כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
מרץ, 2008
עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד
למרות חג הפורים ההולך וקרב אלינו, עומד גיליון זה דווקא בסימן ביכורים. יוצרים רבים נחשפים בו לראשונה וזאת סיבה טובה מאוד להרבות בשמחה.
אני מודה מעל דפי כתב העת באופן אישי לכל אותם מנויים רבים ששלחו מכתבי תגובה ותודה על המצגת משירי קוואפיס, תודה וברוכים הבאים גם למצטרפים החדשים.
אני מזמינה שוב יוצרים בתחום האמנות הויזואלית, לשלוח אלינו מיצירותיהם, על מנת שנוכל לשלבם בכתב העת.
אני שולחת מכאן ברכות חמות ויישר כֹח בשמי ובשם מערכת "עיין ערך שירה", למשורר טוביה ריבנר על זכיתו בפרס ישראל ראוי המשורר טוביה ריבנר לפרס, וראויים כולנו לשיריו המופלאים.
ברכות חמות למשורר ולמתרגם רמי סערי, על ספר שיריו החדש שיצא לאור "טבעות השנים". תודנו שלוחה לו על תרומתו הגדולה לכתב העת "עיין ערך שירה", מיום היווסדו.
ומה בגיליון זה?
מילים לזכרו של סופר, משורר, מתרגם ועורך, אהרֹן אמיר, שנפטר לפני כשבוע. מצורף גם אחד משיריו.
הפרק האחרון בסדרת "חמישה פרקים ביסודות השירה" מאת לאה גולדברג.
לכבוד פורים: מאמר של יוסי גמזו על "שירי המגילה" מאת איציק מאנגר.
מאמר מעניין על שירת ה"גלוסה" והיכרות קרובה יותר עם סוגה שירית זו, ראיון עם פרופ' עוזי שביט על יצירתו האלמותית של נתן אלתרמן, "שמחת עניים".
במדור "עיין ערך תרגום", על המשורר הסוּפי רוּמִי ותרגום שני שירים חדשים שלו.
מאחלת לכולם קריאה מהנה וחג פורים שמח.
שרית
טוביה ריבנר
יום שהושלך בו הלובן המופלא
יוֹם שֶׁהֻשְׁלַךְ בּוֹ הַלֹּבֶן הַמֻּפְלָא
בְּלִי כָּל הֲכָנָה, פִּתְאוֹם, הַלֹּבֶן הַמֻּפְלָא
מֵאֲחוֹרֵי הֶעָנָן, בְּשׁוּלָיו, שֶׁמֶשׁ צוֹנֵן וּמֻתָּךְ
מָקוֹר שֶׁל צִפּוֹר נָגַע בִּשְׂפָתַי
הַלֹּבֶן הַמֻּפְלָא מְטַאטֵא אֶת מְתַי
זֶה הָיָה בַּשָּׂדֶה הֶחָרוּשׁ, אוּלַי זֶה הָיָה בְּחֶדֶר
זֶה הָיָה עַל עֲגָלָה עִם סוּס. זֶה הָיָה בֵּין דַּפָּיו שֶׁל סֵפֶר
אוּלַי לֹא הָיָה אֶלָּא אֵפֶר כָּסוּף וּפָנַי בְּכַף
יָדֵךְ הַקַּלָּה בַּלֹּבֶן הַמֻּפְלָא
הָאֲוִיר לֹא הֵשִׁיב אֵשׁ, הוּא הִקְשִׁיב לְדָבָר אַחֵר
כַּלֹּבֶן הַמֻּפְלָא שֶׁלִּפְנֵי הַסְּעָרָה
שָׁעָה שֶׁהָרָקִיעַ נוֹשֵׁר
הַסּוּס דָּהַר אוֹ דּוֹהֵר
הַיֶּלֶד צָעַק מִשִּׂמְחָה
הַסֵּפֶר נִשְׁמַט מֵהַיָּד
הוֹ הַלֹּבֶן הַמֻּפְלָא
עַכְשָׁו, פִּתְאוֹם, בַּכֹּל הַלֹּבֶן הַמֻּפְלָא
חורחה לואיס בורחס
אמנות השיר
תרגום: אריה סתיו
לְהַבִּיט בַּנָּהָר הֶעָשׂוּי זְמַן וּמַיִם
וְלִזְכֹּר שֶׁהַזְּמַן אֵינוֹ אֶלָּא נַחַל,
לָדַעַת כִּי אָנוּ טוֹעִים כְּמוֹ הַנַּחַל
וְלִזְכֹּר כִּי פָּנֵינוּ כָּלִים כְּמוֹ הַמַּיִם.
