הספר: מאוחדים בשנאה

סיפור האהבה של השמאל עם עריצות וטרור
מאת ג'מי גלזוב
תרגום: שרית שץ

Glazov, Jamie (2009-03-03). United in Hate: The Left's Romance with Tyranny and Terror 

ג'מי גלזוב, דוקטור להיסטוריה החי כיום בארצות הברית, נולד בברית המועצות של טרם נפילת חומת ברלין. הוריו היו מתנגדי משטר וסבו שהיה רופא בצבא הסובייטי, נרצח על ידי הנ.ק.ו.ד, מכיוון שסירב להשתתף כרופא בעינויים של מתנגדי משטר. כשהיה גלזוב בן 5, ברחה משפחתו לארצות הברית. הספר מוקדש לסבו, אבי אמו, גרגורי רפאלסקי.
על פי אישור אותו קבלתי ממחבר הספר, אני מפרסמת חלקים נבחרים מתורגמים לעברית.

הקדמה

במהלך המאה ה-20, השמאל המערבי תמך במכונת הריגה טוטליטרית אחת אחרי השנייה. אינטלקטואלים ואנשי רוח בולטים, החל מג'ורג' ברנרד שאו, דרך ברטולד ברכט  וכלה בסוזן זונטאג העריצו והללו רוצחי המונים כמו לנין, סטאלין, מאו, קאסטרו והו צ'י מיין, אשר נהגו למצוא צידוקים אידאולוגיים לזוועות אותן חוללו, תוך שהם מאשימים את אמריקה ואף את הקורבנות, בפשעים אותם בצעו.

לאחר ה-11.9.2001, כאשר פולחן המוות של האיסלמיסטים הפך להיות לסיוט הגרוע ביותר של המערב, ההיסטוריה החלה חוזרת על עצמה. השמאל פעם נוספת העניק את תמיכתו וחיבתו לרוצחי המונים והפנה קיתונות של בוז כלפי אמריקה והמערב. ההבדל היחידי סביב תופעה זו בתקופה הנוכחית, היה שהרוצחים האהובים ביותר על השמאלנים לא הניפו את הדגל האדום של מהפיכת הפרולטריון, אלא את דגלו השחור של הג'יהאד האיסלמי.
כפי שעשו במאה העשרים לפניהם, שותפים לאמונה, כמו ג'ימי קרטר, נועם חומסקי, מייקל מור וטום היידן, הושיטו את ידם שוב לעריצים צמאי דם אשר דעתם נתונה אך ורק להרס אנושי.
ספר זה מוקדש לחקר הסיבות לכך.

"הוא בחור מרשים, הגבר הזה. הוא באמת כזה. אין ספק שהוא חכם כמו שד... תגלו שהוא איש מאוד מעניין. בחור נהדר. ציפיתי למצוא אדם מחרחר ריב. אך אני לא חושב שיש בו שמץ של ספק לגבי איך הוא מרגיש...כלפי הממשל האמריקאי והמדינה הציונית. הוא התגלה כהרבה יותר רציונאלי מכפי שציפיתי...הוא למעשה, בדרכו המוזרה, גבר מושך למדי, מאוד חכם, מבין עניין, מאוד בטוח בעצמו, נאה למראה באופן מוזר. הוא מאוד מאוד נמוך, אך הוא הוא מרגיש נוח מאוד בעורו"
מייק וולאך ( (Mike Wallace) עיתונאי ומראיין טלוויזיה אמריקאי על הנשיא האיראני מחמוד אחמדינאג'אד, אשר קרא להכחדתה של מדינת ישראל (2000).

כמעט שלא עובר יום מבלי שהטרור האיסלמי גודע את חייהם של אזרחים חפים מפשע, במקום כלשהו ברחבי העולם. קורבנות אלה ש"פשעם" היחידי איננו אלא ניסיונם להרוויח את פרנסתם, לדאוג לבני משפחותיהם ולחיות בשקט ובשלווה, אינם נמצאים תמיד באזורים של קרבות ומלחמה; רבים מהם חיים באזורים בהם לכאורה שורר שקט. אנונימיים במותם כפי שהיו אנונימיים בחייהם, קורבנות אלה עומדים מול רצח אכזרי על בסיס יום יומי מידיו של צבא בלתי סדיר של ברברים מן העידן המודרני, חסרי רחמים וצמאים לדם שכל מעייניהם נתונים לערוף את ראשיהם ולהתעלל בדרכים שונות ב"כופרים" הטמאים ברחבי תבל וליצור ח'ליפות איסלמית חובקת עולם הכפופה אך ורק לאל אשר בשמו היא הורגת ומדכאת.

