הספר: מאוחדים בשנאה

סגידה לכת המוות הקומוניסטית הראשונה

"אנחנו נשאל אדם, היכן אתה עומד בשאלת המהפכה? האם אתה בעדה או נגדה?
אם הוא נגדה, נעמיד אותו אל מול הקיר".

ולדימיר לנין

מהרגע בו תפסו הבולשביקים את השלטון ברוסיה, בשנת 1917, התענג השמאל המערבי על רעיון החברה החדשה אותה הם ביקשו ליצור, חברה אשר התנוונה במהרה והפכה למחנות אסירים הנשלטים על ידי טרור ואימה.  בעוד העריצות הקומוניסטית הולכת בעקבות הדוגמא הסובייטית, הגדילו המאמינים את הערצתם תוך מעבר בין התנסות אחת בגאולה ארצית לשנייה, ונתנו ביטוי להערצתם באמצעות עליה המונית לרגל אל העריצים הנערצים עליהם ביותר. אנשים אלה נודעו בשם "צליינים פוליטיים" (מקורות בספר).

צליינים פוליטיים אלה החלו את מסעותיהם בשנות ה-20 של המאה ה-20. הם נהרו בהמוניהם לחזות בניסוי הסובייטי החדש מתוך תקווה לישות בפניה יוכלו להשתטח ולהשתחוות. צליינות פוליטית זו הגיעה לשיאה בשנות ה-30 של המאה הקודמת, כאשר יוזף סטאלין השמיד מיליונים מבני עמו.
אודיסאות מאוחרות יותר התמקדו בקובה של קאסטרו, בשנות ה-60, צפון וייטנאם באמצע ושלהי שנות ה-60, סין של מאו בשנות ה-60 ושנות ה-70 המוקדמות וניקרגואה של הסנדיניסטים בשנים 1970-1989. באופן כללי, כל שלטון עריצותי שהיו לו יחסים בעייתיים עם ארצות הברית, היה יעד פוטנציאלי עבורם.

הצליינים הפוליטיים השתחוו בפני הדיקטטורים האכזריים ביותר שידעה האנושות והִלְלו את החַבֲרוֹת בהם שלטו ביד עריצה ואכזרית, במונחים זוהרים ביותר. מידת החנופה שלהם הגיעה תמיד לרמתה הגבוהה ביותר בדיוק כאשר הגיעו משטרים אלה לשיא מעשי רצח העם והטרור. לא היתה זאת יד המקרה, מכיוון שכפי שנאמר ב"אבחון המאמין" בפרק הקודם, ככל שהמשטר אכזרי יותר, כך גדולות יותר המשיכה וההערצה אותן חש המאמין כלפיו.

למרות שהמקומות בהם בקרו הצליינים היו גיהינום עלי אדמות, מארחיהם תמיד השקיעו מאמצים כדי לחזק את אמונתם שהם נמצאים בגן עדן. ולמרות שהמאמינים חשו משיכה בסיסית לברבריות שכעת הוסתרה מהם במתכוון, הם מצדם עשו כל מאמץ כדי להכחיש את קיומה ודברו על המשטר במונחים שהיו מנוגדים באופן מוחלט לאלה שהיו מתארים אותו אם היו נצמדים לאמת (מקורות בספר).

המארחים הקומוניסטים פעלו על פי "טכניקת האירוח", כפי שכינה זאת פול הולנדר, ובאמצעותה יצרו בקפידה עבור האורחים עולם מיתי מן האגדות (מקורות בספר).
הטכניקות כללו ביקור בכפרי פוטמקין (Potemkin): אנשי השלטון היו "מזייפים" כפרים שלמים, כדי ליצור אשליה שהקומוניזם הגיע לשלמות חברתית והשיג יעילות כלכלית חסרת תקדים. למעשה, מאומה מהכפרים הללו לא היה אמיתי; אפילו ה"כפריים" היו שחקנים שנאמר להם בדיוק כיצד להתנהג ומה לומר (מקורות בספר). השחקנים לא היו צריכים לעבוד כל כך קשה. המוכנות של הצליינים ללכת שולל ולהיות מרומים, היתה כה גדולה, עד כי היתה בהם הנטייה המוקדמת לראות גדלות וזוהר בכל מקום, אפילו בפרטים הטריוויאליים ביותר. אם ילד חייך, משמעות הדבר שהאוטופיה כבר נמצאת כאן (אם ילד חייך בחברתו של המאמין, לעומת זאת, הדבר הצביע על כך שהקפיטליזם הצליח לכפות תודעה מזויפת על הילדים). ההיסטוריון האנגלי ברנרד פארס (Bernard Pares), באותה עת, מצא את עצמו מוקסם מכך שגילה כי על פניהם של האזרחים הסובייטים הרגילים יש "הבעה של תכלית גדולה יותר" (מקורות בספר). מה שבטוח הוא שפארס לא סבר שהבעה כה "רבת תכלית" זאת יכולה להיות על פניו של אדם כלשהו בחברה בה גדל – מרכיב מאוד חשוב של אבחנת המאמין.

