מאת: שרית שץ
אסכולת פרנקפורט, המכונה באופן מתאים יותר כ"התיאוריה הביקורתית", היא תנועה פילוסופית וסוציולוגית שהתפשטה בקרב אוניברסיטאות רבות ברחבי העולם המערבי.
ראשיתה במכון למחקר חברתי (Institut für Sozialforschung) מכון ששכן בצמוד לאוניברסיטת גתה בפרנקפורט, גרמניה. המכון נוסד בשנת 1923 הודות לתרומתו של פליקס וייל, בנו של יבואן עשיר שיבא דגנים מארגנטינה לכל אירופה. הבן החליט להשתמש בכספי אביו למטרה ספיציפית והיא פיתוח מכון שיוקדש למחקר חברתי ברוח המרקסיזם, בגרמניה. לאחר 1933 כפו הנאצים את סגירתו, והמכון הועבר לארצות הברית שם מצא בית באוניברסיטת קולומביה בעיר ניו יורק.
ההשפעה האקדמית של השיטה הביקורתית מרחיקת לכת. חלק מהנושאים המרכזיים והעיסוק הפילוסופי של האסכולה כוללים ביקורת על העידן המודרני והחברה הקפיטליסטית, הגדרת האמנציפציה או השחרור החברתי וכן איתור הפתולוגיות ו"הקלקולים" של החברה והתמקדות בהם.
התיאוריה הביקורתית מספקת פרשנות ספציפית לפילוסופיה המרקסיסטית ביחס לכמה מתפישותיה הכלכליות והפוליטיות המרכזיות כמו מסחר, אימות מחדש, פטישיזם חברתי, כלומר: ייחוס משמעות ערכית-מאגית לחפץ שהיא מעבר למהותו הפרקטית-שימושית (כמו "מותג=מעמד חברתי", "חשבון בנק=כוח") וביקורת על תרבות המונים.
על פני השטח, הרעיונות של אסכולת פרנקפורט ושל ממשיכיה עד עצם היום הזה, נשמעים מפתים מאוד וערבים לאוזנו של האדם התופס עצמו כמוסרי. הם עוסקים בחוליי העידן המודרני, בקולוניאליזם - מושג שהתרחב עד לבלי הכר, במתחים שבין הגזעים, במעמד האישה, במגדר ובהעדפות מיניות, ההתחממות הגלובלית, ניצול שכבות חלשות על ידי בעלי ההון וכיוצא באלה. כל אלה מאפיינים היום את השמאל המערבי שבעבר כונה "ליברלי". אך כיום יוצרים מנהיגי השמאל בערה תמידית המתדלקת את ה"מהפכה". שכן, לשיטתה של אסכולת פרנקפורט, המהפכה היא הכלי, היעד והמטרה. זו מושתתת על זעם וכעס חברתי חסרי מוצא, מרד, תחושות עוול היסטורי, חוסר סיפוק, מרמור בלתי פוסק, תרבות הביטול והחיסול, הטלת צנזורה אורווליאנית ברשתות החברתיות, סדנאות ל"חינוך מחדש" ועוד. הפתרונות המוצעים יוצרים פילוג, הסתה, בדלנות ומאבקי כוח בלתי פוסקים בחברה ובתרבות המערבית בכללותה.
הדמויות הבולטות בדור הראשון של תיאורטיקנים של "התיאוריות הביקורתיות" היו מקס הורקהיימר (1895-1973), תיאודור אדורנו (1903-1969), הרברט מרקוזה (1898-1979), וולטר בנימין (1892-1940), פרידריך פולוק (1894-1970), ליאו לוונטל (1900-1993), ואריק פרום (1900-1980).
מקס הורקהיימר הוא זה שטבע לראשונה את המונח "התיאוריה הביקורתית", וזו רואה בכל ידע – מדעי, מוסרי או אסתטי – ביטוי לאינטרסים חברתיים, פוליטיים ותקשורתיים, שאותם אמורה התיאוריה לחשוף. אינטרסים אלה, המקיימים ביניהם יחסים דינמיים של השלמה וניגוד, יכולים להיות מעמדיים, אתניים, גזעיים, לאומיים או מגדריים.
רבות מהדמויות הבולטות באסכולת פרנקפורט, היו משכילים ופילוסופים יהודים שנמלטו מגרמניה הנאצית ומאימת השואה. בשל כך הם האמינו שהפשיזם הלאומני מהווה את הסכנה החמורה ביותר לחברה וכנגד כך התריעו והטיפו. תפיסה זו אמנם נכונה, אך בעוד שאסכולה זו התייחסה ברוח הזמן לפשיזם הנאצי ולאיטליה של מוסוליני, חבריה לא השכילו לראות רחוק במובן זה שהפשיזם העריצותי (טוטליטרי) עלול ללבוש צורות שונות ותפקידי ה"מדוכא-מדוכא", מושג יסוד באסכולה זו, עלולים אף הם להשתנות בהתאם לרוח הזמן, מרכזי הכוח המשתנים בחברה ולדינמיקה של המציאות. הגברת עדיין אותה גברת גם אם אדרתה מעט שונה.
