שרית שץ - שירים ועוד

ראיון עם שרית שץ בעיתון "לאישה", 2008

היא יזמה את קבוצת התמיכה הראשונה בארץ להורים לבנות עם הפרעות אכילה. היא פתחה את ההוספיס הראשון לחולים סופניים בקיבוצה שבעמק יזרעאל. 

והיום היא יוזמת את ספרית מצגות השירה שמאיימות לשטוף את הארץ.
מבחינת שרית שץ, גם הנכות שקפצה עליה בגיל 50 לא תצליח לעצור אותה. להיפך. "מאדם הישגי שרוצה לכבוש, הפכתי לרגועה, פתוחה וכנה יותר. פתאום עמדתי למות. בפעם הראשונה בחיי חשתי איום על הקיום שלי. זה היה זמן קצר לאחר גירושי, והיו לי המון תוכניות. אני אישה של יוזמה ועשייה, יש בי אנרגיות הזקוקות לנתיב ללכת בו. כאחות, הבנתי מיד שמשהו קרה למערכת העצבים, כי הרגליים שלי קרסו והכאב בגב היה בלתי נסבל. פחדתי שאשאר משותקת. הבנתי שהחיים ישתנו, רק שלא ידעתי עד כמה. הייתי בהלם מהנפילה, מהכאב, ובמיוחד מגורם ההפתעה. הרגשתי כמו אדם שעובר ברחוב ופתאום פוגעת בו מכונית".

זה קרה בשבת. באביב. ב-11 בבוקר. לפני קצת יותר משנתיים. באותו בוקר גורלי ניסתה שרית שץ להזיז את הפסנתר המשפחתי, כחלק משיפוץ כללי שערכה בביתה החדש. זה הסתיים בחוליה מרוסקת בגב. "ברגע אחד", היא משחזרת, "הפכתי מאדם דינאמי, חופשי, שאוהב לרקוד, לרוץ, לבלות ולעבוד - לאדם מוגבל. 30 שנה עבדתי כאחות מוסמכת. העבודה הייתה מרכז חיי. ניהלתי שתי מרפאות - בתל עדשים ובבית לחם הגלילית. ולפתע, הכל נגמר.
"אבל התעשתתי מהר. התקשרתי לבתי והזמנתי אמבולנס. זה היה סוריאליסטי לגמרי - אישה שרועה על הרצפה, מסבירה בטלפון במונחים רפואיים מה קרה. מעולם לא חוויתי פגיעה גופנית כה קשה. אומרים שהכאב הכי קשה הוא כאב של לידה. אבל אחרי לידה מקבלים תינוק. בכאב העצום הזה לא הייתה כל תכלית. סתם. סתם. זה לא היה צריך לקרות".
שרית הובלה לבית החולים העמק בעפולה, שם קבעו הרופאים שתהיה מקובעת בסד ברזל. "הייתי המומה. לא ידעתי איך אחזיק מעמד. שישה שבועות נראו לי כנצח. לא תפקדתי כאמא, והייתי צריכה לעמוד מול הילדים ולשדר להם את החוסן שהם מכירים. היה עלי להסתגל בעיקר לחוסר האונים ולאובדן העצמאות. העולם שלי הצטמצם. פתאום הייתי תלויה באחרים. ואני לא מדברת על הסבל".
שץ עוד לא ידעה אז שתישאר מוגבלת, שתהליך ההחלמה יהיה איטי ושחייה הקודמים הגיעו למעשה לקיצם.

