה ואור בקצה המנהרה. מן הראוי לומר אמת: עיתון שירה זה אינו חף מטעויות, אך הרי נאמר כבר שמי שאינו עושה, אינו טועה. ויתרה מזו, במצב הקיים, גם מי שאינו עושה, טועה - ובגדול. "עיין ערך שירה" הוא מלאכת קודש של אִמּוֹ-יולדתו המשמשת עורכת ראשית. כתב-עת מקוּוָן זה הוא תיבת תהודה של קולות ותיקים וצעירים, עבריים ומתורגמים, ורשימות הביקורת המופיעות בו, והבהרת מושגי יסוד בשירה, מקנות לו ערך לימודי-חינוכי ממדרגה ראשונה. תבוא על שרית שץ הברכה: עוד לא אבדה תקוותנו, השירה לא נועדה להיות קול קורא במדבר, ובידה היכולת לנחם, לעודד, להביא מזור.

 

 

 

נתנאל לאור
נקמת גבר
     בכל ניצחון במלחמה עקובה מדם זו
     אתה מנצח בחרבך ומהשלל אתה מיילד מוסלמי
     מכל שטן (ג'לאל א-דין רומי, כֻּלִּיָּאת שַׁמְס תַּבְּרִיזִי)

אֲפַתֵּךְ בְּנֹעַם סוֹד שִׂיחַ שְׂפַת עֵבֶר תִּעַבְתִּי
מִנֹּעַר אַחְזִיר הַיּוֹם אֶל חֵיקֵךְ
סוּס מְיֻזָּן יוֹקֵד יְקוֹד תְּשׁוּקַת מַשְׁפִּיל גְּאוֹן צַוָּארֵךְ
יַעֲטֶה קְלָלָה נִמְרֶצֶת גְּלִימַת כְּבוֹדֵךְ הָזִיתִי
עֵת לַסַּהַר נוֹאֶקֶת תֶּהֱרִי אֶל בֵּין שִׁנַּיִךְ
תִּשְּׂאִי אַתְּ קְטוּמַת פִּרְיִי שְׁכוּחַת אָדָם וָאֵל;
וְעוֹד אֲעָרֶה בָּךְ נֶחֱרֶפֶת רֻקֵּךְ לֹא אֶתְּנֵךְ לִבְלֹעַ
חָזֵךְ אַכֶּה וָכֶרֶס עַל רֹאשֵׁךְ אֶהֱפֹךְ עֲקֵבַיִךְ
מְבוֹסֶסֶת בְּדַם בְּרִית בְּשָׂרֵךְ גָּזַרְתִּי
שׁוּלַיִם בַּבָּזָאר אֶמְכְּרֵךְ
טְמֵאָה
בְּשֵׁם הָאֵל חִנָּם.

 

אחוּז בִּבְשַׂר

אֵינֶנִּי זוֹכֵר מֶה עָשִׂיתִי עִם פַּרְפָּרֵי הַמֶּשִׁי עַצְמָם.

אַחַר חֲלַל עֲלֵה הַתּוּת נִפְעַר אֶל מוּל חָטְמוֹ שֶׁל זַחַל
עָקַבְתִּי מְהֻפְּנָט. עַד נִתְלוּ פְּקָעוֹת בְּשִׁנֵּי כָּל מַסְרֵק יָרֹק.
אַף אֲנִי אָז אָחוּז בִּבְשַׂר פִּטְמוֹת הָעֵץ (עַצְמוֹ)
חִפַּשְׂתִּי מְנוּחָה לְקוּרַי.

נוֹשֵׁם רַכּוֹת תַּחַת מִכְסֵה דִּמְיוֹן מְחֹרָר ,
אֵינִי מוֹצֵא. מֶה עָשִׂיתִי עִם פַּרְפָּרֵי הַמֶּשִׁי?

מתוך הספר "אותות", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2007

 

נתנאל לאור, פסיכיאטר ופילוסוף, מומחה להתערבות במצבי דחק פוסט-טראומטיים ואסון המוני. מכהן כפרופסור באוניבסיטת תל-אביב ובאוניבסיטת יל, ארה"ב. מנהל המרכז לבריאות הנפש תל-אביב ע"ש בריל ומרכז "חוסן" להתערבות בטראומה ואסון המוני על שם כהן-האריס.
פרסם עד כה 3 ספרי שירה.

