כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
מאי, 2008
עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד
תחושות ואווירת ימי הזיכרון לקורבנות השואה ולחללי צה"ל, מחלחלות אט אט אל חיי היומיום שלנו. הן עמנו תמיד, אך הן הולכות ומתעצמות ככל שקרבים "הימים הנוראים". איש איש וזכרונותיו הפרטיים-האישיים וכולנו יחד כציבור בעל היסטוריה משותפת, המעוגנת היטב בזיכרון הקולקטיבי.
לשירה מקום נכבד ומרכזי כדרך ביטוי למגוון רחב של רגשות העולים מתוך הווית הזיכרון וההיזכרות, האובדן והאבל, הכאב והנחמה. היא אולי הדרך המזוככת ביותר המשרתת צרכים אילו אצל הפרט ובקרב הכלל.
כל העת, ובמיוחד בימים אלה אל לנו לשכוח את שלושת השבויים – הבנים, המצפים עדיין לפדיון וגאולה ואת בני משפחותיהם המייחלים לשוב הבנים הביתה.
גלעד שליט - 677 ימים של שבי. 677 ימים של כמיהה לפדות.
אלדד רגב - 670 ימים של שבי. 670 ימים של כמיהה לפדות.
אהוד גולדווסר – 670 ימים של שבי. 670 ימים של כמיהה לפדות.
ומה בגיליון זה?
מרביתו עומד בסימן השואה. יצירות של מי שהיו שם ויצירות של מי שהשואה מהווה חלק בלתי נפרד מקרקע גידולו.
המאמר המרכזי עוסק בהשוואה בין שיריהם של פאול צלאן "פוגת מוות" לבין שירה של סילביה פלאת' "פוגה קטנה". מקור המאמר באינטרנט והוא תורגם מאנגלית, לאחר קבלת אישור מהמחברת.
רשימה מעניינת על המשורר הרוסי מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב ותרגום שירו המרגש "שיר ערש של קוזקים".
ב"עיין ערך תרגום" היכרות עם המשוררת האמריקאית מאיה אנג'לו ושיריה. מפגש עם המשורר ההונגרי ארון גאל ועם שיריו.
רשימה על ספרו החדש של המשורר יעקב שגיא, "הולך על זמן" ורשימה על הפואמה מאת המשוררת טל ניצן, "מסע שמש בנשימות מכחול כחולות". כמו כן, היכרות עם ספרה החדש של פרופ' חמוטל בר יוסף "מיסטיקה בשירה העברית במאה העשרים".
במדור לחיפוש שירים אנו מציבים בפניכם 2 אתגרים מענינים ומקווים שתיענו להם.
אני רוצה להודות לכל אותם מאות ששלחו מכתבי תגובה חמים, מנויים ושאינם מנויים, למצגת "שירי מכות מצרים" מאת נתן אלתרמן. מצגת זו "ספגה" את התגובות הרבות ביותר עד כה, ועל כך אנו מודים מקרב לב.
אני מבקשת שוב להזכיר לכל שולחי היצירות. אנא, רשמו את שמכם ואת הדואל שלכם על גבי הקובץ הנשלח.
מאחלת לכולם קריאה מהנה.
שרית
אשר רייך
טלאים
הַיְּקוּם נֶעֱלַם. רַק הַשֶּׁמֶשׁ
עוֹדָה קַיֶּמֶת. בִּדְמָמָה הִיא
מְאִירָה אֶת הָרִיק.
כָּךְ חָלַם אֲדוֹן זִילְבֶּרְמַן אֶת 1944.
עָבָר בִּלְתִּי מֻשְׁמָד אִחָה טְלָאִים
שֶׁל אַרְבָּעִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה,
לְאַחַר יוֹם-חַיִּים בְּסֶרֶט שׁוֹאָה.
אוֹתוֹ לַיְלָה נִשְׁנָה בּוֹ הַחֲלוֹם -
מַיִם קָמוּ לִתְחִיָּה בֶּעָנָן
וְאֵשׁ בָּאֵפֶר שׁוּב הִתְעוֹרְרָה.