לָחוּשׁ: יְקִיצָה אַף הִיא אַךְ חֲלוֹם,
לֹא חֲלוֹם חֲלוֹמָהּ, וְלִזְכֹּר כִּי הַמָּוֶת
בּוֹ נָחוּשׁ בְּתוֹכֵנוּ אֵינוֹ כִּי אִם מָוֶת
שֶׁבָּחַרְנוּ לִקְרֹא לוֹ בַּלַּיְלָה חֲלוֹם.
לְהָמִיר בַּחֲלוֹם אֶת הַמָּוֶת עִם שַׁחַר
מֵעֵין עֶצֶב זָהֹב - כְּמוֹ פְּסוּקֵי הַשִּׁירָה
צְנוּעָה וְנִצְחִית, תַּחְזֹר הַשִּׁירָה
תָּשׁוּב כְּמוֹ זְרִיחָה הַבּוֹהֶקֶת עִם שַׁחַר.
יֵשׁ עִם עֶרֶב צוֹפוֹת עָלֵינוּ עֵינַיִם,
מַבִּיטוֹת בְּתוֹכֵנוּ מֵעִמְקֵי הַמַּרְאָה,
אָמָּנוּת הִיא מִין סוּג כָּזֶה שֶׁל מַרְאָה,
מִתּוֹכָהּ נִבָּטוֹת עַל כֻּלָּנוּ עֵינַיִם.
אָמָּנוּת הִיא אֵין קֵץ כְּמוֹ זְרִימַת הַנָּהָר
הִיא כָּלָה וְנוֹתֶרֶת, הִיא רְאִי לַדָּבָר.
הֶרַקְלִיטוֹס טָעָה, הִיא אוֹתוֹ הַדָּבָר
וּבְכָל זֹאת אַחֵר, כְּמוֹ זְרִימַת הַנָּהָר.
מתוך: "שבעה שערי שירה", הוצאת "תמוז", 2005
שבתאי מג'ר
בלילה עת זמרת הינשופים
בַּלַּיְלָה עֵת זִמְרַת הַיַּנְשׁוּפִים
עָלִים נוֹשְׁרִים מְתָאֲרִים אִוְשָׁה מוּאֶרֶת
בְּזֹהַר תְּכֵלֶת אַלְמוֹנִית מֵרֹאשׁ הַיַּעַר עַד לִקְצוֹת הָעֲשָׂבִים.
שְׁנַיִם שָׁם בּוֹדִים בְּדִידוּת בְּצֵל הַגֶּזַע. שׁוֹרְקִים אֶל תּוֹךְ הָאֲפֵלָה
אֲנָקָה סוֹרֶרֶת מְפַתָּה. מִתַּחַת לְמִגְבַּעַת מְשֻׁלֶּשֶׁת
בְּרַק עֵינַיִם תָּר אַחַר מִפְלָט. יָד מִנֶּגֶד מְגַשֶּׁשֶׁת
חֹם שָׁאוּל לְרֶגַע קָט. שֵׁמוֹת בֵּינָם עוֹד לֹא הֶחְלִיפוּ
זָרִים וּמְקֹרָבִים נוֹגְעִים בְּרִחוּקָם. מִלָּה הֵם מְחַפְּשִׂים
לָצֶקֶת מַשֶּׁהוּ שֶׁיֵּרָאֶה כְּמוֹתָם. פּוֹנִים לָאֵל בַּצַּר לָהֶם
לְרֶגַע מִזְדַּקְּפִים. אַךְ הוּא אֵינֶנּוּ בַּשָּׁעָה הַזּוֹ וְהֵם שׁוֹתְקִים.