"כעסתי על עצמי בגלל הטימטום"

הִתְכּוֹפְפִי,
הַרְכִּינִי מֵצַח אֶל הָאֲדָמָה
הַיִּי כְּנִיעוּת גִּבְעוֹל בִּפְנֵי
הָרוּחַ ,
וְאִם תִּסָּדֵק שִׁדְרָתֵךְ
הַצְמִיחִי חֻלְיוֹת כְּמוֹ
לְטָאָה קְטוּעַת זָנָב.
(ללא שם / שרית שץ)

היא רזה. לובשת שמלות קלילות. מדדה בביתה הקטן בקיבוץ שריד. כל עולמה נמצא בחדר השינה - מחשב נייד שרכשו עבורה חברים בפורום כתיבה באינטרנט, מיטה זוגית עמוסה ספרים ודיסקים. עיניה הקטנות מחייכות. הצחוק מתגלגל. היא דעתנית, כובשת, חודרת היישר לתוך הלב. קשה להישאר אדיש כלפיה. היא מדברת בהתלהבות, במהירות, מנסה לתפוס את תשומת הלב של הרגע. כאילו אין מחר. כזאת היא שרית שץ, 51, גרושה + 3 (אליה, 21; רננה, 19; וניתאי, 15).
יש לה ידע נרחב בנפש האדם ובמכאוביו. וכאחות מוסמכת במשך 30 שנה, היא מכירה את הדרכים ללבו של הכאב, ללב השמחה. שץ מלאת שמחת חיים, רוצה לתפוס היום כל מה שאפשר. כי המחר בלתי ידוע, בועת אדים. היא אישה של כאן ועכשיו. והכאן ועכשיו שלה הוא נכות. בין התקף למשנהו, היא מכינה מצגות שירה ומטפחת את שוחרי השירה המנויים על הספרייה הוירטואלית הראשונה שהקימה באינטרנט. נכון להיום יש בספריה מעל 700 מנויים. היא מעדיפה לדבר על מיזם השירה ולדחוק עד כמה שניתן את הכאב הפרטי. "כן, יש לא מעט התקפים", היא מודה.
מה קורה בהתקפים האלה?
"כאבי תופת שאי אפשר לתאר. בגפיים, בבטן, בחזה, חולשה, סחרחורות ולחץ על כל עמוד השדרה. כאילו מישהו מבעיר אותי בלהבות. אפילו המורפיום לא עוזר. ולא כל הטכניקות של דמיון מודרך. הגוף עושה מה שהוא רוצה".

"היה לי שבר בחוליה בגב", היא שבה לאחור, "ולא ידעתי איך אצליח לשרוד במיטה שישה שבועות בלי לזוז. דיברתי בטלפון עם חברים, שמעתי מוסיקה. זהו. גם הניתוח לא עזר. היום יש לי שתי חוליות שבורות.
"בגלל בעיות בירוקרטיות במשרד הבריאות שישה השבועות נמשכו לשבעה חודשים, שפגעו בשיקום שלי לאחר הניתוח. הפכתי לאדם מוגבל. עברתי ניתוח קיבוע החוליה באמצעות בלון. בניתוח משקמים את גובה החוליה, ובגלל שעברו כמה חודשים אי אפשר היה לשקם. חודשים הייתי מקובעת בסד".
ואיך עברו עליך הימים?
"כתבתי הרבה שירה, קראתי, הקשבתי למוסיקה. שוחחתי המון עם אנשים בטלפון. לזמן לא הייתה כל משמעות, הימים חלפו מהר. המחשב היה הפתח שלי לעולם.
"הייתי רואה את שקיעת השמש ויודעת שהגיע הערב. הרשיתי לעצמי, אולי לראשונה בחיי, להיות כמו ילד קטן השקוע בעולם שלו, שמשחק בחוץ שעות על גבי שעות ולא אכפת לו מה קורה. לא ריחמתי על עצמי. כעסתי על עצמי בגלל הטמטום - מי מנסה להרים פסנתר לבד? אבל הסתגלתי למציאות החדשה. השיעור הכי גדול שלי היה שלמדתי לחוות חוסר אונים מבלי להתפרק ולבקש עזרה".
היו חברים שעזבו אותך?
"כן. אחרי אירוע כל כך טראומטי, אתה מצפה שבקיבוץ בו אתה חי ותורם מעצמך, יכולותיך וכישוריך, אנשים יבואו לבקר, יתעלו על עצמם. אף אחד לא בא. כל החברים שלי הם מבחוץ. בגלל הגירושין נוצר נתק ביני לבין הקיבוץ. חברים שהייתי בשבילם 17 שנה לא הגיעו ולא התקשרו, ואני לא מדברת על המצוקה הכלכלית שנקלעתי אליה בגלל שהפסקתי לעבוד".
מאוכזבת?
"היום כבר לא. היתה תקופה של כעס. תחושה של עוול. אבל כל העולם שלי השתנה מאז הפציעה. מאדם הישגי שרוצה לכבוש יעדים, הפכתי לאדם רגוע, פתוח וכן הרבה יותר, שנותן לעצמו להביע חולשה, מצוקה וכאב. אירוע כזה משנה את האדם. מעולם לא הרשיתי לעצמי להיות חלשה בגלל סיפור חיי".