מָוֶת בִּלְתִּי גָּמוּר
עָטַף אוֹתוֹ כְּבֶגֶד פָּצוּעַ.
מְדֻמְדָּם הֵקִיץ מִשְּׁנָתוֹ.
לֹא נֶחְפַּז מִן הַמַּרְאֶה הַמּוֹרִיק אוֹר,
לָבַשׁ בְּאִטִּיּוּת בִּגְדֵי טְרֶבְּלִינְקָה שֶׁלּוֹ
בְּקַפְּדָנוּת הִתְגַּלֵּחַ, סִדֵּר אֶת הַמִּטָּה,
פָּתַח אֶת בֶּרֶז הַגָּז,
בּוֹטֵחַ וְשָׁלֵו הָלַךְ לְמִטָּתוֹ.
חווה ניסימוב
האם גם בשמיים
הַאִם גַּם בַּשָּׁמַיִם
הֵם שׁוֹכְבִים מְמֻיָּנִים
כְּמוֹ הַבְּגָדִים שֶׁלָּהֶם הַקְּטַנִּים
מֵאֲחוֹרֵי הַוִּיטְרִינָה:
לְפִי סוּגִים
לְפִי גְּדָלִים
אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ בִּשְׁנָתָם
אֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ בִּרְזוֹנָם
וְאֵלּוּ שֶׁמֵּתוּ מִגַּעְגּוּעִים
לְאִמָּא וְאַבָּא
שְׂרוּפִים.
טוביה ריבנר
שם, אמרתי
יָצָאתִי מִבֵּיתִי לְהַרְאוֹת לְבָנַי אֶת מְקוֹם מוֹצָאִי.
שָׁם, אָמַרְתִּי, שָׁכַבְתִּי עַל הָאָרֶץ
אֶבֶן לִמְרַאֲשׁוֹתַי, נָמוּךְ מִן הָעֵשֶׂב
כַּעֲפַר הָאָרֶץ
הַכֹּל שָׁם נִשְׁמָר.
עָבַרְנוּ בֶּהָרִים וּבַיְּעָרוֹת שֶׁהָיוּ
מְעָרוֹת וְהַמַּיִם נִקְווּ בַּדֶּרֶךְ וְהַכְּבִישִׁים הָיוּ רָעִים.
הַמְּכוֹנִית דִּלְּגָה עַל הַבּוֹרוֹת.
בָּאוֹר הַנּוֹטֶה הִגַּעְנוּ לְעִיר מוֹצָאִי.
מַה הָאֲוִיר הַמָּתוֹק הַזֶּה? שׁוֹאֲלִים בָּנַי.
מַה הַטִּיחַ הַנּוֹפֵל מֵהַקִּירוֹת?
אֵין דָּבָר, הִגִּידָה הַיְּשִׁישָׁה בַּחַלּוֹן.
כָּאן גַּם הֶעָתִיד עָבַר. וְסָגְרָה אֶת עֵינֶיהָ הַיְּבֵשׁוֹת
כְּעוֹף הָעוֹלֶה וְקוֹפֵל אֶת כְּנָפָיו וְצוֹלֵל.
כָּאן נוֹלַדְתִּי, אָמַרְתִּי לְבָנַי.
הוֹרַי וּזְקֵנַי נוֹלְדוּ כָּאן קָרוֹב.
נוֹלָדִים. כָּאן הָיָה בַּיִת
אָמַרְתִּי לְבָנַי וְהָרוּחַ עָבְרָה
בֵּינִי וּבֵין הַמִּלִּים.
בִּקַּשְׁתִּי לְהַרְאוֹת לְבָנַי מְקוֹם מוֹצָאִי, וּמָתַי
נֹאכַל , שׁוֹאֲלִים בָּנַי, וְאֵיפֹה
נָלוּן?
