הספר: מאוחדים בשנאה

אבחון  המאמין 

"כל הקיים, ראוי לו שייהרס"

קרל מרקס מביא את דברי השטן של גתה, בספרו
"The Eighteenth Brumaire of Louis Napoléon"

בעיניו של ג'וסף א. דיוויס, אשר שרת מספר שנים כשגרירה של ארצות הברית בברית המועצות לפני מלחמת העולם השנייה, מעולם לא היה אדם ראוי לכבוד גדול יותר מאשר ג'וסף סטלין. השגריר השקיע מאמץ רב כדי לחשוב מדוע הוא מאמין שהעריץ הסובייטי ראוי להערצת העולם, כפי שהוא ראוי להערצת בני עמו. הוא לבסוף הבין שהתשובה לכך היתה מונחת לפניו כל העת, והיא מכיוון "שעיניו החומות הביעו חוכמה ועדינות בלתי נדלות. ילד היה שמח לשבת על ברכיו וכלב היה רוצה לשבת לצדו" (מקורות בספר). איש הרוח הצרפתי המפורסם ז'אן פול סארטר גילה אמת דומה לגבי האל החילוני שלו, פידל קאסטרו. "קאסטרו" הוא אמר "הנו בעת ובעונה אחת האי, האדם, הבקר והאדמה. הוא כל האי כולו" (מקורות בספר). האב דניאל באריגאן, לעומת זאת, טען שראש ממשלת האנוי, פאם ואן דונג (Pham Van Dong) הנו אדם "בו שוכנת מורכבות, אדם בתוכו מהדהדות סוגיות יומיומיות של חיים ומוות; פניו מביעות חוכמה גדולה, אך גם מאגרים עצומים של חמלה... הוא העז להיות הומניסט בזמנים של חוסר הומניות" (מקורות בספר).
כל מושאי ההערצה הללו, היו כמובן עריצים ורוצחי המונים. מכך עולה ונשאלת שאלה אחת מרכזית: מהו בדיוק הדבר אשר מעורר השראה באדם היחיד ובתנועה שלמה, עד כדי סגידה לעריץ מפלצתי כאילו היה אל עלי אדמות עד כדי התעלות של היחיד והוא חובק, כפי שאמר זאת סארטר, את כל בני האדם ואת אדמתם? התשובה לשאלה זאת עוזרת לשפוך אור על סיפור האהבה של השמאל העכשווי עם הג'יהאדיסטים האיסלמיסטים, כמו שהיא מסייעת לחדד את הברית אותה כורת השמאל עם העריצים האכזריים ביותר של המאה ה-20.

המסע לעבר העריצות של המאמין ראשיתו בתחושה חריפה של ניכור מהחברה בתוכה הוא חי – ניכור שהוא עצמו, עיוור לו לחלוטין. בהכחשתו את הפגמים באופיו, המונעים ממנו להתקשר אל האנשים סביבו, המאמין משכנע את עצמו שיש משהו לקוי ביותר בחברה סביבו, ושאת הליקויים הללו ניתן לתקן ללא כל קורבן מצדו. הוא מפנטז על יצירת חברה מושלמת שבה יוכל סוף סוף למצוא את עצמו. כפי שאמר זאת אריק הופר (Hoffer)בספרו הקלאסי 'המאמין האמיתי':
"אנשים עם תחושה של סיפוק והגשמה חושבים שהעולם הוא מקום טוב והם מעוניינים לשמרו כפי שהוא, בעוד שהאדם המתוסכל תומך בשינויים רדיקליים" (מקורות בספר).
מרכיב מפתח בפרדיגמה זו הוא שהמאמין נכשל בהתמודדותו עם האתגרים אותם מציב העידן המודרני החילוני; הוא לא ביסס מערכות יחסים בינאישיות אמתיות, מתמשכות , יציבות ומספקות, או שהוא לא הפנים ערכים כלשהם אשר יסיעו לו למצוא משמעות כלשהי בחייו. בעודו סובל מריקנות רוחנית, בה הוא עצמו איננו מסוגל להכיר, כופה המאמין על עצמו פתרונות לא רוחניים, כדי לפתור את בעיותיו הרוחניות. הוא מחמיר  ומעצים בעיה זאת על ידי ניסיונות למלא את הריקנות באמצעות סיפוק צרכיו החומריים, דבר אותו מאפשרים המודרניזציה והקפיטליזם – אך ככל שהוא מרבה לאגור דברי מותרות, כך גוברות בו תחושות הייאוש והניכור.

