הספר: מאוחדים בשנאה

אבחון המאמין

מתחת להערצתו של המאמין את האויב הרודני, שוכנת כמיהתו הגדולה ביותר: להיכנע כל כולו ובאופן מוחלט בפני ישות טוטלית. דינמיקה פסיכולוגית זו כוללת תחושת זהות עצמית שלילית, שכן אדם אשר לא מצליח להזדהות באופן חיובי עם סביבתו, משעבד את האינדיבידואליות שלו לישות עריצה בעלת עוצמה באמצעותה הוא חווה תחושה של כוח ומטרה.
ההיסטוריון דיוויד פוטר מנתח תופעה זו:
מרביתנו, אם לא כולנו, מגשימים את עצמנו ומכירים בזהות שלנו כבני אדם באמצעות מערכות היחסים שלנו עם אחרים; אנחנו במובן מסוים, הקהילה שלנו או כפי שהיו אומרים חלק מהסוציולוגים באופן מדויק יותר מה שקבוצת השייכות שלנו רואה בנו. אם היא איננה מכירה בנו או אם אנחנו מרגישים שהיא איננה עושה זאת, או אם אנחנו מבולבלים לגבי הדרך בה אנחנו נתפסים על ידה, אזי אנחנו חשים בודדים, ואולי אף אבודים ומאוד לא בטוחים באשר לזהות שלנו. אנחנו מונעים על ידי אי ודאות זאת ומשקיעים מאמצים אובססיביים כמעט לגילוי וביסוס הזהות שלנו ולביטחון שלנו בה. אם מסע חיפוש זה ארוך מידי או קשה מידי, הצורך בזהות הופך להיות למשא נפשי כבד מאוד והאדם עלול לברוח מהתמודדות עם אותו משא על ידי ויתור מוחלט על זהותו וכניעה  גמורה למטרה חיצונית הנתפסת עבורו כגדולה ממנו (מקורות בספר).

הכניעה הזאת למוחלט כוללת לא רק את כמיהתו של המאמין לשעבד את האינדיבידואליות שלו לשלם גדול יותר, אלא גם את השאיפה להקריב את חייו עבורו. כשהוא חותר לסוג של השמדה עצמית, משתוקק המאמין למות קדושים. כפי שהצביע על כך הופר, ההזדמנות למות למען המטרה מספקת משמעות וכיוון לרצון של המאמין להשיל מעליו את העצמי הפנימי שלו:
"אימוץ תחליף מתון איננו יכול להוות תחליף אמיתי ולהשפיע על העצמי אותו אנחנו מבקשים לשכוח. איננו בטוחים בכך שיש לנו משהו משמעותי לחיות עבורו, אלא אם כן אנחנו מוכנים למות למענו" (מקורות בספר).
לכן אין זה מפתיע שההשתוקקות של המאמינים לוותר על חייהם למען המטרה, ספוגה לעומק בהיסטוריה של השמאל. אנשי השמאל הרדיקלי של שנות ה-60 מהווים דוגמא טיפוסית לתופעה זו. ספרו של ג'רי רובין "עשו זאת" (1970 Jerry Rubin, Do It), לדוגמא, גדוש בהאדרת המוות. בשלב מסוים, הוא וקבוצה של חבריו הרדיקלים חסמו את נתיבה של מכונית משטרה ובה פעילים מבארקלי אשר הפרו את חוקי האוניברסיטה. כשהוא מתאר את מה שהפך להיות לסיוט שנמשך 32 שעות, כותב רובין:
"בעת שהקפנו את המכונית, נעשינו מודעים לכך שהפכנו להיות לקהילה חדשה עם כוח ורצון להתעמת עם המוסדות הוותיקים. העוצמה שלנו הייתה טמונה  במוכנות  המוחלטת שלנו למות יחד, באחדות שלנו... 32 שעות מאוחר יותר שמענו את נהמות המנועים של אופנועי המשטרה מתקרבים אלינו מאחור. לקחתי נשימה עמוקה "טוב, זהו מקום טוב למות בו, כמו כל מקום אחר.." (מקורות בספר).