 

 

 

 

 

ריקי דסקל
הבל
עַל מוֹרַד לִבִּי
הִתְנַשֵּׁם אַפּוֹ הַלַּח שֶׁל
הֶבֶל
בְּנִי
הֶבֶל
לָחַשְׁתִּי
מְפָרֶקֶת כָּל הֲבָרָה
כְּאִלּוּ הָיְתָה קֻבִּיַּת הַשּׁוֹקוֹלָד הָאַחֲרוֹנָה בַּחֲלַל פֶּה רָטֹב
זְרוֹעוֹת הַשַּׁיִשׁ הַחַמּוֹת שֶׁלִּי
אָחֲזוּ בּוֹ
וְאֶצְבְּעוֹת הַבָּשָׂר הַקְּטַנְטַנּוֹת שֶׁלּוֹ
שִׂחֲקוּ בֵּין יְרֵכַי
שֶׁדָּם טִפְטֵף מֵהֶן
כְּמוֹ זֵעָה קָרָה.

 

השקט של אבי
הַשֶּׁקֶט שֶׁל אָבִי בַּיּוֹם, הָיָה רַק לַמַּרְאִית.
אַנְחוֹתָיו קָרְעוּ אֶת לֵב הַלַּיְלָה וַאֲנִי
קָפָאתִי עַל מִשְׁכָּבִי.
אוֹי לָהּ לַיַּלְדָּה הָרוֹאָה קַלְגַּסִּים
לְאֹרֶךְ אַנְחָתוֹ הַגּוֹוַעַת שֶׁל אָבִיהָ הַיָּשֵׁן.

בַּיּוֹם הָיָה שֶׁקֶט אָיֹם מִצְטַבֵּר בְּלִבּוֹ שֶׁל אָבִי
וּפוֹרֵץ לוֹ מִשָּׁם קִלּוּחִים קִלּוּחִים בַּלַּיְלָה.
בַּחֹשֶׁךְ הָיוּ אַנְחוֹתָיו מִסְתַּנְּנוֹת לְאֹרֶךְ הַמִּסְדְּרוֹן הַצַּר
עַד אֵלַי
מְנַסְּרוֹת אוֹתִי וּמַשְׁכִּיבוֹת עַצְמָן בְּתוֹכִי.

 

*

אוֹר הַבֹּקֶר רָפֶה
גֶּשֶׁם תָּלוּי בָּאֲוִיר
אֲנִי חוֹשֶׁשֶׁת שֶׁלִּבּוֹ שֶׁל אֲדֹנַי עוֹמֵד לִפְקֹעַ
כְּלִבּוֹ שֶׁל אָבִי שֶׁמֵּת.

מתוך "לחם הפנים", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2007.

ריקי דסקל, נולדה בחיפה להורים ניצולי שואה.
בוגרת החוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב והחוגים לספרות וחינוך באוניברסיטת חיפה. בעלת תואר שני בלימודי היהדות. שיחקה בתיאטראות שונים, עסקה בחינוך ובהוראת ספרות בבית ספר תיכון. מזה מספר שנים מלמדת טקסט ודיבור לבמה ב"בית-צבי", סמינר הקיבוצים ואוניברסיטת חיפה.
עד כה פרסמה 4 ספרי שירה. שיריה מתפרסמים בכתבי עת שונים לספרות.

