עיין ערך שירה

כתב עת מקוון לשירה
מטעם החוג לשוחרי שירה
אוגוסט, 2008

עורכת: שרית שץ
חברי המערכת: דודי בן עמי; עודד פלד

 

החוג לשוחרי שירה מרכין ראשו ומשתתף באבלן הכבד של משפחות גולדווסר ורגב על נפילתם של הבנים אודי ואלדד.
החוג לשוחרי שירה מתפלל ומייחל לשובו במהרה מן השבי של גלעד שליט הביתה, חי, בריא ושלם.

 

בעקבות הפצת המצגת של מריאן ובבט רבינוביץ (מבצע "שיר ותרום" בזעיר אנפין), נתרמו עד כה לשני מוסדות לילדים עם צרכים מיוחדים, 4000 ₪. בשמי, בשם מריאן ובבט רבינוביץ ובשם מנהלי המוסדות, תודה מקרב לב לכל התורמים על נדיבותם. ניתן עוד להמשיך ולתרום וכל המרבה הרי זה משובח. 

ברצוני להביע תודה נוספת להוצאות הספרים השונות, המאפשרות למערכת "עיין ערך שירה" להביא בפניכם מאמרים, מסות וחומרים איכותיים העוסקים בשירה, כפי שניווכח בגיליון זה ובגיליונות הבאים. שיתוף פעולה זה הנו מבורך ויש בו תרומה גדולה להעצמתה של תרבות אמנות השירה.

ומה בגיליון זה?
שירים של כותבים משובחים – ותיקים וחדשים.
חלקו הראשון של מאמר מרתק "על הדור שביזבז את משורריו". חלקו השני של המאמר יובא בגיליון הבא. במדור "עיין ערך תרגום" משיריו של המשורר האמריקאי בילי קולינס, לרגל צאת ספר שיריו בתרגום לעברית "חוצה ברגל את האטלנטי" וכן רשימה על המשורר ושיריו. תרגום נוסף משיריו של מיכאיל לרמונטוב "ספינה ערפילית" ורשימה קצרה על השיר ומקורותיו.

אני מאחלת לכל הקוראים, קריאה מהנה ומפרה.

שרית

 

 

 

רמי דיצני
פצמץ
שׁוּם אָדָם אֵינֶנּוּ אִי
כֻּלּוֹ מִשֶּׁל עַצְמוֹ;
כָּל אָדָם הוּא פִּסָּה מִן הַיַּבֶּשֶׁת, חֵלֶק מֵאֶרֶץ רַבָּה;
אִם גּוּשׁ-עָפָר יִגָּרֵף – בַּהֲמוֹן יָם –
אֵירוֹפָּה תִּהְיֶה נֶחְסֶרֶת
מַמָּשׁ כְּמוֹ לוּא הָיָה כֵּף-סֶלַע
כְּמוֹ לוּא הָיָה אֲחֻזַּת מֵרֵעֶיךָ
אוֹ אֲחֻזָּתְךָ שֶׁלְּךָ הָיָה;
מוֹתוֹ שֶׁל כָּל אָדָם מְפַחֵת בִּי
יַעַן-כִּי אֲנִי מְשֹׂרָג בְּגֶזַע־הָאָדָם;
וְאַף אַתָּה בְּעָבְרְךְ בְּמֶרְכֶּבֶת-אֵשׁ עַל חֲרָבוֹת עֲשֵׁנוֹת עוֹד בָּהָר
דְּאַג תָּמִיד כִּי יֻבְהַר:
לְמִי מְצַלְצְלִים פַּעֲמוֹנֵי-הַכְּפָר עֵת נֶחֱרָד הַכִּכָּר מִבְּרַד פְּצָצוֹת-הַמִּצְרָר –

לְךָ הֵם מְצַלְצְלִים.

 

 

 

 

עודד פלד
סהר טרופי מלא
סַהַר טְרוֹפִּי מָלֵא נוֹשֵׁק פִּסְגוֹת
גּוֹלָן. גָּלְיָת-יָרֵחַ כָּתֹם עֲנָק
לְצַוָּארָן, מֵהֶן וָהָלְאָה רוֹכֵב.
לֹא 'שָׁם הָרֵי'. לֹא פֹּה סַף
יַרְדֵּן הֲרָרִי, כִּי אִם אֶפֶס
מֶרְחָק, זַלְזַל זְמַן.
הִנֵּה, צְלָלִית פָּרוֹת רוֹחֶקֶת
מְטַפֶּסֶת גִּבְעָה בְּדִמְדּוּמֵי יוֹם
הוֹלֵךְ וּמַעֲרִיב. יְלֵל תַּן בְּסֵתֶר
מַטָּע. שָׂדֶה צָהֹב, פָּתוּחַ,
נִתְלָם שַׂרְעַפֵּי עֵשֶׂב שָׁחוּחַ,
סַלְעֵי בַּזֶּלֶת שְׁחוֹרָה
מִכְוַת-אֵשׁ בִּרְגָבָיו.
כָּאן. וְעַכְשָׁו.