מי עדיין זוכר את 42 המשתתפים בוועידת השלום שנהרגו על ידי מפגע מתאבד צעיר בפאשאוור (Peshawar), בשני למרץ, 2008? או מספר זהה של אנשים אשר נרצחו על ידי מפגע מתאבד של הפאדאיין, יומיים קודם לכן בסוואט (Swat), פקיסטן, בעת שהשתתפו בלוויה? שלא להזכיר את 56 המתפללים שנרצחו ב-21 לדצמבר, 2007, כאשר טרוריסט נשא על גופו מטען מועשר במסמרים ופוצץ את עצמו במסגד קאנאן (Kanaan)? זיכרונם של למעלה מ-40 בני אדם ובכללם ילדים, אשר קפחו את חייהם  בשל פצצות שהוטמנו בדוכן מזון ובפארק שעשועים ב-25 לאוגוסט, 2007 בהידראבאד (Hyderabad), הודו, אף הוא התפוגג מהזיכרון הציבורי, אך לא מלבם של בני משפחה וחברים אבלים אשר נותרו מאחור. אלה הן דוגמאות ספורות בלבד מתוך מאות רבות של מעשי טרור שהתרחשו ברחבי העולם בעידן שלאחר ה-11.9.

התקפות טרור אחרות, מוכרות כמובן טוב יותר לאנשי המערב. לדוגמא, פיגועי הטרור המתואמים שהתרחשו בעת ובעונה אחת, במערכת התעבורה הציבורית בלונדון, ביולי 2005, פיגועים שעלו בחייהם של 52 נוסעים ופציעתם של לפחות 700 נוספים; פיגוע הטרור ברכבת של מדריד במרץ, 2004, אשר קטל את חייהם של 190 בני אדם וגרם לפציעתם של למעלה מ-1800 בני אדם נוספים; מאי, 2003, פיגוע ההתאבדות במרכז של הקהילה היהודית ובמועדון חברתי ספרדי, בקזבלנקה, אשר נטל את חייהם של 41 בני אדם; או פיגועי הטרור באי האינדונזי, באלי, באוקטובר 2002, אשר קפחו את חייהם של 202 בני אדם.

באמצעות עבודה קשה ופעמים רבות משחקו של המזל, סוכנויות המודיעין ברחבי העולם הצליחו לסכל מזימות טרור איסלמיסטיות שכל מטרתן הייתה גרימת נזק וסבל רבים ככל האפשר, והמפורסמת שבהן הנה מזימת הקשר מבצע בוג'ינקה (Bojinka) בשנת 1995, שמטרתו הייתה לפוצץ באוויר בעת ובעונה אחת 12 מטוסי נוסעים (קרוב ל-4000 נוסעים) בקווי הטיסה המסחריים שבין אסיה לארצות הברית. קשה עבור מרביתנו להעלות בדמיוננו שאמריקאי כלשהו יחוש ולו שמץ קלוש של זיקה אל המפלצות הניהיליסטיות המתכננות ומוציאות לפועל מעשי זוועה שכאלה. למרות זאת, ספר זה ידגים כיצד יצר השמאל האמריקאי ברית טקטית עם האיסלמיסטים הרדיקליים האחראיים למעשים נוראיים אלה.  בני ברית אלה לכדו יחדיו את מאמציהם כדי להתנגד למלחמת ההגנה האמריקאית בטרור.

לִבַּת השמאל המודרני מושתתת על שורשיו הקדומים של השמאל הקומוניסטי/פרוגרסיבי אשר שאף לכך שהמערב יפסיד במלחמה הקרה מול ברית המועצות. על בסיס שנאתם לארצות הברית, פעילי השמאל  כרתו ברית עם האיסלם הרדיקלי, אשר מקורות נביעת שנאתו כלפי ארצות הברית עמוקים לא פחות. במילים ובמעשים, שני בעלי ברית אלו מפשטים את המצב בכך שהם מתייחסים לכל דבר בתרבות המערב כאל רוע וכאל מה שאיננו ראוי לשימור; הם שואפים לראות את חופש וזכויות הפרט נמחצים בכל אמצעי אפשרי, כולל מהפכה אלימה.