 

 

 

 

ציפי לוין בירון
בין אהלים – ילדה קופצת על חבל

שֵׂעָר מְפֻיָּח, צַמּוֹת מְתוּחוֹת לְהַרְחִיק כִּנִּים.
מֻקְצֵית כְּעַכְבְּרוֹשׁ מַגֵּפוֹת.
אֲנִי קוֹפֶצֶת, הַחֶבֶל בְּיָדִי וְהַבֹּקֶר לִקְפֹּץ.
עוֹד מְעַט אֲחַפֵּשׂ בְּזֶבֶל שְׁאֵרִיּוֹת תּוֹסְסוֹת,
עוֹד מְעַט יִתְלוּ עָלַי תִּינוֹק
לְקַבֵּץ בַּצֹּמֶת בְּתוֹקְפָנוּת מִתְחַנֶּנֶת.
עוֹד מְעַט יִתְקַעֵר גַּבִּי כְּקֹטֶר צִנּוֹר הַבִּיּוּב
קָבוּעַ יָחִיד בֵּין יְרִיעוֹת הַשַּׁקִּים.
עוֹד מְעַט שִׁפְחָה, וְאֶלְמַד לֹא לִצְעֹק כְּשֶׁיִּשָּׁפְכוּ יָמַי.
בֵּינְתַיִם אֲנִי קוֹפֶצֶת.
מַלְאֲכֵי הַפְּלַסְטִיק נְפוּחֵי יְרֵכַיִם,
מַשִּׁיקִים כָּנָף אַחֲרוֹנָה עַל פָּנַי,
מוּל הָאֹפֶק הַמְּזֹהָם שֶׁל מוֹמְבֵּיי.

 

 

 

 

בימים אלה הלך לעולמו לאחר מחלה קשה, ה"גשש" ישראל פוליאקוב, או פולי, כפי שכולנו מכירים אותו.
הגששים מהווים שנים רבות חלק בלתי נפרד מן הנוף התרבותי בארץ. משקפיו ומעצביו בתהליך של אינטראקציה בלתי פוסקת עם החברה הישראלית. "אדון קונסטנצה" (פולי) וחבריו שייקה וגברי, הם ראי החברה הישראלית ומחדשי שפה ומטבעות לשון.
מערכת הירחון "עיין ערך שירה" משתתפת בצער המשפחה, חבריו לשלישיה, רעים וידידים ובצער החברה הישראלית כולה.
האובדן גדול.
יהי זכרו ברוך.

 

 

 

 

 

אריאל סימקין
משוררים בלא שם ופורטונה

"זִכְרוֹ אָבַד מִנִּי אָרֶץ וְלֹא שֵׁם לוֹ עַל פְּנֵי חוּץ" , איוב י"ח, י"ז.

"Habent sua fata libelli" ("לספרים גורל משלהם"),
(טֶרֶנְטִיאָנוּס הַמָּאוּרִיטָנִי, המאה השניה לספירה)

גיבורי תרבות המערב כיום, שאנחנו חלק ממנה, הם היוצרים ולא היצירות, המשוררים ולא השירים. ט.ס. אליוט, במאמר מ-1922 - "מסורת והכשרון האינדיבידואלי", קובל על כך ש"אם נקשיב להכרזות המביכות של המבקרים בעתונות והלחישות הנשמעות בעקבותיהן, נשמע שמות רבים של משוררים. אך אם איננו מחפשים ידע של לקסיקון 'מי ומי' אלא הנאה משירה ומבקשים למצוא שיר, נמצָאֵנו רק לעתים רחוקות". הוא סבור שלאישיות של המשורר עצמו אין חשיבות רבה. המשורר הוא "כלי קבול לאיסוף ושמירה של אינספור תחושות, ביטויים, תמונות, הנשארים שם עד אשר נמצאים כל החלקיקים היכולים להתאחד ליצירת תרכובת חדשה". אבל בתהליך יצירת התרכובת החדשה שום דבר ישן אינו מוזנח, אין דבר שנדחה משום שעבר זמנו; לא יצירות שיקספיר – שמעט מאד ידוע על תולדותיו ואישיותו, לא יצירות הומרוס – שאולי לא היה ולא נברא אלא משל היה, לא הציורים הפרהיסטוריים שנתגלו במערת לַאסְקוֹ –Lascaux שבצרפת שצוירו לפני כ-18000 שנה ואיש אינו יודע את שם יוצריהם.