אֵלֶּה הַמַּרְאוֹת חָזוּ עֵינַי:
סַהַר טְרוֹפִּי
פְּסָגוֹת
גָּלְיָת כָּתֹם
זַלְזַל זְמַן
סַף יַרְדֵּן
צְלָלִית פָּרוֹת
דִּמְדּוּמִים
סֵתֶר מַטָּע
שָׂדֶה פָּתוּחַ
עֵשֶׂב שָׁחוּחַ
בַּזֶּלֶת שְׁחוֹרָה
מִכְוַת-אֵשׁ

וְכָל הַשְּׁאָר
עוֹד יְסֻפַּר
עֵת שַׁחַר-רוּחַ
יָבוֹא

 

 

אשר רייך
שיר המעלות לדוד
אֲבִידָן נָסַע. הֶעָתִיד נָסַע אִתּוֹ
נָסְעוּ לַוְיָנִים לְלַוּוֹתוֹ בְּדַרְכּוֹ
נָסְעָה הַמַּזְכִּירָה הָאֶלֶקְטְרוֹנִית
וּמְכוֹנַת הַכְּתִיבָה הַחַשְׁמַלִּית.
נָסְעוּ הַסֵּיאַנְסִים וְהַנְּיוּאַנְסִים,
הַטֶּלֶפוֹן, הַפֶּלֶאפוֹן, הַפָּטֵפוֹן וְהַפּוֹאֶטִיפוֹן
נָסְעוּ הַטֵּיְפּ, הַוִּידֶאוֹטֵיפּ וְהַדָּוִידְאוֹטֵיפּ.
תַּסְרִיטִים יְשָׁנִים וְצוֹנְנִים נָסְעוּ
לְהָפִיק אֶת עַצְמָם בְּהוֹלִיבוּד עִלִּית.
הַמֵּאָה הַשְּׁלוֹשִׁים אֲבֵלָה, אֲבֵלִים עוֹבְדֵי הַמִּבְרָקָה
עַל הָעֹמֶס שֶׁיָּרַד לַחֲצִי הַתֹּרֶן. אֲבֵלוֹת הַטַּלְפָּנִיּוֹת
בַּמֶּרְכָּזִיָּה הַבֵּינְלְאֻמִּית, אָבֵל מְעַבֵּד הַתַּמְלִילִים,
אֲבֵלוֹת הַמְּכוֹנוֹת לְהַשְׁמָדַת מִסְמָכִים וּלְהַשְׁמָדַת רְגָשׁוֹת
אֲבֵלָה הַפּוֹלִיטִיקָה שֶׁל הַלָּשׁוֹן וְהַמְּדִינִיּוּת שֶׁל הַדִּמְיוֹן
אֲבָל הַפַקְס וְהַצַּפְצָף וּמַחְשֵׁב הַכִּיס
בְּאֵין רוֹאִים מַגִּיר דִּמְעָה צוֹנְנָה. אֲבִידָן עָלָה.
גַּגּוֹ הַמָּגִי עָלָה אִתּוֹ עַד לַקּוֹמָה הָאֵינְסוֹפִית
בְּמַעֲלִית הָעֲלוּמִים הַקְּדוֹשִׁים וְהַטְּהוֹרִים.
עָלוּ שִׁירִים טֶלֶקִינֶזִיּים צְרוּרִים בִּצְרוֹר
הַמִּסְמָכִים וְהַתִּשְׁדּוֹרוֹת, עָלוּ עֲזָרִים
סוֹדִיִּים וְאַרְגְּזֵי קוֹקָה קוֹלָה
עָלוּ הָאֶגוֹ וְהָאֶגוֹרָל בְּמַכְשִׁירִים שִׁמּוּשִׁיִּים.
כָּל הַלַּחַץ וְהַבְּדִידוּת עָלוּ אִתּוֹ לַפֶּנְטְהָאוּז הַקּוֹסְמִי.
הַדֶּלֶת נִסְגְּרָה עַל תַּעֲלוּלֵי הַפָּרָפּוֹאֶטִיקָה,
טְיוּטוֹת שֶׁל הֶחָלָל הַחִיצוֹן נִפְרְשׂוּ כְּשָׁטִיחַ

 

 

 

 

משה ליבה
אוספים זהב
בְּאֶרֶץ עֲשִׁירַת תֵּבֵל
בָּהּ נֶאֱמַר
כִּי דַּי לְהִתְכּוֹפֵף
כְּדֵי לֶאֱסֹף אֶת הַזָּהָב
הַמִּתְגַּלְגֵּל בָּרְחוֹבוֹת,
הַקַּבְּצָנִים
אָכֵן עוֹשִׂים זֹאת.

מַטְבְּעוֹת הַסֶּנְט
הָאֶחָד
הַצְּהֻבּוֹת
אֵינָן שָׁווֹת
אֶלָּא לְעֹדֶף
הֵן עֹדֶף הַסֶּרַח
כֶּסֶף סְרָק
עֲבוּר הָאִישׁ הַמְּמֻצָּע
הַמְּרוֹקֵן מֵהֶם כִּיסָיו וְאַרְנָקוֹ
בָּרְחוֹבוֹת, סְתָם כָּךְ.

לְאֹרֶךְ מִדְרָכוֹת
בְּפִנּוֹת הָרְחוֹב
עֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת שֶׁל קַבְּצָנִים
תָּרוֹת אַחַר הַמַּטְבְּעוֹת
הַגַּב כָּפוּף
כְּלַפֵּי הָאֲדָמָה
יָדַיִם גַּרְמִיּוֹת
אוֹסְפוֹת מָעוֹת
בְּאֶצְבָּעוֹת מְלֻכְלָכוֹת.
פִּדְיוֹן יוֹמוֹ
שֶׁל הַקַּבְּצָן
שְׂכַר עֵינַיִם מֻשְׁפָּלוֹת
וְגַב כָּפוּף
מוּבָא בְּגַאֲוָה
אֶל קֻפָּאִית
מִסְעֶדֶת הַמֶּקְ'דוֹנַלְדְס
מָעוֹת מְצַלְצְלוֹת וּזְהֻבּוֹת
תְּמוּרַת
כָּרִיךְ וְצִ'יפְּס
אוֹ כּוֹס קָפֶה

הַקַּבְּצָנִים
בָּאָרֶץ הָעֲשִׁירָה
אוֹסְפִים
אֶת הַמָּעוֹת
בְּמֵאוֹת

וְהֵן שָׁווֹת
מְעַט מְאוֹד.

