מאת שרית שץ
מאמר זה נכתב בשנת 2013, בתקופה בה ערכתי חשבון נפש נוקב עם עצמי לגבי תפיסiתי ודעותיי הפוליטיות.
אקדים ואומר ששינוי דעות, איננו בשום צורה ואופן, שינוי בערכים. אי פגיעה בזולת היא ערך מוסרי בלתי משתנה. לעומת זאת, הסכמה או חוסר הסכמה עם דעותיו, הוא מרכיב משתנה, על רקע סיבות שונות, בעיקר על רקע מציאות דינמית ומשתנה ואין בה כדי לפגוע בו כאדם מבחינה מוסרית.
אמר פעם אלברט איינשטיין "חוקים לבדם אינם יכולים להבטיח את חופש הביטוי; על מנת שכל אדם יוכל להתבטא בחופשיות מבלי לחשוש שיותקף בשל דעותיו, חייבת לשרות על החברה כולה רוח הסובלנות".
למרות מילות החוכמה של איינשטיין, אחד הפרדוקסים הרווחים בחברה המערבית הדמוקרטית, הנו הפער שבין ההצהרה באמונה בחופש הביטוי, בחופש המצפון והדעה ובחופש ההתכנסות לבין התנהגות הנובעת מרמת הסובלנות והמוכנות להכיל ולקבל דעות שונות.
על פי מחקרים נמצא שבני אדם נוטים לגלות סובלנות רבה כלפי השונה והאחר במרבית תחומי החיים, אך נוטים להיות פחות סובלניים כאשר מדובר בהשקפות פוליטיות. אחד ההסברים לכך הוא שאמונות והשקפות פוליטיות טעונות רגשית ולפיכך קבלת דעה שונה, יש בה בבחינת איום על עולם הרגש ועל הדרך בה מארגן האדם את עצמו מול המציאות הפנימית והחיצונית כאחד.
קשת הרגשות השליליים המובעים בעת חילוקי דעות פוליטיים, היא רחבה ביותר ועלולה לכלול: זעם, כעס, ביטול, התנשאות, זלזול, תסכול, חוסר קשב, מוסר כפול, צביעות, שקר, חוסר כבוד, חוסר אמפטיה, חרדה, תוקפנות, ניכור, עד כדי ביטויים קשים של שנאה.
קיים בלבול רב לגבי משמעותה של המילה "סובלנות", לפיכך אתחיל בהגדרתה.
"סובלנות" על פי המילון Webster's New World Dictionary, Second College Edition, משמעותה "לאפשר או להתיר, להכיר ולכבד אמונותיהם של אחרים ולחיות על פיהן, גם אם אינך חולק אותן עמם. להסכים לשאת משהו או מישהו, גם אם אינך בהכרח אוהב אותו". הדבר נכון לגבי בני אדם, מצבים או רעיונות ודעות.
יכולתו של האדם לגלות סובלנות, תלויה בגורמים רבים: גנטיקה, אישיות, חינוך, תרבות, סביבה ונסיבות חיים. יחד עם זאת, חוסר סובלנות לדעות האחר בהקשר להשקפות פוליטיות, הנה תופעה רווחת הן בימין והן בשמאל. מחקרים רבים אשר נעשו בתחום זה, כולל מחקרים בתחום מדעי המוח (עד כדי 70% ניבוי על פי מבנה המוח ביחס לנטיות פוליטיות), מצאו הבדלים בין שתי הקבוצות [נושא לכתבה נפרדת], אך הממצאים אינם תמיד עקביים.
מאז נכנס האינטרנט אל חיינו, נפתח בפנינו מרחב אינסופי לדיון ושיח ציבורי בנושאים שונים באמצעות בלוגים ורשתות חברתיות. פוליטיקה, במיוחד במדינה כמו ישראל, הנה נושא נפוץ מאוד לדיונים, החלפת דעות ושיתוף. למרבה הצער, האנונימיות אותה מספק האינטרנט, מקצינה לעתים תופעות של חוסר סובלנות עד כדי השתלחות מילולית והתלהמות תוקפנית. תופעות שאם היו מתרחשות בחיים האמתיים שמחוץ לאינטרנט היו נתפסות כאלימוּת ותוקפנוּת המחייבות ענישה על פי חוק. אף צד במפה הפוליטית איננו חף מהתנהגויות מן הסוג הזה.
במשך קרוב ל-40 השתייכתי לשמאל הפוליטי. בשל סיבות שונות אותן לא אפרט כאן, החלטתי לערוך הערכה מחודשת בתפיסתי הפוליטית ולנטוש את האידאולוגיה של השמאל, כפי שאנו מכירים אותה. רק אציין שאחת מן הסיבות היא חווית אווירה בקרב השמאל של תוקפנות עד כדי חוסר רציונאליות, ביטול וחוסר סובלנות כלפי בני אדם המחזיקים בדעות שאינן עולות בקנה אחד עם תפיסות השמאל. דבר שיצר דיסוננס בין המוצהר לבין הנקוט, בין הנאמר לבין ההתנהגות, בין הערכים בהם אני מאמינה, לבין אופן ההתנהלות של המחנה אליו ראיתי עצמי שייכת.
למרות שאינני מגדירה את עצמי כיום מבחינה פוליטית ומה שמנחה אותי היא ההתבוננות במציאות ולמידתה, מטבע הדברים התחלתי להיחשף יותר להשקפת העולם הימנית ולאנשים מן הימין, המגיבים במרחב הווירטואלי.