"לא בכל מחיר"

הָאָחוֹת תֶּרֶזָה כְּבָר עֲיֵפָה
מִלְּהָרִיץ מַגְּשֵׁי נִירוֹסְטָה
וְלִדְחֹף עֶגְלוֹת הַחְיָאָה
בְּמַעֲבָרִים צָרִים,
צָרִיךְ לְשַׁמֵּן גַּלְגַּלִּים
וְאוּלַי גַּם אֶת פִּרְקֵי הַיָּדַיִם
הִיא חוֹשֶׁבֶת, וְעֵינֶיהָ הַלֵּאוֹת
לוֹכְדוֹת אֶת סְבַךְ הַחוּטִים
שֶׁנִּלְכַּד בָּם עִם הַשָּׁנִים.
("האחות תרזה" / שרית שץ)

שרית שץ נולדה בירושלים לאם בת 17 ואב בן 30 , פליט שואה. עם לידת אחיה הצעיר אבי, עקרה המשפחה למעברת דורה בנתניה. המשפחה חייתה בתנאי עוני ומצוקה. כשהיתה בת שלוש וחצי, נעלם אביה, אליהו מחייה בשל מחלת נפש בה לקה. הוא היה מאושפז עד יום מותו, כשהיתה בת 21. אמה, אסתר, אחות מעשית שעבדה כמיילדת בבית החולים ברזילי באשקלון, התקשתה לפרנס את ילדיה הקטנים, ושרית ואחיה גדלו במוסד של ויצ"ו ובקיבוץ עין צורים כילדי חוץ. שץ נותרה בקיבוץ עד גיל 18, אחיה עזב כבר בגיל 14 לפנימיה הצבאית לקציני ים בעכו.
היא עברה לאשקלון, למדה בבית הספר לאחיות, התגייסה כעתודאית ושירתה שלוש שנים בבית החולים רמב"ם בדרגת סגן, עד לנישואיה הראשונים בשנת 76. שבע שנים היתה נשואה ללא ילדים. "אלה היו נישואים מיותרים. אבל לא רציתי לגרום לאמי עוגמת נפש. הכי חשוב היה לי להקים משפחה, כי המשפחה שלי היתה הרוסה. בעלי הראשון מאד אהב אותי, אך לא הרגשתי שאני שייכת לזוגיות הזאת. זה נכון גם לנישואים השניים, אבל בהם לפחות הוקמה משפחה והייתי מאד שייכת.
"הנישואים היו טובים מאד כל עוד הם נמשכו, אך הם מיצו את עצמם. הייתה בינינו הורות שיתופית מאד חזקה, וחברות, הערכה וכבוד הדדי. אבל הילדים גדלו, וכבר לא מצאתי את עצמי שם. הפרידה שלנו כאבה שבעתיים, כי שחררנו אחד את השני מתוך אהבה. כיום יש בינינו קשר טוב מאוד בו אנחנו משמרים התכנסות משפחתית פעם בשבוע לארוחות בימי שישי ואירועים משפחתיים הקשורים בילדים, כי מהורות לא מתגרשים.
"בכלל, אני לא מאמינה באהבה רומנטית לאורך זמן, אין חיה כזאת. ואני יצור רומנטי. אני שואלת את עצמי היום עד כמה באמת אנחנו בנויים לחיות עם בן זוג אחד במשך 40 שנה. אני מאמינה בחברות והתחלקות, צמיחה משותפת ומרחב אישי מספק. אהבה? לא יודעת להגדיר את המושג. יודעת להגדיר רצון שלי להיות עם מישהו, להתגעגע אליו כשהוא לא לידי. המשמעות של זוגיות בעיני היא חברות עמוקה שיש בה משיכה מינית.