נוכחנו בתופעות אלה בתרבות הנגד של שנות ה-60 וה-70 ואנחנו רואים זאת בקרב שמאלנים רדיקליים של היום. בהיותו משוכנע שעל החברה מוטלת החובה ולא עליו,  להחדיר משמעות בחייו, נעשה המאמין ממורמר וזועם;  החברה בו הוא חי הופכת להיות לשעיר לעזאזל ובסופו של דבר הוא בז לה ודוחה אותה (מקורות בספר). ממש כמו המאמין הדתי, המאמין מאמץ אמונה, אלא שזאת אמונה חילונית. גם הוא מבקש גאולה אישית, אך הוא מבקשה באמצעות המהות הארצית. האמונה הפרוגרסיבית לפיכך, היא דת חילונית. זאת הסיבה מדוע הדינמיקה של הסוציאליזם מורכבת מדימויים שהם העתקים מדויקים של היהדות והנצרות, שעברו סוג של מוטציה. החזון האוטופי של הסוציאליזם החילוני נסמך על אחווה קולקטיבית אידיאלית שלאחריה מסע דרך גיא צלמוות של דיכוי ועוול ובסופו של דבר הדרך המוחלטת לגאולה (מקורות בספר). כשהוא דוחה את החברה בה הוא חי, המאמין דוחה בשאט נפש ובבוז את ערכי הדמוקרטיה וחופש הפרט שהם קללה מבחינתו של המאמין, מכיוון שהוא נכשל בהתמודדותו עם האתגרים שאלה מציבים, כמו גם עם היתרונות שיש להם להציע. כשהוא מתייסר בשל הניכור האישי המלווה בתחושות של שנאה עצמית אותם הוא חווה, המאמין משתוקק לעולם של סיפור אגדות שבו לא קיימת כל ייחודיות של הפרט ולפיכך בלתי אפשרית חווית הניכור האישי. המאמין מפנטז כיצד האינדיבידואליות והעצמי שלו נטמעים בכלל הקולקטיבי. הופר (Hoffer) שופך אור על כמיהה זאת באומרו שתנועת ההמונים :

"מושכת לא את אלה המעוניינים לקדם ולחזק עצמי יקר ומוערך, אלא את אלה המשתוקקים להיפטר ולהשתחרר מעצמי בלתי רצוי ונתעב. תנועת המונים מושכת אחריה חסידים לא מכיוון שיש ביכולתה לספק את ההשתוקקות לקידום עצמי, אלא מכיוון שיש ביכולתה לספק את ההשתוקקות לוויתור על העצמי. אנשים התופסים את חייהם כמפונקים ללא תקנה, אינם יכולים למצוא מטרה ראויה בקידום העצמי. הם תופסים את האינטרס האישי כמשהו טמא ושורש הרוע; כמשהו מזוהם ונתעב... הכמיהה החזקה ביותר הבוערת בעצמותיהם היא הכמיהה לחיים חדשים, ללידה מחדש ואם לא את אלה, אזי הזדמנות להשיג מחדש תחושת גאווה, ביטחון, תחושה של מטרה, משמעות וערך על ידי הזדהות עם מטרה קדושה. תנועת המונים פעילה מציעה להם את שתי המטרות הללו" (מקורות בספר).

כפי שההיסטוריה מעידה באופן טרגי, "מטרה קדושה" זו הולכת בנתיב שאיננו מוביל לגן עדן עלי אדמות, אלא לגיהינום עלי אדמות על כל זוועותיו. האמונה הפוליטית דוחה את המציאות הבסיסית של המצב האנושי והיא שבני אדם לעולם אינם מושלמים ומונעים על פי אינטרסים אישיים, ומושתתת על ההנחה המוטעית שניתן לעצב מחדש את האנושות כולה ולהביאה לכדי של שלמות. הנחה זו הולידה את משטרי הדיכוי הקומוניסטים המזוויעים כמו זה של סטאלין, מאו, פול פוט ואחרים, במאה ה-20 (שלא לדבר על התנועה הנאצית שחתרה ליצור חברה טהורה, מושלמת ובלתי נגועה - ש.ש). תחת שלטונם, הוקרבו למעלה ממאה מיליון בני אדם על מזבח השאיפה ליצירתו של האדם החדש (מקורות בספר).
כמובן שהמאמין כלל איננו מוטרד מההשלכות הנוראיות של אמונתו והאידאות בהן הוא מאמין. הוא עסוק ושקוע לחלוטין בשאלה כיצד להפחית את סבלו הפרטי והוא לגמרי אדיש לתוצאות של הניסויים הטוטליטריים בהם הוא דוגל ואותם הוא מנסה לקדם. זאת הסיבה מדוע השמאל לעולם איננו מביט לאחור.

