עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
יוני, 2008

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

 

הרשו לי לפתוח את דבר העורכת בגיליון זה, בנושא שאינו קשור במישרין לשירה: התכנית לסגור את ההוספיס בתל-השומר. נושא זה קרוב ללבי הן כאדם, והן כמי שהיתה אחות בעברה וליוותה מטופלים רבים בתהליך פרידתם מן העולם ואת בני משפחותיהם במצוקתם הקשה. אני רוצה להביע תודה עמוקה לכל אותם מנויים רבים, אשר חתמו על העצומה כנגד סגירת ההוספיס. נכון, קיימות שמועות שההוספיס לא יסגר, אך הכל עדיין בגדר הבטחות מופרחות באוויר שאין להן בסיס במציאות. ועל מה הכל קם ונופל? על פוליטיקה קטנונית בין ביורוקרטים. התכנית לסגור את ההוספיס בתל השומר אינה הגיונית ובלתי אנושית בעליל. מקום ייחודי זה מהווה נקודת אור נדירה בימינו, של חמלה אנושית, התמסרות וגדלות נפש. הוא מהווה שביב של תקווה להקלה בסבלם ושמירה על איכות מיתתם של חולים במחלות סופניות ומעוז של תמיכה ונחמה עבור בני משפחותיהם.
לחיצת היד על הדק החלשים, הנזקקים ודלי המענה, קלה היא.

אציג סוגיה אנושית ומוסרית קשה זו בלשונה של המשוררת רחל, אשר גוועה בסוף ימיה בבדידות, בכאב רב וביאוש, ממחלת השחפת.
רק מי שהיה שם, יכול להבין, כפי שאומרת רחל בשירה:

להקיץ בבית החולים
לְהָקִיץ בְּבֵית-הַחוֹלִים בַּבֹּקֶר הַשְׁכֵּם,
לִקְרַאת יוֹם טָפֵל, וְלָחוּשׁ:
נִנְעָצוֹת בִּבְשַׂר לְבָבֵךְ, הִנָּעֵץ וְכַרְסֵם,
שִׁנֵּי-יֵאוּשׁ:
בְּנִקְבֵי רְגָעִים חוּט חַיִּים הָרָקוּב
לְהַשְׁחִיל בְּיָד חַלָּשָׁה
שׁוּב וְשׁוּב –
מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַזֹאת הַקָּשָׁה?

בְּבֵית-הַחוֹלִים אַךְ מַחְשִׁיךְ הַיּוֹם
וּכְבָר הַלַּיְלָה מֻשְׁלָט;
אַחֲרָיו יִצְנְחוּ יָבוֹאוּ בַּלָּאט
הַפִּיּוּס הַגָּדוֹל, הַשָּׁלוֹם;
קוֹל צַעֲדֵי הָרוֹפֵא בַּפְּרוֹזְדוֹר יִשָּׁמַע,
וְנָגְעָה בְּיָדֵךְ רַכּוֹת
יַד-נֶחָמָה.
מַה יֵּדַע הַבָּרִיא מִשָּׁעָה הַטּוֹבָה הַזֹּאת?

ומה בגיליון הנוכחי?
ראשית אציין כי המאמר על שיריהם של פאול צלאן וסילביה פלאת' "פוגת מוות" ו"פוגה קטנה" אשר פורסם ב"עיין ערך שירה" 18, זכה לתגובות רבות ועל כך תודות.
בגיליון זה שירים של כותבים חדשים וותיקים, כולל נגיעה קלה בשירת האייקו. מספר רשימות ומאמרים העוסקים בהיכרות עם משוררים שונים מרחבי העולם, ובכללם תרגומים משיריהם של ולדימיר ויסצוקי הרוסי, ג'וזף אטילה ההונגרי, רוברט קרילי האמריקאי, והמשורר האמריקאי ואלאס סטיבנס – תוך העמקה במשמעות האימאג'ניזם. מאמר מעניין על משמעות הצמצום והשתיקה בשירה, וכן מאמר מורחב על "תאונה ונס בערב", פואמה, מאת איתמר יעוז-קסט. אני מזמינה ציירים ואמנים וכן כותבי מאמרים בתחום השירה, לשלוח אלינו מיצירותיהם וממאמריהם.
מאחלת לכולם קריאה מהנה וחג שבועות שמח.
שרית

 

 

 

 