 

פליט
זְקֵנוֹת פְלוֹרִידָה
קוֹבְרוֹת
אֶת הַגְּבָרִים
כְּדֵי לִחְיוֹת
חַיִּים טוֹבִים
אַחֲרֵיהֶם,
אַתָּה רוֹאֶה אוֹתָן
שׁוּרוֹת, טוּרִים
בְּבִלּוּיִים, בְּבִּינְגוֹ
בִּנְשָׁפִים וּמִסְעָדוֹת
וְרַק לְעִתִּים רְחוֹקוֹת
נִסְחָב אַחֲרֵיהֶן
זָקֵן אֶחָד
פָּלִיט.

משה ליבה, מוותיקי שירות משרד החוץ, שימש כשגריר ישראל במספר מדינות. קצין צבא ועיתונאי לשעבר. ד"ר למשפט בינלאומי של אוניברסיטת פריז. פרסם מאמרים, מחקרים ונאומים. כותב שירה ופרוזה. עוסק בציור ופיסול.הציג מציוריו ופסליו בתערוכות יחיד ותערוכות קבוצתיות בארץ ובחו"ל.
השירים מתוך ספר שיריו "כרטיס ביקור מיאמי פלורידה", הוצאת ירון גולן, 1994

 

 

 

 

 

עיין ערך תרגום

 

הקדמה לתרגום העברי של הספר 'חוצה ברגל את האטלנטי'
מאת בילי קולינס
תרגום הקדמה ושירים: מכבית מלכין ויואב ורדי

לפני מספר שנים, כתבתי מאמר בשם: "הנאה, שירה, והקורא ההדוניסט", ובו בחנתי סוגים שונים של הנאה אשר השירה מזמנת לנו; ביניהם ההנאות מן המוסיקה, הקצב, המטפורה, הנסיעה הדמיונית ועוד. את אחת ההנאות עליה חשבתי מאוחר יותר, ניתן לכנות בשם 'הנאת הבלבול', אותה תחושה שעשויה להיווצר – בדרך כלל בסיומו של שיר – כאשר הקורא מגלה שהוא הגיע למחוז דמיוני חדש, שאין דומה לו במציאות. ההגיון של הדמיון תופס את מקומו של ההגיון המוכר לנו מן העולם הסובב אותנו. כך, למשל, בשירו הקצר של משורר ספרד, יהודה אלחריזי "ראו שמש":

רְאוּ שֶׁמֶשׁ אֲשֶׁר יִפְרֹשׁ כְּנָפָיו
עֲלֵי אֶרֶץ לְהָאִיר אֶת נְשָׁפָיו,
כְּעֵץ רַעֲנָן אֲשֶׁר צָמַח בְּשַׁחַק
וְהִגִּיעַ עֲדֵי אֶרֶץ עֲנָפָיו.

השיר הופך על פניהם את מערכת השמש ואת הקורא, כמו מרים אותנו בקרסולינו להראות לנו פרספקטיבה חדשה לחלוטין. השיר ללא ספק רוצה לסחרר אותנו, וללא ספק אנחנו זוכרים שהסחרחורת היתה אחד מעינוגי הילדות שהיינו מסבים לעצמנו. אותה תחושה מתעוררת כאשר ואלאס סטיבנס משתעשע עם חוש הפרופורציה שלנו בשורה: "הִצבתי כד בטנסי", בדיוק כפי שטד בריגן עושה ב"נער גבוה נעמד במדינת ויסקונסין".
אני חושב על השירים שלי כעל מסעות דמיוניים מתומצתים. העיפרון עבורי אינו כלי רישום אלא מכשיר גילוי. בדומה למשוררים רבים אחרים, לעולם איני יודע לאן פני מועדות – או בעצם, לאן השיר עומד לקחת אותי – כאשר אני מתחיל לכתוב אותו. כדי להתחיל, די בשורה, הגיג זעיר – משהו די קטן אך בד בבד גדול עם אפשרות למומנטום. אם אנו מסתכלים על שירה כעל סוג של כתיבת מסע, אז באורח פרדוקסלי השיר הוא כלי תחבורה הממציא את היעד של עצמו. הוא הרכבת והתחנה כאחת. במילים אחרות, רק השיר עצמו מאפשר גישה אל סיומו, הוא השביל אל קרחת היער.

בתחילת השיר, אני רוצה שהקורא ידע בדיוק היכן אנחנו נמצאים, אבל אני רוצה שיצא קצת נדהם וקצת מבולבל בסופו. אני רוצה שהשיר יחליק אל תוך מימד שהוא בלתי-מוכר בנעימותו, אולי אפילו מעורר מבוכה במקצת. עבורי שירים הם תערובת של המובן והמסתורי. קלפים אחדים יש להפוך, אך את האחרים יש להשאיר כשפניהם כלפי מטה. המשורר יוצר באופן הטוב ביותר כאשר הוא יודע אילו לגלות ובאילו לא לגעת.

באשר להיותי מתורגם לשפה אחרת, אינני יכול לחשוב על כבוד גדול יותר, במיוחד כאשר זה התרגום הראשון לאותה שפה, כמו התרגומים האלה לעברית. אך יחד עם תחושת הסיפוק שבחשיפת היצירה לציבור קוראים בתרבות אחרת, קיימת גם ההרגשה של שהייה באפלה. כשאני רואה שיר שלי מופיע בשפה שאיני מסוגל לקרוא, אני מתמלא בגאווה ובתחושה של אי-נוחות כאחת, במיוחד כששפת התרגום נקראת "במהופך" ואין בה אותיות "גדולות"! כאשר אני מחזיק בידי שיר כזה, אני מרגיש שזכיתי אך בה בעת, גם שמץ של חרדה.