שרית שץ
קנאה
לֹא שָׁאַלְתִּי אוֹתָהּ אָז
אֵיךְ זֶה לִהְיוֹת יַלְדָּה מֻשְׁלֶמֶת
יָפָה כְּמוֹ מָדוֹנָה,
עִם אַבָּא שֶׁלֹּא צָרִיךְ לְגָרֵשׁ אֶת
הַקּוֹלוֹת מֵרֹאשׁוֹ
וּבְנֶפֶשׁ שְׁקֵטָה טוֹמֵן תַּפּוּזִים
בַּתַּרְמִיל לַטִּיּוּל הַשְּׁנָתִי.
לֹא שָׁאַלְתִּי מַדּוּעַ הִיא נוֹגֶסֶת
בְּרִבּוּעֵי לֶחֶם זְעִירִים,
מְנַקָּה אֶת זָוִיּוֹת הַפֶּה -
בֻּבַּת פּוֹרְצֶלָן וְרֻדַּת שְׂפָתַיִם
לֹא מִתְנַפֶּלֶת עַל מָקָרוֹנִים מִתְבּוֹסְסִים
בְּאַדְמוּמִית הָרֹטֶב הַסָּמִיךְ.
קְחִי דֻּגְמָא, סִנְּנוּ מְבֻגָּרִים מְיֹאָשִׁים
וְנָעֲצוּ מַבָּט בְּבִרְכַּיִם חֲבוּלוֹת
וְשֵׂעָר מַרְדָנִי.
לֹא אִכְפַּת לִי.
בַּלַּיְלָה עוֹד מַמְתִּינָה לַפֵיָה -
אוּלַי תָּשִׁיב לִי אַבָּא
מִפְּלָנֶטָה אַחֶרֶת.
פאול צלאן
פוגת מוות
חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁותִים עִם לַיְלָה
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים הוּא כּוֹתֵב
כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
כּוֹתֵב וְיוֹצֵא אֶת הַבַּיִת רוֹשְׁפִים כּוֹכָבִים
הוּא שׁוֹרֵק לִכְלָבָיו שֶׁיָּבוֹאוּ
שׁוֹרֵק לִיהוּדָיו שֶׁיֵּצְאוּ וְיִכְרוּ בֶּעָפָר בּוֹר קֶבֶר
פּוֹקֵד עָלֵינוּ פִּצְּחוּ בִּנְגִינוֹת לַמָּחוֹל
חָלָב שָׁחֹר שֶל שַחַר אֲנַחְנוּ שוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא כּוֹתֵב כּוֹתֵב לְגֶרְמַנְיָה בִּשְׁעַת דִּמְדּוּמִים זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית אֲנַחְנוּ כּוֹרִים בּוֹר קֶבֶר בָּרוּחַ שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
הוּא קוֹרֵא הַעֲמִיקוּ לִדְקֹר בְּמַלְכוּת הֶעָפָר אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם וְשִׁירוּ נַגְּנוּ
הוּא שׁוֹלֵח יָדוֹ לַבַּרְזֶל בַּחֲגוֹר וּמֵנִיף בְּיָדוֹ וְעֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הַעֲמִיקוּ לִדְקר בָּאֵתִים אַתֶּם וְאַתֶּם שָׁם הַמְשִׁיכוּ נַגְּנוּ לַמָּחוֹל
חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם וָבֹקֶר שׁוֹתִים עִם עֶרֶב
שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית וְהוּא מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים
הוּא קוֹרֵא הַמְתִּיקוּ יוֹתֵר לְנַגֵּן אֶת הַמָּוֶת הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
הוּא קוֹרֵא הַאֲפִילוּ יוֹתֵר לִפְרֹט עַל כִּנּוֹר וְאַחַר תַּעֲלוּ כֶּעָשָׁן בָּאֲוִיר
וּבוֹר קֶבֶר לָכֶם בֶּעָנָן שָׁם שׁוֹכְבִים לֹא צָפוּף
חָלָב שָׁחֹר שֶׁל שַׁחַר אֲנַחְנוּ שׁוֹתִים אוֹתְךָ לַיְלָה