שי אריה מזרחי
כאן, על שפת מים קדושים
נֶהֱדָר כָּאן, עַל שְׂפַת מַיִם
קְדוֹשִׁים, שָׁלֵו וְנָעִים, שְׁנֵי בַּרְוָזִים
שָׁטִים, הַמַּיִם נָאִים, אוֹרָם מוּעָם
עַל-יְדֵי לַהֲקַת אָמֵרִיקָנִים
הַקּוֹרְאִים מִזְמוֹר תּוֹדוֹת
לֵאלֹהֵיהֶם
וְשָׁב זָהֳרָם כְּשְׁאֵינָם. הָרוּחַ
מְנַשֵּׁב בְּפַעֲמוֹנֵי עֵצִים

לֶחֶם צוֹמֵחַ עַל שְׂפַת הַמַּיִם
בְּשִׁבּוֹלֵי תְּפִלָּה, וְהַדָּגִים טוֹבִים.
אֲנִי קוֹרֵעַ לָךְ שִׁיר, מִנְחָה
מִסִּפְרוֹ שֶׁל מְשׁוֹרֵר
נֶהֱדָר, עָלוּם

שיח מוניס לא קיימת עוד
גְבוֹהָה, טְמִירָה וְיָפָה
הִיא הָיְתָה, מֵעֵבֶר לְפַסֵּי הָרַכֶּבֶת – וְיֶלֶד
שֶׁטִּפֵּס אֶל חָרְבוֹתֶיהָ, זָכָה לִינוֹק
מִשְּׁדֵי הַצּוּף שֶׁלָּהּ. שֵׁיחְ' מוּנֵיס
לֹא קַיֶּמֶת עוֹד. בִּנְוֵה צֶדֶק
סַבָּא הִרְקִיד בָּעוּד וְסַבְתָּא הִנְעִימָה
בְּזַלוּבִּיָה, עוּגִיוֹת מִצְרִיוֹת. אַךְ
אֵצֶל הַהוֹרִים הָרַדְיוֹ צִרְצֵר בַּאךְ
וְלא עוּד, לֹא הָיָה עוֹד
טַעַם שֶׁל עוּד. שֵׁיחְ' מוּנֵיס לֹא הָיְתָה
קַיֶּמֶת מֵעוֹלָם וּמַטַּע הַתַּפּוּזִים – הִתְמוֹסֵס
כְּשֶׁלֶד קָדוּם שֶׁמּוּטָב שֶׁלְּעוֹלָם
לֹא הָיָה נִגְלֶה. וּפַעַם שִׂחַקְתִּי
עִם יַלְדָּה בְּרוֹפֵא וְחוֹלָה וְנִסִּיתִי
לְהוֹרִיד לָהּ אֶת הַתַּחְתּוֹנִים, מָשַׁכְתִּי
בְּכֹחַ, אוּלָם הִיא סֵרְבָה וּלְמָחֳרָת
הָלְכָה מִמֶּנִּי. חוֹף הַיָּם פּוֹלֵט מִלֹּעוֹ
תִּינוֹקוֹת חֲמוּצִים וְהַנְּעָרוֹת, שְׂעָרָן סָדוּק
וּמָלֵא בְּכִנִּים.

שי אריה מזרחי, נולד וגדל בתל-אביב, אוקטובר 1974. גר בבאר-שבע במשך ארבע שנים, בעת לימודיו באוניברסיטת בן-גוריון לתואר ראשון, בחוגים פוליטיקה וממשל וגיאוגרפיה. לאחר סיום לימודי התואר למד עריכה (עריכת טקסט) במכללת בית ברל. פרסם ספר שירה, 'צִיוּן', ב-2003 בהוצאת "כרמל". משיריו פורסמו גם בירחונים הספרותיים "מאזנים", "עתון 77", "קשת החדשה", "שבו" ובמוסף הספרותי של "ידיעות אחרונות". ב-16 באוקטובר 2012, יום לפני יום הולדתו ה-38, מזרחי שם קץ לחייו בביתו ברמת גן.