בתרחיש אחר מתאר רובין כיצד פעיל מחבריו הניח את פניו על מסילת הרכבת בברקלי על מנת לעצור אותה מלהביא חיילים לרציף של הצבא באוקלנד. ביראת קודש רבה נזכר רובין כיצד האדם הזה היה מוכן למות, אם לא היו מונעים זאת ממנו ארבעה פעילים מחבריו אשר גררו אותו ממסילת הברזל לפני שהרכבת הגיעה לשם בדהרה (מקורות בספר).

התופעה של מאמינים המטפחים את פולחן המוות ועושים אידיאליזציה ממות קדושים רווחת וקיימת  בתקופה של מלחמת הטרור. הרצח של בן הערובה האמריקאי תום פוקס (Tom Fox) על ידי טרוריסטים עירקיים בשנת 2006, הנו דוגמה מובהקת לתופעה זו.
פוקס היה אחד מארבעה חברי שמאל מן הארגון הנוצרי למען השלום, שנחטפו בנובמבר 2005. הקבוצה דברה שוב ושוב על מוכנותה למות בשאיפתה, כביכול, לשלום ואין זה צירוף מקרים שפוקס מצא את מותו דווקא מידיהם של אותם טרוריסטים בהם תמך (מקורות בספר). באופן דומה, השמאלנים שיצאו לשמש מגן אנושי להגנתו של סאדאם חוסיין או פעילי תנועת הסולידריות הבינלאומית  אשר עמדו מול החילים הישראלים, לא עסקו במשהו חדש, אלא רק המשיכו את המסורת עתיקת היומין של השמאל. מרכיב נוסף באבחון של המאמין הוא החיפוש הנואש אחר תחושת כוח שתעזור לו לנטרל את תחושת חוסר האונים אותה הוא חש בחייו. דבר זה קשור, בחלקו, לירידתה של הסמכות בחברה המערבית, דבר אשר מוביל את המאמינים לראות בחברה בה הם חיים, שעיר לעזאזל וליצור בריתות עם סמכויות המיוצגות משטרים רודניים יריבים. דבר זה מסביר, כפי שציין פוטר, את הפולחן של הפרוגרסיביים סביב מאו טסה טונג "ביטויי ההערצה הכפייתיים כלפי היטלר וסטאלין". הוא כתב:

ההזדהות השלילית כשלעצמה מוּנעת בחוזקה על ידי צורך נואש בפיצוי לתחושת הניכור החברתי. לעתים כאשר נכשלת יכולת ההזדהות עם אדם מסוים, נותר חלל פסיכולוגי עמוק ועל מנת למלא את החלל הזה, אנשים שאינם מסוגלים לפתח מערכות יחסים בינאישיות אמתיות, יזדהו עם רעיונות מופשטים. דוגמא היסטורית חשובה להזדהות עם כוח מופשט היא התמיכה הקנאית במשטרים טוטליטריים על ידי המון חסר פנים. יישום הכוח על ידי המשטרים הטוטליטריים מתוך מניעים כוחניים, מספקת את הדחף להזדהות עם עוצמה (מקורות בספר).

במלחמות הטרור של ימינו, המאמין ממלא את החלל שהותירה אחריה היעלמותו של הקומוניזם באמצעות האיסלם הרדיקלי. במקום לחיות בעקיפין דרך משטר הדיכוי של הק.ג.ב. או המשמרות האדומים, המאמין כיום מספק את כמיהותיו באמצעות האלימות המבוצעת על ידי מפגעים מתאבדים. אנחנו יכולים לראות איזון במדרג הזה. ככל שהאידאולוגיה פחות אכזרית, כך פוחת עניינו של המאמין הממוצע בה והוא נוטה פחות לחלוק לה שבחים. לעומת זאת, כאשר פולחן המוות פועל במלואו באותה אידאולוגיה, המאמין תומך בה תמיכה חזקה יותר.

[...]