יחד עם זאת, חשוב ביותר להדגיש שהמאמין אדיש לתוצאותיה של מערכת הערכים בה הוא מאמין במובן זה שעליו להתכחש לה בפומבי. זאת מכיוון שהוא פוחד שחשיפתה תיטול את הלגיטימציה מהמרדף שלו אחר הדחפים הנוירוטיים שלו. לכן המאמין מכחיש באופן עקבי ותמידי את מה שבאמת מתרחש בטוטליטריות לה הוא סוגד ואותה הוא מעריץ. גם אם מובאות בפני הוכחות חותכות לכך שאליליו המהפכניים מדכאים ומבצעים מעשי רצח המוניים, הוא ינשוך את שפתיו ולא ידבר על כך. אך כאשר ידבר על כך בחדרי חדרים הוא אכן יאשר את מעשי הפשע והטבח. למעשה, זה מה שמושך אותו לכל העניין מלכתחילה. המאמין מודע היטב לכך שיש צורך באלימות כדי לסלול את הדרך ליצירת גן עדן עלי אדמות, לו הוא כל כך משתוקק. אך הוא נזהר שלא להודות לעולם בתהליך הממשי של ההרס ומקפיד לתאר אותו באופן המנוגד לזה המתקיים בפועל. לפיכך, המאמין יעמיד פנים בפומבי כאילו הוא נמשך ל"שלום", ל"צדק חברתי" ול"שוויון".

התאווה להרס היא זו שעומדת בשורש המרקסיזם. בצורת החשיבה האפוקליפטית של מרקס, הקטסטרופה מאפשרת בסופו של דבר לעלייתו של עולם חדש ומושלם. ולכן אין זה מפתיע שהוא מביא לעתים קרובות את אמרת השטן של גיתה בספרו - The Eighteenth Brumaire of Louis Napoléon
"כל הקיים, ראוי לו שייהרס". המרקסיזם כמובן לא אכזב בחלק זה של הבטחתו, בכובד הראש בו התייחס להרג ההמון ולהרס אליהם התכוון אביו מולידו של המרקסיזם (מקורות בספר). זאת אותה נוסחה מזוויעה של חשיבה אשר הובילה את משיכתו של השמאל שלאחר ה-11.9, אל עיי החורבות של גראונד זירו.

בעודו חולם על ההרס, מפצה המאמין על תחושת הבדידות העמוקה שלו על ידי כך שהוא מספר לעצמו שאין הוא מנוכר אלא למעשה חבר בקהילה גדולה. המציאות, לעומת זאת, היא שהחברות התומכת הזאת היא אך ורק עם אנשים אחרים החשים מנוכרים כמוהו ולמעשה אין הוא קושר קשרים קרובים ואמתיים עם אף אדם מחוץ לאותה מסגרת של אמונה פוליטית. למעשה, קשרי החברות של המאמינים מבוססים לעתים רחוקות בלבד על מה שהם אוהבים באחרים, כבני אדם; הם מבוססים אך ורק על האופן בו תואמות האמונות הפוליטיות שלהם לאלה של האחרים. כפי שהצהיר צ'ה גווארה, ששימש המוציא להורג בשירותו של פידל קאסטרו: "חברי הם חברי כל עוד אמונתם הפוליטית תואמת לזו שלי" (מקורות בספר).
זאת הסיבה מדוע מאמינים מקבלים במוכנות כה גדולה את העובדה שיתכן ש"חבריהם" יחוסלו בשם הרעיון, אם הם יחליטו לעמוד בדרכו. כפי שנראה זאת בפרק השלישי, לדוגמא, במקרה של האמריקאית אנה לואיס סטרונג וחברה לאמונה הסטאליניסט הגרמני ברטולד ברכט, שני מאמינים טיפוסיים שהיו אדישים לחלוטין למאסרם ומותם של חבריהם בעת הטיהורים הסטליניסטים. האמונה הפוליטית, לפיכך, איננה כלל וכלל חיפוש אחר האמת. היא תנועה. כתוצאה מכך, עבור המאמין, שינוי בדעותיו ובהשקפותיו הנו דבר אשר כמעט אין להעלותו על הדעת. מכיוון שלפעול באופן זה משמעותו לאבד את הקהילה כולה ומכאן את זהותו האישית; הוא בהכרח יחוש כמצוי במעמד נחות של "לא-אדם".

