עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
דצמבר, 2007

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

עם פתיחתה של השנה האזרחית החדשה, מצויה, למרבה הצער, החברה הישראלית בסימן של "סגירה". לא חלילה "סגירת פערים", אלא הגדלתם עוד ועוד; סוגרים כמעט כל שער בפני מי שאיננו "סלבריטי", סוגרים את "קול המוסיקה", סוגרים אולפנים לעברית, מוסדות חינוך, מרכזי התרבות של מפעל מת"ן יהיו בקרוב שוממים מפעילות, חלקה הגדול פעילות של בני נוער. האיום לא פסח גם על ספרית העיוורים שאכן חזרה לפעילותה, אך מי יודע עד מתי.
וכך, בשיטת ה"סאלמי", נבלע ונעלם מן הנוף הישראלי כל דבר שיש בו ערך מוסף תרבותי, רוחני ורגשי. האווירה הולכת ומתדלדלת לכדי כוחניות, אדישות, בינוניות, רדידות ושממון. זה עצוב. כי יש מישהו שם למעלה, הלוקה בבעיה קשה בתהליכי קבלת החלטות וסדרי עדיפויות. מי שאינו מרגיש ש"לא כל כך נעים לראות _ (מלא את החסר) סגור", טוב יעשה אם יפנה את מקומו למי שאיננו אטום לצרכים האנושיים הללו, ויפה מאוד שעה אחת קודם.
תרבות והרחבת הנשמה אינן נקנות בכסף, הן הוויה, הן השקפת עולם, הן דרך חיים היצוקה או שאיננה יצוקה לתוך המציאות החברתית.
אם החברה שלנו הולכת ומשנה פניה לכיוון שבו עולה הכיעור על היופי, הרדוד עולה על המעמיק, הנוצץ המזויף דוחק רגליו של האמיתי, מדוע נלין על הדור הבא, דרכו ותכניו? הן זו הדרך אותה אנו, המבוגרים, מתווים ומנחילים.

מאחלת לכל מנויי ספרית החוג לשוחרי שירה שנה אזרחית טובה יותר, שלווה יותר ובעיקר, "פתוחה" יותר.

ומה בגיליון?
מברכת את הכותבים החדשים והותיקים ומודה על פנייתם ל"עיין ערך שירה" כבמה לפרסום יצירותיהם.
כמו כן, מודה לכותבי המאמרים ולאלה שתרמו לגיליון מכִּתביהם. מאמר מרתק על שירה, שפה ומתמטיקה, המשך סדרת המאמרים של לאה גולדברג "חמישה פרקים ביסודות השירה", והפעם על החרוז. מאמר העוסק בסוגיה האם יש או אין צורך להבין שירה כדי להינות ממנה. מאמר נוסף עוסק בפואמה של איתמר יעוז-קסט: "תאונה ונס בערב", עודד פלד נפרד מחבר – משה בן שאול ז"ל שנפטר לאחרונה; ובמדור "עיין ערך תרגום" נפגוש את המשוררת האנגליה פיונה סמפסון ואת שיריה. אני מודה לאמיר אור על מתן זכות הראשונים. בקרוב יצא לאור ספרה של סמפסון בהוצאת "קשב לשירה".

בקשה לי אל כל שולחי היצירות שאינם מוצאים את שיריהם בגיליון זה. אנא, כתבו את שמכם בתוך קובץ היצירה. יש בידי מספר יצירות שאינני יודעת מי כותביהם מכיוון ששם השולח צויין במייל בלבד ותיבת הדואר כידוע, עמוסה עד להתפקע.
אני ממליצה לכם להיכנס לאתר החוג לשוחרי שירה מידי פעם, כי יש בו חידושים. סודר באתר מנוע לחיפוש פנימי. הוא אמנם מוגבל ביכולותיו מכיוון שהאתר בנוי מקבצי תמונות, אך אני מנסה ליצור אינדקס אשר יקל על ההתמצאות והחיפוש באתר. הבעיה איננה קיימת עם קבצי PDF.