במבט ראשון נראה שקיימת סתירה בין יחסו המשתאה של המאמין לכפרי פוטמקין: אם המאמין משתוקק להרס ומוות, כתנאי מקדים הכרחי ליצירתו של עולם חדש, אז מדוע הוא צריך לחוות את כפרי פוטמקין? המפתח במקרה זה הוא שכפר פוטמקין מסמל עבור המאמין את החלום הבלתי אפשרי. הוא מודע היטב למוות המסיבי הנדרש כדי להגשים את החלום – והוא תומך בתהליך. אך הוא רוצה לשמר בדמיונו ובחזונו המנטאלי את גן העדן הארצי, שהוא יעדו המוחלט והסופי, ולא את תהליך ההרס המביא ליצירתו והגשמתו. יותר מכך, רצח ההמונים המאפשר את קיומו של גן העדן הארצי, הוא המדד המעיד עד כמה נפלא הוא אותו גן עדן. אם הוא היה קל להגשמה – אם הוא לא היה מצריך את נהרות הדם -  אז לא היתה משימה נכספת זאת כה רבת חשיבות, הרת גורל והופכת עולמות המהווה השראה לדמיונו של המאמין. לפיכך, כאשר הבולשביקים תפסו את השלטון, המעשים המהפכניים שלהם עוררו והעצימו את תאבונם של המאמינים והגבירו את תאוותם הנפשית. מה שבטוח הוא שהבולשביקים הוכיחו את עצמם כמי שממלאים בצורה נאמנה להפליא אחר אמירתו של מרקס "כל מה שקיים ראוי לו שייהרס". 
פול ברמן (Paul Berman) הצליח באופן מופלא להאיר את פולחן המוות של הבולשביקים:

"ומהר מאוד תנועתו של לנין, לאחר שתפסה את השלטון בשנת 1917, התפשטה בכל אירופה וברחבי העולם. בכל מקום הציעה התנועה החדשה דינמיקה מוזרה בטירוף שלה, דינמיקה אשר עלתה על כל מה שניתן היה לצפות לו במאה ה-19. דינמיקה זו התנהלה על ידי רגשות עזים בעלי עוצמה רבה ביותר, בשל הרצון והמוכנות הגדולה של הבולשביקים להרוג את כל אויביו של הבולשביזם ואת כל מי שעמד בדרך להגשמת החלום ובהזדמנות זאת גם להרוג בשמחה קהלים אקראיים אחרים אשר כלל לא היה ברור מה היה יחסם לבולשביקים. בסופו של מסע הטירוף היו מוכנים הבולשביקים להרוג בשמחה גם מבין הבולשביקים עצמם (אף אחד לא הרג כל כך הרבה קהילות, כפי שהרגה המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות) ואף להקריב את חייהם ולמות למען הרעיון. הרעיון היה, כפי שאמר זאת בודלייר, להצליף ולהרוג למען הטוב שבאדם. ההרס וההרג יצאו לדרך." (מקורות בספר)

ולדימיר אילאיץ' לנין, הדיקטטור הסובייטי הראשון שימש כמהנדס המושלם הראשון של מכונת הרג חדשה. בקפדנות ובנחישות רבה הניח את היסודות ואת התשתית למה שיהיה בהמשך לאחד המשטרים העריצים והאכזריים ביותר בהיסטוריה של העולם האנושי. הוא הקים את ה"צ'אקה ((Cheka", המשטרה החשאית הסובייטית) והיה מעורב באופן אישי, מידי יום ביומו במעשיה האכזריים. הוא ייסד את ה"טרור האדום" שעסק ברדיפות דת של מאמינים מדתות שונות וייסד את מחנות הריכוז ומחנות העבודה בכפייה.

יסודות הסטליניזם מעוגנים באופן מוחלט בכל פועלו של לנין. דמותו של לנין הלכה קסם על השמאל בכל רחבי העולם, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בדבריהם של רבים מן השמאל אשר עלו לרגל בשנות ה-30 של המאה ה-20, לקברו של לנין. דברי השבח והלל לדמותו היו אינסופיים. הסופרים האמריקאים קורליס ומרגרט לאמונט (Lamont) היו מלאי השראה כשחזו "בפניו היפות והתקיפות" (מקורות בספר). המבקר האמריקאי אדמונד וילסון מצא ש"פניו יפהפיות, מעודנות ואציליות ביותר...יחד עם זאת הוא היה אריסטוקרט שלא התמחה כאריסטוקרט, משורר שלא התמחה כמשורר, מדען שלא התמחה כמדען" (מקורות בספר).
המאוזוליאום בו שוכן גופו של לנין היווה השראה רבה גם עבור כותב המחזות האירי, ג'ורג' ברנרד שאו. מבחינתו של שאו "לנין היה איש רוח טהור, זאת היא אריסטוקרטיות אמיתית... לפיכך קברו של נפוליאון הוא השני במעלה, לאחר קברו של לנין שהוא הראשון" (מקורות בספר).  