שׁוֹתִים צָהֳרַיִם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
שׁוֹתִים אוֹתְךָ עֶרֶב וָבֹקֶר שׁוֹתִים וְשׁוֹתִים
הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה עֵינָיו תְּכֻלּוֹת
הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ כַּדּוּר שֶׁל עוֹפֶרֶת הוּא קוֹלֵעַ בְּךָ בִּמְדֻיָּק
אִישׁ גָּר בַּבַּיִת זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
הוּא מְשַׁלֵּחַ בָּנוּ כְּלָבָיו נוֹתֵן לָנוּ קֶבֶר בָּרוּחַ
מְנַגֵּן בִּנְחָשִׁים וְחוֹלֵם הַמָּוֶת אָמָּן מִגֶּרְמַנְיָה
זְהַב שְׂעָרֵךְ מַרְגָּרִיטָה
אֵפֶר שְׂעָרֵךְ שׁוּלַמִּית
(תרגום: שמעון זנדבנק. מתוך הספר: "סורג שפה")
יואל נץ
מיכאיל יורייביץ' לרמונטוב
(1814 – 1841)
אם תאייתו בלשון הרוסית את השם לרמונטוב ותגלשו באינטרנט אל האתרים הרבים תגלו
שמונה גרסאות שונות העוסקות בביוגרפיה של המשורר, הסופר והמחזאי. כולן מעלות על נס את פועלו הספרותי. עם זאת, תיתקלו שם גם ברשימות פחות רשמיות ומהן עולה דמותו של איש צעיר ומבריק, חם מזג, חריף לשון, המרבה ללגלג על חבריו וללעוג להם. אין זאת כי אופיו זה – הוא אשר אף קירב את קצו הטראגי בגיל צעיר – צמח והתגבש בצוק ילדותו המוקדמת.
מיכאיל לרמונטוב נולד במוסקבה למשפחתו של סרן בצבא הצאר. אימו מתה עליו בעודו ילד. את מיכאיל הקטן גידלה הסבתא, אשר ניהלה התנצחויות משפטיות בלתי פוסקות וטורדניות כנגד אביו ואסרה על הנכד להתראות אתו. יורי לרמונטוב היה על פי המסורת, נצר לאב הקדום טומס לרמונט, אשר חי במאה ה-13 בסקוטלנד, היה משורר והניח את יסודותיה של הספרות הסקוטית. בשנת 1831 יכתוב מיכאיל לרמונטוב "...עד כמה משתוקק הייתי להיות עורב ערבות; לעוף מערבה, מערבה אל המקום, בו פורחים השדות של אבותיי הקדומים, שם בטירה הנטושה המוקפת הרים וטובלת בערפל קבורים עצמותיהם. הייתי מתעופף אל הקיר עליו תלויים מחלידים המגן והחרב והייתי מסיר מעליהם את האבק בכנפי..." (אני יודע כי חטא בל יכופר הוא לנסות ולתרגם שירה בפרוזה, אלא שלא עמד בי יצרי...)
הנער החולמני, בעל הדמיון העשיר זכה לחינוך ולהשכלה משובחים בבית סבתו ושלט היטב בלשונות הגרמנית והצרפתית. בעקבות רשמי ביקורו בהרי קווקאז הוא כתב בהיותו בן 16 את השורות הבאות:
"הָרֵי קַוְקָז הַכְּחֻלִּים, אֲנִי מְקַדֵּם אֶת פְּנֵיכֶם לְשָׁלוֹם!
אַתֶּם הֶעֱשַׁרְתֶּם אֶת יַלְדוּתִי,
נְשָׂאתֶם אוֹתִי עַל גַּבֵּי רִכְסֵי הַפֶּרֶא;
הִלְבַּשְׁתֶּם אוֹתִי עֲנָנִים;
קֵרַבְתֶּם אֵלַי אֶת הַשָּׂמִים,
וּמֵאָז אֵינֶנִּי חוֹלֵם אֶלָּא עֲלֵיכֶם וְעַל הַשָּׁמַיִם..."