כשהוא דוחה מעליו את החופש האישי המאפיין את המודרניזציה של החברות הדמוקרטיות, משתוקק המאמין לאחידות, ליציבות ולמטרה.  ואכן, כפי שנראה בחלק II של הספר, המאמינים שביקרו בארצות הקומוניסטיות התייחסו תמיד ל"תחושת המשמעות והמטרה" על פני האנשים, אותה דמיינו לראות, דבר אשר משום מה לא ראו מעולם על פני האנשים בחברה שלהם. הסוציולוג האמריקאי פול הולנדר (Paul Hollander) כיצד שורשיהם חזיונות התעתועים הללו מצויים בתוך "משבר המשמעות" (של העידן המודרני):

"קרוב לוודאי שחוסר השקט של האינטלקטואלים המנוכרים (לחברתם) ומשיכה לעוינות של התרבות היריבה מהווים  תגובה כללית לאי שביעות הרצון של חיים בחברה מודרנית, שיש בה שפע, חברה חילונית ואינדיבידואליסטית. בחברה בה מציאת משמעות לחיים מצריכה השקעת מאמץ מתמשך רב יותר  ולכן נחווה הדבר כבעיה מטרידה ומציקה בקרב אלה שאינם צריכים להשקיע את כל הווייתם ותשומת לבם לצורכי הישרדות" (מקורות בספר).

דינמיקה פשוטה למדי מזינה את משיכתו של המאמין לתרבויות יריבות ואכזריות: הוא מעריץ את מי שהחברה בה הוא חי איננה מסכימה עמו או פוחדת ממנו. שכן, האויב של החברה שלו, החברה היריבה, היא גם האויב של כל הדברים אותם הוא טוען שהוא  שונא בתוכה (חומרנות, גזענות, סקסיזם, הומופוביה, עוני וכדומה) (מקורות בספר).

יחד עם זאת, העדויות ההיסטוריות מוכיחות שהמאמין לא באמת מוטרד כלל מהחוליים החברתיים כנגדם הוא יוצא, שכן הם תמיד הרבה יותר גרועים בחברות היריבות ודבר זה נכון במיוחד בחברות של האיסלם המיליטנטי.
הסגידה של המאמין לתרבויות זרות, מקורה הרחק לאחור בהיסטוריה ואיננה תופעה של המאה ה-20 בלבד. האינטלקטואלים המערביים המנוכרים חלמו מאז ומתמיד על מקום זר שהיה בדמיונם תמיד מקום טוב יותר וטהור יותר מאשר החברה שלנו. הרעיון של "הפרא האציל" נוצר בשלהי המאה ה-17, אך הוא קרוב מאוד לתפיסתו של ז'אן ז'אק רוסו אשר גרס כי האדם "במצבו הטבעי" הוא באופן בסיסי טהור וטוב יותר, זאת לפני שהחברה השחיתה אותו והפכה אותו לרודף בצע ואפשרה לו רכוש פרטי. הפרא האציל בדגם הזה, נולד חופשי והוא איננו כבול בכבלי הציביליזציה.

בדומה לרוסו, האינטלקטואלים של השמאל בחברה המערבית ראו מאז ומתמיד בעולם השלישי את האנשתו של התום הבראשיתי. מבחינת האינטלקטואלים המנוכרים של סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, הפרא האציל ייצג את כל מה שהחברה המערבית חסרה אותו. מכיוון שאינטלקטואלים אלו לא מצאו את עצמם בחברה בה חיו, הם ראו בפרא האציל סוג של מדריך שיש ביכולתו לעזור להם לנווט בימים הסוערים לכיוון חוף מבטחים של משמעות, סיפוק ואושר.

הדוגמה הקלסית לכך היה ספרה רב המכר של מרגרט מִיד משנת 1928 "להתבגר בסמואה Coming of Age in Samoa", אשר הפך להיות לתנ"ך של השמאל. מִיד רקחה בדמיונה אוטופיה משוחררת מבחינה מינית, נטולה רגשות אשם, בדומה לחלומותיהם של האינטלקטואלים לגבי הפרא האציל. כשהיא מושפעת מהמנטור שלה השמאלן האוטופי פרנץ בועז (Franz Boas), יצאה מיד למסעה בשנים 1925-26 אל סמואה הרעבה, על מנת לגלות חברה משוחררת מבחינה מינית, היכן שהצעירים אינם עוברים את השלבים הקשים של הסתגלות לגיל ההתבגרות, המאפיינים את ה"ההדחקה" המינית של החברה המערבית. היא גילתה כל מה שהיא חיפשה אחריו, אהבה רומנטית בקרב הסמואים המתייחסים בנונשלנטיות  למעשי בגידה, לגירושין ולהומוסקסואליות וכדומה. כפי שמורה השכל הישר, כל הגילויים של מִיד היו מוטעים ושגויים, כפי שאכן הוכח מאוחר יותר.  כל תגליותיה בשקר יסודן. הנערות המתבגרות אשר היו מקור המידע שלה, השמיעו לה את מה שהיא רצתה לשמוע ודבריהן היו תלושים מן המציאות. כפי שהסיק מאוחר יותר האנתרופולוג דרק פרימן  Freeman באומרו שעבודתה של מיד היא הונאה עצמית "והעבודה הגרועה ביותר בהיסטוריה של מדעי ההתנהגות, שנעשתה אי פעם" (מקורות במאמר).