במאמר מוסגר אומר שמאפיינים וקשרי הזדהות דומים ניתן למצוא כיום בקרב אנשי שמאל כמו אורי אבנרי כלפי יאסר ערפאת, נורמן פינקלשטיין ופרופסור נועם חומסקי כלפי נאסרללה וארגון חמאס, עמוס עוז כלפי בַּרְגוּתִי ועוד רבים אחרים. על כך יורחב בפירוט רב בפרקים הבאים (ש.ש)

המאמינים העריצו את לנין לא למרות, אלא בגלל הטרור אותו גרם והביא לעולם. אין ספק שהדינמיקה הזאת מתארת היטב את ההזדהות השלילית של המאמין עד כדי ביטול עצמי, כפי שתוארה בפרק המדבר על "אבחון המאמין": המאמין מגשים את כמיהתו לכוח על ידי כך שהוא מקשר את עצמו ומתחבר לעריצים כוחניים המתנהלים באכזריות תוך הפעלת טרור. לנין, על מאפייניו האריסטוקרטיים סימל עבורם את גן העדן עלי אדמות אשר מהווה את גורם ההשראה העיקרי עבור המאמין השואף ליצור גן עדן עלי אדמות, ולא משנה מהו המחיר הנגבה.

יוזף סטאלין זיכך ושִכְלל את אמנות הרג ההמונים וקיפד את חייהם של עשרות מיליוני קורבנות. עבור הישגו זה נהרו המאמינים אל ברית המועצות כדי להביע את הערצתם ומחוותם לאלוהים החילוני שלהם שבצע רצח עם.

מספר מרכיבים עיצבו את הגישה של מערכת האמונות של השמאל הפרוגרסיבי, כלפי ברית המועצות, במהלך תקופה זאת. הטרור הסטליניסטי חפף את תקופת המשבר הכלכלי במערב. המאמינים התייחסו לשפל הגדול כאישור וחיזוק לכישלונו של הקפיטליזם והשתמשו בכך כבתמריץ נוסף על מנת לדחות את החברה שלהם ולשאת עיניים מעריצות אל ברית המועצות. איום הפאשיזם שיחק אף הוא תפקיד. בראותם את היטלר כרוע המוחלט, רק מכיוון שסטאלין אמר כך, רבים מהמאמינים זעמו על כך שהמערב איננו פועל כנגד העריץ הנאצי, כפי שסטאלין העיד על עצמו שהוא פועל.

כמובן, כפי שראינו, התנגדות ממשית להיטלר היתה הדבר האחרון אשר הטריד את תודעתם של השמאלנים. הזעם שלהם שימש רק כתירוץ לעמוד לצדה של ברית המועצות. ברית אי-הלוחמה הנאצית-סובייטית שנחתמה באוגוסט 1939, חשפה את העמדת הפנים המגוחכת  הזאת.  בין לילה, פשוטו כמשמעו, הפך היטלר להיות מהאיש הרע בעיניהם של מאמינים רבים, לאיש הטוב, רק מכיוון שסטאלין אמר כעת שהפיהרר הוא מישהו עמו ניתן לנהל משא ומתן ובו אפשר לבטוח. ובעוד שמספר של מאמינים נטשו את המטרה כתוצאה מברית זו, רבים אחרים התמידו ונותרו נאמנים לסטאלין והמשיכו להיות אדישים לחלוטין להיטלר, כפי שפעלו מלכתחילה, למרות שהם העמידו פנים כאילו ההתנגדות לפשיזם  היא מאבני היסוד של אמונתם ומטרתם.

בינתיים, מספר הצליינים הפוליטיים שעלו לרגל לברית המועצות הרקיע שחקים במהלך שנות ה-30, בדיוק באותה תקופה בה הגיע הטרור לשיאו. כפי שאמר זאת פול הולנדר: "ברית המועצות זכתה ליוקרה הגדולה ביותר בקרב אנשי רוח מערביים בתקופת שיא הדיכוי האכזרי, תקופה בה החסר הכלכלי היה החמור ביותר וברית המועצות היתה נתונה כל כולה לעריצותו האישית של סטאלין. כל זה התרחש בשנות ה-30".

השמאלנים ינסו לאחר מכן להמציא תירוצים שונים ורבים לתופעה בלתי נסלחת זאת. התירוץ הנפוץ ביותר היה שהמאמינים "לא ידעו" את היקפן המלא של האימה והזוועה שנגרמו על ידי המשטר בתקופה בה העניקו לו את הערצתם. אך המציאות היא שהעדויות וההוכחות לפשעי ההמונים היו כל העת זמינות להם, אם הם היו באמת מבקשים לדעת את האמת. יותר מכך, אפילו לאחר "גילוי" אופיו המזוויע של  משטר מסוים, המאמינים תמיד המשיכו הלאה להערצה של משטר אימים אחר המבצע פשעים המוניים ורצח עם.
כפי שכותב דיוויד קאוט ((Caute הצליינים הפוליטיים "קדמו בכל לבם ובחום רב את העינויים והזוועות שנגרמו לאיכרים הרוסים במהלך החלת תהליך השיתופיות...המרכיבים הפרימיטיביים של רוסייה ומאוחר יותר של סין, הציתו והקסימו את דמיונם של אנשי רוח אלה". (מקורות בספר).