אחרת כיצד ניתן להסביר את עלייתו לרגל של נשיא ארצות הברית לשעבר, ג'ימי קרטר באפריל 2008 לקהיר ולדמשק כדי להיפגש עם מנהיגי ארגון הטרור חמאס ולאמצם אל לבו? כיצד ניתן להסביר את הדחף שלו ללחוץ ידיים מתוך הזדהות עם טרוריסטים שעל ידיהם דם של ישראלים רבים, כמו גם של אמריקאים? (ומדוע לא שומעים היום את קולו של ג'ימי קרטר זועק כנגד הזוועות המתרחשות בסוריה מידי יום ביומו? - ש.ש).
קרטר נפגש עם חאלד משעל, מנהיג חאמס, מי שנחשד על ידי שלטונות ישראל כמוח המתכנן מאחורי פיגועי טרור מפורסמים. לדוגמא, מדיווחים רבים עולה שחטיפת החייל הישראלי גלעד שליט בשנת 2006, בוצעה בהוראתו של משעל. משעל הבהיר באופן עקבי ונחוש שקיומה של ישראל הוא בלתי נסבל ושיש לחתור להכחדתה של מדינת היהודים ולעשות הכל כדי להשיג זאת באמצעות מסע בלתי נלאה לרצח עם. הכוח המניע של  מסע זה טבוע באמנת חמאס, שבה מוצהר כי המטרה הראשונית היא הכחדה של מדינת ישראל. זאת הסיבה מדוע מאז נסיגת ישראל מעזה בשנת 2005, וסיומו של מה שנקרא: ה"כיבוש", שם, החמאס וקבוצות טרור פלשתיניות נוספות, ירו למעלה מ-6000 רקטות ופצצות מרגמה (מאז נכתב הספר, 2009, עלה כמובן מספרן – ש.ש).

אף אחת מעובדות מציאות אלה לא מנעה כמובן מג'ימי קרטר מלצאת למסע האודיסאה החמאסי שלו; תחת זאת, הן שימשו עבורו השראה. לאחר פגישתו עם משעל ודמויות נוספות מן החמאס, הנשיא לשעבר יצא בהצהרה שארגון הטרור מוכן כעת לחיות בשלום לצד ישראל ושהוא יכיר במדינה היהודית. לא חלף זמן רב כדי שהחמאס יפרסם הבהרה.  מה שברור הוא שהתרחשה כאן אי הבנה מוזרה ומכוונת. זמן קצר לאחר הצהרתו המוזרה של קרטר, הודיע חמאס שמטרתו המוצהרת נותרת על כנה: המחויבות להשמיד את מדינת ישראל.  

בניסיונו המוזר לצייר בעיני הציבור את הטרוריסטים כשומרי שלום ולטשטש את מסעם לרצח עם, קרטר כמובן נלכד בטראנס שכפה על עצמו. הוא נזקק למסך עשן, סוג מסוים של שקר זמני, על מנת לערפל את האמת ואת כמיהתו האפלה אשר הובילה אותו לזרועותיהם של האויבים המושבעים והקטלנים של אמריקה, ישראל והחופש. כמיהתו זו של קרטר איננה חדשה. למעשה, מרגע שבו השיג ארגון הטרור ניצחון בבחירות בעזה בפברואר, 2006, הנשיא לשעבר הפך להיות לתומך נלהב. הוא התפאר בכך שהיה  בין הראשונים לברך את קבוצת הטרור על ניצחונה ונפגש עם מנהיגיה ברמאללה, שם יש משרד ל"מרכז קרטר".

כאשר החל ארגון החמאס בטיהור הדמים שלו בעזה שהיה צפוי, והזין את מתקפות הרקטות על אזרחים חפים מפשע בישראל, נותר קרטר שותק ודומם. במקום לגנות את החמאס, הוא פתח במסע תמיכה נוטף רעל של איש אחד למען ארגון הטרור, כשהוא מדרבן ומעודד את הקהילה הבינלאומית לתמוך בחמאס באמצעות כספים דרך תכניות סיוע של האו"ם, ולאחר מכן כינה זאת "פשע" כאשר הכסף לתמיכה בתוכנית רצח העם של חמאס, לא הגיע ליעדו.  