כדי שנהיה בטוחים, לא היה שום דבר אצילי בפרא האציל והמאמינים ידעו זאת. אבל זאת הסיבה מדוע הם העריצו את דמותו. הם שאפו לרתום את הפראיות שלו במטרה להרוס את המודרניות והחופש של החברה בה חיו, כפי שעשו הטרוריסטים ב-11.9 אשר הפכו את מגדליו הגבוהים של מרכז הסחר לעולמי לעיי חורבות של גאונד זירו.

הפרא ייצג מיתוס של טוהר אידיאלי, אך גם את פוטנציאל ההרס. ההרס בדמיונו של המאמין, כפי שנוכחנו לראות, הוא הדרך היחידה לחדש את הטוהר על פני האדמה. זאת הסיבה מדוע הקומוניזם והעולם השלישי מיטשטשים ונטמעים זה בזה ומהווים אובייקטים להערצה בעיניהם של המאמינים. כפי שציין הולנדר: כוח המשיכה שהיה לסין, קובה ולווייטנאם בעיניהם של אינטלקטואלים מערביים רבים, הנו חלק מכוח משיכה כוללני יותר שיש לעולם השלישי. חוסר התפתחות ונחשלות בעיני המתבוננים הללו, הם עדות לתמימות. הלא מפותח איננו מושחת, לא נגוע על ידי הרוע והחוליים של התעשייה והאורבניזציה, לא נגוע במורכבויות של החיים המודרניים, בפגמים של המסחר והסחר ושל העולם המתועש. לכן, חוסר ההתפתחות ומצבו של העולם השלישי, מצב הדומה לתקופת הילדות, ניתנים בקלות לבלבול תפיסתי והחלת הקשר בין מצב זה לבין רעננות, אפשרויות בלתי מוגבלות ופשטות בסיסית (מקורות בספר).

האופן שבו האינטלקטואלים המערבים מאדירים את הפרא האציל מהווה עדשה חיונית דרכה ניתן לראות כיצד הכמיהה לטוהר ותום מובילה את המאמין אל תשוקתו למוות. כשהוא איננו מסוגל להתמודד עם בלבול, סיכונים ואתגרים המהווים חלק בלתי נפרד מחירותו של הפרט, המאמין חולם על עולם שבו, שוב כמו ילד, הוא יטופל על ידי אב עליון שהכל מצוי תחת שליטתו והוא זה אשר מסוגל להחליט את ההחלטות. אך הדרך לעולם אגדות זה, יכולה להיות מרוצפת בגוויות אנושיות בלבד.

הכְּתבים של המאמינים גדושים באזכורים על הצורך בהרס אלים לפני שתיווצר ותיבנה האוטופיה החילונית. בהקדמה לספרו של רובין "עשו זאת", הפנתר השחור אלדריג' קלאוור (Eldridge Cleaver) מאשר: "אם כולם יעשו כל מה שמציע ג'רי בספרו, אם כולם יפעלו בדיוק על פי התכנית של ג'רי, ישרור בעולם שלום מידי".
די בכך אם אומר ש"תכניתו" של רובין כוללת ביטויים כאוטיים  של זעם שהגורם המאחד שלהם איננו אלא הכמיהה להשמיד את החברה האזרחית. זאת הסיבה מדוע קלאוור מדגיש שהוא יכול "להתאחד עם רובין סביב תחושת השנאה לשופטים החזירים, סביב השנאה לקפילטיזם, סביב הרצון המוחלט לרסק לחלוטין את הסדר החברתי בארצות הברית של אמריקה, סביב החלום לבנות משהו חדש ורענן על הריסותיה של החברה השנואה" (מקורות בספר).
במילים אחרות, ה"שלום" אליו כמהים רובין וקלאוור הנו שלום אותו ניתן ליצור אך ורק על עיי החורבות של גראונד זירו.