היו כמובן תקופות, כמו בתקופה הסטאליניסטית המוקדמת, בהן גודל האימה והזוועות לא היה ידוע עדיין במלוא היקפו. יחד עם זאת, עדויות רבות שפורסמו כבר בתקופה ההיא, היו זמינות לכל דורש, יחד עם עדויות נוספות (מקורות בספר). יותר מכך, החשאיות עצמה, במיוחד ההגבלה המוחלטת על חופש העיתונות, סיפקה רמזים לגבי האימה והזוועות שהתרחשו בעת ההיא.

למרות זאת, השמאלנים נהרו בהמוניהם לכינוסיהם ושרו בלב חפץ שירי הלל לשלטונו של סטאלין. בנוסף לוליסון, שאו ולאמונט שהוזכרו לעיל, כמה  מהדמויות המפורסמות ביותר, היו בין היתר וולטר דוראנטי (עיתונאי בריטי), יופטון סינקלר (Upton Sinclair, סופר אמריקאי ומועמד למשרת מושל קליפורניה), אנה לואיס סטרונג (עיתונאית אמריקאית ופעילת שמאל ידועה), ג'והנס באצר (Johannes  Becher, פוליטיקאי, סופר ומשורר גרמני) אנדרי מאורויס (andre Maurois, סופר צרפתי), תיאודור  דרייסר (theodore dreiser, סופר ועיתונאי אמריקאי), וה. ג'. וולס (סופר בריטי, התפרסם בכתיבת ספרי מדע בדיוני), זאת רשימה קצרה בלבד.
בחינה מהירה של שלושה אנשים מתוך הרשימה הקצרה הזאת – דוראנטי, שאו וסטרונג – תעזור לנו לגבש ולהבליט את המאפיינים הפסיכולוגיים של מאמיני השמאל, בהקשר זה.

וולטר דוראנטי היה התגלמותו המזוככת ביותר של הצליין הפוליטי של המאה ה-20. מי שהיה איש הניו-יורק טיימס במוסקבה במהלך שנות ה-20 ושנות ה-30 המוקדמות, תיבל בשקרים באופן מכוון, ידיעות על הרעב ששרר באוקרינה (מקורות בספר).
בעוד סטאלין מרעיב למוות מיליוני אוקראינים, שיבח דוראנטי בכתבותיו את העריץ הסובייטי ודיווח כי האסמים הסובייטים מלאים עד גדותיהם. כאשר ביקר באוקרינה בשיא הטבח שנערך שם בשנת 1933, הוא דיווח שהאוקראינים נראים "בריאים יותר ועליזים יותר" ממה שציפה וששווקי הכפרים גדושים ושופעים "בביצים, פירות, עופות, ירקות, חלב וחמאה". "אפילו ילד" הוא כתב "יכול לראות שזה איננו רעב, אלא שפע" (מקורות בספר).   
דוראנטי כבר זכה בפרס פוליצר בשל דיווחיו על תכנית החומש של סטאלין ושקריו היו כה מרחיקי לכת בהשפעתם, עד כי מאלקולם מוגרידג' (Malcolm Muggeridge), אשר ביקר בברית המועצות ככתב של המנצ'סטר גארדיאן הצליח לבקר באוקרינה ולכתוב בדיווחיו על השואה המתרחשת שם, אנשים לא האמינו לו.  דיווחיו של מוגרידג' אשר כללו תיאורים של איכרים הכורעים בשלג ומתחננים לקרומי לחם, נתקלו בגיחוך ובחוסר אמון. שמו המקצועי נפגע בצורה כה קשה, עד כי פוטר מן העיתון מנצ'סטר גארדיאן.
דורנטי ניצח על קולות המקהלה אשר הכפישה את שמו של מוגרידג', בעודו מודה בשיחות פרטיות שדיווחיו של מוגרידג' אמת הם. דורנטי סיפור למכרו אשר עבד במשרד החוץ, לדוגמא, שהוא מודע לכך שלפחות 10 מיליון בני אדם נהרגו. באותה דרך התנהל דוראנטי ביחס למשפטי הראווה, כשהוא מציג כתוכי את הקו הרשמי של המשטר הסובייטי בעודו עושה דמוניזציה לקורבנות (מקורות בספר).