לְמַעְלָה עַל עָנָף וּלְמַעְלָה עַל עָנָף וּלְמַעְלָה עוֹד עוֹמְדִים הַיַּנְשׁוּפִים
הייתי שם
הָיִיתִי שָׁם
שָׁם מַמָּשׁ
הֵיכָן שֶׁכֻּלָּם אוֹמְרִים
שֶׁהָיוּ מְאֹד רוֹצִים לִהְיוֹת
הַחוֹלְמִים שָׁלְחוּ אוֹתִי
וְנוֹתְרוּ
הָיִיתִי לָהֶם מוֹצָא
לִבְעֵרָה שְׁקֵטָה
הֵם חוֹלְמִים אוֹתִי
יוֹם בְּיוֹם
נִשָּׂאִים עַל כַּנְפֵי
דִּמְיוֹן 'סָהוּר'
שַׁבְתִּי
הֵם קִבְּלוּ אוֹתִי
בְּפַעֲמוֹן, בְּשׁוֹקוֹלָד
וּבְעִתּוֹנֵי סוֹף הַשָּׁבוּעַ
שבתאי מג'ר, יליד יפו, 1956. גר בהרצליה, נשוי, אב לשניים. פסיכולוג ייעוצי-תעסוקתי. מנחה קבוצות, יועץ בארגונים ומלמד. משלב בעבודתו טאי צ'י וצ'י קונג, וכתיבה והנחיית כתיבה. בוגר הקורס הראשון של מתא"ן להכשרת כותבים ולהנחיית קבוצות כתיבה.שיריו פורסמו בכתבי עת ספרותיים שונים.
ספרו 'אוקטובר - שירים בתקופת מלחמה וחלום', יצא לאור ב- 2007 וזכה בפרס שר התרבות והמדע לספר ביכורים.
רָנָא אבו-פַרְחִיָה
רומיאו ויוליה
זִכְרוֹנוֹתָיו שׁוֹזְרִים אֵלֶיהָ,
אֶל בַּלְקוֹן אֶבֶן עַתִּיק.
אַהֲבָתוֹ לָהּ הָיְתָה כְּסוּפַת יוֹם בֵּין הַדְּקָלִים,
כְּאָמוֹק מִתְנוֹעֵעַ בֵּין פַּרְדְּסֵי הָעוֹנוֹת.
שֶׁלָּהֶם הִיא,
אַךְ רֵיחָהּ כֹּה שׁוֹנֶה.
כְּרֵיחַ תִּפְרַחַת עֵץ הַדַּעַת וְקוֹדְמָיו,
כְּאֵגֶל שְׁמֵי גַּן הַשּׁוֹמֵר.
אוֹבֶה הָיָה לַעֲמֹד בְּכָל אַסְקֻפּוֹתֶיהָ
בְּעֵת אַחַת,
לְהִתְבּוֹנֵן בָּהּ מִכָּל הַזָּוִיּוֹת.
מִתְמוֹגֵג הָיָה לִשְׁמֹעַ אִוְשַׁת קוֹלָהּ הָאֶרְאֵלִי.
אִלּוּלֵא הַחוֹצֵץ הַמַּר
הָיוּ הַשְּׁנַיִם בְּמֶרְחֲבֵי אִידִילְיָה פְּרָטִיִּים.
בַּלֵּילוֹת חָלַם עַל חֹצֶן בְּגָדֶיהָ,
וְעַל שְׁנֵיהֶם בַּחֲדַר הָאִסּוּרִים,
עֵירֻמִּים,
מִתְעַנְּגִים עַל אוֹצְרוֹת יַד הָאֱלֹהִים.