 

 

 

 

ט.ס. אליוט
דממה
תרגום: אריאל סימקין
דֶּרֶך רְחוֹבוֹת הָעִיר
עוֹד הַשֶּׁטֶף גּוֹאֶה,
אַךְ גַּלֵּי חַיִּים לוֹהֲגִים
שׁוֹקְעִים מִתְפַּלְּגִים
עִם אֶלֶף קְטַנֵּי אֵרוּעִים
מִתְעַמְּתִים מִתְחַבְּטִים –
זוֹ הַשָּׁעָה לָהּ חִכִּינוּ –
זוֹ הַשָּׁעָה הַסּוֹפִית
שְׁעַת צִדּוּק הַחַיִּים.
נַחְשׁוֹלֵי הָאֵרוּעִים
שֶׁהָיוּ כֹּה עֲמֻקִּים וּרְחָבִים,
כֹּה תְּכוּפִים וּתְלוּלִים,
הֵם פִּתְאוֹם דּוֹמְמִים.
אֱמֹר מָה שֶׁתֹּאמַר,
הַשֶּׁקֶט הַזֶּה אוֹתִי מַחֲרִיד.
מִלְּבַדּוֹ אֵין כְּלוּם.

 

 

 

 

גיורא פישר
אחרי זה
הַכָּחֹל בָּאֲוִיר
יֵלֵךְ וְיַחֲוִיר
אַחֲרֵי זֶה

מְעֻוָּת לֹא יִתְקֹן
וְטוֹב לֹא יִשְׁכֹּן
אַחֲרֵי זֶה

מַה שֶּׁהָיָה הוּא
לֹא שֶיִּהְיֶה
אַחֲרֵי זֶה

דָּבָר לֹא יְכַסֶּה
אֶת הַבּוֹר בֶּחָזֶה

אַחֲרֵי זֶה

 

 

 

יואל נץ
וולדימיר וויסוצקי 1938-1980

הוויקיפדיה בלשון הרוסית יודעת לספר כי בשלהי המאה ה-19 החלו לצאת מפולין רבתי ולהתפזר על פני העולם כולו מאות, ואולי אלפי יהודים בשם וויסוצקי. המפורסם שבהם היה וולדימיר סימיונוביץ' וויסוצקי (הוא לא היה, אולי, יהודי על פי ההלכה היהודית – דומני שאימו הייתה גויה, אך אין לי עניין לחקור בדבר); השני היה סוחר תה גדול מימי ראשית המאה ה-20, דוד ווסילייביץ' וויסוצקי. הוויקיפדיה מספרת גם כי, בשנים הראשונות שלאחר המהפכה הייתה נפוצה המהתלה: "התה של וויסוצקי, הסוכר של ברודסקי ורוסיה של טרוצקי". היא לא מספרת על לץ מצוי שהיה חד חידה: "מה בין תה וויסוצקי לביצים של טרוצקי?" והיה גם משיב: "גודל השקיק..." אבל מצוין שם, שגם כיום קיימת בישראל פירמה "וויסוצקי" בעסקי תה.

וולדימיר וויסוצקי היה מוזיקאי, שחקן, משורר ובַּרד (משורר וזמר עממי). הוא כתב ושר כ-700 שירים, גילם כ-30 דמויות בסרטי קולנוע ובתיאטרון והופיע בקונצרטים על פני רוסיה כולה ועל פני ארצות תבל רבות. בין שיריו מצויות השורות הבאות (תרגום מילולי): "כאשר את סדרי החיים המפלצתיים שלנו/ פוררה המהפכה לאבק, -/ חיו ברומא יהודים וויסוצקים/ שלא נודעו בחוגים הגבוהים."

השכנים, החבֵרות וסימיון וולדימירוביץ' וויסוצקי – בעלה של נינה מקסימובנה ליוו בחבורה עליזה את נינה אל בית היולדות. מישהו הציע, כי אם הראשון שייקַרה בדרכם יהיה גבר – אות הוא שייוולד בן, ואם אישה – בת. בעת רדתם במדרגות פגשו בשכנה ששבה ממשמרת לילה. רוחו של האב לעתיד לבוא נעכרה עליו. הוא הבטיח לנינה שיקנה לה שעון יד – מתת מלכים בימים ההם – אם ייוולד בן. נולד אכן בן וקראו לו וולדימיר לזכרו של הסבא, כמנהג היהודים. אימו של המשורר העתידי הייתה בת 26, האב – בן 22. הם היו כמו כולם עניים מרודים ועניין השעון נשכח. על חיי ילדותו המוקדמת הוא עתיד לשיר: "... לשלושים ושמונה דירות-חדר רק בית כיסא אחד..." כאשר מלאו עשרה חודשים לתינוק נאלצה האם לצאת לעבודה. בעת הפסקות הצהרים הייתה ממהרת הביתה להאכיל את הילד; ההנהלה הרשתה לה ברוחב לב לאחֵר ב-30 דקות את שובה לעבודה.