בתרבות היהודית התורנית קימת תופעה הפוכה, שביאליק התלונן עליה ברשימתו "הבחור מפדובה" על משה חיים לוצאטו (רמח"ל):
"האישיות היוצרת לא תפסה בהכרתו (של עם הרוח) מעולם את מקומה הראוי לה. בגרסו לתאבה ספרים אין קץ, לא נתן מעולם את לבו להכיר מי ומה היו יוצרי הספרים, ומה היו חייהם וגלגל עולמם. אנשים מישראל יש אשר ידעו ספר חביב עליהם כמעט על-פה ואת שם כותבו לא יכירו".
זו מסורת הנמשכת עד היום (לדוגמא, ה-'חפץ חיים' נקרא על שם ספרו הראשון ומעטים יודעים ששמו ישראל מאיר הכהן), שתחילתה בספרות המקראית. את המוטו המופיע בראש רשימה זו, מתוך ספר איוב, אפשר להחיל גם על מחבר ספר איוב עצמו.

לעתים מגיעות יצירות שירה שכוחות, שמחבריהן לא נודעו, בגחמה של המקרה, או הגורל, אל מרכז הבמה בתקופה המודרנית, לאחר שהיו טמונות מאות שנים במחסני מנזרים או בספריות אוניברסיטאיות.
דוגמה אחת היא Carmina Burana, אוסף של שירי אהבה ארוטיים, שירי יין ושירים סאטיריים שהראשון שבהם שמו - איך לא – Fortuna, שנכתבו בלטינית על ידי אנשי כמורה במאה ה- 13 ונשמרו במנזר Benediktbeuern בדרום באוואריה, עד שנתגלו באמצע המאה ה-19 על ידי חוקר גרמני, יוהן אנדראס שְׁמֶלֶר. ב-1935 חיבר המלחין הגרמני קרל אורף (1895– 1982) מוסיקה ל-24 מן השירים, שהיתה למפורסמת ביצירותיו וזכתה לביצועים רבים, כולל ביצוע אופראי ב-2005. דוגמה אחת (מספר 21 ביצירתו של אורף) לשיר אהבה ארוטי (ארוטיקה מאד מרומזת, כיאה לטקסט הנמצא במנזר בנדקטיני):

 

 

 

 

 

על המאזנים
עַל מֹאזְנֵי לִבִּי הַמְּהַסֵּס
שְׁנֵי הֲפָכִים עוֹלִים-יוֹרְדִים,
אַהֲבָה מִתְאַוָּה וּצְנִיעוּת.
וַאֲנִי הוֹלֶכֶת אַחֲרֵי עֵינַי,
נוֹתֶנֶת צַוָּארִי בָּעֹל,
לַמְרוֹת הַכֹּל, בָּעֹל הַמָּתוֹק.

לפעמים שם המשורר ידוע רק ליודעי ח"ן, חוקרי תרבויות רחוקות במקום ובזמן ורק צרוף מקרים מביא אותו ואת שיריו מאצטבה נידחת בספריה אוניברסיטאית למרכז הבמה התרבותית של המערב. כך קרה ל-'מרובעים' של עומר כ'יאם. חורחה לואיס בורחס מתאר זאת ברשימה משעשעת, אם כי לא לגמרי מדויקת, "חידה ושמה אדוארד פיצג'רלד" (בספר "מבוכי הזמן" בתרגומו של יורם ברונובסקי, הוצאת כתר, 1986). בורחס מתאר את הנס בו "מתוך התחברות מקרית של אסטרונום פרסי (בן המאה ה-11), שברגעי חולשה חטא בכתיבת שירה, עם אקסצנטריקן אנגלי (בן המאה ה-19), שהיה קורא, אולי מבלי להבין הבנה גמורה, ספרים מזרחיים וספרדיים", נוצרה פואמה חדשה שאנחנו מתענגים עליה עד היום. מגרסתו האנגלית של פיצג'רלד למרובעים הפרסיים של כ'יאם נעשו כמה תרגומים לעברית (מלאים וחלקיים) (בין היתר על ידי נפתלי הרץ אימבר, זאב ז'בוטינסקי, יעקב אורלנד) ואפילו תרגום שנכתב בכוונה, במחצית המאה העשרים, בלשון משוררי ספרד של ימי הביניים ("גלגולי מרובעים" בתרגום רפאל הלוי, הוצאת מאגנס, תשמ"ב). אביא כאן תרגום שלי לשני מרובעים. את האחד (מספר 23) אני שולח לידידי שפרשו מעבודתם ומתקיים בהם הפסוק ממזמור ע"ג, בתהלים:
"בַּעֲמַל אֱנוֹשׁ אֵינֶיֵמוֹ וְעִם אָדָם לֹא יְנֻגָּעוּ":נַצֵּל עַד תֹּם אֶת מַה שֶּׁעוֹד נוֹתָר