בְּהֶמְשֵׁכוֹ שֶׁל לַיִל,
מִתְיַשֵּׁב הָיָה לְצַד אָבְנַיִם-
כּוֹתֵב לָאֲהוּבָה,
וּבַשִּׁירִים,
הוּא אֲבַק אָדָם,
כְּלִי נְשִׁיפָה חָלוּל הַמְּגַשֵּׁשׁ לִשְׂפָתַיִם.
אֵיד נָחַת עַל גַּגּוֹ, וְהִתְפַּלֵּל.
עַתִּיקוּת הַיָּמִים תְּצַיֵּן כִּי אָמַר בְּאַחְרִיתוֹ:
אֲהוּבָתִי שֶׁכִּבְּתָה גֵּץ עֵינֵי אַדְמָתָהּ לִכְבוֹדִי,
לְכִי יַלְדָּה לְהָכִין מִשְׁכָּבִי,
הֲכִינִיהוּ אָרֹךְ וְשָׁקֵט,
לְזִכְרָהּ אֲלַחֵשׁ נְשִׁימוֹתַי לְעֵת אַשְׁמֹרֶת.
דטרמיניזם של סתיו
כָּבֵד וְרָפוּי עִם יַלְדָּה עַל מִדְרָכָה שׁוֹמֶמֶת:
"חַבְּקִי אוֹתִי". גַּם שָׁנִים אוֹבְדוֹת
כֶּאֱמוּנוֹת; בְּשֶׁקֶט, אוֹ הוֹלְכוֹת בַּחֲטָף.
חַבְּקִי אוֹתִי. אֲנִי מִתְיַמֵּר לִהְיוֹת יֵשׁוּת אַחֶרֶת.
בִּזְמַנִּים קָרִים כְּמוֹ אֵלֶּה,
הַשֶּׁמֶשׁ צְרִיכָה לְהִתְפּוֹרֵר.
רנא אבו פרחיה, נערה בת 17, בת להורים בדואים. כשהייתה בת 7, עברה משפחתה להתגורר בעומר שליד באר-שבע. תלמידת כיתה יב', מרכזת הדרכה בתנועת "הצופים". שפתה הראשונה היא עברית. לומדת בבית ספר יהודי, ומרבית חבריה הם יהודים.
תמיד אהבה לקרוא, ומכאן אוצר המילים העשיר. בכיתה ח' הצטרפה לחוג כתיבה יוצרת בבית ספרה, וגילתה את שיריו של יהודה עמיחי (שבעקבותיו כתבה שירים רבים) ומאז המשיכה ורואה בכך את יעודה. מערכת "עיין ערך שירה" החליטה לפרסם את שיריה של רנא בכתב העת "עיין ערך שירה" למרות גילה הצעיר. אלה יפורסמו בהמשך גם בכתב העת לבני נוער "נדודי שירה". (יש לי תחושה שעוד נשמע עליה).
אורה ערמוני
"שמחת עניים" שלי
בספרו החדש "צולל" פרופ' עוזי שביט אל מעמקי "שמחת עניים", יצירתו האלמותית של נתן אלתרמן, ומוצא בה אוצרות גנוזים.
עוזי שביט, 73, חבר קיבוץ שדות-ים, מנכ"ל הוצאת הקיבוץ המאוחד – ספריית פועלים, פרופסור (אמריטוס) לספרות וראש מרכז "קיפ" לחקר הספרות העברית באוניברסיטת תל-אביב. בעבר, ראש המחלקה לספרות עברית באוניברסיטת תל-אביב. הוא אינו רק נאה דורש בענייני ספרות איכותית. שביט הוא גם חוקר ספרות רציני ופורה שעיקר פעלו המחקרי יוחד לפואטיקה ההיסטורית של השירה העברית החדשה, וספריו - "המהפכה הריתמית", "שירה ואידיאולוגיה", "חבלי ניגון", "חרוז ומשמעות", "בעלות השחר", "שירה מול טוטליטריות" - יוכיחו.
לאחרונה יצא בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספר נוסף של שביט שעיסוקו ב"שמחת עניים" של אלתרמן - "לא הכול הבלים והבל – החיים על קו הקץ על פי אלתרמן".
