מאת שרית שץ
7.4.2013
תגובה למאמר "התחביר הפנימי של ידוי אבנים", עיתון הארץ, (3.4.2013) מאת עמירה הס, התומכת במעשי טרור של הפלשתינים.
מתוף המאמר: "ידוי אבנים הוא זכות וחובה מולדות של מי שנמצא תחת שלטון זר. יידוי אבנים כפשט וכדרש, מטאפורה להתנגדות". די לנו אם נתבונן בשפת הגוף של עמירה הס כדי לקרוא בה את מה שהעט שלה איננה כותבת.
אישה זועמת, מרירה, קשה ונוקשה, שהשואה עדיין נותנת בה את אותותיה ואם היתה יכולה למרק מעליה את אשמת הניצולים והשנאה העצמית, היתה עושה זאת במסרקות ברזל עד זוב דם.
השואה לא הסתיימה בשנת 1945, היא הייתה בבחינת הסלע העצום שהושלך אל המים ועל גלי הצונאמי של השואה נישאים הדור השני והשלישי ואף הרביעי, עד עצם היום הזה.
עמירה הס כדור שני לשואה, נישאת אף היא על גל עצום שכזה ולא משנה כמה תכחיש או תתכחש לכך. התחביר הפנימי שלה הניכר לעיני כל מי שעיניו בראשו וחמלה בלבו, אכן יצוק עמוק בדי אן איי, והוא מניע אותה בדיוק כפי שהוא מניע את ד"ר נורמן פינקלשטיין, אף הוא דור שני לשואה, שהתחנך, כמוה, על ברכי הדוקטרינה הקומוניסטית.
על פינקלשטיין שהצהיר "אני חיזבאללה" אמרה אמו לפני מותה על ערש דווי "אלוהים, יצרתי מפלצת". וכשהוא מספר זאת בסרט התיעודי שנעשה עליו, חונקות הדמעות את גרונו, פניו מאדימות וקולו כמעט נאלם כשהוא הוא נשמע כילד קטן ואבוד המבקש עד כאב את אישורה של אימא.
אלא שנראה כי ד"ר פינקלשטיין, למרות שלא הפך להיות ציוני נלהב והרטוריקה היא אותה רטוריקה, בניגוד לגברת הס, מציג ניצנים של התפכחות מאותם "ארגונים לשחרור פלשתין" ומכנה אותם "כתות אפלות" כשהוא מתכוון בעיקר לארגון הקורא להחרמת מדינת ישראל BDS.
כדור שני לשואה בעצמי, אין בי כעס כלפי אנשים כאלה, אלא בעיקר חמלה למרות הדרך ההרסנית בה בחרו להתמודד עם אימת זוועות השואה שהועברה אליהם על ידי הוריהם. כאילו הם עצמם מנסים להרוג במו ידיהם את היהודי הנרדף שבתוכם.
אני חשה שלא הצדק, המוסר והעזרה לחלש, לנדכא ולמך עומדים לנגד עיניה של עמירה הס, אלא מסע בלתי נגמר של שנאה עצמית וזעם שילווה אותה ככל הנראה עד יום מותה. ואם חלילה תעצור אך לרגע, תאלץ גברת הס להיוותר ערירית ובודדה עם עצמה ועם החור השחור של האימה המכלה המצויה בה.
היא איננה הבעיה, שכן כל מה שהיא כותבת יכול היה להיכתב באותה מידה בתהליך קתרטי של פריקת זעם בלתי נשלט ומציף על פני דפי "יומני היקר" שהיה נותר קבור עמוק בחלל מגירתה ולא היינו יודעים מאומה על הלכי רוחה של הנפש האומללה הזאת.
אם היתה רוצה גברת הס לעשות לעצמה תהליך אמיתי של ריפוי, טוב היתה עושה אם היתה מתעלת את כישרון הכתיבה שלה לנתיב חיובי יותר של מסע פנימי וכותבת ספר אוטוביוגרפי ולא משתמשת בשנאה היוקדת בה ובסבלם של האחרים ככלי וכאמצעי לביטוי הסבל האישי שלה. או במילותיה של עמירה הס עצמה "אינני יכולה לחיות עם יהודים. אני מעדיפה לחיות עם ערבים", אמירה תמוהה ומעוררת שאלות כשלעצמה. כאילו היא אומרת "אם אינני יכולה להוציא מתוכי את הגטו היהודי של השואה, אברח ממנו כל עוד נפשי בי רחוק ככל האפשר".