פשיזם איננו לובש בהכרח חולצות חומות או שחורות, הוא עלול ללבוש צורה באמצעות תיאורית הגזע הביקורתית, או בתנועות כמו אנטיפה או Black Lives Metters" (להלן: בי אל אם).
המתרחש היום בארצות הברית של סוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21, שהתפשט למערב כולו בין היתר, באמצעות האקדמיה, הוא עדות לתהליך תרבותי-חברתי שיצא מכלל שליטה, כפי שאשתדל להציג במדור זה.
מה שהחל בחוגים לספרות אנגלית בארצות הברית, פלש והרחיק לכת עד למדעים המדויקים כמו מתמטיקה ואף מדע הרפואה. כתבי עת רפואיים מפורסמים כמו הלנצט והניו אינגלנד אוף מדיסין, שבעבר היו כתבי מדעיים מכובדים שעסקו במחקר אמפירי, מפרסמים בעידן זה בכל גליון כמעט, מאמר העוסק בפוליטיקה, קרי: בהשלכת התיאוריה הביקורתית על מדע הרפואה.
התייחסותי לתנועת התיאוריות הביקורתיות, הצדק החברתי ופוליטיקת הזהויות של השמאל המערבי, היא כאל כת רדיקלית בלתי רציונלית, בעלת משנה סדורה. לכת זו יש מייסדים, מנהיגים "רוחניים", כתבי קודש, טקסים, תשמישי קדושה ואפילו לבוש. כמו לכל כת, גם לכת זו יש כמובן "כופרים" ובמקרה זה הם כל אותם אלה שאינם מקבלים את תורתה ואת מרותה (אני בכללם כמובן). לכן אני מכנה את כת השמאל המערבי "של "צדק חברתי" "כנסיית הנעורות" או באנגלית Wokeness. וכפי שכבר אמרתי, גם במקרה זה שאל השמאל את מונחיו מהחוויה של השתתפות בכת, ולכן חבריה הם אותם אלה ש"נעורו" אל המציאות ואל המודעות הפוליטית השוררת בכל. כאילו היו הבודהה המואר שנעור לנירוונה.
אסכולת פרנקפורט ניסתה בין היתר לשלב בין המסורת המרקסיסטית ובין מורשתו של פרויד. היא למעשה יישמה את תורתו הפסיכואנליטית לגבי הפרט, על הקבוצה, בין אם מדובר בקבוצה המדכאת ובין אם מדובר בקבוצה הנתונה לדיכוי. יחד עם זאת, לפרט אין כל משמעות כאינדיבידום, אלא בכך שאוסף הפרטים הוא זה היוצר את הקבוצה. והקבוצה היא הליבה של אידאולוגיה זו.
למשל, לאדם השחור הפרטי, אין משמעות כעולם אנושי ייחודי העומד בפני עצמו, והראיה לכך שאם הפרט שלו מכנה משותף מוגדר עם כל הפרטים האחרים בקבוצה, כמו צבע עור, נותן ביטוי לייחודיות שלו בכך שהוא מביע דעה שונה, הוא מודר מן הקבוצה וחווה סנקציות מצדה.
לכן אנו עדים היום לתופעות כמו הדרה של שחורים באמריקה שאינם מזדהים עם התיאוריות הביקורתיות או עם משנת השמאל. הדוגמאות לכך רבות, החל ממרתין לותר קינג שתפיסתו הייתה מנוגדת לתפיסה הרווחת כיום בקרב השחורים הבולטים כיום בפוליטיקה, באקדמיה, בבידור ובתקשורת ועד לקנדיס אואן ולארי אלדר המודרים ומגונים בפומבי, למרות היותם שחורים. לתיאורית הגזע הביקורתית ולפוליטיקת הזהויות השלכות גם לעצם הגדרתו של המונח "גזענות" כפי שהוא נתפס בעבר, כמו תפיסה של "גזענות בלתי מודעת" המצויה באדם הלבן מעצם היותו לבן, גם אם יכחיש זאת עד נשמתו האחרונה, והניסיונות לעקור אותה מן השורש, באופן לגמרי בלתי רציונלי ובלתי מציאותי.
כנסיית הנעורות איננה מבקשת רק לשנות התנהגות על ידי שליטה על התודעה המודעת. היא מנסה לשלוט על הרבדים התת הכרתיים בנפשו של אדם ועל התודעה הבלתי מודעת.
הרברט מרקוזה על אסכולת פרנקפורט (1997)
מה שנשמע יפה ונאור על גבול האוטופיה לפני 50 שנה, הוביל את המערב של היום לעריצות השמאל וכנסיית הנעורות בסגנון "1984" של ג'ורג' אורוול. הדברים הנאמרים על ידי סקיי ניוז אוסטרליה, יובאו לשם מארצות הברית.
סימוכין: מבוסס על מאמר המופיע באנציקלופדיה האינטרנטית לפילוסופיה