מאחלת לכולכם שנה שופעת יצירה וקריאה מהנה.

שרית

 

 

 

גיורא פישר
סוד שהמשורר מגלה רק לחברים קרובים

אֲנִי עוֹשֶׂה טִירוֹנוּת מַתְמֶדֶת
לִשְׁרִירֵי הַמִּלִּים שֶׁלִּי.
מֵכִין אוֹתָם לְיוֹם פְּקֻדָּה
שֶׁבּוֹ יִצְטָרְכוּ לִפְגֹּעַ
וּלְדַיֵּק כְּחוּט הַשַּׂעֲרָה.
מַכְרִיחַ אוֹתָם לְהָרִים מִשְׁקוֹלוֹת
עַד שֶׁכָּל וְרִיד יַכְחִיל
וּבְכָל גִּיד תּוּכְלוּ לָגַעַת.
מוֹרֵחַ כָּל מִלָּה בְּשֶׁמֶן
וְשׁוֹלֵחַ אוֹתָן לְהִתְמוֹדֵד בַּזִּירָה
אִשָּׁה עִם אֲחוֹתָהּ.
אִם צָרִיךְ
אֲנִי מְסַרְסֵר בָּהֶן -
מַשְׁכִּיב אוֹתָן עַל גַּבָּן
פּוֹעֵר עֶרְוָתָן
כְּדֵי שֶׁבְּמֶתֶק שְׂפָתַיִם יוֹבִילוּ אֶתְכֶם
גַּם לְחַדְרֵי מָוֶת.

 

 

 

 

 

מנחם י' צבי קיסטר
טריפטיך
דממה
      וְרוּחַ גְּדוֹלָה וְחָזָק מְפָרֵק הָרִים וּמְשַׁבֵּר סְלָעִים לִפְנֵי ה'...
      וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַּקָּה...(מלכים א יט, 13-113)

וּלְמַגַּע הָרוּחַ
הַסֶּלַע הִתְפּוֹרֵר אֶל תּוֹךְ עַצְמוֹ, וְאַחַר כָּךְ

דַּקָּה, אַךְ לֹא דַּקָּה דַּיָּה,
גֶּלֶד שְׁתִיקוֹת
אֱנוֹשִׁי מִדַּי.

תפילה
    בתחלה בראָהּ לו וראה אותה מלאה רירין ודם והפליגה
    ממנו, וחזר ובראָהּ לו פעם שנייה. (בראשית רבה יח, ד)

אֲבָל אַתָּה רְאֵה אוֹתִי מְלֵאָה רִירִים וְדָם
אַל תַּפְלִיגֵנִי
מִלְּפָנֶיךָ
זֹאת הַפַּעַם
שְׂמֹאלְךָ מִתַּחַת לְרֹאשִׁי
נִשְׁמֶטֶת אַל תִּרְחַק בֵּינֵינוּ הַדְּמָמָה
בָּשָׂר מִבְּשָׂרִי

ויתור
     מנַין למשמיע קול בכלֵי מתכות שהוא טמא...אפילו דיבור
     יבֹא באש. (שבת נח ע"ב)

וְכָל דִּבּוּר יָבוֹא בָּאֵשׁ
בָּאֵשׁ בָּרַעַשׁ בַּמַּפֹּלֶת בַּדְּמָמָה. וְלוּ יָדַעְתִּי אַתָּה
אַתָּה עִנְבָּל מַכֶּה הָיִיתָ בִּי
בְּפַעַם, מָלֵא רִירִים וְדָם.