בפרוץ המלחמה היה וולודיה בן 3. האב נסע לחזית, האם והילד התפנו לעבר אורל. האם עבדה קשה וראתה את בנה רק בימי ראשון; את ימי השבוע עשה הזאטוט ב"גן הילדים". נינה נהגה לספר (היא נפטרה בשנת 2003) שיום ראשון אחד בבית אמר לה הילד: "כעת אני יודע מה זה אושר – זה כשאין גושים בדייסת סולת."אחרי המלחמה התגרשו. האב הכיר בחזית אישה אחרת ונטש את המשפחה. גם האם נישאה בשנית. יחסיו של וולודיה עם האב החורג לא עלו יפה. לעומת זאת האם החורגת אהבה אותו מאוד. האב נטל את הבן לגרמניה, שם שירת בצבא הסובייטי בתום המלחמה בדרגת פולקובניק והילד למד לנגן בפסנתר.
עם שובם למוסקבה החל וולודיה ללמוד בבית ספר לבנים. הישגיו בלימודים היו טובים; המשמעת צלעה: היה מחסיר שיעורים, היה רץ לבית קולנוע, משחק קלפים עם ידידים ושותה משקאות חריפים כבר מגיל שלוש עשרה. ציוניו בתעודת הבגרות היו גבוהים. בשנת 1955 עבר להתגורר אצל אימו ובלחץ האב החל ללמוד במכון להנדסת בניין. בתום הסמסטר הראשון, שקד בצוותא עם חבר ללימודים במשך רוב שעות הלילה של ראש השנה 1956 על שרטוט שהיה משמעותי לקראת המשך הלימודים. אחרי שהשלים את שרטוטו – שפך עליו וולודיה את שאריות הקפה מן הקנקן, לנגד עיניו הנדהמות של החבר. "זהו, נגמר" אמר באנחת רווחה, "אלך להיות שחקן!"

לבית הספר למשחק הוא התקבל, למרבה הפלא, בקלות. אבל במשך כמה שנים בתום לימודיו נאלץ היה לגלם תפקידי משנה. בתור בַּרד הוא החל להופיע בשנת 1959. הופעתו הראשונה זכתה להצלחה עצומה, אבל לא הגיעה לכדי סיומה המתוכנן: באולם הקונצרטים נוכח היה המועמד לפוליטביורו החבר פוספילוב, והוא דרש שתיפסק הופעתו של הזמר הצרוד.
בשנת 1961 כתב וויסוצקי את שירו הראשון "הקעקוע". בכך הוא פתח בסדרה של שירים, שבתוכנם מתייחסים על עולם הפשע, ובסגנונם – אל רומנסות אורבאניות, אל פולקלור של העולם התחתון ואל שירי זימה. הציבור דימה לזהות אותו עם גיבוריו, ובמשך כל חייו נאלץ היה להכחיש גרסאות שונות ומשונות מן הביוגרפיה שלו כביכול. את הופעותיו הראשונות היה עורך בחוג ידידים, מלווה את עצמו בגיטרה, וכעבור זמן קצר הופיע בערבים פומביים ובקונצרטים. כתב ושר על המלחמה, יצר סדרה של שירי ספורט, סאטירה על תמונות מחיי היומיום, אגדות עם, סיפורים אלגוריים על בעלי חיים ועוד כהנה וכהנה.

ככל שגברה הפופולאריות שלו כך גברה בחוגי השלטון אי שביעות הרצון מהופעותיו. בשנת 1968 הודפסו מאמרים בהשראת השלטונות אשר הוקיעו את יצירתו והדביקו למוניטין שלו גוון של עבריין. האפשרויות לפרסם ולהקליט מיצירתו נחסמו בפניו. אבל אזרחי בריה"מ היו רוכשים רשמקולים (הוצאה כספית שהייתה גבוהה ממשכורת חודשית!), ולו רק כדי להקליט את שירי וויסוצקי, איש משכֵנו. שמות של רבים מגיבורי שיריו נתקבעו בפי העם כדמויות המסמלות תכונות ואופי. יצירתו שופעת בכפל משמעויות סמנטיות. בתת-טכסטים רבים שלו, בולט כיוון פוליטי מובהק, באחרים חבוי עומק פילוסופי ומשתמעות מהם הכללות. בתת-טכסטים נוספים הוא קובע, כי יתכנו (שומו שמיים!) השקפות שונות וסותרות כלפי בעיה וכלפי תופעה כזו או אחרת. אך מעל כל אלה, וויסוצקי העשיר את השירה בלשון של שיג ושיח של משלב דיבורי יומיומי, בדמויות צבעוניות ובאורח סיפורי נוקב וחריף. הוא הושפע על ידי השירה הפוטוריסטית שראש וראשון לה היה מאיקובסקי; הושפע על ידי יוצרים של שנות ה-20 וה-30 כמו באבל, זושצ'נקו, בולגקוב וכן – על ידי מודרניסטים של שנות ה-60 ווזנסנסקי, אחמדולינה ובעיקר על ידי אוקודז'אבה, אשר היה למייסדה של הסוגה "שיר מפי מחברו".