דורנטי תואם להפליא את הפרופיל של המאמין, לא רק במונחים של שירותו העיוור את משטר העריצות, אלא  גם במונחים של הגורמים אשר הובילו אותו מלכתחילה למסעו הפוליטי. הוא חש מנודה ודחוי בחברה בה גדל – מכור לסמים בעל רגל תותבת אשר נטל חלק פעיל באורגיות מיניות הלקוחות מכת השטן (מקורות בספר). מתוך תחושת הניכור שלו, הוא חלם למצוא בית  בחברה יריבה המנוגדת לחברה בה חש דחוי ומנודה. הוא מצא חברה כזאת בברית המועצות של סטאלין, חברה בה הוא יכול למצוא את עצמו.

סיפורו הטראגי של דורנטי הנו דוגמה אחת בלבד מיני רבות, על הנזק העצום שנגרם בשל הערצת המשאל את המשטרים הטוטליטריים...בשנות ה-30  דורנטי היה נוכח בחדר הסגלגל בבית הלבן, כאשר הנשיא פרנקלין רוזבלט הכריז על הכרה דיפלומטית בברית המועצות. הכרתה של ארצות הברית בברית המועצות הוכחה כבעלת השפעות הרסניות. היא נתנה לגיטימציה למשטר הסטליניסטי, אפשרה ולא עמדה בדרכו של המשטר ליצור את הארכיפלג גולג ויצרה את התשתית למלחמה הקרה. יחד עם זאת, סביר להניח שהנשיא לא היה מאפשר להכרה כזאת להתקיים, אם העם האמריקאי היה מדווח דיווח אמיתי על נוראות ואימת  השלטון הסטליניסטי ויודע את האמת לאשורה (מקורות בספר).

ג'ורג' ברנרד שאו דמה לדורנטי בהערצתו את השלטון הסובייטי. כמו דורנטי, הוא העריץ את יוזף סטלין וקנה את הפנטזיה על שפע ועושר, כאשר המציאות ששררה היתה מציאות מוחלטת של רעב וטרור. שאו היה הצליין הפוליטי הפתטי ביותר בכל הזמנים. הוא נסע לברית המועצות לפגוש את העריץ הסובייטי בשנת 1931. בעודם ממתינים לכסיל התורן והמועיל, יצרו הסובייטים את כל התרמיות המפתות להן השתוקק המחזאי. זאת היתה אהבה אפילו לפני המבט הראשון. במסעו ברכבת אל ברית המועצות, שאו:

טייל על הרציף ואז החליט להציץ אל המסעדה. כאן המדריך שלו הציג אותו באופן רשמי בפני שתי מלצריות אשר השתוקקו לפגוש את ברנרד שאו הדגול. במין צירוף מקרים מופלא, הן גם הכירו על בורים את כתביו. ג'ורג' ברנרד שאו היה נרגש בשל עדות מספקת זאת, מבחינתו, לגבי רוחב ידיעתן הספרותית של מלצריות ברוסיה, דבר אשר לא עצר אותו מלבטא את דעתו על המלצריות האנגליות שהיו נחותות לאין ערוך בספרות, לעומת אחיותיהן, המלצריות הרוסיות קוראות הספרים (מקורות בספר).  

כשהוא מתענג על החנופה הרבה, החליט שאו שהוא עומד מבלי שהיה כל ספק בלבו, לבקר בגן העדן. לפני שהרכבת חצתה את הגבול הסובייטי, הוא השליך את המזון שנותר דרך החלון החוצה, על מנת לתת ביטוי לשכנועו העמוק שהחסר העצום של מזון בברית המועצות, איננו אלא רק תעמולה קפיטליסטית. עם הגיעו לאוטופיה, עמד שאו כה נפעם ונרגש כדי כי כל מה שחזו בו עיניו, הותיר בו רושם עמוק, במיוחד בתי הכלא הסובייטים. בתי הכלא הוכנו במיוחד עבורו בסגנון של כפרי פוטמקין. הביקור בבתי הכלא הוביל אותו למסקנה שמערכת הכליאה הסובייטית היתה נעלה אלפי מונים ממערכת הכליאה של בריטניה. לדעתו, בתי הכלא בברית המועצות היו כל כך נפלאים, עד כי סרבו האסירים לעזוב את בתי הכלא כשהגיע מועד שחרורם. שאו סיפר בצהלה:

כשהגענו אל סדנאות העבודה בהם עבדו הוותיקים, גילינו שההבדל המכריע שבין בתי הסוהר הבריטיים לבין אלה הרוסים, הוא שהעבריינים הבריטים נכנסים לבתי הכלא כבני אדם רגילים ויוצאים מהם "פושעים" ואילו ברוסיה, הם נכנסים כעבריינים ויוצאים מבתי הכלא כאנשים רגילים וקשה מאוד לשכנע אותם לעזוב את בתי הכלא. ככל שאני יכולתי להבחין, הם יכולים להישאר בבתי הכלא ככל שירצו (מקורות בספר).