לכל אשר פנה, הצהיר קרטר שוב ושוב שחמאס הנו ארגון המוכן לשלום, ובתהליך פיזור השקרים הללו לכל עבר, הוא הפיץ בקשות רבות לשחרורם של אלפי טרוריסטים פלשתינים הכלואים בבתי הכלא בישראל ודם של אזרחים ישראלים על ידיהם. הפלירטוט של קרטר עם חמאס, מדגים בצורה מזוקקת היטב את הכוונות הטמונות בלבו של השמאל.

[...]

בקיץ 2006, בעוד עירק פועלת להפוך את המבנה הדמוקרטי החדש למציאות (לאחר מלחמת עירק), ישראל התקיפה מן האוויר מטרות של חיזבאללה בלבנון ושלחה חיילים לאזור דרום לבנון על מנת להרוס בסיסים ומרכזי נשק של ארגון הטרור, אשר כללו בין היתר 12,000 טילים לטווח ארוך. ישראל פתחה בפעולה הגנתית זו לאחר שקבוצה של טרוריסטים מארגון חיזבאללה חדרה אל שטחה ב-12.7, רצחה שלושה חיילים ישראליים וחטפה שניים נוספים. צבא הטרור הגדול ביותר בעולם ירה מיד לאחר מכן מאות טילים לערים ולמרכזי אוכלוסייה בישראל על מנת להגשים את המטרה היחידה לשמה קיים ארגון טרור זה: להרוג יהודים. לאור האירועים, מהרו השמאלנים במערב להושיט את ידם מתוך הזדהות מוחלטת לטרוריסטים של החיזבאללה ("מפלגת האל"). 

כתב העת האמריקאי (מטעם השמאל) "The Nation הוביל את הדרך, כשהוא משחרר את ארגון הטרור מכל אחריות ובמאמרי ביקורת מטיל את האשמה כולה על ישראל ומציע פתרונות הגוזלים מישראל את היכולת להגן על עצמה, בעודו מאפשר לארגוני הטרור לעשות רצח עם בכל אמצעי להשגת מטרת הפתרון הסופי (מקורות בספר). הרומן של השמאל עם חיזבאללה כעת הפך להיות גלוי ופתוח באופן מוחלט, אך לא היה בו כל חדש.
בתחילת מאי, 2006, שבועות מעטים בלבד לפני פלישת חיזבאללה לשטח ישראל, פרופסור נועם חומסקי מ- MIT נסע ללבנון כדי לממש סיפור אהבים פוליטי שתחילתו בשנות ה-90. עם הגיעו לאחד הפרברים בדרום לבנון, הוא נכנס למפקדה של חיזבאללה וחיבק בחום רב את המזכיר הכללי של ארגון הטרור, שייח חסאן נאסרללה.
זה היה רגע מרגש ביותר עבור הפרופסור: סוף סוף זכה בכבוד לעמוד במחיצתם של פושעים אשר רצחו 241 חיילים אמריקאים במחנה המרינה בלבנון, בשנת 1983, וכמובן מספר רב של אזרחים ישראלים במהלך השנים – פעולות אותן הצדיק חומסקי וכינה אותם "התנגדות לגיטימית" כנגד הכובש (מקורות בספר). לאחר ששיבח את ארגון הטרור במהלך כל שנות ה-90, חומסקי יכול כעת לשים את החותמת הסופית כשהוא מביע את שביעות רצונו מן הארגון, במפגש פנים מול פנים. והוא אכן עשה זאת: הוא נתן את ברכתו לנאסראללה, שיבח והלל את מטרותיו ותמך בסירובו להתפרק מנשקו (מקורות בספר).

ארגון חיזבאללה, כמו החמאס וכמו הנשיא אחמדינאג'אד, איננו טורח כלל להסתיר את כוונותיו. הוא מאוד חד משמעי וברור בשאיפתו להכחיד את ישראל ואת כל היהודים, ממש כפי שהוא ברור וחד משמעי בכוונותיו לפתוח במלחמה כנגד אמריקה, אשר ל"מותה" הוא מייחל וקורא שוב ושוב (מקורות בספר). האודיסאה של חומסקי לחיזבאללה, לפיכך, כמו מסעו של קרטר אל מחוזות החמאס לאחר מכן, מהווים המשכיות הגיונית ופשוטה של הצליינות הפוליטית של אנשי השמאל במאה ה-20.