את פרסומו הנרחב ככוכב של תיאטרון הוא כבש רק בשנת 1964, בעקבות משחקו ב"הנפש הטובה מסצ'ואן"; לתהילה ולהכרה כול-רוסית כשחקן גדול הוא זכה בשנת 1971 כאשר גילם את המלט ומילא תפקידים ראשיים בסרטי קולנוע רבים.

נישואיו עם השחקנית איזָה ז'וקובה נמשכו קצת פחות מארבע שנים. השחקנית לודמילה אברמובה מספרת, כי ערב אחד היא הגיעה אל בית המלון בלנינגרד להתארח בו, לקראת השתתפותה בצילומים לסרט. בדרכה נקרה אדם שתוי, פצוע בראשו, לגופו חולצה פרומת כפתורים. היא לא הכירה עדיין את וויסוצקי. ניסתה לאגוף אותו, אך האיש ביקש ממנה כסף. לא הייתה ברשותה אף לא קופייקה; היא ביקשה עבורו כסף מן המנהלת ונענתה בשלילה. גם למכריה לא היה כסף. לודמילה הסירה מאצבעה טבעת עם יהלומים – ירושה מן הסבתא – ומסרה אותה לידיו של איש זר לה לחלוטין. וויסוצקי הפקיד את הטבעת בהנהלה כערבות והבטחה, שעם בוקר ישלם בעבור כלי האוכל אשר ניפץ. אחר כך עלה לחדרה של לודמילה, שם הם ערכו את ההכרות ביניהם.
מנישואין אלה נולדו שני בנים ארקדי וניקיטה. העיתונים מיעטו לספר שיש לו לוויסוצקי גם בת בשם נסטיה, אשר נולדה בעקבות רומן סוער שניהל עם השחקנית טטיאנה איבננקו, בלונדינית יפיפייה. האימא והבת נמנעות כיום מראיונות לתקשורת ונמנעות גם מן התביעה להכיר בקרבתן המשפחתית למשורר.

בשנת 1967 הכיר וויסוצקי בפאריס שחקנית צרפתייה ממוצא רוסי, מרינה וְלַאדי, שהייתה לאשתו השלישית. על אהבה עמוקה זו נכתבו ברוסיה מאמרים וספרים לא מעט. והנה לא מזמן הופיעו בכמה עיתונים וכתבי עת ברוסיה ראיונות עם אוקסנה אפנאסייבה-ירמולניק, בהם היא מספרת על יחסיה עם וויסוצקי. ניקיטה וויסוצקי (בנו של המשורר) משיב על כל השאלות בנוגע לאוקסנה ב"אין תגובה".

בערב ה-24 ליולי של שנת 1980 הרגיש וולודיה רע מאוד ואמר לאמו: "אימא, היום אני אמות..." רופא שטיפל בו בשנותיו האחרונות ביצע בו פעמיים החייאה והנשים אותו ארוכות בלילה ההוא. במשך שלוש דקות ביקר וולודיה בעולם שכולו טוב וחזר משם, ולבסוף הסתלק לבלי שוב והוא בן 42 שנים בלבד.

בּוּלַט אוקודז'אבה ספד לו בשיר:

על וולודיה וויסוצקי / בּוּלַט אוֹקוּדְזַ'בָה
מרוסית: יואל נץ

עַל וֹלוֹדְיָה וִיסוֹצְקִי שִׁיר זֶמֶר רָצִיתִי לִבְכּוֹת:
עוֹד אֶחָד שֶׁצָּעַד וְנָמוֹג שָׁם מֵעֵבֶר לַדֶּלֶת.
יֵשׁ אוֹמְרִים כִּי חָטָא, כִּי הִקְדִּים אֶת נֵרוֹ לְכַבּוֹת...
כָּךְ יָדַע רַק לִחְיוֹת - צַדִּיקִים מֻשְׁלָמִים אֵין בַּחֶלֶד.