לא על עמירה הס אני מלינה אלא על השופר, שכן הבעיה לעולם איננה בצלילים הצורמים אלא בכלי הבלתי מכוון היוצר אותם.
עיתון הארץ נוהג לעשות שימוש באנשים פרובוקטיביים שהאמת, אהבת האדם, הצדק והמוסר המוחלטים אינם בדיוק נר לרגליהם, שהלכי רוחם אינם שקולים וספוגי היגיון ושכל ישר, למרות שהוא מכנה את עצמו על דרך האוקסימורון היהיר והמתנשא "העיתון לאנשים חושבים".
עיתון זה מהווה שופר גם לצליליו הצורמים של גדעון לוי הנוהג לפזר נתונים שקריים ולאחר מכן על העיתון להתנצל על חוסר אמתותם. אותו גדעון לוי עליו אמר בנו בשידור חי בתכנית ריאליטי כשהכאב נשמע בקולו "תפסיק כבר עם הערבים. אתה אוהב אותם הרבה יותר ממה שאתה אוהב אותנו". כשאמר הילד "אותנו" התכוון למשפחתו המורחבת הנקראת "מדינת ישראל".
עיתון הארץ גם נותן במה למשורר רדיקלי הנתפס כאינטלקטואל ו"איש רוח" הסוחב מאחוריו קופת שרצים ענקית של פגיעה שיטתית ובמשך שנים בנשים, החל מאונס ועד הטרדה מינית מתמשכת והתייחסות מינית בוטה כלפי נשים והחפצתן. הוא אמנם לא הורשע בדין, אך קיימות אינספור עדויות להתנהלותו הבעייתית, בלשון המעטה, של המשורר שדי בהצצה חטופה בשיריו על מנת לחשוף נפש
אומללה בעלת פנטזיות אלימות כלפי נשים.
אז הבעיה איננה בצלילים הצורמים והדיסהרמוניה שכותבים אלה יוצרים, אלא בשופר, בכלי הנגינה עצמו.
עיתון הארץ, אותו נהגתי לקרוא בעבר באדיקות, כבר מזמן איננו עיתון לאנשים חושבים. הוא הפך להיות צהובון מהסוג הירוד ביותר, שהכסף, הכוח והאג'נדה עומדים לנגד עיניו. הוא מכשיר כל אמצעי, כולל מקורות מימון מפוקפקים, אוטואנטישמית, כדי להישאר על במת העיתונות של ישראל. אם היה עיתון אנרכיסטי מחתרתי הנקרא על ידי מספר קטן של אנשים צעירים המחפשים עדיין את עצמם וזועמים על העולם בהתרסה של מרד כדרכם של אלה שטרם התבגרו, לא היתה לי עם זה כל בעיה. יש מקום גם לדברים מן הסוג הזה, אלא שעיתון הארץ אשר שכח כבר מזמן משמעותה של עיתונות מהי, מתיימר להיות מה שהוא לא והוא נקרא בכל רחבי העולם. ובכך הוא גורם נזק גדול.
מדינת ישראל מצטיירת מבין דפיו בצורה מעוותת, שקרית ומנותקת מן המציאות, כאילו היו דפיו מראה עקומה בקרקס המשקפת מציאות בדויה. כל מה שנדרש כדי להתחבר למציאות הוא לתקן את המראה.
עיתון הארץ הפך להיות לעיתון ברמה של מקומון רכילותי זול וצהוב כמי אפסיים הזרוע בצילומי פרפרצי. טוב יעשה עיתון הארץ אם יחליף את הלוגו שלו מ"העיתון לאנשים חושבים" ל"העיתון לפתאים המאמינים לכל דבר".
ילדי הדור השני לשואה נולדו עם האימה בדי אן איי שלהם. היה עליהם להתמודד עם הכפילות והדיסוננס שבתוכם: היותם עוף החול והתקווה, מחד, ונושאי הזוועות והפצעים מאידך. כל אחד התמודד עם מרכיב זה בדרכו שלו. אך יש דרך בונה ודרך הרסנית. טוב הייתה עושה עמירה הס אם הייתה בוחרת בעוף החול ולא בהמשך הזוועות. כי כפי שכבר נוכחנו לדעת - אבנים, כמו תאי גזים, הורגות.
ובבניין "הארץ" ננוחם.