בחיי היומיום שלי הייתי עד לאינספור דוגמאות לפתולוגיה הזאת. התבוננתי בסקרנות רבה כיצד אנשי השמאל מסביבי לא טרחו כלל להסוות את רגשותיהם, לא כל שכן להביע שאט הנפש מאירועי ה-11.9. הכרתי חלק מהשמאלנים הללו מזה שנים, ולאחר נפילתה של האימפריה הסובייטית בשנים1989-1991, רבים מהם קוננו מרה בפני שכעת אין "כל חלופה לקפיטליזם". חלק ניכר מהם פשוט פרשו והתעטפו במעטפת של דממה קודרת.

ואז הגיע 11.9.
כמעט בין לילה, עברו אנשים אלה טרנספורמציה מופלאה. ניתן היה שוב לזהות את ברק הניצוצות בעיניהם, כמו יצאה נשמתם מתרדמה עמוקה וממושכת. מעולם לא ראיתי אותם שמחים כל כך, מלאי תקווה כל כך, נכונים ומזומנים לניסיון נוסף ליצירת עתיד מזהיר ומהפכני.  אין כל ספק שה-11.9 ייצג עבורם סוג של נקמה אישית. תמונות אנשים חפים מפשע הקופצים אל מותם ממגדלי התאומים לא עוררו בלבם כל הזדהות ואהדה. תחת זאת, הם ראו אך ורק את התגלמותו של הצדק הפואטי במטוסים המסחריים צוללים אל הבניינים האמריקאים עמוסי בני האדם.

עבור מכרי השמאלניים, הטרור הג'יהאדיסטי גילם במהותו הבטחה להצלחה בפרויקט בו נכשל הקומוניזם כישלון חרוץ: השמדת המערכת הקפיטליסטית עצמה. "ארצות הברית הביאה זאת על עצמה" הם טענו שוב ושוב. המפגשים שהיו לי עם מכרי מן השמאל, היוו מיקרוקוסמוס שהעיד על התנהגות השמאל בזירה הכלל ארצית כולה. כהרף עין, לאחר התמוטטותם של מגדלי התאומים, היכו השמאלנים על חטא והביעו  חרטה בשם ממשלתם על הפשעים שבצעה, לכאורה, ותארו את הטרגדיה ממנה סבלה ארצם זה עתה כצורה של צדק קארמי.  

מנועם חומסקי ועד נורמן מילר, מאריק פונר ועד סוזן סונטאג, עשה השמאל שימוש באירועי ה-11.9 כדי לנזוף ולגעור באמריקה כשהוא מודיע לעולם ש-3000 הקורבנות החפים מפשע אשר קפחו את חייהם במתקפות אלה, אינם אלא קורבנות של נזק נילווה  למרד המבוסס היטב כלפי הרוע של האימפריה האמריקאית.  
הנחת היסוד הייתה ברורה וחד משמעית: כאשר אמריקה מדממת, יש להאשים את הקורבנות, לעולם לא את התוקפים.... עיקרון מרכזי במשנתם האמונית של הפרוגרסיביים. ללא שהיות הצטרף השמאל מתוך הזדהות אל המוני המוסלמים שרקדו ברחובות לאחר ה-11.9 -  רגע של הנצחת השמאל בכל מקום.

המקרה הידוע ביותר לשמצה היה המקרה של פרופסור וורד צ'רצ'יל, פרופסור באוניברסיטת קולורדו ומתחזה (הוא טען במרמה שמוצאו הוא משבט הצ'ירוקי (שבט אינדיאני), על מנת לקבל פרופסורה למחקרים אתניים). צ'רצ'יל יצא באופן פומבי, כדי להכריז בציבור על החזון שלו – וחזון השמאל, לגבי העולם:  הוא הוקיע את ארצו כאימפריה שביצעה בעמו רצח עם כשהוא תומך ומעודד את הטרוריסטים במעשיהם, ופוטר את המקרה של 11.9 כמקרה שבו "התרנגולות שבות הביתה לקנן" (קרי: הרוע אותו בצעת בעבר, חוזר אליך), וכינה את הקורבנות "אייכמנים קטנים שאכלסו את המקלט העקר במגדלי התאומים". כשהוא אסיר תודה לטרוריסטים האיסלמיסטים בניסיונם להרוס את אמריקה "האימפריה המסחרית הכלל עולמית",  אמר שהוא מאמין שאותם אמריקאים אשר מתו ביום הנורא ההוא, היו ראויים למותם.