הפעילה הרדיקלית האמריקאית אנה לואיס סטרונג מצאה אף היא את בתי הסוהר כאחד מהמרכיבים שעוררו בה את ההשראה הרבה ביותר, בחווייתה את ברית המועצות. היא למעשה אף עלתה על שאו בראייתה האוהדת את בתי הסוהר: בעוד המחזאי האירי גרס שהאסירים אינם רוצים כלל לעזוב, סטרונג האמינה שהאזרחים "פונים כיום לשלטונות כדי להיכנס לבתי הסוהר" (מקורות במאמר).  במהלך ביקורה הראשון בברית המועצות, בשנת 1921, מחנות העבודה בכפייה רגשו אותה במיוחד. "מחנות העבודה זכו במוניטין רב בכל רחבי ברית המועצות", היא אמרה "כמקומות אליהם נהרו עשרות אלפי אנשים" (מקורות בספר).

סטרונג בלתה את מרבית שנותיה בברית המועצות ובסין הקומוניסטית והקדישה את כל חייה לארצות אלה במהלך מה שדיוויד קאוט כינה "השלבים המענישים ביותר בבניית הסוציאליזם" (מקורות בספר). לא משנה מה היה היקף רצח העם באותה תקופה, אמונתה ומסירותה לאמונתה הפוליטית, לא זעו אף לא כמלוא הנימה. ככל שהיא ידעה יותר על הטיהורים, הרעב ורצח ההמונים, כך היה משכר יותר סיפור האהבה הסובייטי שלה. כאשר המשטר הסטליניסטי החל לעצור ולהרוג את חבריה ועמיתיה לעבודה, תשוקתה כלפי השלטון רק גברה.

כמו דורנטי, סטרונג הודתה בשיחות פרטיות באותה תקופה, שהיא ידעה שקורבנות משפטי הטיהור של הסובייטים (ומאוחר יותר גם במזרח אירופה) חפים מפשע, אך בפומבי היא שתקה ולא אמרה על כך דבר. לאחר הכינוס המפלגתי בתקופתו של ניקיטה חרוצ'וב, בשנת 1956, בו חשפו וגינו מספר מנהיגים סובייטים את פשעיו של סטלין, שוב הודתה סטרונג בשיחות פרטיות שהיא תמיד ידעה עליהם. למרות זאת, היא המשיכה לשמור על שתיקה ציבורית, פרט להאשמות על קיצוניות אותן הפנתה כלפי השירות החשאי (מקורות בספר). היא מעולם לא הטילה ביקורת על סטלין עצמו.

כמו מאמינים רבים, המניע שהניעה את סטרונג הוא הזדהות שלילית.  מבחינתה, הפולחן הסובייטי היה תחליף לחלל אותו חוותה בחייה הפרטיים. היא אפילו דברה על כך בעצמה והתייחסה אל המפלגה הקומוניסטית כאל ה"בוס" שלה או כאל "בעלה". המפלגה הקומוניסטית האמריקאית היתה קטנה מידי עבורה: היא לא יכלה אפילו להתקרב למידת האלימות אותה בצעה ולה היתה מסוגלת המפלגה הסובייטית הקומוניסטית, כפי שהיא הסבירה:

ניתן להעריץ את המפלגה הרוסית על הישגיה העצומים: אבל את המפלגה האמריקאית – לא ולא! אם אני צריכה שיהיה לי בוס במהלך חיי, שיהיה זה בוס גדול. כמו שבטי היהודים העתיקים שאפו לכך שהיהוה שלהם יהיה אומניפוטנטי ובעל עוצמה אינסופית, כמו שאישה רוצה שיהיה לה בעל חשוב ורב עוצמה (מקורות בספר).

סטרונג היתה מוכנה ומזומנה להיבלע על ידי הבעל-האדון הגדול לו היא הקדישה את חייה. כאשר המשטר הסובייטי פנה כנגדה וכלא אותה בפברואר 1949, היא נאסרה למשך מספר ימים בכלא לוביאנקה הידוע לשמצה וכשהיא נחשדת כמרגלת אמריקאית, גורשה מברית המועצות (מקורות בספר). היא כתבה על המאסר שלה, אך האשימה כל אחד וכל דבר, פרט לסטלין עצמו. האנטי קומוניזם המערבי, היא התעקשה, יצר פרנויה בתודעתם של הפקידים הסובייטים. כאשר הודו הסובייטים בשנת 1955 שהם טעו בהאשמות ריגול כלפיה, היא שבה לשם במרוצה כדי לשוב ולהעריץ את האל החילוני שלה,  לו סגדה.