האי-שקט של המשורר המתורגם נובע מהסכמה שאין חפיפה מלאה כשמעבירים מילים משפה לשפה, עובדה הגורמת לתסכול אך גם מהווה השראה למלאכת התרגום. הטון של השיר הוא אולי זה המציב את הדרישות הגדולות ביותר בפני המתרגם. סֶמיואֶל ג'ונסון אמר שהתרגום של הומרוס בידי פופ נשמע כאילו נגנו את השירים בחליל, בעוד הומרוס עצמו נשמע כמו בסון. היות ואני נמצא מחוץ לנפלאותיה של העברית – ושל שפות אחרות – לעולם לא אדע בדיוק מה עבר אל הקורא, למרות האמון שיש לי בשני המתרגמים המוכשרים מאוד שלי. כמו שאומרים, משהו תמיד ילך לאיבוד. המטפורה הטובה ביותר שאני מכיר למה שהולך לאיבוד היא של המשורר האירי אִימוֹן גרֶנַן, במבוא שלו לספר "שירים באנגלית" מאת המשורר האיטלקי הרומנטי ג'אקומו לֵאוֹפַּרְדִי. גרנן כותב שתרגום שירה משפה אחת לשפה אחרת הוא כמציאת אבן יפה בקרקעיתו של פלג בהרים, אבן כה צבעונית שאתה נוטל אותה מהפלג, לוקח אותה הביתה, ומניח אותה על מדף, אך למחרת אתה מגלה שהאבן איבדה את זוהרה ועכשיו היא כבר לא נראית כל כך מיוחדת. האבן, הדבר עצמו, אמנם בידך, אבל היא איבדה את הברק שהיה לה במקורה – הפלג של שפת הבית.

בשבילי זה קצת מאוחר ללמוד עברית, ולכן לעולם לא אדע מה מבְּרַק השירים שלי נשמר (אינני יודע אפילו איך המבוא הקצר הזה יבוא לידי ביטוי), אך תקוותי היא שמה שעובר, הוא ההכרה שהשירים נועדו להיות מסעות דמיוניים קצרים. בכל שפה שאליה השירים שלי מגיעים, אני מקווה שהקורא מתנסה בתחושה שהוא נישא ממקום אחד למקום אחר, לרֹב מהמוכר למסתורי, מהוודאִי למעורפל. עבורי, מה שחשוב יותר מהנאמנות למילים ולשורות הבודדות הוא ה"הסעה" הכוללת של השיר. מין מסע ניווט מנקודה לנקודה עד לסופו הלא צפוי, אך – אני מקווה – הבלתי נמנע.

משהו משיר יֹאבד בתרגום, אך משהו עשוי גם להתגלות. לבסוף, המתרגמים עצמם, בכוח המסירות והריכוז שלהם, הם אלה שנטמעים באמנות העדינה והבלתי-אפשרית הזאת של התרגום.

ווסטצ'סטר, ניו-יורק, יולי 2007

המשורר בילי (ווליאם) קולינס, נולד ב-22.3.1941, בניו יורק שבארה"ב. את הדוקטורט שלו באנגלית, קבל מאוניברסיטת קליפורניה. כיהן כפרופסור מרצה לאנגלית ולימודים איריים במשך 30 שנה. נבחר למשורר השנה בשנת 1994 ומאז זכה בפרסים רבים נוספים. בשנת 2002 הוזמן לקרוא משיריו על ידי הקונגרס האמריקאי לזכר קרבנות אסון מגדלי התאומים.

עוד סיבה מדוע אני לא
מחזיק אקדח בבית
הַכֶּלֶב שֶׁל הַשְּׁכֵנִים אֵינוֹ מַפְסִיק לִנְבֹּחַ.
הוּא נוֹבֵחַ אוֹתָהּ נְבִיחָה רָמָה, קִצְבִּית
שֶׁהוּא נוֹבֵחַ בְּכָל פַּעַם שֶׁהֵם יוֹצְאִים מֵהַבַּיִת.
הֵם בֶּטַח מַפְעִילִים אוֹתוֹ בְּדַרְכָּם הַחוּצָה.

הַכֶּלֶב שֶׁל הַשְּׁכֵנִים אֵינוֹ מַפְסִיק לִנְבֹּחַ.
אֲנִי סוֹגֵר אֶת כָּל הַחַלּוֹנוֹת בַּבַּיִת
וּמַשְׁמִיעַ סִימְפוֹנְיָה שֶׁל בֶּטְהוֹבֶן בְּשִׂיא הָעָצְמָה
אֲבָל אֲנִי עֲדַיִן יָכוֹל לִשְׁמֹעַ אוֹתוֹ מְעֻמְעָם מִתַּחַת הַמּוּסִיקָה,
נוֹבֵחַ, נוֹבֵחַ, נוֹבֵחַ,

וְעַכְשָׁו אֲנִי יָכוֹל לִרְאוֹת אוֹתוֹ יוֹשֵׁב בַּתִּזְמֹרֶת,
רֹאשׁ מוּרָם בְּבִטְחָה כְּאִלּוּ בֶּטְהוֹבֶן
כָּלַל גַּם קֶטַע לְכֶלֶב נוֹבֵחַ.