לאחר ה-11.9, כאשר יזם  ממשל בוש פעולות לסילוק כוחות הטאליבן האיסלמופשיסטיים  מאפגניסטן ובכך למזער את הסיכון לפיגועים נוספים נוסח 11.9 מידיו של ארגון אל-קעידה, מחו על כך השמאלנים בזעם.  מוזר הדבר. הרי כל מה שמייצג הטליבן אמור להיות לצנינים בעיניו של השמאל: חדירה של תיאוקרטיה רודנית לכל תחום בחיים האנושיים, דיכוי אכזרי של נשים, עינויים והוצאות להורג של הומוסקסואליים, רדיפתם של מיעוטים. אך השמאל לא התרגש מכך ונותר בשלו. תחת זאת, כאשר הפעולה הצבאית של אמריקה באפגניסטן שחררה 31 מיליון בני אדם מהסיוט ההיטלריאני והביאה דמוקרטיה לאומה המעונה, השמאל הציג את הנשיא בוש כגרוע יותר מהטאליבן ומהטרוריסטים אותם הוא מטפח.

בחירת השמאל לתמוך בעריצות על פני חופש, זעזעה והדהימה אותי מאז ומתמיד. התגובה שלי לכך מאוד אישית:  מוצאי ממשפחה של מתנגדים למשטר ברוסיה הסובייטית, אשר לחמו למען החופש תחת המשטר הקומוניסטי. אבי, יורי גלזוב, היה אחד מלוחמי החירות שחתמו על "מכתב ה-12" בשנת 1968. עתירה זו גינתה את הפרת זכויות האדם בידי הסובייטים ותמכה באסירי מצפון. אמי, מארינה גלזוב הקלידה והפיצה את הספרות הפוליטית של המחתרת הרוסית.
בהשקיעם את המאמצים האמיצים הללו, שמו הורי את נפשם בכפם וסכנו את חייהם. בשנות ה-70 המוקדמות, היה עלינו להתמודד עם מאסרו הממשמש ובא של אבי. יחד עם זאת, ההקלה הזמנית אותה חווינו בעת הדאטאנט של ניקסון וברז'נייב, אפשרה לנו לעזוב את ברית המועצות ובכך להימלט מרוע הגזירה של העריצות הקומוניסטית. התיישבנו בארצות הברית בשנת 1972; אני הייתי בן חמש וחצי שנים. לעולם לא אשכח את יראת הכבוד אותה הרגשתי כאשר חוויתי את טעמו הראשון של החופש, למרות שהייתי ילד צעיר שלא לגמרי הבין את משמעות הדבר. לעולם אזכור עד כמה נרגשים היו הורי כשהניחו את ידיהם על ספרים אותם חלמו לקרוא כל ימי חייהם. כעת הם יכלו לקרוא אותם בנחת ובשלווה, לא רק מכיוון שהם השתחררו מן העריצות, אלא מכיוון שהם השתחררו גם מהחוויה המתישה של עמידה ממושכת של שעות ארוכות בתורים כדי לקנות מצרכי מזון בסיסיים עבור משפחתנו.

עם הגיענו לאמריקה, יכול היה אבי, לראשונה בחייו, לדבר באופן גלוי ולצאת ללא פחד להגנתם של אזרחיים סובייטים הנמקים בגולאגים ובבתי חולים פסיכיאטרים בשל אמונותיהם הפוליטיות והדתיות. לראשונה בחיינו יכולנו לחיות ללא האימה לה הורגלנו במשך כל חיי הצעירים. בעוד אנו מעריכים ומוקירים את החופש וטעמו, נתקלנו בזן מוזר של בני אדם: אנשי רוח באוניברסיטאות אשר שנאו את הורי בשל הסיפור אשר היה להם לספר. לראשונה בחיינו היה על אבי ואמי להתעמת עם אינטלקטואליה שהייתה עוינת להם. שם ברוסיה, אנשי רוח שהתנגדו לשלטון סיכנו את חייהם כאשר בטאו ולו מילה אחת של אמת לגבי ההיסטוריה הנוראה של ארצם תחת השלטון הקומוניסטי. באמריקה, מרבית האינטלקטואלים שהקיפו אותנו לעגו לחשיבות האמיתית של החופש האינטלקטואלי וביטלו את החוויות של הורי; הם עשו דמוניזציה מהחברה שלהם, ייחלו לכישלונה ותמכו תמיכה מלאה באויב הקומוניסטי אשר שם מחסום לחופש הדיבור ועינה מיליונים של בני אדם.