לא מעטים מאתנו מכירים את הסטריאוטיפ שהבבונים מן הימין תוקפנים יותר ואלימים יותר, משתלחים יותר ומתלהמים יותר מאשר אנשים מן השמאל. סטריאוטיפ זה כלל איננו נכון. שכן, כפי שאמרתי בתחילה, אנשים לא סובלניים קיימים בכל מקום ללא כל קשר לדעותיהם הפוליטיות. לדוגמא: על פי סקר שנעשה על ידי מכון הסקרים המפורסם Pew, שבדק את רמת הסובלנות ברשתות החברתיות נמצא כי אנשים המגדירים את עצמם כבעלי דעות ליברליות (שמאל) נוטים לגלות חוסר סובלנות רבה יותר, מאשר אנשים המגדירים את עצמם כשמרנים (כמו: חסימת חברים, מחיקת חברים, הסתרת סטטוסים וכו').
יחד עם זאת, עלי לציין שנחשפתי לתגובות מן הימין שגרמו לשערותיי לסמור. נתקלתי לא אחת בתגובות שיש בהן שנאה, קללות, נאצות, הערות משפילות, הערות גזענות, שנאה לאחר ודה-הומניזציה של האחר. אני מאמינה שיותר משהתגובות הללו מעידות על תפיסת עולם כזו או אחרת, הן מעידות על האדם עצמו ועל עולמו הפנימי. אלה תכונות אנושיות, לא תכונות "פוליטיות".
מה הטעם בהבעת דעה כלשהי, אם אין בך כבוד אנושי כלפי האחר אשר איננו שונה ממך באופן מהותי? מה הטעם בהצגת משנתך הפוליטית שהיא אוסף של רעיונות בלבד, אם אין בך יכולת לשאת את האחר, גם אם הוא חושב אחרת ממך?
איזה רעיון, ויהיה חכם, נעלה, צודק ככל שיהיה, חשוב יותר מן הזולת העומד מולך? מה הטעם לדון בסוגיה כלשהי, אם אנחנו לא יודעים לדון? לא יודעים לשוחח באופן ענייני מבלי להפוך את הדברים לאישיים? מה הטעם בשיח אם אנחנו לא יודעים לתת תוקף למה שאנחנו מאמינים בו, באמצעות שכל ישר ולא באמצעות סערת רגשות הגולשת למחוזות אליהם לא היינו הולכים כלל, אם היינו עוצרים לרגע ונושמים עמוק.
רעיונות אינם אלא רעיונות, דפוסי מחשבה, תבניות קוגניטיביות ותו לא. הם אמצעי להעביר מסר, אך הם לעולם לא המסר עצמו.
חילוקי דעות הם תכונה אנושית טבעית. אם כולנו היינו חושבים אותו הדבר, עולמנו היה מקום דל ומשעמם. רק משטרים אפלים, היכן שמתקיימת אינדוקטרינציה, כולם חושבים אותו הדבר, לפחות למראית עין. עלינו ללמוד לחיות עם חילוקי הדעות. הן אלה שיוצרות מגוון אנושי. והיכן שיש חוסר הסכמה, ראוי לדבר על חוסר ההסכמה, נכון לדבר על חילוקי הדעות. הן הן עצם הדיון. אך ביטולו המוחלט של השיח, הוא דיקטטורה ופשיזם.
נסו לשכנע, נסו להביא טיעונים ענייניים, מוכחים, בעלי תוקף, הקשיבו – אולי תלמדו משהו חדש, אך הימנעו ככל שתוכלו מפגיעה וזילות.
אינני כותבת את הדברים כדי להטיף, לחנך או כדי להפנות אצבע מאשימה כלפי אף אחד. המטרה בכתיבת מאמר קצר זה, היא רק להעלות מודעות, לעורר מחשבה, להציב מראה בפני כולנו. גם בפני עצמי. גם אני חוטאת בתגובות של כעס על דברים אותם אני קוראת. אך אני מודעת לכך שהבעיה איננה אצל הכותב, אלא אצלי. זהו מחיר חופש הביטוי והדמוקרטיה בה אנו חיים, צורת חיים מורכבת, כמו החיים עצמם, שיש בה יתרונות רבים אך גם לא מעט חסרונות.
היו סובלניים כלפי עצמכם, כלפי הזולת החושב כמותכם ובעיקר כלפי הזולת שאיננו חושב כמותכם. המקום היחידי בו אל לכם להיות סובלניים הוא כאשר ישנה פגיעה באחר, זלזול באחר, הכפשת האחר, דה לגיטימציה של האחר. הסובלנות לבלתי נסבל או לבלתי סובלני, מבית מדרשו של הרברט מרקוזה, איננה סובלנית אלא בלתי מוסרית ומשרתת צרכים של כוח, שליטה והשתקת מתנגדים.
זאת היום משנתו של מה שהיה בעבר "שמאל".
ואסיים בדבריו של משורר אהוב עלי, רומי, מחולל הסופיזם:
לַנּוֹצְרִי, לַיְּהוּדִי, לַמֻּסְלְמִי, לשמאן, לָאֶבֶן, לָאֲדָמָה, לָהָר, לַנָּהָר, לְכָל אֶחָד מֵהֶם יֵשׁ דֶּרֶךְ מִשֶּׁלּוֹ לִהְיוֹת עִם הַמִּסְתּוֹרִי, לִהְיוֹת קַשּׁוּב לְמִסְתּוֹרִי, דֶּרֶךְ יִחוּדִית אוֹתָהּ אַל לָנוּ לִשְׁפֹּט.