כְּשֶׁהַתַּקְלִיט לְבַסּוֹף מִסְתַּיֵּם הוּא עֲדַיִן נוֹבֵחַ,
יוֹשֵׁב שָׁם בִּקְבוּצַת הָאַבּוּבִים נוֹבֵחַ,
עֵינָיו נְעוּצוֹת בַּמְּנַצֵּחַ אֲשֶׁר
מְשַׁדֵּל אוֹתוֹ עִם הַשַּׁרְבִיט שֶׁלּוֹ

בְּעוֹד הַמְּנַגְּנִים הָאֲחֵרִים מַאֲזִינִים בִּדְמָמָה
שֶׁל כָּבוֹד לַסּוֹלוֹ הַמְּפֻרְסָם לְכֶלֶב נוֹבֵחַ,
אוֹתָהּ קוֹדָה אֵינְסוֹפִית שֶׁבִּסְּסָה אֶת
בֶּטְהוֹבֶן כְּגָאוֹן חַדְשָׁנִי.

 

חוצה ברגל את האטלנטי

אֲנִי מַמְתִּין לִקְהַל הַנּוֹפְשִׁים שֶׁיְּפַנֶּה אֶת הַחוֹף
לִפְנֵי שֶׁאֲנִי פּוֹסֵעַ אֶל הַגַּל הָרִאשׁוֹן.

מִיָּד אֲנִי חוֹצֶה בָּרֶגֶל אֶת הָאַטְלַנְטִי
חוֹשֵׁב עַל סְפָרַד,
מִתְחַקֶּה אַחַר לִוְיְתָנִים, סִילוֹנֵי-מַיִם.

אֲנִי חָשׁ אֶת הַמַּיִם נוֹשְׂאִים אֶת מִשְׁקָלִי הַמִּתְנוֹדֵד.
הַלַּיְלָה אִישַׁן עַל פְּנֵיהֶם הַמְּעַרְסְלִים.

אֲבָל בֵּינְתַיִם אֲנִי מְנַסֶּה לְדַמְיֵן אֵיךְ
זֶה בְּוַדַּאי נִרְאֶה לַדָּגִים לְמַטָּה,
כַּפּוֹת רַגְלַי מִתְגַּלּוֹת, נֶעֱלָמוֹת.

 

תרשים
אֲנִי בּוֹזֵק שִׁכְבַת מֶלַח עַל הַשֻּׁלְחָן
וְעוֹשֶׂה בָּהּ עִגּוּל בְּאֶצְבָּעִי.
זֶהוּ מַחְזוֹר הַחַיִּים,
אֲנִי אוֹמֵר לְאַף אֶחָד.
זֶהוּ גַּלְגַּל הַמַּזָּלוֹת,
חוּג הַקֹּטֶב הַצְּפוֹנִי.
זֹאת הַטַּבַּעַת שֶׁל קֶרִי
וְהַשּׁוֹשַׁנָּה שֶׁל טְרָלִי
אֲנִי אוֹמֵר לָרוּחוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחְתִּי,
הָאָבוֹת הַמֵּתִים,
הַדּוֹדָה שֶׁטָּבְעָה,
אַחַי וְאַחְיוֹתַי שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ,
יְלָדַי שֶׁלֹּא נוֹלְדוּ.
זֹאת הַשֶּׁמֶשׁ עִם קַרְנֶיהָ הַזּוֹהֲרוֹת
וְהַיָּרֵחַ הַמָּרִיר.
זֶהוּ הַמַּעְגָּל הַמֻּשְׁלָם שֶׁל הַגֵּאוֹמֶטְרִיָּה
אֲנִי אוֹמֵר לַסֶּדֶק שֶׁבַּקִּיר,
לַצִּפּוֹרִים הַחוֹלְפוֹת בַּחַלּוֹן,
זֶהוּ הַגַּלְגַּל שֶׁזֶּה עַתָּה הִמְצֵאתִי
כְּדֵי לְהִתְגַּלְגֵּל בִּשְׁאֵרִית חַיַּי,
אֲנִי אוֹמֵר
נוֹגֵעַ בְּאֶצְבָּעִי בַּלָּשׁוֹן שֶׁלִּי.

 

בילי קולינס מדבר על שיריו (2012, תרגום לעברית)

 

 

משה יצחקי
"זה לא שאיני יכול לחיות בלעדיך" .
בין המשורר בילי קולינס לקוראיו בספר: 'חוצה ברגל את האטלנטי'

"בפעולת התרגום" כותב הפילוסוף וההרמנויטיקן פול ריקר, נוצר קשר בין שני שותפים: הזר, מונח המכסה את היצירה, את המחבר, את שפתו – והקורא המיועד של היצירה המתורגמת. ובין שני אלה נמצא המתרגם אשר מעביר את המסר המלא משפה אחת לאחרת. פרנץ רוזנצוייג ניסח את מבחן התיווך כפרדוכס: "לתרגם הוא אמר, פירושו לשרת שני אדונים: הזר הנמצא ביצירתו, והקורא שברצונו לנכסה.
למיטב שיפוטי, המתרגמים מכבית מלכין ויואב ורדי, עמדו במבחן זה בהצלחה מרובה והניחו לפני הקורא העברי ספר שירים יפה שיוצר היכרות עם משורר ידוע בשירה האמריקאית, ופחות ידוע במחוזות השירה בארץ. הכרעה להציב מקור מול תרגום, היא החלטה מצוינת שמאפשרת לעמוד על יפי התרגום, אבל גם על מה שהתרגום, כל תרגום, לעולם יתקשה לעשות, והוא למזוג את הטמון והאצור בשפת תרבות אחת לשפת תרבות אחרת.