בשנת 1828 הוא כותב את הפואמה המוקדמת "השבוי מקווקז", בהשפעת יצירתו של פושקין הנושאת שם זה. ניכר בה, בפואמה של לרמונטוב שילוב מקורי וייחודי של תיאורי הטבע עם תחושותיו הליריות. לרמונטוב למד מיצירותיהם של פושקין, של ביירון – אבל לא העתיק מהן ולא חיקה אותן. "השבוי מקווקז" של לרמונטוב הוא מעין שלב מוקדם בפיתוח אישיותו כאמן.
בשנת 1830 לרמונטוב הוא סטודנט במחלקה ללשון של אוניברסיטת מוסקבה (לפי גרסה אחרת – במחלקה למוסר ומדיניות), אבל נאלץ להיפרד מן האוניברסיטה כבר ב- 1832, כנראה בשל עזות הפנים שלו כלפי המרצים. רוחו הסוערת ותאבת ההרפתקאות מביאה אותו לאקדמיה הצבאית בסנקט פטרבורג. במשך שתי שנות הלימודים שם הוא כמעט ולא כותב דבר. שירו "מִפְרַשׂ" ("מפרש בודד מלבין באופק" בתרגומה היפיפה של לאה גולדברג – קוראי עברית רבים סבורים בטעות שהשיר נכתב על ידי וולנטין קטאייב – כנראה, בגלל הרומן שקטאייב כתב בשם זה, ושגם אותו תרגמה לאה גולדברג), הוא הד לימיו באקדמיה הצבאית.
רושם רב הותירה עליו בפטרבורג הקומדיה של גריבוידוב "צער מתוך חוכמה". (הקורא העברי מודע ליצירתה של מאיה ערד, אשר כתבה בעקבות הקומדיה הזו ובמקצב חרוזים דומה את "צדיק נעזב", המגחך על החברה הסנובית בישראל). לרמונטוב יכתוב בשנת 1835 את "נשף המסכות", אשר נדחה שוב ושוב על ידי הצנזורה הצארית למרות "התיקונים" המרככים שלרמונטוב ערך פעם אחר פעם ביצירתו. הוא לא זכה לראות את המחזה מועלה על הבמה בימי חייו הקצרים. באותו פרק זמן של חייו הוא מגלה גם עניין בעברה הרחוק של האומה הרוסית ויכתוב בשנת 1837 פואמה העוסקת בנושא זה.
הידיעה על פציעתו האנושה של פושקין בדו קרב זעזעה אותו והוא כתב את "מותו של משורר". מיד עם הופעתו, זכה השיר לציון לשבח מטעם הנסיך הגדול מיכאיל פבלוביץ', אלא שביום מותו של פושקין הוסיף לרמונטוב לשיר 16 שורות חדשות, והן נוקבות בביקורתן החריפה כנגד שחיתות המשטר וגם פוגעות ישירות בכס המלוכה עצמו (הלוואי ויעמוד לי יום אחד הכוח והיכולת לתרגם שיר זה לעברית...), הן עוררו את זעמו של הצאר ניקולאי הראשון וחרצו את גורלו – לרמונטוב הוגלה לקווקז.
המשורר צבר רשמים עזים מן הנופים ומתקריות הירי עם הצ'צ'נים, בהן נטל חלק פעיל. אז נוצרו, בין השאר, הפואמה "דמון" ו"שיר ערש של קוזקים" (לא קשה לגלות שהשיר הזה שימש השראה ואפילו חיקוי ישיר לשירי ערש עבריים של פעם בארצנו וגם בימים של טרם קום המדינה). פגישותיו עם הדקבריסטים (אצילים גולים אשר מרדו נגד הצאר) השפיעו עמוקות על הלך רוחו. הוא שב לפטרבורג מן הגלות בעקבות החנינה שהצאר העניק לו, והיה לאדם אחר: עליזות הנעורים שלו פינתה את מקומה לרצינות, לתוגה ואפילו לייאוש. לרמונטוב מציב, זו כנגד זו, את אצילות רוחם של שוחרי החופש אשר הכיר בקווקאז, לעומת ריקנותם של האנשים, בני חוג מכריו, ונותן דרור לתחושותיו ביצירתו. הוא כותב רומן חשוב "גיבור בן זמננו", בו ניכרים ניצנים של הכמיהה לחיים חדשים, אחרים.