בכמיהתם ליצור סדר חברתי חדש על פני האדמה, רבים מהאינטלקטואלים המערביים נמשכו גם לפשיזם (מקורות בספר), בן דודם האידאולוגי  של הקומוניזם ושל האיסלם. המשיכה לקומוניזם הייתה כמובן הרבה יותר פופולארית, שכן יש לו הרבה יותר מוניטין (אם כי לחלוטין לא מוצדק) כאידאולוגיה המצדדת באנושות. אך הם יכולים לפנות לכאן או לכאן. למעשה, רבים מרעיונותיו של השמאל המודרני מושרשים בפשיזם, במיוחד באידאולוגיה ובדרכו של בניטו מוסוליני (מקורות בספר) ופולחן הסדיזם של היטלר מגרה את תאבונם.
הסופר פול ברמן מתבונן על האדרת הנאצים את המוות:
בנושא המוות, הנאצים היו המוציאים להורג  הדגולים ביותר, הטהורים שבטהורים, האסטטיים ביותר, הנועזים ביותר ויחד עם זאת היו גם קורבנותיו הנעלים ביותר של המוות, כדברי בודלייר, המשורר הצרפתי, הם ידעו לחוש את המהפכה משני צדיה. התאבדות היתה, אחרי הכל, המחווה הסופית של הצמרת הנאצית בברלין. המוות מבחינתם לא היה רק עבור האחרים, ובקטסטרופה הסופית בשנת 1945, המנהיגים הנאצים המסורים, המירו את ביטחון בתיהם ב"אושוויצים" קטנים משלהם (מקורות בספר).

מכיוון שהמאמין לוקה ברבות מבעיות תפקוד אלה ומאמץ עמדות פוליטיות מגוחכות ומביכות, כדי להגן על עצמו, ההכחשה עבורו היא ענין של חיים ומוות. הכל מונח על כף המאזנים כאשר הוא עומד מול מציאות פוליטית או חברתית. יותר מכל, על המאמין להצדיק כל העת את הנוכחות המעצבנת של האושר האנושי סביבו ולתת לכך הסברים אשר יתאימו לעמדתו.  אנשים פשוטים השמחים בחלקם ואינם תופסים את עצמם כקורבנות, מהווים איום אמיתי על השתייכותו הדמיונית של המאמין לקהילה ולכן גם לזהותו האישית. בתגובה לכך, המאמין מוכרח לספר לעצמו שהאנשים הללו מסופקים בחברה שלהם, אך ורק מכיוון שנעשתה להם שטיפת מוח. במילים אחרות, הם רק חושבים שהם מאושרים, אך למעשה הם אינם. ה"תודעה הכוזבת" אותה כופים הקפיטליסטים מעצבת אותם, קונה בהם אחיזה ושולטת בהם והם יכולים להשתחרר משעבוד נפשי זה אך ורק על ידי מהפכה אותה מינו עצמם המאמינים לחולל ולהוביל. עבור הרדיקלי, חווית שמחה משמעותה להיכנע לתודעה מזויפת זו ולהיות מוסח מן הנחישות הנמרצת הנדרשת כדי לפתוח בקרב המהפכה. זאת הסיבה מדוע לנין סרב להקשיב למוסיקה, מכיוון, כך הסביר "שזה גורם לך לרצות לומר דברים טיפשיים ונחמדים וללטף את ראשם האנשים שיכולים ליצור דברים נפלאים כאלה בעודם חיים בגיהינום הזה עלי אדמות" (מקורות בספר).