יחד עם זאת, הדברים כבר לא היו ממש אותו הדבר, בשלב השני של האודיסאה הסובייטית של סטרונג. סטלין כבר עבר מן העולם והטיהורים האכזריים הגיעו אל סופם, וסטרונג השתוקקה לעריצות חדשה לסגוד לה, דיקטטורה שתדמה לזו של סטלין בשנות ה-30, כאשר האימה ושפיכות הדם האכזרית הגיעו לשיאן. סטרונג המשיכה הלאה לבעל-אדון חדש, לאהבה חדשה: סין הקומוניסטית, היכן שגלגליה נוטפי הדם של המהפכה התרבותית החלו רק לסוב. עד ליום מותה, בשנת 1970, היא חיה בסין ושרה שירי הלל למאו בעת שהמשטר שלו חיסל 70 מיליון בני אדם.

משפטי הטיהור של סטלין ספקו למאמינים את התרוממות הרוח המיוחדת לה נזקקו כדי לשמֵר את סיפור האהבה רווי הדמים שלהם עם הסובייטים, בחיים. הפרוגרסיביים בכל מקום הזילו ריר... כמה מהצהלות הקולניות ביותר באו מכיוונם של הסופר האמריקאי והצלבן החברתי אופטון סינקלר (Upton Sincler), הסופר הצרפתי אנרי בארבוש (Henri Barbusse) והמחזאי הגרמני ברטולד ברכט (מקורות בספר).

ברכט התחרה בדורנטי על התואר "המאמין המובהק". ברכט שהיה סטליניסט "הארד קור", ביטל את פשעיו של סטלין וקידם את דמותו בכל הזדמנות, כולל את משפטי הטיהור אשר קורבנותיהם היו רבים מחבריו של ברכט עצמו. ברכט הצהיר:

 בבהירות מוחלטת הוכיחו משפטים אלה על קיומן של קונספירציות פעילות כנגד המשטר... המלשינים כנגד המשטר חברו לכל החלאות מבית ומחוץ, לפרזיטים, לפושעים המקצועיים. לכל המורדים (הקושרים כנגד המשטר) הלו היו אותם יעדים. אני מאמין באמונה שלמה שזאת היא האמת (מקורות בספר).

אדישותו של ברכט פשטה גם באהובתו לשעבר, קרולה נאהר (Carola Neher). כאשר היא נעצרה במוסקבה, אמר ברכט שאין ספק בלבו שנמצאו עדויות נגדה המצדיקות את המעצר (מקורות בספר).  קרולה לא נראתה יותר לאחר מכן וברכט מעולם לא חקר מהו מצבה.

ברכט מהווה דוגמא מובהקת למאמין התומך בשלטון המבצע רצח עם, לא למרות, אלא בגלל פשעיו. הוא גילה זאת בשנת 1935, בשיחותיו עם הפילוסוף האמריקאי סידני הוק, אשר נסבו בין היתר, על נושא משפטיהם של לב קאמנב (Lev Kamenev) שהיה פוליטיקאי סובייטי בולט ומתנגד לסטלין, וגיאורגי זינוביב (Grigory Zinoviev) . שניהם נשפטו במשפט ראווה הידוע בשם "משפט ה-16". כולם הואשמו בבגידה וטרור והוצאו להורג ביריות. כאשר הוק טען שהמפלגה הקומוניסטית רודפת ומוציאה להורג חברים לשעבר במפלגה חפים מפשע, ברכט השיב על כך "ובאשר להם, ככל שהם יותר חפים מפשע, כך הם ראויים יותר לעמוד מול כיתת יורים ושירו בהם" (מקורות בספר). כאשר הוק שאל את ברכט מדוע הוא חושב כך, סרב המחזאי הגרמני להסביר את עצמו. בשיחתו עם ברכט, נתקל הוק פנים אל פנים בניהיליזם המפלצתי שהיה טבוע בחזון של השמאל.

פרופסור הנרי פאצ'טר מאוניברסיטת סיטי, נזכר בשיחותיו עם ברכט, בהן הצדיק ברכט את המפלגה הקומוניסטית הסובייטית למרות פשעיה הנוראיים כנגד האנושות. הזדהותו של ברכט עם העריצות פנתה לכיוון אנוכי טיפוסי וצפוי. באחת מהערותיו לפאצ'ר אמר ברכט: "בעוד חמישים שנה, הקומוניסטים ישכחו את סטלין אבל אני רוצה להבטיח שהם עדיין יקראו את ברכט. לכן, אינני יכול להפריד את עצמי מהמפלגה" (מקורות בספר).

למרות שברכט התענג על תפקידו כאמן בעל חזון, הוא לא היה תומך של ביטוי חופשי. בשנים 1938-39 למשל, הוא תמך בהתלהבות רבה בהתקפתו של סטלין על ה"פורמליזם" באמנות באומרו:

הקמפיין היעיל מאוד כנגד הפורמליזם סייע להתפתחותן היעילה של צורות אמנות שונות, על ידי כך שהוא הוכיח שתוכן חברתי הנו גורם מכריע ומוחלט בהתפתחות מהסוג הזה. כל חידוש אשר איננו משרת ומפיק את משמעותו מהתוכן החברתי, יוותר בגדר חידוש שטחי, קל דעת ונטול משמעות.