חיי החברה הסוערים שלו בסנקט פטרבורג לא נמשכו אלא כשנה וחצי בלבד. באחד הנשפים הוא הסתכסך עם בנו של השגריר הצרפתי ארנסט דה ברנט, בעקבות חיזור של שניהם אחרי אותה גברת והסכסוך התגלגל לכדי פגיעה בכבוד על רקע לאומי. הדו קרב שנערך ביניהם הסתיים בשריטתו הקלה של המשורר בחרב, אבל המעשה עורר את זעמו של הצאר, אשר מכאן ואילך לא יסלח עוד ללרמונטוב הסורר והמורה. המשורר נאסר ונשלח בשנית להילחם בקווקאז.
בצבא התנהג כשלוח רסן: הנה הוא מבקש ליטול חלק במסעות המסוכנים ביותר, והנה הוא משתהה למשך זמן רב בהיעדרויות מן היחידה. באחת המסיבות, השמיע בקול רם מדי הלצה בלשון הצרפתית אשר ביזתה את מרטינוב, חברו משכבר הימים, ימי האקדמיה הצבאית. השיחה ביניהם הוליכה לקראת דו קרב אקדחים מטווח שישה צעדים, שקשה להחטיא ממנו. מעדויות המשפט שנתקיים בעקבות הדו קרב אפשר ללמוד כי לרמונטוב כיוון את אקדחו כלפי מעלה, ויש אף שהיו סבורים, כי ירה ראשון באוויר לאות השלמה עם יריבו, ואילו מרטינוב כיוון ישירות אל חזהו של המשורר. לרמונטוב נפל שדוד, מרטינוב התנפל עליו בנשיקות, מבקש מחילה, אבל את הנעשה אי אפשר היה עוד להשיב.
בעזבונו של לרמונטוב – מאמר "פנוראמה של מוסקבה"; רישום ספרותי "האיש מקווקאז"; 10 פואמות; רומן "גיבור בן זמננו"; מחזה "נשף המסכות"; למעלה מ-400 שירים ליריים, והוא רק בן 27 במותו.
שירו של מיכאיל לרמונטוב "הנביא" בתרגום חגית בת אליעזר
עודד ניב
הקלות הבלתי נסבלת
"הָרְשִׁימָה עוֹד לֹא נִסְגְּרָה",
אָמַר הַקַּרְיָן בָּרַדְיוֹ
בְּיוֹם הַזִּכָּרוֹן.
כַּמָּה קַל לָמוּת בִּשְׂדוֹת הַקֶּטֶל
הַקַּלּוּת הַזֹּאת, הַבִּלְתִּי נִסְבֶּלֶת
שֶׁל הַמָּוֶת הָאַלִּים
הַפִּתְאוֹמִי
אַךְ הַצָּפוּי כָּל כָּךְ.
וּלְעֻמָּתוֹ - הַקֹּשִׁי הַבִּלְתִּי נִסְבָּל שֶׁל הַחַיִּים
שֶׁל מִי שֶׁנּוֹתַר מֵאָחוֹר
לִמְחוֹת אֶת הָאָבָק מִן הַמַּצֵּבוֹת
לְהַשְׁקוֹת אֶת הַפְּרָחִים שֶׁבְּצֵל הָאֶבֶן
לִמְחוֹת אֶת הַדְּמָעוֹת
וְלִחְיוֹת.
חמדה אביב
מספר מזל
רַבִּינוֹבִיץ מְגָרֵד אֶת הַמַּזָּל –
כְּבָר יוֹתֵר מִשִּׁשִּׁים שָׁנָה.