הרבה מאוד חוקרים ומבקרים עסקו ב"שמחת עניים", ספרו החידתי של אלתרמן. במה שונה התפישה שלך מתפישתם, עד כי מצאת לנכון להקדיש לו את ספרך?
שביט: "המפגש שלי עם שירת אלתרמן התקיים לפני יותר מחמשים שנה, וזה היה אחד המפגשים הכי גדולים שלי עם שירה כחוויה ביוגרפית. קדמו לו אמנם ביאליק ושלונסקי, אבל מאז ההיכרות עם שירת אלתרמן בשנות הנעורים, בתיווך משה שמיר שהיה אלתרמנולוג גדול, שיריו אינם זזים מידיי. אחרי ביאליק אני חושב שאלתרמן הוא המשורר הגדול ביותר שלנו ו'שמחת עניים' הוא הספר הגדול ביותר בשירה העברית במאה השנים האחרונות. זו כמובן דעה פרטית.
"המיוחד בשירת אלתרמן הוא הרושם המיידי שלהם על הקורא", אומר שביט. "אתה קורא שיר ונכבש. לאחר מכן, בהרהור שני, אתה חושב: זה נורא יפה, אבל זה לא ברור עד הסוף. אתה יכול לקרוא בפעם העשירית ובפעם המאה ותמיד נשאר איזשהו אלמנט חידתי. החידתיות הזו בולטת במיוחד ב'שירי מכות מצריים' וב'שמחת עניים' שכל מיני סימנים מבהירים לך שאלו יצירות שלמות, אחדותיות: כמו למשל, המספר עשר, שבעה פרקים, מבנים חוזרים, התחלה וסוף. ברור שהספר כולו הוא דבר שלם, אבל מהי המשמעות הכוללת? ב'שמחת עניים' ישנו שיר בשם 'קץ האב'. אני לא מכיר שיר שלם יותר שעוסק בחווית האב לא בשירה העברית ולא בעולמית. מרבית המבקרים גומרים עליו את ההלל ושואלים: איך הוא משתלב ב'שמחת עניים'? מה הוא קשור? שיר נהדר, אבל נדמה שאפשר להוציא אותו מהיצירה והיא לא תיפגם. וזה מסוג החידות שמלוות אותי, איך הכול משתלב לדבר אחד".
לדברי שביט שני הניסיונות הכי מקיפים לאינטרפרטציה שלמה של כל שירי הספר הם של חוקרי הספרות בועז ערפלי (בן אשדות-יעקב) ושל מרדכי שלו (איש המושבה כינרת). הכיוון שבו נוקט ערפלי הוא היסוד האוניברסלי של היצירה. היצירה הזו שואלת, לדעתו, על טעם החיים ומשמעותם בעת משבר, אם כי גם הוא לא מתעלם מהצד היהודי. "להערכתי, למרות שהפרשנות של ערפלי קרובה ללבי", טוען שביט, "היא אינה ממצה את היצירה, כל מי שקורא אותה, רואה שזוהי יצירה יהודית מובהקת". מרדכי שלו, באופן קיצוני הפוך מערפלי, טוען שזו יצירה שכולה יהודית, וקיים בה, באופן אלגורי, מאבק בין היהדות המסורתית לציונות. "הגיבורה הראשית היא כביכול הציונות, תל-אביב, ארץ ישראל החדשה, והאיש המת הוא היהדות. זוהי פרשנות מעניינת מאוד, מבריקה", אומר שביט. "מרדכי שלו הוא אדם מקורי, מבריק מאוד, עם ידע עצום".
הפרשנות של מרדכי שלו ל'שמחת עניים' ("מי מפחד משמחת עניים?") יצאה גם היא בהוצאת הקיבוץ המאוחד בספר "נתן אלתרמן, שמחת עניים, מסכת", בעריכת עלי אלון ויריב בן-אהרון. "לדעתי", אומר שביט, "אי אפשר להכיל את הפרשנות שלו על היצירה כולה ובחלקים רבים היא שרירותית וכפויה על היצירה".