בָּעֲקֵבוֹת הַחַמִּים גַּם אֲנַחְנוּ נִפְסַע לִבְלִי שׁוּב.
הַפְּרִידָה תֶּאֱרַךְ רֶגַע קָט וְדַרְכֵּנוּ צוֹלַחַת.
סֹב נָא סֹב סְבִיב מוֹסְקְבָה קוֹל הַבָּס הַצָּרוּד הָאָהוּב,
וַאֲנַחְנוּ נֵשֵׁב, גַּם נִצְחַק, גַּם נִבְכֶּה מְעַט יַחַד.

עַל וֹלוֹדְיָה וִיסוֹצְקִי שִׁיר זֶמֶר בִּקַּשְׁתִּי לִשְׁזֹר,
אַךְ הַיָּד רָעֲדָה, הֶחָרוּז לֹא תָּאַם אֶת הַלַּחַן...
חֲסִידָה שְׁחוֹרָה שֶׁל מוֹסְקְבָה נָחֲתָה אֶל הַשְּׁחוֹר,
חֲסִידָה לְבָנָה שֶׁל מוֹסְקְבָה בִּמְרוֹם לֹבֶן רְקִיעַ פּוֹרַחַת.

בזכותה של מרינה וולאדי זכה המשורר ללוויה ולטכס קבורה אנושיים. הימים היו ימי המשחקים האולימפיים במוסקבה. באצטדיונים מחלקים היו במרץ רב מדליות, וחששו פן האלמנה, שהיא נתינה זרה, תעורר שערורייה בינלאומית. גלינה ברז'ניב טלפנה אל אביה ומזכיר המפלגה נתן אור ירוק. עם רב מאוד החל לצבוא על פתח התיאטרון שעל הטגאנקה, בו הוצב הארון. יודעי דבר מספרים שההלוויה היחידה שעלתה על הלוויתו של ויסוצקי, הייתה הלוויתו של סטאלין. תור המלווים התארך לכדי חמישה קילומטר. מכל החלונות רעמו שירי וויסוצקי. הכול ידעו את מילות השירים על פה למרות שאף לא שורה אחת מיצירתו ראתה עד אז אור בדפוס. ההמונים הבינו כי לא יזכו להגיע אל ארונו של וויסוצקי ואנשים החלו מעבירים את הפרחים מיד אל יד מי שניצבים היו לפניהם. נהר של פרחים זרם אל פנים התיאטרון. אולפני הסרטים הדוקומנטאריים חסרו דווקא ביום ההוא סרטי צילום, ואולי – ציוד כלשהו, ואולי לא היה בה בלווייתו של וויסוצקי די עניין עבור ההיסטוריה בעיני השלטונות.
האנשים גדשו את הרחובות במשך מספר ימים, וביום צאת הלוויה לדרך היו כל גגות הבתים שסביב כיכר טגאנקה גדושים בני אדם אבלים, אף על פי שלא פורסמה אודות קיום הלוויה כל הודעה רשמית, למעט מודעה צנועה שתלויה הייתה מתחת לחלון קופת הכרטיסים של התיאטרון: "השחקן וולדימיר וויסוצקי נפטר". אף לא צופה אחד החזיר את הכרטיס שרכש למחזה "המלט", שהצגתו אמורה הייתה להתקיים יומיים אחרי מות השחקן – הכול שומרים את הכרטיס למזכרת.

שירו של הזמר מול פני המיקרופון
תרגום מרוסית: יואל נץ

עֵינֵי כָּל בִּי, הָאוֹר עַל הַפָּנִים.
עוֹד הוֹפָעָה לִי זוֹ, וְלֹא יוֹתֵר הִיא:
מוּל מִיקְרוֹפוֹן נִצָּב, כְּמוֹ מוּל הָאִיקוֹנִין.
לֹא - לֹא, הַיּוֹם - כְּמוֹ מוּל חָרָךְ שֶׁל יֶרִי!

הַמִּיקְרוֹפוֹן אוֹתִי לֹא מְחַבֵּב -
צְרִידוּת קוֹלִי עַל אִישׁ אֵינָהּ נֶחְשֶׁקֶת.
אִם רַק אֵי-שָׁם כְּטֶפַח אֲזַיֵּף -
בְּלִי רַחֲמִים יַגְבִּיר לִי אֶת הַשֶּׁקֶר.