כילד צעיר מאוד למדתי שאנשי רוח אלה הם "שמאלנים". אני זוכר שהייתי עד לניסיונם למנוע מהורי למשוך תשומת לב לפשעיו הנוראיים של הקומוניזם ולנפשות האמיצות אשר נלחמו למען החופש, אנשים כמו אלכסנדר סולז'ניצין, ולדימיר בוקובסקי, אנדרי סחרוב, אנטולי שרנסקי, אלכסנדר גינזבורג ורבים אחרים. בעוד משפחתי מתייסרת בשל קרובי המשפחה והחברים שנותרו מאחור ונוצרת על בלבה את סבלם, חברינו ה"שמאלניים"  נזפו בנו על בשל דעותינו והציעו לנו להתבונן על אמריקה – זו אשר העניקה לנו את החופש – כישות המרושעת והרעה במלחמה הקרה. הם רצו שנקדיש את חיינו – כפי שהם עשו – לניצחון על הנוראות הטוטליטריים של המערב.

לפיכך, כאשר אני ניצב מול סיפור האהבה הנוכחי של השמאל עם האיסלם הלוחמני בימינו אנו, אני מוצא דמיון רב למה שהייתי עד לו בעבר. אך בעוד שחיבוקו של השמאל את העריצות בתקופת המלחמה הקרה, היה תמיד גלוי וניכר לעין, השמאל בימינו אנו מצליח למסך ולהסוות מפני אנשים רבים את האמונות והנאמנות האמיתיות שלו, בכך שהוא מעמיד פנים שהוא מצדד בצד הקורא ל"צדק החברתי" ל"שוויון" וסדר יום מתקדם. כיום השמאל עצמו קרע מעליו פניו את המסכה שלו. שמאלנים שלבו ידיים בשמחה עם אלה שחטפו חפים מפשע ברחובות עירק וכרתו את ראשיהם, או עם אלה שקשרו פצצות סביב מותניהם ופוצצו את עצמם ליד נשים, ילדים ועוללים במנשאי תינוקות.

ה-11 בספטמבר גיבש עבורי את התמונה הכוללת הזאת, והבהיר בראשי את הרשמים שהיו בי מאז הייתי ילד קטן מברית המועצות אשר היגר לארצות הברית. עבורי ה-11 בספטמבר היה לגמרי בלתי נתפס. מגדלי התאומים ייצגו הצלחה, חדשנות, שגשוג, הכללה, גיוון, פלורליזם וכל דבר נוסף אליו חותרת חברה נאורה כלשהי. חשבתי על כל המאמצים שהושקעו בבניית המגדלים המדהימים הללו, הסמלים יקרי הערך הללו שסמלו את ההתקדמות האנושית ותבונתה. ולמרות זאת, מישהו רצה להשמיד אותם. מישהו העדיף את עיי החורבות של גאונד זירו על השגשוג האנושי ועל התקווה אותה ייצג המרכז המסחרי בניו יורק.

כאשר התבוננתי בחגיגה של השמאל את ה-11 לספטמבר, רציתי פעם אחת לתמיד, לרדת לחקר פשרה של התופעה. לבחון מה היה הלך הרוח ההרסני הזה אשר הציג את הסמלים היקרים הללו כחסרי ערך ומכוערים? מדוע הלך רוח זה מבקש לכרות ברית עם כוחות עריצים הדוגלים בפולחן המוות? מדוע אותו הלך רוח שואף לכפות על העולם עיוורון היסטורי ולמחות את זיכרונם של מאות המיליונים של בני אדם אשר סבלו ועודם סובלים תחת משטרי העריצות?

החלטתי לכתוב ספר על הדחפים המעוררים את התודעה הרדיקלית ומובילים אותה לסיפור אהבה עם האיסלם הרדיקלי. הדפים הבאים הנם התוצר של המשימה הזאת.