מתוך "הוויות", הוצאת "הקיבוץ המאוחד", 2006

 

 

 

מלכה נתנזון
בלא רגלים לגופי
                     לאמי

מְחִלּוֹת הֶעָפָר שֶׁלָּהּ הִתְבַּיְּתוּ בִּי, כְּמוֹ הַכַּדּוּרִיּוֹת הַלְּבָנוֹת שֶׁתָּפְסוּ חֲזָקָה עַל גּוּפָהּ.
אֲנִי מַצְמִיחָה כְּנָפַיִם שְׁחֹרוֹת לְשִׂמְלוֹתֶיהָ,
נִקְוֵית אֶל הַמֵּתִים שֶׁלָּהּ וּמְשַׁלַּחַת צַוָּארִי הַשָּׁחוּט,
וְאֵין רַגְלַיִם לְגוּפִי,
אֲבָל עוֹדֶנִי יוֹנֶקֶת מִפִּטְמוֹתֶיהָ
הַמְּמָאֲנוֹת.

 

כנפי נשרפות

סָבָתִי אָפְתָה לְאִמִּי עוּגַת שְׁמָרִים וְנֶעֶלְמָה.

אִמִּי לִקְּטָה עֲלֵי סִרְפָּד תָּלְתָה עַל שִׁכְמִי
וְשָׁלְחָה אוֹתִי לָתוּר אֶת אֶרֶץ חֻרְבָּנָהּ.

בִּגְוִילִים מַצְהִיבִים בִּקֵּשׁ אָבִי
לְחַלּוֹת בְּשִׁירָתִי אֶת פְּנֵי הַמֵּתִים
וּבֵין הָאֲרָצוֹת -
כְּנָפַי נִשְׂרָפוֹת
וּמֵיתְרֵי קוֹלִי -

 

 

 

 

 

בהמשך למאמרה של לאה שניר "שומר השער: מדוע אין צורך להבין שיר בפגישה ראשונה עימו" והרעיונות המובעים בו, אנו מביאים את דבריו של הגדול מבין הגדולים, חורחה לואיס בורחס, כפי שהם מופיעים בהרצאתו "שירה" בספר "שבעה לילות".
תרגום: אורי פרויס, הוצאת "הקבוץ המאוחד", 2007.

כשהייתי מורה לספרות אנגלית בפקולטה למדעי הרוח של אוניברסיטת בואנוס איירס, השתדלתי להימנע ככל האפשר מלעסוק בהיסטוריה של הספרות. כשסטודנטים שלי היו מבקשים ממני ביבליוגרפיה מחקרית, נהגתי לומר להם: "מחקרים אינם הדבר החשוב. אחרי הכל, לשיקספיר לא היה מושג במחקרים שיקספיריים... למה לא תלמדו את הטקסטים ישירות? אם אתם נהנים מהטקסטים האלה, נהדר, ואם אתם לא נהנים מהם, עזבו אותם. קריאת חובה היא רעיון הבל בערך כמו אושר חובה. לדעתי שירה היא משהו שמרגישים, ואם אינכם מרגישים שירה, אם אין לכם רגש של יופי, אם סיפור לא עושה לכם חשק לדעת מה קרה אחר כך, סימן שהסופר לא כתב בשבילכם. הניחו אותו בצד. הספרות מספיק עשירה כדי להציע איזשהו סיפור שראוי לתשומת לבכם, ואם הוא לא ראוי לתשומת לבכם היום, אולי תרצו לקרוא אותו מחר".
כך למדתי בהסתמך על המעשה האסתטי שאינו זקוק להגדרה. המעשה האסתטי הוא דבר כה ברור, כמו טעם הפרי, כמו המים. אנחנו מרגישים שירה כפי שאנחנו מרגישים את קרבתה של אשה, או כפי שאנחנו מרגישים הר או מפרץ. ואם אנחנו מרגישים בשירה מיד, מדוע למהול אותה במילים אחרות, שיהיו בלי ספק חלשות יותר מהרגשות שלנו?

 

 

 

 

משה בן-שאול
אשה תועה
מַה יָּפִים הַלֵּילוֹת בִּכְנַעַן,
אִשָּׁה תּוֹעָה בִּשְׂדֵה גַּחְלִילִיּוֹת, שׁוּעָל בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ.
לֵיל קַיִץ אַחֲרוֹן נוֹטֵעַ בְּלִבָּהּ תִּקְוַת מָחָר.
הַשּׁוּעָל יָשֵׁן בִּזְרוֹעוֹתֶיהָ, נְשֹׁרֶת עַלְעָלִים כִּסְּתָה עֵינָיו
הִיא מַבִּיטָה אֶל רֹאשׁ הָהָר:
הֲיַחֲזֹר אִישָׁהּ מִן הַדֶּרֶךְ טֶרֶם סְתָו?