אוֹרוֹת פָּנָס מְסַנְוְרִים עֵינַיִם,
גּוּפִי דּוֹאֵב, נִצְרָב מִן הַקַּרְנַיִם,
לְכָל הַזַּרְקוֹרִים אֲנִי מוֹקֵד,
וְלוֹהֵט!.. לוֹהֵט!

הוּא, שְׁמִיעָתוֹ חַדָּה מִן הַסַּכִּין.
וְלֹא אִכְפַּת לוֹ אִם אֲנִי בְּכֹשֶׁר.
הַמְּנֻוָּל יָנִיחַ לִי, רַק אִם
כָּל צְלִיל מֵגִיחַ מִגְּרוֹנִי בְּיֹשֶׁר.

צָרוּד קוֹלִי בְּאֹפֶן מְיֻחָד,
אַךְ לֹא אָעִיז מִנִּי סִגְנוֹן טוֹנָלִי
לִסְטוֹת הַיּוֹם וְלוּ רַק בְּמִקְצָת,
וָלֹא - יִהְיֶה סוֹפִי אַךְ מַר וָרַע לִי.

הַמִּיקְרוֹפוֹן כְּמוֹ עַל צַוָּאר גָּמִישׁ
כְּמוֹ רֹאשׁ נָחָשׁ שֶׁלֶּקַח יְלַמְּדֵנִי
אִם אֶשְׁתַּתֵּק לְרֶגַע - הוּא יַכִּישׁ, -
חַיָּב לָשִׁיר - אַחֶרֶת יְמִיתֵנִי!

 

 

 

 

 

פנינה פרנקל
הריח הטוב
הִיא שָׁכְבָה שָׁם וּבִקְּשָׁה סִיגַרְיָה לְפִיהָ.
לִנְשֹׁף דַּקּוֹת שֶׁל מִלּוּט מִתּוֹךְ חֲלוֹם שֶׁגָּוַע
בַּכְּתָמִים שֶׁנִּצְרְבוּ מִטַּבְּעוֹת הֶעָשָׁן.

אֶצְבָּעוֹת גְּרוּמוֹת מְגַלְגְּלוֹת בְּמַטֵּה סַמִּים אֶת שְׁאֵרִיּוֹת חַיֶּיהָ
אוֹחֲזוֹת בְּשֹׁקֶת דַּקִּיקָה סְפוּגָה בְּסַם חַיִּים אַחֲרוֹן
שׁוֹאֶבֶת רֵיחָהּ לְהִתְמַלֵּא, לְחַיֵּךְ מִתּוֹכָהּ
לַטּוֹב, לַיָּפֶה וְלָאָהוּב - שֶׁהָיוּ.

וְנוֹתַר בֵּינֵינוּ רַק הָרֵיחַ הַטּוֹב שֶׁל מַה שֶּׁהָיָה
וּגְלִילֵי הָאֵפֶר שֶׁנָּשְׁרוּ לְצַד הַמַּאֲפֵרָה
פִּזְּרוּ וּמָחֲקוּ אֶת כָּל מָה
שֶׁיָּכֹל הָיָה לִהְיוֹת.

 

 

 

 