"אני מאמינה שאנחנו יוצרים לעתים קרובות, זוגיות כדי לתקן את פצעי העבר. למשל, כמי שגדלה ללא דמות אב, הייתי צריכה ליצור את דמות הגבר בתוכי. הרבה פעמים נשים כאלה הופכות להיות גבריות בהרבה מובנים. הייעוד של הנישואין שלנו היה להקים משפחה. אחרי שעברנו את תקופת הפרידה הקשה, התחברנו כהורים. הלוואי שכל המשפחות יהיו כמונו. זהו מודל מצוין של הורות".
יהיו שיאמרו שניצלת אותו.
"לא ניצלתי, זו היתה הבחירה שלו. הוא ידע שאני לא אוהבת אותו כפי שהיה רוצה, הוא החליט להתחתן בתקווה שאוהב אותו במהלך הזמן את אותה "אהבה רומנטית". בדיוק כפי שהבחירה שלי היתה להיכנס לנישואין ללא אהבה. אם הייתי צריכה לחזור במנהרת הזמן, הייתי עושה את זה שוב. כי יש לילדים שלי אבא הכי נפלא בעולם אותו אני עדיין אוהבת וכנראה אוהבת עד סוף חיי. בכל זאת, האיש הזה העניק לי מה שאף אדם לא העניק לי והם ילדיי.
"הוא ההורה הפרקטי, המעשי, אני ההורה הרוחני הרגשי, מורה הדרך. אם הבת נפרדת מהחבר, היא מתכנסת אצלי, אנחנו מדברות. מאז שנישאנו וגם לאחר הגירושין יודעים הילדים מה לצפות מכל אחד מאיתנו.
"הפרידה היתה סוג של קריעה. זו היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיי. אבל מה שעזר לי להחליט זו המחשבה שאני צריכה להפסיק שרשרת בין-דורית של קורבן. באתי ממשפחה שהקורבן בה היה מוטיב עיקרי - אימא קורבן של החיים, אבא של השואה וסבתא של בעלה. להישאר בזוגיות בה אינני רוצה, היא סוג של קורבן, למען בן הזוג, למען הילדים, אך הורות ואהבה אינם קורבן והקרבה.
"אני מאד שלמה עם ההחלטה ומקבלת עלי את מחיר הלבדיות. אני בהחלט רוצה זוגיות, אך לא בכל תנאי. יתכן שאשאר לבד עד סוף חיי, אך אני לוקחת זאת בחשבון. לכל החלטה יש השלכות, חלקן חיוביות וחלקן שליליות. אין לי בעיה להכיל את עצמי, למרות שיש רגעים לא פשוטים. גם במצבי הנוכחי אני די מחוזרת, ולמרות מצבי אין לי כל הגבלה גופנית ביצירת אינטימיות. 
"המסר הכי חשוב שלי הוא שאנחנו אחראים לעיצוב החיים שלנו. יכולתי להיות אדם נכה ומסכן אומלל ומבקש רחמים, אבל זו לא אני. יכולתי לבחור להיות קורבן, אבל הבחירה שלי היא להיות לוחם. תמיד הייתי לוחמת. באמצעות מיזם השירה שחוצה היום גבולות עד לארצות הברית, ברזיל, קנדה, צרפת, מקסיקו, ארגנטינה, ניו זילנד הבאתי אל ביתי את כל העולם".