עוֹד הִיא שׁוֹאֶלֶת וְעוֹד. וּכְנַעַן אֵינָה מְשִׁיבָה.
מְשׁוּבַת הָרוּחַ פּוֹרַעַת אֶת שֶׁקֶט תַּלְתַּלֶּיהָ –
מַה יּוֹדַעַת אִשָּׁה בִּבְדִידוּת הַלַּיְלָה.

 

בלילה הארוך הזה
בַּלַּיְלָה הָאָרֹךְ הַזֶּה פַּרְפְּרֵי הַחוֹל זָחֲלוּ אֶל עֵינַי. הַמִּדְרָכוֹת
הָלְכוּ וְנִתְרַחֲבוּ. אִם תְּדַבֵּר אֵלַי וַדַּאי שֶׁאֶעֱנֶה.
שְׁנַיִם-שְׁנַיִם הָלְכוּ כְּאִבּוּדִים קְטַנִּים אֶל הַחֲשֵׁכָה. שְׁנַיִם-שְׁנַיִם
גָּהֲרוּ אֶל הַמִּלִּים הָאֲהוּבוֹת.
אִם תְּדַבֵּר אֵלַי, וַדַּאי שֶׁאֶעֱנֶה. מַה הַמִּלִּים הָאֵלֶּה הַפְּתוּחוֹת
גַּם טָעֻיּוֹת שֶׁל קוֹל. הַיָּרֵחַ קַר. הַשָּׁמַיִם
מְצַיְּרִים עַל שְׂפָתַי אֶת הַסְּפֵקוֹת, הַסְּפֵקוֹת
מְצַיְּרִים בַּשָּׁמַיִם אֶת שְׂפָתַי.
אֲבָל אִם אֵין אֲנִי לִי יֵשׁ אוֹר בַּחַלּוֹן. וּסְפָרִים – כִּתְבֵי-סוּפוֹת,
הָרְחוֹב אֲשֶׁר הוֹלֵךְ עִמִּי מֵרֵאשִׁיתוֹ וְעַד סוֹפו.

מתוך: "כל לְבַדַּי" [מבחר שירים 1954-2003], קֶשֶׁב לשירה

 

 

 

 

 

עיין ערך תרגום

"המרחק בינינו" – פיונה סמפסון, מבחר שירים.
הקדמה, עריכה ותרגום: אמיר אורהֲזָרה אינטימית

שירתה של פיונה סמפסון (Fiona Sampson) עשויה להטעות למדי קורא שאינו אמון על צופני האנדרסטייטמנט הבריטי. סמפסון, שהיא כיום מן הקולות הנשמעים ביותר בדור החדש של השירה הבריטית, מסמנת למעשה מרד אינטלקטואלי שסגנונו המדוד הוא סוג של עמדה נחרצת ביותר: שירתה מבטאת תפנית ואולי אף דחייה של השירה החברתית-מעמדית שאפיינה את הדור הקודם בשירה הבריטית, שנציגיו המובהקים הם קרול אן דפי וסיימון ארמיטג'. על רקע מסורת השירה הבריטית המודרנית סימנו ספריה כיוון מקורי ויוצא דופן. לאחר שבשנות התשעים גויס בבריטניה הקול השירי לשיח הסוציאלי, סמפסון תבעה מחדש את כבודה ההגותי של הפואטיקה בלי לעקר אותה מן האישי, וחיפשה בשירתה תובנות רחבות ומעודנות יותר.
סמפסון לא באה מרקע בריטי אופייני: היא נולדה ב-1963 בווילס כבת מאומצת להורים יהודים, והחלה את דרכה המקצועית בתחומי העבודה הסוציאלית והמוסיקה. היא נטשה קריירה של נגנית כינור קלאסית, למדה באוקספורד ונימיגן, וכתבה את עבודת המחקר שלה בתחום הפילוסופיה של הלשון. אל הספרות הגיעה מאוחר יותר כאורחת "אחרת": היא לא חששה להפנות עורף לבון טון הפואטי של שנות השמונים והתשעים, אך כבר עם הופעת ספרה הראשון לפני עשור ("אנשי פיקסו" 1994) זכתה שירתה לתגובות נלהבות. השירים תורגמו לשמונה שפות, ו"אנשי פיקסו" שזיכה אותה בפרסים רבים, בריטיים ואירופיים, סימן ציון דרך של אלטרנטיבה פואטית.