הגישה של שביט בספרו איננה, לדבריו, לנהל ויכוח עם מבקרים קודמים, אלא ניסיון להעמיד את האינטרפרטציה הכוללת שלו, שקושרת מאוד את היצירה לעיתוי כתיבתה. "ניסיתי להעמיד תיזה אחת שלמה שעובדת לכל אורך הספר. אני מתווכח עם מבקרים אחרים רק במקום שזה מנוגד לפרשנות שלי".
שירי "שמחת עניים" נכתבו בשנת 1940 ויצאו לאור באביב 1941, בהוצאת "מחברות לספרות". 1940 הייתה השנה הראשונה למלחמת העולם השנייה, כשמצד אחד כבר יודעים מה קורה בפולין, אבל עדיין לא יודעים על הג'נוסייד העומד להתרחש, על השואה. "לכן, כששואלים האם 'שמחת עניים' היא שירת שואה, אני אומר: בערבון מוגבל. אלתרמן לא ידע, כפי שאף אחד, לא בארץ ולא בגולה, לא ידע את הצפוי. משוררים אחרים בסביבת אלתרמן, כמו לאה גולדברג ושלונסקי סירבו לכתוב 'שירי מלחמה' ושלונסקי אף טען שבעת הזו צריך המשורר להידום. אלתרמן דווקא טען שתפקיד המשורר בעת הזו היא להתריע ולכתוב, גם שירי אהבה וגם שירי מלחמה, וביצירה הזו היה המסר הגדול בצורך להחזיק מעמד ולשאוב את כל הכוחות מהעבר, מההיסטוריה, מהמורשת, יחד עם הברית עם העמים האחרים, למצות את כל הכוחות כדי לעמוד", מסביר שביט. "רק מאוחר יותר אלתרמן היה הראשון שכתב שיר שעסק ממש בשואה. מדובר בשיר 'מכל העמים' שהודפס בנובמבר 1942 בטור שלו 'רגעים' ב'הארץ', וזאת רק לאחר הודעת הסוכנות היהודית על כך שמה שקורה באירופה זו השמדת-עם".
כששביט מתבקש להגדיר במשפטים ספורים את מה שכתב במחקר שלם שנמשך שנים הוא אומר:
"מצד אחד אני מנסה להסביר את הדרך שבה השירים 'עובדים': המצלול, הצד הריתמי שכפופים לקו המרכזי של היצירה, המנסה להתמודד עם סוגיות של הגורל היהודי והשאלה המרכזית שלה היא: איך אפשר לעמוד ולא להישבר במצב של קטסטרופה היסטורית, כשהכול סביבך מתמוטט". המחצית הראשונה של היצירה, כפי שמסביר שביט, ממוקדת בדרך אלגורית בנושא היהודי, דרך מערכת היחסים שבין המת והרעיה החיה, שנמצאת בתוך עיר נצורה. הניסיון שלו לעודד אותה והמעקב אחרי ההתמודדות העיקשת, אבל הפאסיבית שלה, איך לא להישבר. מבחינה אלגורית, לדעת שביט, הבת/ הרעיה/ האישה היא העם בגולה. המת – זה שמסרב להישאר בקברו – הוא העם היהודי ההיסטורי שכל השורשים שלו עומדים מאחורי הרעיה ומנסים לתמוך בה: המורשת, התרבות, התנ"ך, התפילות, כל הרמזים האחרים לטקסטים יהודים, שמביאים איתם את כל ההיסטוריה היהודית.