למרות זאת, מאמינים רבים אזרו אומץ ונטשו את התנועה. מאמינים שעשו את המסע הזה בגיא הצלמוות של השמאל בתקופה שלנו כוללים את דיוויד הורוביץ, רונלד ראדהוש (Ronald Radosh), יוג'ין ג'אנובזה (Eugene Genovese), פיליס צ'אסלר (Phyllis Chesler) ותמי ברוס (מקורות בספר). הורוביץ תאר לעומק את המציאות האפלה ועד כמה הקשרים בין הפרוגרסיביים, כולל קשרים אישיים בפועל, נוצרים בעיקרם בשל המחויבויות הפוליטיות והתשתית הפוליטית (מקורות בספר). הוא משחזר את החוויה שרדפה אותו בעת טקס הזיכרון לאביו, בו אף "חבר" ולו אחד של אביו (שהיה קומוניסט) יכול היה לומר מה הוא אהב באופן אישי בפיל הורוביץ או מה ידע עליו באופן אישי:

זיכרונותיהם של האנשים שהתאספו בחדר האורחים של אמי היו למעשה העקבות היחידים אותם הותיר אבי על פני האדמה. אך כשהם התחילו לבסוף לדבר, מה שאמרו היה זה: אביך היה אדם שניסה כמיטב יכולתו לעשות את העולם למקום טוב יותר... וזה כל מה שהם אמרו. אנשים שהכירו את אבי עוד לפני שאני נולדתי, שהיו עמיתיו להשקפה וחבריו הקרובים, לא יכלו להיזכר ולו בדבר אחד מסוים לגביו, לא יכלו באמת להיזכר בו כאדם. כל מה שהם זכרו לגבי חייו האמתיים, כל מה שהיה אמתי באמת מבחינתם, היו אותם דברים שתאמו את רעיונות התנועה הפרוגרסיבית. חייו של אבי היו שקופים ובלתי נראים עבור אותם אנשים שהיו קרובים אליו מספיק כדי לראות מי הוא היה באמת כאדם (מקורות בספר).

המאמין מנסה למלא את החלל שנוצר בו בשל חוסר יכולתו ליצור  קשרים אנושיים אמתיים באמצעות האהבה שיש לו, לכאורה, כלפי האנושות כולה כגוף. המאמין אוהב אנשים ממרחק, הוא שונא במיוחד כשאנשים מתקרבים אליו. בני האדם אותם הוא מדמיין שהוא אוהב, הופכים לעומת זאת, להיות לחלק מקהילה המצויה בפנטזיה שלו.  האנשים אותם אוהב המאמין ממרחק הם תמיד קורבנותיהם, לכאורה, של הקפיטליזם ושל ה"אימפריאליזם" האמריקאי. הוא מתייסר בשל סבלם ומתפלש בזעם המוסרי אותו הוא חש.
המגלומניה והנרקיסיזם בהם לוקים מרבית המאמינים, מעצימים את הדינמיקה הזאת. בהיותו משוכנע שהעולם סובב סביבו, דבק המאמין ברעיון שסבלם של קורבנות ה"קפיטליזם" לכאורה, הנו עניינו האישי. על מנת לתת תוקף להזדהות שלו עמהם, הוא תופס את עצמו גם כן כקורבן של הדיכוי הקפיטליסטי. באופן זה, בעודו מגנה באופן חריף את החברה בה הוא חי, הוא מספק לעצמו לא רק תחושה של שייכות, אלא גם תחושה של עליונות מוסרית על האחרים אשר סותרת את חווית ההשפלה אותה הוא חש בשל תחושת הניכור שלו מהחיים ומבני אדם.