מה שמשך את תשומת ליבי בקריאה ראשונה של השירים הוא הדיאלוג של בילי קולינס עם הקורא. יחסי המשורר והקורא, הם לעולם יחסים הפכפכים, משונים, מעין מפגש עיוור בו השיר נשלח לעורר את האהבה עד שתחפץ, עם נמען שאינך יודע כיצד ייענה להזמנתך. נמען שבלעדיו השיר יהפוך לאבן שאין לה הופכין, ברצותו יחיֵה הקורא את שירך, יתנה עמו אהבים, וברצותו יזנח אותו לאנחות ויגזור את דינו לשכחה. ברצותו יכנס לחלל השיר כפיל בחנות חרסינה, לעיתים יענה אותו, יעוות כדי שיתיישב בתבניות המוכרות שלו, לעיתים יוציא ממנו הקורא חלק, או יימנע מכניסה כאילו מדובר במרחב מקודש, לעיתים יתבונן בו כמוצג בחלון ראווה וכיו"ב.
אם נדמה את השיר לקפסולה מרוכזת ומתומצתת, הרי שהקורא הצמא לשיר מוזמן להפוך את התמצית המרוכזת לשתייה מרווה.

תיאוריות רבות נכתבו על מערכת היחסים בין הקורא לטקסט, ומאחר ולא קשה להבחין ב'פלירטוט' שבילי קולינס מנהל עם הקוראים הפוטנציאליים שלו, תוך כדי בדיקת נוכחות קפדנית, מעין פחד נטישה, עליו הוא משוחח באופן גלוי עם הקורא שלו, בחנתי את מנהג הכנסת האורחים שנוהג בה משורר זה.
הספר נפתח בהקדמה מאת המשורר במיוחד למהדורה העברית, דילגתי עליה כדי שלא להיות מנותב למערכת הקואורדינטות של המשורר ורק בסיום קריאת השירים חזרתי אל ההקדמה כדי להפגיש בין החוויה שלי לכבש העלייה לספינת השירה אותו הניח המשורר עבור הקורא.
ואכן כשקראתי את ההקדמה של בילי קולינס, נוכחתי שהקורא מצוי באופן עמוק בתודעתו של המשורר, אשר בונה עבורו מפת קריאה: "בתחילת השיר, אני רוצה שהקורא ידע בדיוק היכן אנחנו נמצאים, אבל אני רוצה שיהיה קצת נדהם ומבולבל בסופו" . על איזה קורא מדבר קולינס, היה אפשר לחשוב שהוא מתכוון לקורא המובלע, היינו לקורא שהוא סך כל התודעה הקולקטיבית של התרבות לתוכה נכתב השיר, זה שיכול לממש את סך כל המשמעויות המובלעות במפה שבילי קולינס יוצר עבורו. אבל בשירים השונים ובמיוחד אלה העוסקים בקורא באופן גלוי, אני סבור שקולינס מאפשר גם לי כקורא מוחשי שאינו מצויד בכל המטענים התרבותיים האמריקאיים, להיות הקורא המזדמן שלו בתנאי אחד המופיע בשיר: 'מבוא לשירה' עמ' 22, שם מנחה קולינס את קוראו איך להתייחס לשיר.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ מֵהֶם לָקַחַת שִׁיר/ וּלְהַחְזִיק אוֹתוֹ מוּל הָאוֹר/ כְּמוֹ שְׁקוּפִית צִבְעוֹנִית/ אוֹ לְהַצְמִיד אֹזֶן לַכַּוֶּרֶת שֶׁלּוֹ./ אֲנִי אוֹמֵר הַשְׁלִיכוּ עַכְבָּר לְתוֹךְ הַשִּׁיר/ וּרְאוּ אוֹתוֹ מְגַשֵּׁשׁ אֶת דַּרְכּוֹ הַחוּצָה,/ אוֹ הִכָּנְסוּ לְתוֹךְ חַדְרוֹ שֶׁל הַשִּׁיר/ וּמַשְּׁשׁוּ אֶת הַקִּירוֹת לִמְצֹא מֶתֶג חַשְׁמַל./ אֲנִי רוֹצֶה שֶׁהֵם יַעֲשׂוּ סְקִי מַיִם/ עַל פְּנֵי שִׁיר/ וִינוֹפְפוּ לִשְׁמוֹ שֶׁל הַמְּשׁוֹרֵר עַל הַחוֹף./ אֲבָל כָּל מַה שֶּׁהֵם רוֹצִים לַעֲשׂוֹת/ זֶה לִקְשֹׁר אֶת הַשִּׁיר לְכִסֵּא בְּחֶבֶל/ וּלְעַנּוֹת אוֹתוֹ עַד שֶׁיּוֹדֶה./ הֵם מַתְחִילִים לְהַכּוֹת אוֹתוֹ בְּצִנּוֹר/ כְּדֵי לְגַלּוֹת מַה בֶּאֱמֶת כַּוָּנָתוֹ.

השיר מוצב מול איזה "הם" שאליהם פונה המשורר ומשרטט להם מפה לגילוי השיר, נראה כי הוא חושש שאינם יודעים כיצד לנהוג בשיר ולכן הוא מדריך אותם: קודם כל העין – השיר הוא שקופית. האוזן, שימו לב השיר הוא כוורת, יש בו המולה, עמלנות ופעלתנות, תהליך יצירה בו מתהווה הדבש. השיר הוא מעין מבוך לקורא כמו המבוך לעכבר, וצריך קודם להיכנס לחדר חושך, לתעות, לגשש, לאבד ולחפש את הדרך החוצה או למתג האור. קולינס מבקש מהקוראים שלו לאפשר לעצמם את חווית הגילוי והפליאה, את חווית התעייה וההליכה לאיבוד במרחב השירי, וכשיגלו אותו יוכלו לרחף על שורותיו כמו הגולש במים, הנוגע לא נוגע בהם, ולהפוך אותו לשלהם על ידי התייצבותם. אבל, גלישת סקי טובה, יש לזכור מותנית בסירה ובחבל המחבר בין הגולש לסירה, היינו: יכולתו של הקורא לגלוש על פני השיר מותנית בקשר לאותו יסוד מושך היוצר את המתח והחיבור בין הקורא לבין השיר, הוא שמו של המשורר הניצב על החוף. תגלשו, תעשו חיים אומר בילי קולינס לקוראו, אתה חופשי לגלוש על פני השיר, אבל זכור את מי שיצר עבורך את חווית הגלישה.