במחצית השנייה של היצירה, לפי פרשנותו של שביט, הזירה מתרחבת. הנושא הוא לא היהודים בלבד, אלא היהודים בתוך המציאות הכללית של אירופה. אם החלק הראשון נכתב על רקע הכיבושים הגדולים של הנאציזם באירופה, נפילת צרפת וארצות השפלה; החלק השני של היצירה נכתב על רקע הקרב על בריטניה, הקרב הראשון שהיטלר לא מנצח ומישהו – צ'רצ'יל - יוצא נגדו לקרב חסר סיכוי, יחיד בעולם. "פה אני מראה", אומר שביט, "איך הנושא היהודי והנושא הכללי, משתלבים, כשהתנועה בחלק השני של היצירה היא מעבר מהתנגדות פאסיבית להתנגדות אקטיבית, שבה מוצלים לא רק הכבוד, טעם ומשמעות החיים, אלא אולי דווקא העמידה הזו הפרדוכסלית, חסרת הסיכוי, תגרום לניצחון החלשים, לניצחון האישה והאחים - אומות העולם. וכך מסתיימת היצירה באקורד של ניצחון".
ואם השיר הפותח מסתיים בבית שיש בו שמחה מקאברית ואיחוד הבת והמת בבור הקבר: "עוד יבוא יום שמחה, בתי,/ עוד גם לנו בו יד וחבל./ וצנחת על אדמת בריתי/ ואלי יורידוך בחבל./ לא הכול הבלים, בתי,/ לא הכול הבלים והבל.", הרי שהבית המסיים את היצירה הוא אמנם ואריאציה על הבית הפותח וברגע הראשון אפילו נשמע אותו דבר, אבל המשמעות שונה לגמרי: "עוד תחיי בין אחים, בתי/ עוד תראי כי יגעת לא להבל,/ ולעת, על אדמת בריתי,/ בנך משכב לך ימוד בחבל./ לא הכול הבלים, בתי,/ לא הכול הבלים והבל.". אלתרמן חוזה מציאות של ניצחון, שיבה אל הנורמליות, הבן קובר את אמו ולא להיפך.
מה שלא קרה במציאות. השואה טרפה את כל התקוות.
שביט: "ביקרתי לפני חודשיים בוואנזה, מקום שבו התקיימה הוועידה שהחליטה על חיסול העם היהודי. ראיתי שם את המסמך המרכזי ובו רשימה של כל אוכלוסיית יהודי אירופה, 13 מיליון איש, המיועדים לחיסול. זוהי רשימה מפורטת מאוד: בכל ארץ, בכל מקום, כמה יהודים צריכים לחסל. השואה הזו נגמרה נורא, אבל מבחינת הגרמנים – באמצע המהלך. השיר האחרון שכתב אלתרמן בזמן המלחמה ב'טור השביעי' נכתב שלושה ימים אחרי מותו של היטלר, במאי 1945. זהו שיר על סדר (מסדר אותיות בדפוס) בעיתון עברי בארץ ישראל שמסדר את כותרת הידיעה "היטלר מת". בטור הזה אלתרמן אומר שהעובדה הזו שסדר בארץ ישראל כותב 'היטלר מת', מלמדת שמזימתו לא עלתה יפה".
ומשהו בכיוון לגמרי אחר. אם נתייחס לשירים לאו דווקא כחלק מהמכלול, מה שמתבטא בעיקר בשירי הפרק הראשון, הוא יחסו המקנא-האגואיסטי ואפילו שובניסטי של אלתרמן אל האישה. כמו, למשל, בשיר "הזר המקנא לחן רעיתו": "...מאצבע זרים, ממבט ונשימה/ קנאתי תסובך כאם./ ושמתיך לשמה, וישבת נשמה,/ לא חינך ירצה, לא קולך ישמע,/ והקפצתי עליך זקנה בלי יומה,/ ויפוצו עוגביך ולא נשיבם,/ וזכרת לי כל אלה עד כלות נשימה,/ רעיה, רעיה ואם."
שביט: "אני עצמי לא הכרתי את אלתרמן האיש, ולא את יחסו האישי לנשים. שירתו, לעומת זאת, מלווה אותי שנים רבות, ובה, החל מ'כוכבים בחוץ', כמעט לכול אורך הדרך, האישה היא דמות נערצת. בעיניי, שירי הקנאה שלו הם חלק מקשת היחסים האנושיים: אהבה קשורה גם בקנאה. אכן, זה קיים.