איתמר יעוז-קסט
שאלה
לוּ רַק כְּמַחְשָׁבָה,
לוּ רַק כְּרֶגֶשׁ.
וְלוּ רַק כְּזֵכֶר עָבָר שֶׁהָיָה אוֹ לֹא הָיָה –
מִפְּנֵי כָּל הַשָּׁנִים, מִפְּנֵי עַצְמִי,
הוּא לִי כְּמָגֵן בְּנוֹכְחוּת אִלֶּמֶת וּפְנִימִית,
בְּעוֹד כָּל הַדְּרָכִים פּוֹנוֹת כְּבָר מִן הַבֹּקֶר אֶל הָעֶרֶב,
וּלְאַט-לְאַט אֲנִי מֵבִין אֶת סֵמֶל הַמִּדְבָּר: אִישׁ-אִישׁ לְבַד
וְרַק כּוֹפֵל עַצְמוֹ בְּלֵב הָרֵיקָנוּת,
מֻקָּף בְּשִׂרְטוּטֵי עַצְמוֹ הָרוֹטְטִים בָּאוֹר,
בּוֹהֶה רַק אֶל עַצְמוֹ כְּאֶל מַרְאוֹת-שָׁרָב
בְּלִי לְהָבִין;
וּכְבָר אָב,
בְּלִי לְהָבִין לְאָן פָּנָה הַזְּמַן,
וְהִנֵּהוּ אָב לְמִי שֶׁבְּעַצְמוֹ הָיָה לְאָב בֵּינְתַיִם,
וּקְלַסְתֵּרֵי-פָּנִים יוֹשְׁבִים סְבִיבוֹ כְּמוֹ אוֹרְחוֹת-מִדְבָּר מִקֶּדֶם,
וְאוּלָם הוּא בּוֹשׁ מְעַט
שֶׁכֵּן חוֹשֵׁב רַק עַל עַצְמוֹ בְּתוֹךְ הָעֶרֶב הַיּוֹרֵד
וְאֵינוֹ מֵבִין
מִי הַהוֹפֵךְ דַּפִּים בִּמְהִירוּת
לְאוֹר חַגִּים וּמוֹעֲדִים הַמִּתְחַלְּפִים בְּפַאֲתֵי שָׁמַיִם -
בְּלוּחַ-שָׁנָה מַצְהִיב שֶׁל הַמִּדְבָּר.

 

 

 

 

קוראים כותבים 

שלום שרית יקרה
תודה על הגיליון, מעניין ומכובד מאוד.
אני מאוד אוהבת לקרוא את מה שאת כותבת, השיר שלך, ההקדמה למאמר על הפוגות של צלאן ושל סלביה פלאת.
אני מרגישה רצון להגיב לתוכן, במיוחד לעניין שיש כנראה ליותר אנשים כעס לסלבייה פלאת על זה שהיא כותבת על השואה למרות שלא הייתה שם. קראתי את השיר שוב ושוב (את שני השירים האחרים שאת מציינת אני לא מכירה) ואני מרגישה שאני קוראת משהו אחר. אולי באמת אני לא יודעת לקרא שירה.
כל היום מצלצלת לי מילה שאיננה בשיר והיא "אילו..."
אבי היה בקליפורניה, הוא לא היה נאצי, לא היה בגרמניה, אי אפשר להאשים אותו... אבל אילו היה שם, הרי היה גוטי וברברי, גרמני טהור. אילו היה שם, ודאי היה אשם כפי שכולם נסחפו.
בקליפורניה הוא קיצץ נקניק במעדנייה, אבל האם בתור גרמני טהור האם רצה להשתתף במלחמה, בסתר ליבו וקצץ נקניק עם סובלימציה?
היא שואלת את השאלות האלו שהן לדעתי מאוד רלוונטיות עבורה, מפני שהזכרונות שלה צולעים, והיא לא מסוגלת לבטוח לא בזכרונות ולא באביה, שהיה מסוגל להתנגד למלחמה ולהיות בצד של "הטוב", כי כל כך הרבה אנשים כשלו.
בגרמניה ההתמודדות עם מה שעשו האבות בשואה היא לעיתים קשה, לעיתים מכחישה, לעיתים מחלקת את הגרמנים לנאצים ולגרמנים הטובים. בארה"ב להיות בת של גרמני עם מראה ארי, למרות שהיה פיסח ואולי אף אחד לא היה מגייס אותו גם אם היה שם, זה להיות חריגה, וזה בלתי נסלח בחברה האמריקנית, והיא שם תקועה עם הרגשות האלה לבד.
קשה לי להאמין שיש אנשים שלא עברה בהם המחשבה הרצינית הזאת, אילו הייתי בשואה, האם היה לי כוח להתנגד, אם הייתי גרמני, ואם הייתי יהודי.
זאת הרגשה טובה לשמוע שההורים התנהגו טוב, וזה קשה מאוד להעריך ולאהוב אותם אם מגלים שהם התנהגו גרוע. הכעס האישי שלה על אבא שלה שנטש אותה במותו, שהיה גרמני ועשה ממנה חריגה בארה"ב עם כל הקונוטציות של 'ביתו של האויב', הוא כעס שלגיטימי מצידה לכתוב עליו, מפני שהוא מאוד אוטנטי ושייך לחיים שלה. היא לא עושה שימוש בשואה על ידי זה שהיא ממציאה זכרונות לא לה.
מילא, בטח לא הבנתי כלום...
בחיבה
רות

 

 

 להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 19, לחצו כאן