מעבר להרפתקה הלשונית שיוצרת סמפסון בשיריה, אפשר לראות בדרך ההזרה שהם מפעילים על הקורא את אחת מתרומותיה העיקריות לשירה העכשווית. לאורך דרכה הלא ארוכה עדיין סמפסון שבה ומזירה אף את סגנונה שלה: נדמה שהדחף הזה לסובב עוד פעם ועוד פעם את הקוביה ההונגרית של החיים והשפה לצירוף משמעות חדש – ולו רק על מנת לחוש אותם בעוצמה חדשה - אינו מרפה ממנה.
רבים משיריה גם נכתבו מתוך סיטואציה של הזרה גיאוגרפית ותרבותית, במסעות למחוזות זרים (בעיקר במזרח אירופה) שדווקא בהם, לאחר שנוצר המרווח הדרוש בין הנפש וסביבתה, נמצאת האינטימיות. בעמדה זו טמון אולי המפתח לקסם האקזוטי של שיריה המביאים את הדיבור האנגלי אל מקומות שהוא "מתארח" בהם כזר, ולחשיפה של אמת קיומית שהתרבות השולטת בחיינו מצליחה לרוב להסתירה: ההזרה הסמפסונית היא סוג של מתח בין הפרספקטיבה התרבותית על החיים לבין העולם החושני והרגשי של החיים עצמם. מתח זה שב ונוצר משילוב החיבורים האישיים המפתיעים של סמפסון עם נטייתה האינטלקטואלית המובהקת. המבקרת והחוקרת זואה סקלדינג היטיבה להצביע על האופן שבו מבצעת סמפסון את ה"ריקוד" הפואטי שלה מעל הפער המודרני שבין התבוני לקיומי: "רעיונותיה [של פיונה סמפסון, א.א.] הם לעיתים קרובות מופשטים באופן מרתק, וחקירותיה עשויות לכלול במבט אחד את היחס שבין האני והקול, את האופן שבו רהיטים תופסים חלל, ואת מהותו של הטור השירי".