בְּטֶרֶם נִהְיֶה לְשׁוֹכְנֵי עָפָר.
מֵעָפָר אֶל עָפָר, בָּעָפָר נַחֲרֹף,
בְּלִי יַיִן, בְּלִי שִׁיר, בְּלִי שָׁר, לְלֹא סוֹף.

את השני (מספר 52) אני מיעד לאלה המפקפקים (נראה שבצדק) בחסדי שמים:

וְאֶל קַעַר הָפוּךְ זֶה בְּשֵׁם רָקִיעַ,
תַּחְתָּיו מֵרֶחֶם אֶל קֶבֶר נָנוּעַ,
אַל תִּשָּׂא לַשָּׁוְא בתְחִינָה אֶת יָדֶיךָ -
גַּם הוּא חֲסַר-יֶשַׁע כָּמוֹנִי, כָּמוֹךָ.

כל שנכתב עד כה הוא הקדמה והצדקה לשלשה שירים ללא משורר שנקרו אלי לפני למעלה מיובל שנים, מנקרים במוחי ולא יניחו לי עד שאניחם על אחת האצטבות ב-'הספריה של בבל' (רשת האינטרנט) שהיא גם 'ההגרלה בבבל' (שוב בורחס), אולי יימצא להם גואל. וזה סיפור השירים:
אל השיר הראשון התוודעתי עם מות סבי, יוסף-צבי פאלק, ב-1953. את כל ספריו הוריש לבית הכנסת בו התפלל, אך כמה מהם לא נראו בעיני הגבאים ואני ירשתים. ביניהם היה ספר הפתגמים "משלי יהושע", מסודרים לפי נושאים, שנכתב במאה ה-19 בידי יהושע שטיינברג (1830 – 1908) שהיה מורה ובלשן ושימש מנהל בית במדרש לרבנים בווילנה. אחד מפרקי הספר נקרא "אהבה" ובו פתגמים שלא היו מביישים את כרמינה בורנה, למשל: "אַהֲבָה מוֹלֶדֶת הַתַּאֲוָה / וּבְקִבְרוֹת הַתַּאֲוָה תִּקָּבֵר". בשולי הפרק רשום בכתב יד נאה (אין לי מושג של מי, סבי או מי מבעליו הקודמים של הספר) שיר אהבה קטן, שהוא בעיני פנינה, באותיות דפוס ובנקוד:

אִישׁ כִּי יִמְחַץ לֵב רֵעֵהוּ
יִשְׂטְמֵהוּ הַמֻכֶּה וִיְהִי עָרֵהוּ,
וְאַתּ יָפָתִי, מָחַצְתְּ לִבָּתִי,
הַאֶטֹּר לָךְ בְּזֹאת אֵיבָתִי?
לוּ וְכָפַלְתְּ עוֹד חֲקוּרָתִי,
כִּי אִם הוֹסַפְתִּי לָךְ מִשְׁנֶה אַהֲבָתִי.

 

שתי מלים בשיר ראויות להסבר: בשורה השניה 'עָרֵהוּ' ('רֵעֵהוּ' בהיפוך אותיות) מקורה בשורש ע-ר-ה במשמעות הרס, החריב ופרושה כלי המרסק גושים של עפר. בשורה החמשית 'חֲקוּרָה' כאן היא 'ביזוי' בעברית של ימי הביניים, כמו בשיר 'אלוה עוז' של שמואל הנגיד, לפי פרוש דוד ילין (ניתן לפענח את כתב היד גם קצת אחרת. תודה מקרב לב לבן-ציון פישלר ויהושע גרנט על עזרתם).