מְסַמֵּן בִּקְפִידָה עַל הַטֹּפֶס
אֶת הַמִּסְפָּרִים שֶׁלּוֹ:
64937
מִתְפַּלֵּל שֶׁגַּם הַפַּעַם
יִהְיוּ אֵלּוּ הַמִּסְפָּרִים הַנְּכוֹנִים.
5 – הוּא מִסְפָּרוֹ הַנּוֹסָף –
הִפְרִיד בֵּינוֹ לְבֵין מוֹתוֹ.
מֵאָז –
מְהַמֵּר עַל כָּל הַקֻּפָּה.
יָעֲצוּ לוֹ לְנַסּוֹת
מִסְפְּרֵי יוֹם הֻלֶּדֶת,
הוּא בִּטֵּל בִּתְנוּעַת יָד
הִפְשִׁיל שַׁרְווּל
וְהִצְבִּיעַ עַל זְרוֹעוֹ:
אֵלּוּ הַמִּסְפָּרִים שֶׁלִּי
אֵלּוּ הֵם!
עיין ערך תרגום
מאיה ד'אנג'לו
תרגום: מכבית מלכין ויואב ורדי
כשאני חושבת על עצמי
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל עַצְמִי,
הַצְּחוֹק כִּמְעַט הוֹרֵג אוֹתִי,
חַיַּי הָיוּ בְּדִיחָה גְּדוֹלָה,
רִקּוּד בַּהֲלִיכָה,
שִׁיר בַּאֲמִירָה,
אֲנִי צוֹחֶקֶת עַד מַחְנָק,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל עַצְמִי.
שִׁשִּׁים שָׁנָה אֵצֶל הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה,
הַיַּלְדָּה בִּשְׁבִילָהּ אֲנִי עוֹבֶדֶת קוֹרֵאת לִי יַלְדָּה,
בָּעֲבוֹדָה "כֵּן גְּבִרְתִּי" אֲנִי אוֹמֶרֶת.
לֹא מִתְכּוֹפֶפֶת כִּי אֲנִי מִדַּי גֵּאָה,
לֹא נִשְׁבֶּרֶת כִּי אֲנִי מִדַּי עֲנִיָּה,
אֲנִי צוֹחֶקֶת עַד שֶׁבִּטְנִי כּוֹאֶבֶת,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל עַצְמִי.
מֵהוֹרַי אֲנִי יְכוֹלָה מַמָּשׁ לְהִתְפַּקֵּעַ,
כִּמְעַט מֵתָה מִצְּחוֹק פָּרוּעַ,
הַסִּפּוּרִים שֶׁלָּהֶם נִשְׁמָעִים כִּבְדוּתוֹת,
הֵם מְגַדְּלִים פֵּרוֹת,
אֲבָל אוֹכְלִים קְלִפּוֹת,
אֲנִי צוֹחֶקֶת עַד שֶׁמַּתְחִילָה לִבְכּוֹת,
כְּשֶׁאֲנִי חוֹשֶׁבֶת עַל הוֹרַי.
ד"ר מאיה אנג'לו, משוררת אפרו-אמריקאית, מהמוכרות בשירה האמריקאית העכשווית, הן כמשוררת וסופרת והן כפעילה חברתית. אנג'לו, צאצאית למשפחת עבדים, נולדה בסנט-לואיס, מיזורי, בשנת 1928 בשם מרגריט ג'ונסון. ילדותה עברה עליה בשכונת עוני, במשפחה קשת יום. לאחר גירושי הוריה עברה להתגורר עם סבתה ולאחר שאמה נישאה שוב, שבה לביתה. בתקופה זו סבלה מהתעללות מינית קשה מצד בן הזוג של אמה. על רקע ההתעללות סבלה מאלם במשך 5 שנים ובשל כך שבה להתגורר עם סבתה. אנג'לו חוותה על בשרה מעברים רבים, ילדות קשה ואלימה במשפחתה. אפלייה וקשיים עמם התמודדו בארצות הברית האזרחים האפרו-אמריקאים בתקופות חשוכות אלה, כל אלה משתקפים בשיריה ובספרי האוטוביוגרפיה אותם כתבה.