עבור לנין, מהפכה אלימה היתה בעדיפות ראשונה, עדיפות שעמדה בסכנה אל מול הרגשות אותם עלולה המוסיקה לעורר. מתוך  צורך לשמר את הכעס ואת העגמומיות, לא משנה עד כמה שמחים הם החיים בחברה חופשית, המאמין מטיל על החברה שלו את האחריות המוסרית המלאה, אך מעולם לא עושה זאת כלפי החברות של האויבים. ההשלכה הברורה של כך היא שהחברה שלו היא זו העליונה יותר מכיוון שעליה לעמוד בסטנדרטים גבוהים. אך השמאלן חייב להכחיש רעיון זה באדיקות, על מנת שלא יצטרך להתמודד עם צרות האופק עליה מבוססת מערכת האמונות בה הוא מחזיק.

על מנת לשמר ללא פגע את הלך רוחו הרעיל, על המאמין לשכנע את עצמו שהוא יודע משהו אותו בני האדם הפשוטים אינם יודעים. הוא נמצא מעל למאוויים והענייניים הארציים של בני אדם רגילים. כפי שמצביע על כך הולנדר, האינטלקטואלים מן השמאל שיכללו לכדי אמנות את תהליך המינוי שלהם לשומרי המוסר של כלל המין האנושי (מקורות בספר). שוב, השלמנו מעגל שלם ושבנו אל הכוחות האפלים המושכים את הפרוגרסיביים לכיוון רצח עם: מכיוון שהמאמינים רואים את עצמם כצורות חיים נעלות, לא רק שניתן מבחינתם לוותר על הנחותים מהם, הדבר נתפס על ידם כהכרחי. הם לא יותר מאשר מכשול לדרך ליצירתו של גאונד זירו (תהליך ההרס) ולפיכך להחלתו של תהליך הבנייה מחדש. זה המקום שבו השמאל המערבי והאיסלם הלוחמני (כמו השמאל המערבי והקומוניזם) מצטלבים: יש להקריב חיי אדם למען הרעיון. כמו האיסלמיסטים, לשמאלנים יש חזון מינכניאני משלהם העושה הבחנה נוקשה בין טוב לרע... הן האיסלמיסטים והן השמאל המערבי רואים באמריקה את השטן הגדול. במסורת האמריקאית, קדושת הפרט, חירותו וחייו הנם ראשונים וקודמים לכל מוסד או רעיון פוליטי. הנרי דיוויד ת'ורו כתב ביומה של המסה המפורסמת שלו "על החובה האזרחית של אי-הציות  On the Duty of Civil Disobedience": "לעולם לא תהיה מדינה נאורה ומשוחררת באמת, עד שהמדינה לא תכיר בכך שפרט הוא הכוח הגבוה ביותר והבלתי תלוי, והוא המקור ממנו שואבת הרשות את כוחה" (מקורות בספר).

על פי הנוסחה הזאת, קדושתו של הפרט היא האמונה הפוליטית. עבור המאמין והאיסלמיסט, נוסחה שכזאת היא מוקצה מחמת מאוס וקללה. זכותו של הפרט לשאוף לאושר, המעוגנת ביסודות של החברה האמריקאית, מפריעה לבנייתו של סדר חברתי מושלם ומאוחד; השמחה האנושית והחדווה מהווים קשר שתיקה של הסדר הנוכחי אותו שואפת האוטופיה האיסלמיסטית והשמאלנית, להרוס.  

האופי השמרני של מערכות טוטליטריות (בין אם הן פשיסטיות, קומוניסטיות או איסלמיסטיות) הנו מאפיין נוסף של תופעה זו. ברוסיה הסטאליניסטית, הנאה מינית תוארה כבלתי סוציאליסטית ועומדת בניגוד לרוח המהפכה (מקורות בספר). החברות הקומוניסטיות של העת העכשווית פתחו אף הן במלחמה על המיניות, מלחמה אותה מנהל האיסלמיזם באותה אכזריות. המבנים הטוטאליים הללו אינם יכולים לשרוד בסביבה בה בני אדם הם שוחרי הנאה ועסוקים בעצמם, ומעדיפים להתמסר לבני אדם אחרים ולא לקולקטיב ולמדינה. מכיוון שהמאמין שונא בלהט את הרעיון ואת המציאות של אהבה אישית, בינאישית וה"זוג האוהב", הוא מקדם את אכיפת השמרנות הטוטליטרית באמצעות המשטר לו הוא סוגד.

