סיפור קצר מאת שרית שץ69134422282d60d7b66046f351bc24ee
31.3.2012

 

מנחם פקח את עיניו, ניער את ראשו ומישש את גופו בתנועות מכאניות. כך היה נוהג לעשות בכל בוקר מזה שנתיים. רצה לעגן עצמו במציאות מוחשית, לא זו המדומה שנתערבבה לו בחייו במפתיע, מבלי שהתכוון לכך.
קולות, צעקות ושקשוק מפתחות נשמעו מבחוץ. ריח חמוץ של , אך הוא כבר היה מורגל לאטום עצמו מפניהם.
עיניו שוטטו בתא הצר ונחו על מסך המחשב שהיה מונח על כוננית חומה. עם התבהרות מחשבותיו זכר אתמול כיצד התנדנדה מעט על רגליה מכובד המשא, בעת שנשען עליה. טביעות ידיים שמנוניות ניכרו בו. נתן בו מבט בוהה כעומד בפני שער גדול שיפתח בפניו.


זמן רב חיכה לרגע זה. אמש חש כחתן ביום חופתו, ראה כיצד קרבים אליו גדודים גדודים של אנשים חסרי פנים, לברכו לרגל יומו הגדול. חודשים ארוכים ייחל לרגע בו יתרחב עולמו ויצא אל מעבר לשני המטרים הרבועים שהגדירו את מרחב קיומו.
צמצום המרחב כפה עליו סדר חדש. כאן הספרים, לידם מקופלים בקפידה, בגדיו המועטים. שם האסלה. לידה הכיור ומעליו גוחן הברז בעל הברק המעומעם. את קצב טפטופו הכיר כמו את פעימות לבו. לעתים כשהייתה טיפה מתמהמהת להקיש בתחתית הכיור, היה חש ציפייה גדולה ומתח גובר בכל שרירי גופו. לא יכול היה לעמוד בציפייה. "תיפלי כבר" היה מלחש אל תוך החשכה וחושק את שיניו "תיפלי כבר".
היה מנהל עמה שיחה אל תוך החושך שצומצם אף הוא ונדחס לשני מטרים רבועים.
8bb74e8873bfac40864d19ae8d7c85f6
חש כי ראשו סחרחר עליו בשל ממדי המרחב האינסופי וחסר הגבולות העומד להיפרש בפניו. המחשבה על כך נתנה בו סימנים של שיכרון גבהים. התקשה להבחין בין תקרה לריצפה, בין ימינו לשמאלו, בין ראשו לרגליו.

עשרות מכתבי בקשה כתב. הם הושבו לו בליווי מענה לקוני הדוחה את בקשותיו החוזרות ונשנות. עד אותו יום בו הגיע "מלך חדש" אל בית הכלא.
הזמין עמו שיחה ובבושת החולשה וסלידת התחנונים, בקש ממנו לספק לו מחשב. מילותיו יצאו מפיו בדחיפות של אדם המבקש על נפשו. הרגיש כמי ששוטח בקשה בפני מי שיש בו הכוח לחרוץ את גורלו לחיים ולמוות.

מנהל בית הכלא הקשיב לו בהבעת פנים קפואה. מידי פעם השפיל מבט ועלעל בתיק המונח לפניו ושב וחזר להביט באסיר הכחוש שישב מולו ומולל את קצה חולצתו כילד חסר אונים.
"על מה אתה יושב, מנחם?" שאל אותו.
מנחם השהה את תשובתו, מתקשה להוציא את המילים מפיו.
"על מעילה", ענה בלחש וחש כיצד גופו מתכווץ בכיסא. רצה להקטין עצמו ולהתפוגג בחלל החדר. למרות הזמן שחלף, לא התרגל עדיין לכך שנשבה בחולשתו.
"כמה זמן עוד נשאר לך?"
"עוד שלוש שנים", ענה בטון מתנצל כמי שרוצה להעניש עצמו עוד ועוד.
"אני אשקול את בקשתך, מנחם" אמר לו.

ימים רבים המתין לתשובה שבוששה לבוא. מידי פעם היה שואל סוהר זה או אחר אם הוא יודע משהו על בקשתו ומה עלה בגורלה. אלה היו מביטים בו באדישות. "חכה עוד קצת, יהיה בסדר" היו אומרים לו ופותרים עצמם מעניינו.
לבסוף עמדה לזכותו התנהגותו הטובה ואולי אף צמצום עצמו כשהוא מקפיד לא להבליט את נוכחותו במרחב בית הכלא גדוש ריחות הזעה וטסטוסטרון.
היה עסוק בשלו, נשמע להוראות הסוהרים כשהוא ממעט עימם בדיבור, עמד בלוחות הזמנים, והתרחק ככל יכולתו משאר דיירי הכלא. מה להם ולו? המציאות שלהם איננה זו שלו. שלו התגלמה בציפייה והיום היא מתכנסת אל תוך הקופסה המונחת על כוננית העץ החומה.
מנחם קם ממיטתו, לקח גיליון ניר, וקיפל אותו בתשומת לב רבה. קיפול אחד ועוד אחד ועוד אחד, מקפיד להחליק היטב כל קפל ולהדקו היטב.
התכופף ודחף את הריבוע הנוקשה והלבן מתחת לאחת מרגליה של כוננית העץ החומה שכמוהו, ידעה ימים טובים יותר.

 

a9f73