"אני מנסה, דווקא בתוך המכלול של 'שמחת עניים', להראות שהקנאה המטורפת של המת שלא מוכן שהאויב יזכה באישה לאחר מותו, קיימת רק בחלקו הראשון של הספר שבו מאיים האויב לכבוש את העיר ולכבוש את האישה, במובן הכפול.
"אחד הנושאים שהעסיקו את אלתרמן היה הקסם הגדול של הרוע, קסם העוצמה האדירה של הפאשיזם. והרי אפשר להתאהב בקסם הרוחני, אהבה וסקס הם קודם כל בראש", אומר שביט. "הקסם הזה הוא נושא מרכזי מאוד. הגיבורה שנכבשת בקסמו של הפרא. 'אמיץ וזקוף הפרא/ ואחינו בן-לילה סב'. ואכן, חלק גדול מהאינטליגנציה האירופית נמשך ל'קסם' הזה. חיפשתי, תוך כדי עבודה על 'שמחת עניים', יצירה אירופית גדולה מאותה תקופה שמנסה להתמודד עם הדילמה הרוחנית הזו, והלכתי למשורר ת"ס אליוט, שבשנות השלושים באנגליה כותב שהשאלה היא אחרי מי ללכת: הטוטליטריות הקומוניסטית או הטוטליטריות הפאשיסטית, כשהדמוקרטיה כבר איננה אופציה מבחינה רוחנית. הוא אמנם רחוק מאוד מאלתרמן אבל גם היצירה שלו מבטאת את המאבק הזה נגד הקסם הטוטליטרי. אליוט כותב בזמן המלחמה, כשהוא יושב כצופה נגד מטוסי האויב בלונדון, את "ארבעה הקוורטטים" שלו, שמשמעותם היא איך אפשר להחזיק מעמד במציאות כזו. בנקודה הזו, גם הוא, כמו אלתרמן, מחפש את הכוח בשיבה אל ההיסטוריה ואל המורשת התרבותית, וכמו אלתרמן גם לדעתו קודם למאבק הצבאי המאבק הרוחני ואי אפשר להצליח במאבק הפיזי אם לא תתחבר אל השורשים שלך שמהם תשאב כוח".
ובחזרה אל האישה.
שביט: "מול העמדה שיש בה יסוד חזק של אגואיזם בחלק הראשון של היצירה, בחלקה השני מוצא המת-הדובר את הכוחות לחזק את הרעיה בחייה. הוא מעודד אותה, והנימות שנתפשות כשוביניסטיות, כמו הקנאה עד מוות, נעלמות. 'המת' נעשה יותר נדיב, תומך בצורה שקולה ומדריך את הרעיה בדרכה מהתנגדות פאסיבית לאקטיבית".
* מתוך ראיון עם פרופ' עוזי שביט שהתפרסם בעיתון "הקיבוץ"
קוראים כותבים
שרית שלום
אני מתפעל כל פעם מחדש מהמצגות הנהדרות ומההשקעה האדירה שאת משקיעה אתר מקסים מאד, בעבר שלחתי לך חומר וסיפורים בנושא מראות וגם הזמנתי אותך למוזיאון בית המורשת הדרוזית בג'ולס והבטחת לבוא לכשיזדמן לך, אני שוב מזמין אותך אלינו לבית המורשת הדרוזית. לדעתי מגיע לך צל"ש על ההשקעה וההתמדה והכשרון והתרומה האדירה ובמיוחד לבני הנוער שהחלו להתרחק מהשירה ומהספרות ולהתקרב יותר לחדרי הצ'אטים והאס. אם .אס, את עושה מלאכת קודש, קבלי את הערכתי ותודתי.
אני מעוניין להיות מנוי בחוג אוהבי ושוחרי השירה.
תודה מקרב לב.
נבואני סעיד- יו"ר עמותת בית המורשת הדרוזית-ג'ולס
להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 14, לחצו כאן