הספרים המפורסמים של המאה ה-20 על הגיהינום הרוחש בחברה האנושית (דיסטופיה)  כמו "אנחנו" של יבגני זאמיאטין (Yevgeny Zamyatin), "1984" של ג'ורג' אורוול ו"עולם אמיץ חדש" מאת אלדוס האקסלי (Aldous Huxley), מתארים בעוצמה רבה את פגיעתה הקשה של החברה הטוטליטרית בתחום האהבה האישית וניסיונותיה האלימים ליטול מבני המין האנושי את אנושיותם ולהכניעם באופן מוחלט לשלטונה של העריצות.  ולמרות זאת, כפי שרומנים אלה מציגים, ניסיונותיהם של עריצים להפוך את בני האדם לרובוטים צייתנים, אינם עולים יפה, בוודאי שלא במלואם. תמיד יהיו אלה שיהיו בהם ספקות, שיחושו שלא בנוח עם הנעשה, שיטילו ספק באלוהות החילונית, וזאת למרות שביטחונם יובטח אם יתאימו עצמם לשלטון העריצות, כמו כולם.

ההשתוקקות המתגברת על הדחף לשימור עצמי, היא בעלת עוצמה של תשוקה ארוטית. זאת הסיבה מדוע כוחה של האהבה כה גדול ומהווה איום כה גדול על הסדר הטוטליטרי. היא מעזה לשרת את עצמה. כוח זה הנו כה עצום, חזק יותר מן הפחד השולט בכל, אותו על החברה הטוטליטרית להחדיר בנתיניה, על מנת לשמר את עצמה (מקורות בספר). על ידי איסורם של אהבה אישית וביטויי חיבה, "מהנדסי" החברה סוללים את הדרך לגאולה ארצית והופכים אותה לפחות מפותלת עבורם.

מאמינים מקבלים השראה מצורה זאת של עריצות כפי שהיא באה לידי ביטוי בברית המועצות, בסין הקומוניסטית וצפון וייטנאם הקומוניסטית, ממש כפי  שהם עוצמים עין לרדיפתו של פידל קאסטרו את ההומוסקסואליים. הלבוש הבלתי מיני אותו כפה המשטר המאואיסטי על אזרחיו, במיוחד, מהלך קסם על המאמינים. דבר זה מספק באופן מידי את שאיפתו של המאמין לכפות אחידות ולמחוק כל אמצעי משיכה בין הפרטים בחברה.

הלבוש היוניסקסי נטול כל ביטוי של מיניות, של המאואיסטים מקביל לשלטון הפונדמנטליסטי האיסלמי הכופה כיסוי המטשטש את צורת הגוף, הן עבור גברים והן עבור נשים. ה"מדים" הקולקטיביים מסמלים כניעה בפני ישות גבוהה יותר ומוחקים כל ביטוי אישי, משיכה גופנית הדדית וקשרים בין אישים וביטויי חיבה וקרבה.  שוב, המאמין נותר לא רק בלתי ביקורתי, אלא מביע תמיכה מלאה בשמרנות הטוטליטרית הזאת.

זאת בדיוק הסיבה מדוע "מחתרת מזג האוויר" (Weather Underground ארגון של שמאל רדיקלי שהוקם בשנת 1969) לפני 40 שנה לא רק פתחה במלחמה כנגד החברה האמריקאית באמצעות אלימות ותהו ובוהו, אלא פתחה במלחמה גם כנגד אהבה בין אישית בתוך שורותיו של הארגון עצמו. ביל איירס (Bill Ayers), אחד מהטרוריסטים המובילים של קבוצה זאת, טען בנאום בו הגן על אידאולוגית הארגון: "עצם הרעיון שבני אדם יכולים ליטול אחריות על אדם אחד... עלינו להרוס את הרעיון הזה על מנת לבנות קולקטיב; עלינו להרוס כל "חריג", כדי להכחיד את הרעיון שבני אדם יכולים להישען על האדם היחיד מבלי שיהיו אחראיים לקולקטיב כולו" (מקורות בספר). באופן זה "מחתרת תחזית מזג האוויר" הרסה כל סימן למונוגמיה בשורותיה ואילצה זוגות נשואים שחלקם היו יחד במשך שנים, להודות ב"טעותם הפוליטית" ולהיפרד. כמו האלילה שלהם, מרגרט מיד, הם לחמו כנגד רעיון האהבה הרומנטית, קנאה וביטויי "דיכוי" נוספים של אינטימיות ומחויבות בין יחידים. בעקבות כך, נכפו בהמשך יחסי מין קבוצתיים ואורגיות כלל ארציות, אשר מטרתם העיקרית היתה לנפץ את רוחו של האינדיבידואליזם (מקורות בספר).