בבית האחרון בשיר מסתבר מדוע קולינס בונה את המפה היפה והמורכבת הזו. מתברר שהמפה נבנתה לא עבור הקורא התמים, אלא אולי עבור עמיתיו של קולינס, פרופסור באוניברסיטת ניו יורק, ואולי עבור ציבור המורים המלמדים שירה, שעל פי קולינס מדומים לחוקרים במרתפי עינויים. כותבי בחינות בגרות ומורים ראו הוזהרתם. משוררים לא מעטים כותבים על מערכת היחסים המורכבת בין המשורר לטקסט:
ח.נ. ביאליק ב'לא זכיתי באור מן ההפקר' כותב על הניצוץ השירי, הזקוק ללב הקורא:
"וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,/ וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,/ וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי/ אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם."
לב הקורא הוא מקור האש של השיר, אך המחיר שביאליק קורא לו "חלבי ודמי" נעוץ באותה בעירה שהשיר לא יכול בלעדיה להיות שיר – ליבו של הקורא, ועל הלב הזה מדבר קולינס בשיר 'קורא יקר', וראו באילו אמצעים מפתה קולינס לבוא דווקא אל שדות השירה שלו:
"בּוֹדְלֵר מַחְשִׁיב אוֹתְךָ לְאָחִיו,/ וּפִילְדִינְג קוֹרֵא לְךָ בְּכָל כַּמָּה פִּסְקָאוֹת/ כְּאִלּוּ לְוַדֵּא שֶׁלֹּא סָגַרְתָּ אֶת הַסֵּפֶר,/... פּוֹפּ מְקַדֵּם אוֹתְךָ בִּבְרָכָה אֶל זֹהַר חֲדַר עֲבוֹדָתוֹ,/ מוֹרִיד אוֹבִידְיוּס בִּכְרִיכַת עוֹר לְהַרְאוֹת לְךָ./ טֶנִיסוֹן מֵסִיר אֶת הַבְּרִיחַ אֶל גַּן מֻקַּף חוֹמָה,/ וְעִם יֵיטְס אַתָּה נִשְׁעָן עַל עֵץ אַגָּס שָׁבוּר,/ בְּיוֹם מְחֻפֶּה עֲנָנִים נְמוּכִים./ אֲבָל עַכְשָׁו אַתָּה כָּאן אִתִּי, שָׁלוּב בַּשָּׂדֶה הַפָּתוּחַ שֶׁל הַדַּף הַזֶּה..." (עמ' 50)

קולינס מזמין את קוראו אל הפשטות, אל השיר המשאיר לו מרחב נשימה , שלא כמו כל המשוררים שהזכיר, קולינס מזמן לקורא את רגעי היום יום במסווה של פשטות, שם יגלה את העומק והמורכבות. קולינס שולח חץ אירוני אל משוררים כמו בודליר ופילדינג ופופ וטניסון ואל דרכי הפיתוי שלהם. הקורא של קולינס הוא איש מקרי ברחוב, או בבנק או בדואר, או נהג שחלף על פניו ובמפגש הזה על רצף החיים מה שקרוי כאן יום קטנות הוא מזמין את הקוראים שלו לנסיעה זמנית, משותפת.
וקולינס מכיר את השניות, התעתוע והבוגדנות ההדדית שבין הכותב לקורא ובעיקר הוא יודע את פחד הנטישה, ולכן הוא יבדוק את נוכחותו, כמו למשל בשיר 'מנוסת הקורא' עמ' 146-147:

אֶפְשָׁר הָיָה לַחְשֹׁב שֶׁכְּבָר נִמְאָס לָנוּ/ אֶחָד מֵהַשֵּׁנִי/ אַחֲרֵי כָּל הַגֶּשֶׁם שֶׁזּוֹרֵם בַּחַלּוֹנוֹת הָאֵלֶּה,/ הַטִּיּוּלִים אֶל הַגַּן כְּשֶׁמִּתְבַּהֵר,/ אוֹתָם פְּרָחִים צְהֻבִּים וּלְבָנִים,/ כָּל הַלֵּילוֹת לְלֹא שֵׁנָה - / מְכוֹנִית הַצַּעֲצוּעַ שֶׁנּוֹסַעַת בְּמַעְגָּלִים עַל שֻׁלְחָן הַלַּיְלָה. / אַךְ עֲדַיִן אַתָּה נִשְׁאָר יָשׁוּב עַל כְּתֵפִי,/ צְרָצַר אוֹ כָּחָל ,/ תֻּכִּי פֶּרֶא נוֹעֵץ טְפָרֶיךָ בְּחֻלְצָתִי הָרוֹעֶשֶׁת./ הַאִם זֶה מִשּׁוּם שֶׁאֵינִי מֵצִיק לְךָ/ עִם הַיַּתּוּשִׁים הַנִּסְתָּרִים שֶׁל מַשְׁמָעוּת,/ שֶׁלְּעוֹלָם אֵינִי מְשַׁחְרֵר אֶת כַּלְבֵי הַחֲרָדָה מִכְּלוּבֵיהֶם, אוֹ מֵרִים אֶת הַמַּרְאָה הַמִּפְלַצְתִּית שֶׁלִּי,/ בְּסֵדֶר גֹּדֶל שֶׁל מִגְרַשׁ סְפּוֹרְט?/ מַה שֶּׁלֹּא יִהְיֶה שֶׁגּוֹרֵם לְךָ לְהִשָּׁאֵר,/ אֲנִי נִרְתָּע מֵהַמַּחְשָׁבָה עַל אוֹתוֹ בֹּקֶר/ כְּשֶׁאֶתְעוֹרֵר לִרְאוֹת שֶׁעָזַבְתָּ,/ הוֹלֵךְ לְעֵבֶר הַיָּם הַפָּתוּחַ,/ גּוֹרֵר אֶת הַכְּבָלִים שֶׁחִבְּרוּ אוֹתָנוּ יַחְדָּו,/ מוֹתִיר אוֹתִי בְּלִי שׁוּם דָּבָר נוֹסָף לוֹמַר./ אַךְ אַל תָּבִין אוֹתִי לֹא נָכוֹן./ זֶה לֹא שֶׁאֵינִי יָכוֹל לִחְיוֹת בִּלְעָדֶיךָ,/ שֶׁאֵינִי יָכוֹל לָשֶׁבֶת תַּחַת עֵץ יָרֹק מָצוּי/ בְּלִי חֵשֶׁק לְהוֹצִיא אֶת הָעֵט מִכִּיסִי,/ אוֹ לִשְׁכַּב כָּל הַיּוֹם שְׂבַע רָצוֹן עַל הַסַּפָּה,/ יָד אַחַת עַל פִּי./ זֶה לֹא כְּאִלּוּ הִתְאַהַבְתִּי בְּךָ/ וּבִמְקוֹם לִכְתֹּב אֶת חֲמֵשֶׁת קִטְעֵי הַמַּאֲמָר שֶׁלִּי/ אֲנִי מֵעִיף אֵלֶיךָ מְטוֹסֵי נְיָר מֵעֶבְרוֹ הַשֵּׁנִי שֶׁל הַחֶדֶר - / זֶה לֹא שֶׁאֵינִי מְסֻגָּל לְחַכּוֹת לַצִּלְצוּל שֶׁל אֲרוּחַת הַצָּהֳרַיִם/ כְּדֵי לִרְאוֹת שׁוּב אֶת פָּנֶיךָ./ זֶה לֹא כָּכָה. לֹא בְּדִיּוּק.

קוראי ואוהבי שירה יקרים, אני פונה אליכם כמשורר ובשם המשוררים באשר הם, שימו את שורותיו של קולינס על לוח ליבכם, אל תתירו את הכבלים שחיברו או מחברים אותנו יחדיו, אל תתנו לנו להתעורר בבקר ולהיווכח שעזבתם, זה לא שאנחנו לא יכולים בלעדיכם, זה לא כאילו שהתאהבנו בכם, שאיננו מסוגלים לחכות עד שנראה את פניכם שוב, זה לא ככה. לא בדיוק.
ובכל זאת אל תקרעו את הכבלים, חיזרו.

משה יצחקי, משורר, ראש החוג לספרות ומבע יצירתי במכללת "אורנים", עורך 'קו נטוי', כתב עת לספרות ואמנות של המכללה, משחק בקבוצת התיאטרון של אורנים, גר באחוזת ברק, חי ונושם את עמק יזרעאל. פרסם שלושה ספרי שירה: "שב אל האין"; "השמש יבוא ויפנה"; "ועל סביבותיו שב". ספר רביעי: "נהרות נשאו קולם" עומד לצאת לאור בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".

 

 

 

 

שלום שרית,
שמי קרני ואני מחנכת בחינוך המיוחד ועובדת עם תלמידים צעירים הלוקים בשיתוק מוחין ופיגור. הנושא השנתי שאלמד בשנה הבאה יהיה "הילד הזה הוא אני" ומצאתי את המצגת שלך המקסימה והמושקעת. נהניתי מאד וכמובן שאשתמש בה. "שוטטתי" באתר שלך ומצאתי עוד מצגות שתשמשנה אותי בעבודה עם הילדים.
אני מלמדת גם ילדה בת 7 עם תסמונת רט והמוטיבציה שלה מגיעה רק ממוסיקה ושירים. לכן, אני משתמשת בשירים ו"יוצאת " מהם. השיר האהוב עליה הוא "מדוע לובשת הזברה פיז'מה". ראיתי את המצגת שלך על שירי ע. הלל, אך האם יש מצגת ספציפית לשיר עצמו?
תודה
קרני

תגובת המערכת:
בעקבות בקשתה של קרני, נעשתה מצגת שירו של ע. הלל "מי יודע מדוע ולמה לובשת הזברה פיג'מה".

 

 

Shalom Sarit,
I am an Israeli living in Boston, Massachusetts, USA. I just received from a friend your beautiful presentation of Yehuda Amichai's poetry. Had I lived in Israel I would have definitely joined your Chug Le'Shocharei Shira. ( where do you meet, by the way?). Since I live in Boston I wonder if you can put me on your distribution list ? It would be wonderful to have a regular dose of Hebrew poetry included in my mail so I can integrate it into my daily life.
Your weaving of the visuals with the printed word and the care you obviously take in the matching are beautiful and a great enhancement to the text.
Toda raba U'lehitraot,
Chaia

 

להמשך קריאת "עיין ערך שירה", גיליון 21, לחצו כאן