תובנותיה של סמפסון הן לא פעם מזעזעות בעדינותן לא פחות מאשר בכוח חדירתן האינטלקטואלי. דומה שבספריה האחרונים ("תעודת לידה" 2003, "מלון קזינו" 2004, "המרחק בינינו" 2005) ההזרה הסמפסונית רותמת אליה ביתר שאת גם את הצורה: היא אינה מהססת לשבור אף את המבנה התחבירי של המשפט על מנת להתעכב על הרגע המרגיש והקולט; בדרך זו היא מצליחה להשתהות בנגיעות מכחול לשוניות על התחושות הדקות ביותר של הלשון והמציאות, ועל תהליכי חוויה החומקים לא פעם גם מן המבט הרגיש יותר של מסורת השירה המוכרת.
בביקורת שהתפרסמה ב"גרדיין" על המרחק בינינו (27.5.06) כותבת שרה קראון:
"ההשפעה החזותית של מרחבי הנייר הלבן הנדיבים אצל סמפסון, שמִלים והיגדים יחידים תלויים בהם כאבני חן, מוסיפה לתחושה האימפרסיוניסטית הנוצרת מן השימוש הבלתי עצור בשפה, ומתגלה בשירים כמו 'מלון קזינו' שמתחיל בסגנון דמוי קמינגס:
הכל כותב עצמו לתוך
הספר לתוך עורו של הדף, לתוך הלָבן
הקובץ שלה מציע קשר חזק בין רגעים של התפרקות לשונית כזו לבין רגעים שבהם רגשותיהם של דמויותיה נמתחים עד לנקודת שבירה. צער על יחסים במשבר מובע בנהי חסר מלים ("אי-אי-אי-אי / הנה הוא"); מצוקה שנובעת מאיום באלימות מובעת בטשטוש של שני קוי מחשבה נפרדים ("אבל כל הזמן מלותיו השקטות / הוא מביט / הן כמו נתזי גשם של מרץ / הוא מביט בי".) ב'פרחים סודיים' שבו האוהבים מתעלסים בפירוט זוהֵר המדומיין מחדש כפרחים עם גרונות "של עלי כותרת" ועיניים של "שושנים אדומות", השפה מתמוססת לגמרי. מלים ומשפטים מתנתקים זה מזה והופכים לצפים בפני עצמם, חושניים. השיר מסתכם בתחושות מתנגשות:
שמים מעל ומתחת חיוורים כמו עצם כמו אפר כמו שלג
צבע אוזל מפיך
ו
לתוך החדר המתמוטט השואג פנימה
ו
דרך קירות מיטות חלונות פתוחים או סגורים
דרך ימים נפתחים נסגרים כמו חולות

סמפסון יוצרת בשוליה החיצוניים ביותר של השפה כאן, תרה אחר האמיתות הבוקעות ברגע שבו התחביר, מבחר המלים ואפילו צורתן על הדף מתמוססים. רומן-השיר שלה מספק חיפוש מרתק אחר הנקודות שבהן שפה ואהבה משתלבות, ומגיע בדרכו למסקנה, נסיונית כבשאר הקובץ, כשהיא מצהירה שזוהי האהבה, לא השפה, "היכן שמשמעות / מגיעה למנוחתה".

סמפסון הייתה פעילה גם כאינטלקטואלית, חוקרת ועורכת. היא שימשה יועצת בינלאומית להשמה שימושית של כתיבה יוצרת, ופרסמה ספרים בתחומי הפילוסופיה של הלשון, תהליכי כתיבה, ויישומה של כתיבה טיפולית בתחומי הסעד והתרפיה. ספרה "האני על הדף" (1998) תורגם לעברית ויצא לאור בארץ (2001). גם כמגלת ארצות פואטית סמפסון נמנית על מיעוט "חתרני" הקורא תגר על ההסתגרות הפואטית הבריטית. כחלק בלתי נפרד מגישתה הדיאלוגית והחקרנית היא הרבתה לנסוע אל מחוזות פואטיים שהם "אקזוטיים" בקנה מדה בריטי, ערכה
את "Orient Express" (כתב עת לספרות מזרח אירופה), תרגמה, והביאה גם בשירתה גם הביתה ממה שגילתה במסעותיה הפיזיים והמנטליים.
מעבר לדגמים שהיא מציבה בכתיבתה שלה היא טובעת את חותמה כיום גם כעורכת כתב העת המרכזי "Poetry Review", ומקדמת שירה "חושבת" אל מרכז הבמה של הפואטיקה הבריטית. בשירה "חושבת" כוונתי למכלול הרחב של שירה שעניינה המרכזי בחיפוש של דרכי ראייה ותובנה דרך היצירה עצמה. המסורת האמריקאית, שממשיכה להניב שירה מסוג זה בשפע (ס.ק. ויליאמס, לואיז גלוק, ג'ורי גרהם, ג'ניפר אטקינסון, וכו'). נתפסה ועדיין נתפסת בעיניים בריטיות כאינטלקטואלית מדי, מדברת מדי, עסוקה מדי באני, לא מהוקצעת דיה, ובקני המדה של קוד האנדרסטייטמנט הבריטי - לא פעם גם סנטימנטלית מדי. אולם, בהכללה, קשה לומר שמשוררים בריטיים ממש הוטרדו בהשוואות מסוג זה - אדרבא זה זמן רב הם הסתגרו בשלהם, בחוסר עניין די מופגן בכל שירה אחרת. הם שכללו את התיאור, דיברו מתוך פרסונות חברתיות, והסתירו את האני. על רקע זה, מה שסמפסון ואחרים (פיטר פורטר, ג'והן ברנסייד, רובין רוברטסון, מייקל שמידט) מדגימים כיום באופן שונה ועם רגישויות פואטיות בריטיות לגמרי, הוא שלמעשה מדובר במוקד שונה לגמרי שסביבו מתעצב השיר החושב: מוקד חתרני שבא להציב את חייו הפנימיים של היחיד כמשקל נגד לדיכוי המנטלי שמופעל עליו על ידי שטיפת המוח של תרבות הרייטינג והבידור, המטפחת בורות פשטנות וקסנופוביה משני עברי האוקינוס. כפי שניתן לראות במידות שונות אצל כל הנזכרים למעלה ובאופן גלוי לגמרי כאן בשיריה של סמפסון, השיר מתעצב סביב התהליכים המנטליים של כתיבתו, של האני החוקר את קיומו.