השגרה של שרית שץ מאז הפציעה לפני שנתיים וחצי היתה רוב הזמן במצב מאוזן. אלא שהיא, כבר שמתם לב, לא מאלה שמרחמים על עצמם, יודעת להוציא את הטוב מכל רע. גם אם הוא רע מאד.
"הרגשתי", היא ממשיכה, "שאני צריכה למצוא כיוון אחר לחיי ולצקת בהם תכנים שונים למרות היותי מוגבלת מבחינה פיזית. אני מאמינה באמונה שלמה שיש משמעות לקיום ולחיים שלנו, הן כלפי עצמנו והן כלפי הזולת, בכל מצב ובכל תנאי". מעולם לא ציפיתי ובוודאי שלא במצבי היום, שיבוא כוח או גורם חיצוני ויעשה את חיי משמעותיים עבורי. תפיסה זו איננה דרכי.
"הצורך שלי הוא ללכת תמיד בשביל שלא הלכו בו. הבתוליות הראשונית, זו ההיולית, קורצת לי. כאילו אני ממציאה את עצמי בכל פעם מחדש. תמיד זה כרוך בנתינה לאנשים. התחלקות. שרינג".

ובהחלט יש לה במה להתגאות. משום שלפחות בשתי התפתחויות משמעותיות בתחום הטיפולי, נטלה שרית חלק משמעותי. על הקמת מודל בטיפול ומניעה בהפרעות אכילה בקהילה, אף זכתה בפרס ליצירתיות בסיעוד מטעם אוניברסיטת תל אביב. "בשנת 1996.
כשהתחלתי לעסוק בהפרעות אכילה, בודדים בלבד הכירו מקרוב את הישות הזו. עד שלא כתבתי מאמר אחרי העבודה בשטח עם הבנות, אנשים בכלל לא הבינו את הנושא. אבל קבוצות התמיכה בהורים, וגם בילדים, חוללו מהפך. אני אוהבת את החדשנות. ליצור יש מאין. לאתר צורך ולמלא אותו, למרות מה שאומרים, וגם אם יחשבו שנפלתי על הראש".

לְאֲנָשִים הַגָּרִים בְּמִטְבָּחוֹן צַר
וְחֵצִי חֶדֶר לְשֵינָה
אֵין מִי שֶׁיֹּאמַר חֲלוֹמוֹת נְעִימִים,
הֵם מְשׂוֹחֲחִים עִם עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת
הַמִּתְדַּפְּקִים עַל חַלּוֹן מְסוֹרָג
וּמַזְמִינִים אֶת אֱלוֹהִים אֶל מִיטָתַם
("יש אנשים" / שרית שץ)

את מודל ההוספיס יישמתי לראשונה בקיבוץ שריד בשנת 1988. כשהתחלתי לעסוק בטיפול באנשים עם מחלות סופניות בבית, מה שהיום הפך למודל ההוספיס, אף אחד לא חשב על זה. במהלך שנות עבודתי האמנתי שצריך לתת לאנשים להחליט האם להאריך את חייהם. ידעתי שצריך לתת לחולים לדבר, זה מה שהם צריכים - מישהו לדבר אתו ומישהו להחזיק לו את היד.
"וזה מה שעשיתי. החזקתי להם את היד ודיברתי אתם על המוות. על הפחד מהמוות. מניסיון, אף אחד מהאנשים שפגשתי לא פחד למות. הם פחדו יותר לחיות. אז למדתי שאין צורך להאריך את החיים באופן מלאכותי".
למה את מתכוונת במלים "פחדו לחיות"?
"פחדו מחוסר האונים. תמיד תהיתי על הקלות הבלתי נסבלת שאנו חיים ומתים. איך זה להחזיק למישהו את היד, שהיא יד חזקה, ואחיזה אמיצה הופכת פתאום לרפה. ליוויתי הרבה אנשים אל מותם. והרגעים הללו השפיעו על החשיבה שלי. תמיד הייתי רציונאלית. ופתאום התווסף צד מיסטי-רוחני: לאן הולכת הנשמה, האם יש חיים אחרי המוות. שאלות. הרבה שאלות.  כשאתה מלווה אנשים אל מותם, אתה רוצה לדעת על משמעות הקיום שלך. לחפש משמעות בחיים. למלא את החיים במשמעות. לחיות מתוך אהבה ושמחה. לחיות את הרגע. כי הכל יכול להשתנות ברגע אחד בו כ מה שהכרת נלקח ממך.
"כאדם שעזר לאנשים 30 שנה, סעד אותם וטיפל בהם, זה לא נעים להפוך לאדם שנזקק. אבל למדתי לבקש עזרה, זה הדבר הכי חשוב שקרה לי".