השיר השני, משל היתולי בחרוזים, נכתב בערך ב-1950 בידי אחד המחזרים של אחותי. היא עצמה אינה זוכרת בדיוק, אך נדמה לה ששמו היה מוטי. הוא היה אז כבן שמונה עשרה. אין בידי, או בידה, נוסח כתוב אך הוא נחרט בזכרוני. עם זאת איני משוכנע שלא שיפרתי פה ושם הברה או חרוז. קראתי לו "הפשפש". גם נושאו הוא, אם תרצו, כוחה של פורטונה. הרי הוא לפניכם:

 

 

 

הפשפש

הָיֹה הָיָה פִּשְׁפֵּש, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים;
אֶזְרָח רָגִיל הָיָה בִּמְדִינַת הַפִּשְׁפְּשִׁים.

עָנָו הָיָה הָאִישׁ, צָנוּעַ וּבַיְשָׁן;
אֶל הַכָּרִים נֶחְבָּא, בֵּין הַשְּׂמִיכוֹת יָשַׁן.

נָפוֹצָה הַשְּׁמוּעָה, יָצְאוּ לוֹ מוֹנִיטִין –
הֵחֵלוּ הַבְּרִיוֹת לְפִתְחוֹ מַשְׁכִּימִין.

וּמִבֵּיתוֹ הַדַּל שֶׁבְּקַצְוֵי הַכַּר
לְאֶמְצַע הַמִטָּה הוּבַל בְּרֹב הָדָר.

וּמִשְׁלַחַת בְּנֵי-פִּשְׁפֵּש, בְּפָנִים מִתְרַגְּשִׁים
אוֹתוֹ שָׂמָה נְשִׂיא עֲדַת-הַפִּשְׁפְּשִׁים.

וַיָּקֹם הָאִישׁ לָשֵׂאת אֶת דְּבָרָיו
וּשְׁתֵּי דְּמָעוֹת זַכּוֹת עָמְדוּ לוֹ בְּעֵינָיו.

וַתֵּהוֹם הָעֵדָה בִּתְשׁוּאוֹת סוֹעֲרוֹת;
הֵידָד! קָרְאוּ הַכֹּל, הֵידָד! בְּלִי הֲפוּגוֹת

אַךְ אַחֲרִית דָבָר מָרָה כַּעֲלָטָה,
כִּי הַזִּמְזוּם הֵצִיק לְבַעַל הַמִּטָּה.

וּבְמַכָּה אַחַת הֵפִיץ אֶת הַכִּנּוּס
וְכֹל הָעָם הָרַב מֻכְרָח הָיָה לָנוּס.

וּבִגְבֹר הַבֶּהָלָה גַּם פִּשְׂפֵּשֵׁנוּ נָס,
אַךְ בִּהְיוֹתוֹ זָקֵן נָפַל שָׁם וְנִדְרַס.

אֲהָהּ, גָּדוֹל הַכְּאֵב, וְהָרָעָה כָּלְתָה,
אָבְלוּ שׁוֹכְנֵי סְדִינִים, סָפְדוּ דָרֵי מִטָּה.

יְהִי שִׁירִי הַדַּל כְּזֵר פְּרָחִים אִישִׁי,
עַל אֵלֶם מַצֵּבָה שֶׁל סֵבֶל אֱנוֹשִׂי.

השיר האחרון שייך לסוגה הנקראת "שירי רחוב" ונכתב כנראה בקיץ 1956, ומעשה שהיה כך היה. בשנה זו, עם תום שנת למודי הראשונה בטכניון קבלתי זימון לקורס מכי"ם חי"ר בשרות מילואים למשך כל חופשת הקיץ. נראה שמישהו באכ"א חשב שמהנדסים יביאו יותר תועלת לצבא בהיותם קצינים. לשם כך זימנו את כל הסטודנטים בד"א שסיימו את הצבא ללא קורס מכי"ם, כדי לעבור שלב ראשון זה בדרך לקצונה. היינו ערב-רב של אנשים, בוגרי חילות, תפקידים ונסיון צבאי שונים ומשונים. צורפו אלינו גם משוחררי סדיר אחרים, חסרי השכלה.
איני יודע מי הביא אלינו שיר זה. מתוכנו ברור כי הוא נוצר באותה תקופה ממש, באחת מעיירות הפיתוח, בתגובה לידיעות בתקשורת על יום הולדתו ה-70 הקרב של 'היחיד בדורו', דוד בן-גוריון, באוקטובר 1956. מה שברור לי הוא שאני זוכר את השיר בזכות יובל זעירא, בנו של מרדכי, שהשתתף בקורס והיה מפזם את השיר בכל שעת כושר, בהפסקות וביניהן, במבטא מרוקאי. אני זוכר גם את המנגינה וההטעמות, אך אביא כאן רק את המלים:

מזל של כלבים

לְבֶּן-גּוּרְיוֹן יֵשׁ מַזָּל שֶׁל כְּלָבִים
כְּשֶׁהָיָה בְּגִיל שִׁבְעִים.
אֶסְתֵּר יָה חַבּוּבָּלָה,
שִׁשָּׁה יְלָדִים חַמְדוּלִילָה.
בְּשׁוּק בָּצָל יוֹשֵׁב אֲנִי
וּמְחַכֶּה לְמִכְתָּב מִבְּנִי,
לְהִתְגַיֵּס כְּבָר לֹא אוּכָל,
רַק מְסֻגָּל לִמְכֹּר בָּצָל.

זוֹכֵר אֶת הַיָּמִים,
שֶׁהָיִיתִי בְּגִיל עֶשְׂרִים.
אֵיזֶה כֹּחַ לִי הָיָה,
סָפֵק נָמֵר סָפֵק חַיָּה.
לוּ הָיְתָה אָז מִלְחָמָה,
מְנַצֵּחַ הָיִיתִי בָּהּ,
שְׁנֵי גְּדוּדִים שֶׁל תֵּימָנִים,
יִחְרֶם אַבּוּהוֹם הַשִּׁכְּנוֹזִים.

גם הזקן מוכר הבצל בשדרות, או מעלות, מקנא במזלו של זקן אחר, בירושלים. אלא שאותו זקן, באותו קיץ, מביט על המזל מנקודת מבט אחרת, של תורת הסכויים, ומתוודה באזני זקן אחר: "בקרוב אהיה בן שבעים. אם תשאלני, נחום, אם אמות במדינה יהודית, אענה 'כן'. עוד עשר, חמש-עשרה שנים עוד תהיה מדינה יהודית. אך אם תשאלני אם לבני עמוס, אשר יהיה בקרוב בן חמשים, סכוי למות ולהקבר במדינה יהודית, תשובתי תהיה 'חצי-חצי' " (בספרו של נחום גולדמן, The Jewish Paradox: Grosset and Dunlap, 1978 pp. 99.).

האם ראויים שירים אלה להכנס להגרלה הגדולה של האינטרנט? מי אני שאקבע? בספר האחרון של בורחס שיצא בעברית, "שבעה לילות" בתרגום מספרדית של אוֹרי פרויס, (הוצאת הקבוץ המאוחד, 2007), בפרק "שירה" הוא נותן עצה סטודנטים לספרות (הציטוט אינו מדויק): "אם אתם נהנים משיר, נהדר. אם אתם לא נהנים, עזבו אותו. סימן שהמשורר לא כתב בשבילכם. אם הוא לא ראוי לתשומת לבכם היום, אולי תרצו לקרוא אותו מחר".
ראוי אולי לסיים בקטע משיר קצר של משורר ידוע, שיימאס הייני, חתן פרס נובל לספרות ב-1995, שיר הנקרא פשוט "Song".

יֶשְׁנָם פִּרְחֵי-הַבּוֹץ שֶׁל שְׂפַת-רְחוֹב
וּבְנֵי הָאַלְמָוֶת שֶׁל צְלִיל מֻשְׁלָם
וְאוֹתוֹ רֶגָע בּוֹ שָׁרָה הַצִּפּוֹר
קָרוֹב מְאֹד
לַמַּנְגִינָה שֶׁל מָה שֶׁקוֹרֶה.

 

 

להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 12, לחצו כאן