תופעות אלה היוו כמעין שידור חוזר מצמרר של ההפקרות המינית כפי שהיא מתוארת בספרים "אנחנו", "1984" ו"עולם אמיץ חדש" (מקורות בספר). חג האהבה (וולנטיין דיי) המוקדש כולו לאהבה שבין גבר לאישה, הנו מטרה טבעית הן עבור השמאל והן עבור האיסלם. אימאמים ברחבי העולם יוצאים בחריפות כנגד חג האהבה בכל שנה, וחגיגתו של יום זה הנה עברה על החוק בארצות מוסלמיות (מקורות בספר). במערב, פמיניסטיות מן השמאל שונאות במיוחד את חג האהבה. ג'ין פונדה (שלמרות קיצוניותה הפוליטית, כולל צילומים עם החמר רוז' בזמן מלחמת וייטנאם, לא התנגדה כלל וכלל ליהנות ממנעמי הקפיטליזם בכל צורה ובכל דרך אפשרית ולמצותם עד הדולר האחרון, וזאת מבלי שחוותה כל קונפליקט מוסרי בשל כך – ש.ש) הובילה קמפיין אגרסיבי כדי להפוך יום זה ל"V DAY" (יום האלימות נגד נשים), יום של שנאה וכתב אישום המוני כנגד כל הגברים (מקורות בספר).

המטרה ברורה: לנתץ כל חגיגה של האינטימיות בין גבר ואישה, שכן הקשר בין גברים ונשים איננו עולה בקנה אחד עם הסדר החברתי הקולקטיבי. שאיפה זו באה לידי ביטוי גם באופי ה"טראנסג'נדרי", השקעת מאמץ למחוק כל ביטוי למגדר, אותו תופסים המאמינים כמבנה חברתי מדכא אותו כופה הקפיטליזם. לאור אלה, ברור מדוע השמרנות הטוטליטרית מייחסת משמעות כה מכרעת במלחמת הטרור. כפי שנראה בהמשך ביתר פירוט, האיסלמיזם, כמו בן דודו הקומוניזם, מנהל מלחמת חורמה כנגד כל סוג של אהבה פרטית ובלתי מפוקחת על ידי שליטי הסדר החברתי. במקרה של האיסלמיזם, מציאות זו באה לידי ביטוי במבנים המפלצתיים של ההפרדה המגדרית והטרור המופעל כדי להשאיר סדר זה על כנו (החל מהרעלה והחיג'אב, נישואים כפויים, דרך מילה נשית ועד רצח על רקע כבוד המשפחה).  
הרדיפות האכזריות של האיסלם הלוחמני את ההומוסקסואלים, שיקוף של הרדיפות שבוצעו על ידי קאסטרו, הנן חלק בלתי נפרד מתופעה זו. בעודם מתחזים כמי שנאבקים בעד זכויות הומוסקסואלים ונשים, המאמינים גם קושרים עצמם אל אלה המכחישים בנחרצות זכויות אלה.

כל המרכיבים הללו בתוך נפשו של המאמין, תורמים לסיפור האהבה של השמאל של ימינו עם האיסלם הלוחמני, ממש כפי שניהלו המאמינים סיפור אהבה לוהט עם המשטרים הקומוניסטים במהלך המאה ה-20.
הצליינים שעלו לרגל ונדדו ממשטר עריצותי אחד למשנהו, הנם הביטוי הבולט ביותר לסיפור אהבה זה. על מנת להביא את ההקשרים העוסקים בברית של השמאל עם האיסלמיזם, עלינו להביא תחילה את הסיפור המטריד על החיבור ביניהם.