מתוך כך מתפתח מעגל קסמים המנציח את עצמו: ככל שהוא חווה את עצמו יותר כקורבן, כך הוא חש קרוב יותר לקרבנותיו של הקפיטליזם וכך גובר בו הזעם הנחווה באמצעות הזדהות עם הקורבנות. ככל שיש יותר קורבנות להזדהות עמם, כך גדולה יותר הקהילה לה המאמין מרגיש שהוא משתייך.
באופן זה נעשה ברור יותר ויותר מדוע קיומם (המדומה או האמיתי) של מעמדות עניים ומנוכרים תחת הקפיטליזם הוא כה חיוני ומכריע עבור המאמין. הזהות שלו מושתתת כל כולה על תפיסתו את הקורבנוּת שלהם.

רגש האשמה הנה מרכיב מכריע בהנעתו של מעגל קסמים זה. המאמין אשר מקורו בדרך כלל ממעמד בעל עמדה או זכויות בחברה, מוכה אשמה על יתרונותיו החומריים, על מעמדו הגבוה ועל נוחיותו בחיים.
בעודו מרגיש אשם על כך שאין הוא קורבן אמיתי, הוא יוצר את המיתוס כאילו הוא אכן כזה. על ידי כך שהוא הופך את עצמו, בדמיונו, לחבר בקהילה של העניים, המדוכאים ועלובי החיים, הוא חווה תחושה של כפרה. הוא משלם את חובו הקארמתי על ידי כך שהוא הופך להיות מאמין.
באופן זה המאמין משמר את האשליה שלו ומגונן עליה מפני כל סכנה. ולמרות זאת, מכיוון שהאשליות הללו ניצבות על קרקע רעועה, על השמאלן להיות מאוד נוקשה בתפיסתו ולהכחיש מציאויות בסיסיות והגיוניות (כגון: הקומוניזם מרושע, אל-קעידה הנו גורם טרוריסטי אויב שיש להילחם בו וכן הלאה). אם השמאלן היה מודה בדברים הללו, כל מערכת האמונות שלו היתה מתמוטטת עד ליסוד. האופן הנואש בו נאחז המאמין במערכת האמונות שלו הופכת להיות מובנת. היא מזינה את הזעם והכעס המצויים מלכתחילה בבסיס תשתיתו הפסיכולוגית.

בנקודה זו נכנס מרכיב דינמי נוסף למעגל: הזעם המבטא את עצמו בצורך להיאחז במערכת האמונות, נטמע בזעם הראשוני אשר הצית חיים במערכת האמונות הזאת, מלכתחילה. כעת אנחנו יכולים להעריך נכונה את הסיבה בשלה הריעו המאמינים לחוטפים של 11.9 ומדוע הזדהו עמם. מעשיהם של החוטפים מאשרים, בתודעתו של המאמין, את עצם קיומו של המעמד המדוכא, דבר אשר מעניק לגיטימציה לזעם של המאמין כלפי אמריקה.
על פי תפיסתם של המאמינים, חוטפי המטוסים לא בצעו רק מעשה נאצל ומלאו את חובתם ההכרחית  (כלומר, להנחית מכה קטלנית על אמריקה), אלא שהם, כמו המאמינים עצמם, משתייכים למעמדות העניים, המדוכאים ולעלובי החיים. מאמינים אלה חיים באופן עקיף דרך החוטפים, את המכה התוקפנית שהונחתה על המדכאים.

בה בעת, המאמין אדיש לחלוטין לסבל האמתי המתרחש בחייהם של בני האדם הנופלים קורבן לשלטונם של האנשים אותם הוא מהלל ומאדיר. קורבנותיהם של אידאולוגיות מנוגדות לתפיסותיו, אינם מתאימים לאג'נדה של המאמין ואינם משתלבים בה ולכן הם אינם חשובים, ובסופו של דבר, אינם אפילו אנושיים בעיניו (מקורות בספר). מכיוון שהם אינם אנושיים בעיניו, המאמין רואה אותם כאויבים והוא תומך בהשמדתם. גם כאן ניתן להבחין במוטציה של דימויים יהודיים-נוצרים על פיהם דם מטהר את העולם מהעוולות שבו וגואל אותו, ובכך סוף סוף הופך העולם עבור המאמין לבית בו הוא חש בנוח.

ולהלן דוגמא חיה מתאריך 1.5.2011 בעודי מקלידה את המילים, לאבסורד המגוחך וחסר ההיגיון אליו יכולים הדברים להגיע מצדו של השמאל הרדיקלי. והפעם דבריו ה"נאורים" של "חוקר השלום" והסוציולוג הנורבגי הידוע יוהאן גלטונג על הרצח בנורבגיה. אנטישמיות לתפארת. (ש.ש)