"אם אין יצירתיות אין משמעות"

אִישׁ אֶחָד הָיָה וְעָזַב
מִבְּלִי שֶׁהִצְלַחְתִּי אַף פַּעַם לְהַצְחִיק אוֹתוֹ,
הוּא נָתַן לִי אוֹתִי
וְהִשְׁאִיר אַחֲרָיו רֵיחַ שֶׁל
שְׂדֵה בָּטְנִים וּמַסֵּכָה מֵעִסַּת נְיַר עִתּוֹן,
פָּחַד מִנְּחָשִׁים
וְעֶצֶב סָגוּר בַּקֻּפְסָה שֶׁל סֻכָּרִיּוֹת.

אִישׁ אֶחָד מֵת כְּשֶׁהַגֶּשֶׁם יָרַד -
אֶת הַצְּחוֹק שֶׁהָיָה קָבוּר בּוֹ
הוּא הִשְׁאִיר לִי.

(בת צחוק/שרית שץ)

מה זה בעצם החוג לשוחרי שירה?
"זה התחיל כחוג קטן וצנוע. באמצעות מיזם ספרית המצגות, גדל היום החוג למעגל שירה החובק את כל הארץ. אני חייבת תודה לאיש שעזר לי במפגש הראשון, כי הוא לקח על עצמו את החלק הפרקטי-טכני. אחרי המפגש הראשון הוא פרש , והיה עלי להתמודד עם המשך הדרך לבד. למדתי את עצמי לבנות אתר ולבנות מצגות, בדרך של ניסוי וטעייה. זאת הייתה מאז ומתמיד דרכי ללמוד דברים, כי אני אוטודידקטית מובהקת.
"צללתי, כמו תמיד, לתוך המים העמוקים מבלי לדעת אם אוכל לשחות. הפעם ידעתי שאשחה ויהי מה, האתגר היה גדול, בדיוק כמו שאני אוהבת. פניתי לכל הפורומים לשירה, לפורומים אחרים ולאתרים חינמיים באינטרנט.
"למפגש הראשון הגיעו 25 איש, מרביתם קרובי משפחה. אנשים שאני מכירה הביאו אנשים שהם מכירים, ביניהם יוסי גמזו, שהרעיון מצא חן בעיניו והוא נרתם לעניין. התחלנו עם המשורר רוברט פרוסט. מאז היו תשעה מפגשים, תשעה ירחי לידה. לאט לאט התגבש חוג קבוע של אנשים. בפנטזיה שלי ראיתי את כל הארץ מוקפת במעגל בלתי נראה של חובבי שירה, כי הם לא נפגשים, ומה שמקשר ביניהם זו העובדה שהם שוחרי שירה, בישראל ובחו"ל".
שירה לא צריכה קישוטים. היא מדברת בעד עצמה, לא?
"למרבה הצער, מעטים רוכשים היום ספרי שירה. הקונספציה ביחס להפצת השירה, צריכה להשתנות. באמצעות מצגות השירה נראית השירה בעיני כמו באופרה. באופרה אתה שומע את המלל, את המוסיקה, ויש שואו על הבמה שכרוך בתנועה, צבעים ומשחק. אופרה יוצרת חוויה מאד חזקה. גיליתי שלמצגת בה מוצגת שירה, יש עוצמה דומה לזו שבאופרה. אמנם היא מול מסך, אבל בחוויה זה כמו לשים פואטיקה על במה. כדי לקרב את השירה צריך משהו חזק. והמצגת עושה את זה".
מה יוצא לך מזה?