במילים אחרות, ברכט לא היה מסוגל לקבל שום צורה של אמנות שאיננה משרתת ומשמשת כביטוי לתעמולה של האידאולוגיה הסובייטית. סטלין עצמו תקף את הפורמליסטים, מכיוון שאמנים – סופרים, ציירים, משוררים, מלחינים וכן הלאה – עשו כל מאמץ לשחרר את האמנות שלהם מכל השפעה ועבדות דידקטית פוליטית, בכך שבחרו לתת ביטוי לתכנים אבסטרקטים אקזיסטנציאליסטים. רבים מהאמנים הרוסיים הללו, תפסו את אמירתם האמנותית כמעשה של מרד כנגד העריצות הקומוניסטית. אך ברכט לא יכול היה לקבל אפילו לא כמיהה מרומזת ובוודאי שלא גלויה, לחופש אמנותי ולפיכך לחופש של הפרט. 

עבודתו האמנותית של ברכט עצמו הטיפה לערכים קומוניסטיים והציגה את התוכן החברתי הנכון. על פי תפיסתו, על כל האמנים האחרים היתה מוטלת המחויבות להציג באמנותם חזון דומה. המטרה של האמנות איננה לשרת את היופי או כל ערך אסטטי אחר; תפקידה הוא להרוס את הסדר הישן ובכך לאפשר את לידתה של האוטופיה הקומוניסטית. ברכט ואינטלקטואלים מערביים אחרים השתמשו בעמדה זו על מנת לתקוף ולרדוף אינטלקטואלים שחיו תחת שלטון הקומוניזם.
כפי שכתב קאוט (Caute):

הן הקומוניסטים המערביים והן הצליינים הפוליטיים העמיקו את ייאושה של האינטליגנציה הלא רשמית הסובייטית, במהלך שנות הרדיפה והטרור כלפי חבריה. בשעותיהם החשוכות ביותר הם שמעו כיצד אנשים כמותם מגנים אותם, כיצד זרים שחלקו עמם אותן אידאולוגיות, אך הם היו חסינים בפני מאסרים או מוות אך ורק מכיוון שהם היו בעלי לאומיות אחרת והתגוררו במדינות אחרות... הקורבן מצא את עצמו מבודד לחלוטין בשממה של אלימות שרירותית ופחדים ואימה מכל עבר (מקורות בספר).

סיפור האהבה של המאמין עם השלטון הסובייטי, כרוך מעצם טבעו ובהכרח, בהערצה כלפי העריץ השולט ביד רמה, מכיוון שסטלין היה ההתגלמות של המערכת הסובייטית.  השמאל נהנה מהסכמה כללית רחבה במהלך שנות ה-30 של המאה הקודמת, התקופה בה התקיים הטרור הסובייטי הנרחב ביותר, בהתייחס למעלותיו של סטלין. הם ראו בו אדם החותר לשוויון אנושי וכמי שרווחת בני עמו מצויה לנגד עיניו. וולטר דורנטי היה זה שהוביל, באופן טבעי, את הדרך. כאשר הובטח לו ראיון אישי עם סטלין, הוא תיאר את רוצח ההמונים כ"מדינאי הגדול החי כיום...איש שקט ובלתי פוגעני". ואילו השגריר האמריקאי, ג'וזף ה. דיוויס, כפי שראינו קודם לכן, תאר את סטלין כסוג עדין של פרנסיס הקדוש: "עיניו החומות חכמות להפליא ועדינות". ילד היה שמח לשבת על ברכיו וכלב היה וזחל אליו ומתכרבל לרגליו" (מקורות בספר).

הסוציולוג האמריקאי ג'רום דיוויס, היה עולה לרגל נוסף אשר העריץ את הדיקטטור הסובייטי. הוא ביקר מספר פעמים בברית המועצות וראיין את סטלין במספר הזדמנויות. הוא לא הפסיק לשבח ולהלל את העריץ ואת משטרו בספרו "מעבר לכוח הסובייטי".  הוא עמד על דעתו שסטלין לא היה דיקטטור, הוא הצדיק את משפטי הראווה שהתנהלו תחת שלטונו וגרס כי הפעלת כוח בדרך לשיתופיות, היתה הכרחית. הוא דבר בהתלהבות רבה על כמיהתו ושאיפתו של סטלין ללכת בעקבות רצון בני עמו:

תהיה זאת טעות להתייחס למנהיג הסובייטי כאדם שתלטן המאמין בכפית דעותיו ורעיונותיו על האחרים. כל דבר אשר הוא עושה משקף במידה רבה את שאיפותיו ותקוותיו של הציבור הרחב. אוזנו היתה תמיד קשובה, והתייחס ברצינות רבה ובמסירות למה שבני עמו באמת חושבים. איכרים ופועלים קבלו עידוד רב לכתוב אליו את דעותיהם הכנות ...הוא גם הנהיג וגם הלך בעקבות דעת הציבור (מקורות בספר).