בשנת 1953, החלה להופיע כרקדנית, ושינתה את שמה למאיה אנג'לו, בהיה לשם הבמה שלה. כמו כן החלה לעסוק בשירה ובהצגות תאטרון.
ב-1955-1954 הופיעה ב-22 ארצות במחזמר "פורגי ובס" ולמדה ריקוד מודרני אצל מרתה גראהם. בשנת 1957 החלה להופיע בתוכניות שונות בטלוויזיה והוציאה את תקליט השירים הראשון שלה "גברת קליפסו". בסוף שנות החמישים עברה אנג'לו להתגורר בניו יורק והמשיכה להופיעה בהפקות שונות באוף-ברודווי. שם היא פגשה באמנים פעילים בתנועה לזכויות האזרח וסייעה רבות לד"ר מרטין לותר קינג. ד"ר מרטין לותר קינג נרצח ביום הולדתה, מאז ובמשך שנים לא חגגה את יום הולדתה. בשנות השישים המוקדמות עברה להתגורר במצרים וערכה בקהיר עיתון שבועי.
לאחר מספר שנים עברה לגאנה עם בנה היחיד, גאי, שם שמשה באוניברסיטה כעוזרת המנהל בחוג למוסיקה ודרמה. בגאנה הפכה מאיה אנג'לו לחברתו הקרובה של מלקולם איקס – לוחם זכויות מוסלמי למען השחורים אשר היגר לארה"ב. היא סייעה לו להקים את התנועה למען זכויות השחורים בארה"ב. כדי להתמודד עם אבלה על הירצחו של מרטין לותר קינג, כתבה אנג'לו את ספר הביוגרפיה הראשון שלה "אני יודעת מדוע הציפור הכלואה שרה" שהפך לרב מכר והביא לה הכרה לאומית. בשנת 1973 נישאה שוב (אנג'לו נישאה מספר פעמים) לנגר ממוצא אנגלי (ממנו התגרשה מאוחר יותר) והשנים שלאחר מכן הפכו להיות שנות יצירה שופעת עבורה, כסופרת ומשוררת. בנוסף, הלחינה מוסיקה, כתבה מחזות והחלה להוציא לאור את שיריה. בשנים אלה פגשה את אופרה וינפרי והיתה למורתה הרוחנית.
בשנת 1981 זכתה בתואר פרופסור כבוד והפכה למרצה מבוקשת. בשנת 1993, בהכתרת ביל קלינטון לנשיאות, הוזמנה על ידו לקרוא אחד משיריה "On the Pulse of Morning" - אותו כתבה במיוחד לרגל אירוע ההכתרה.
שיריה של מאיה אנג'לו ליריים ובעלי מקצב שירי. נימתם האופטימית מעידה על תפיסתה של מאיה אנג'לו את עצמה ואת ההיסטוריה שלה: "מי שרוצה – יכול להתגבר על תהפוכות חיים קשות". היא אינה מציגה את עצמה כדמות קורבן של בורות חברתית ואפליה גזעית, למרות שרבים משיריה עוסקים בנושאים חברתיים ומגדריים ואינם נעדרי ביקורת. נושאים נוספים המופיעים בשיריה עוסקים בהתבוננות רוחנית ובקשר של האדם אל הטבע, בתהליך ההזדקנות ובחוויות אנושיות.
מאיה אנג'לו פרסמה עד כה 13 ספרי שירה, 5 ספרי מסות, 10 מחזות, 6 ספרי ילדים ו-7 ספרי אוטוביוגרפיה.
בעברית ראה אור קובץ משיריה "כשמשיות קיץ בסופת הוריקן" בתרגום מכבית מלכין ויואב ורדי, הוצאת "כרמל", 2005.
להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 18, לחצו כאן