"מה יוצא לאדם השותל שתיל רך ורואה אותו גדל לעץ עבות? הבריאה והיצירה יש מאין והאינטראקציה עם אנשים אחרים. המיזם נוגע באנשים ויוצר בהם חוויה רגשית חזקה. בכל המכתבים שאני מקבלת מציינים הכותבים את חווית ההרמוניה שנוצרת באמצעות המצגת, האינטגרציה בין חשיבה, רגש וחוויה. זה פשוט עובד".
איך את עושה את זה?
"אני פשוט מחוברת לשירה. יצירת מצגת, מבחינתי, זה כמו לכתוב שירה. זה כמו להלחין מוסיקה ולכתוב שיר. ככה אני מתייחסת לזה, כאל חוויה יצירתית.
מה המטרה?
"להפיץ את השירה לכמה שיותר אנשים. ויש אנשים יקרים שעזרו לי בכך. כמו אתי פולק, שהייתה עורכת ברדיו 40 שנה, חברה וירטואלית, עוסקת בנומרולוגיה, היא מצאה אותי זמן קצר אחרי הניתוח בשלב איסוף השברים, והיא עזרה לי להפיץ את המצגות. המצגת שעשתה את המהפך האמיתי היתה של נתן זך".
למה?
"כי יש לו הרבה גרופיס בארץ. זך מאד אהוב, והמצגת שלו טובה מאד. גם יהודה עמיחי הרחיב את המעגל. קיבלתי יותר ויותר מכתבים מאנשים שביקשו להיות מכותבים. הספריה גדלה לעשרות מצגות, 700 מנויים ובין 40-50 מיילים בכל בוקר עם בקשות למשלוח מצגות. זה פשוט מדהים.
"בחרתי משוררים על פי מה שאני אוהבת. אמילי דיקנסון, או ויסלבה שימבורסקה. לא רק שירה ישראלית. כי רציתי גם ללמד קצת את אבות השירה המודרנית, אחר כך את וולט ויטמן. לא רק להעביר חוויה, גם לרכוש ידע".
איך המשוררים נבחרים?
"אני צריכה להתחבר למשורר. כתיבתו צריכה לדבר אלי. גיליתי שאם אני לא מזדהה עם המשורר, המצגת לא יוצאת טוב".
ומה החלום שלך?
"שאנשים מכל הארץ ייצרו אתי קשר להנחות מפגשים כאלה. חשוב לי שהגישה לא תהיה דידקטית, אלא חווייתית. כי שירה יוצרת חוויה חזקה והיא איננה מצבור מילים שיש לנתח אותן".
בין המפורסמים שביקשו להיות מכותבים - אסא כשר ורעייתו, יוסי גמזו ואחרים.
מלבד המכתבים המתפעלים, יש גם מכתבים מרגיזים?
"אני מקבלת מכתבים ממורות לספרות שכותבות על שגיאות בניקוד, מכתבים בנוסח 'שגיאות בניקוד מרמזות על אי הבנת המשורר, הקפידו לא לפגוע בשלמות'".
מי קהל היעד?
"קהל היעד מאוד מגוון. מאנשים המורגלים בקריאת שירה עד אנשים שנחשפים אליה לראשונה. הרבה גברים דווקא כתבו לי שלא היו קרובים לשירה, אבל המצגות סיקרנו אותם וגרמו להם להתעניין בה. לבני נוער הקדשתי מצגת יפהפיה של טולקין, מחבר סדרת ספרי 'שר הטבעות', שכתב גם שירה. אז עשיתי מצגת לבני נוער על ספר הפנטזיה הגדול ביותר בכל הזמנים".