רוב השירים שתרגומיהם מתפרסמים כאן, התפרסמו בספר "המרחק בינינו" ובהם "פרחים סודיים" ו"מלון קזינו" הנזכרים למעלה (2005The Distance Between Us ) וכן שירים מתוך ספרה החדש Common Prayerשיצא לאור השנה, ובהם "הקפיצה למים" שנכתב ל-BBC 3, ו"חוף טרומפלדור", שנכתב בישראל בעת ביקורה של המשוררת בתל אביב בפסטיבל השירה הבינלאומי 'שער' ב-2005. כן תורגמו כאן השירים "פחד טביעה" ו"לקפל את הממשי" מתוך ספרה הקודם שזו גם כותרתו (Folding The Real 2001), ו"לשלוח את ההד", שהוא יצירה שסמפסון הוזמנה לכתוב לביה"ח אדנברוק בקיימברידג' ולצורך כך שהתה במקום עצמו, גם הוא מתוך ספר בשם זה (Setting The Echo 2006).

או תן דעתך על החפץ בן החלוף

אוֹ תֵּן דַּעְתְּךָ עַל הַחֵפֶץ בֶּן הַחֲלוֹף
שֶׁהוֹלֵךְ וְשָׁב בֵּין קָטְבֵי מַשְׁמָעוּת,
בֵּין אַתָּה לָאֲנִי,
בֵּין לְעוֹרֵר אַהֲבָה לְאֵיבָה. תַּן דַּעְתְּךָ
עַל הָהִנֵּה-אֵינֶנּוּ* הֶעָצוּב וְהֶחָרֵד שֶׁלּוֹ.
הַבֵּט. קַוֵּי מִתְאָרוֹ שֶׁל סוּס הָאֶמַיְל
מִטַּשְׁטְשִׁים וְרוֹעֲדִים, רוֹעֲדִים וּמִטַּשְׁטְשִׁים, אַךְ הַסּוּס
מַמְשִׁיךְ לַעֲמֹד עַל הַשֻּׁלְחָן.
הַבֵּט בְּרַעֲמַת הַסְּנַפִּירִים הַשְּׁחֹרִים שְׁזוּרֵי הַזָּהָב, בְּעֵינֵי
הַדָּג הַסְּגֻלּוֹת הַנּוֹעֲצוֹת מַבָּט נִכְחָן
זוֹעֲפוֹת כְּמַסֵּכַת לוֹחֵם סִינִית.
קָלִיעַ קָטָן, שְׁרִיר
שֶׁל נוֹכְחוּת.

• הנה-איננו: fort-da 'כאן/לא כאן' – המשחק שתינוק משחק בהשלכת צעצוע מחוץ לעריסה, בציפיה שנשיב אותו אליו.

 

 

להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 14, לחצו כאן