מאת שרית שץ
פורסם לראשונה בפייסבוק, 21.8.2020
כשאני נתקלת בסמלים פוליטיים-חברתיים המיוצגים על ידי הצבע השחור, ובמיוחד דגל שחור, קשה לומר שעולות בי תחושות נעימות של תקווה, רינה ודיצה, אופטימיות, אמון במין האנושי. דברים אלמנטריים כאלה.
עוד כילדה רכה בשנים שאהבה כל כך את הים, ריח החול המלוח ואת המרחב הכחול האינסופי, סימל עבורי הדגל השחור אכזבה קשה, דמעות כעס ומפח נפש - "דגלללל שחורררר וסגרו את הים". ריח של סכנה מהול באכזבה היה עולה באפי.
כשבגרתי היו אלה החולצות השחורות של מוסוליני, מדי האס אס וכמובן בעידן החדש יותר, דגל דאע"ש, האגרוף המונף של הפנתרים השחורים, מדי אנטיפה ולאחרונה - התפרעויות (לא, זאת איננה מחאה. זה ניסיון להפיכה שלטונית על ידי מיעוט צעקני, שטוף שנאה ולו מגפונים רבים) הדגלים השחורים בארץ הכחול-לבן.
אין זה חלילה מכיוון שאינני אוהבת את הצבע השחור. נהפוך הוא. רבים מבגדיי צבעם שחור. אין יפה יותר מדהירתו של רמך שחור משחור, או שחור הרקיע בלילה מכוכב. אך אני לא אוהבת את הייחוסים הפוליטיים המיוחסים בתרבות המערב לצבע המקופח על לא עוול בכפו. (לא כך הדבר למשל בתרבות יפן).
בחודשים האחרונים נוספו לרשימה שחורה חלקית זאת, הפנקסים השחורים (איך לא) של ג'פרי אפשטיין שלא תלה את עצמו.
בשבוע שחלף נחשפו בארצות הברית מסמכים רבים הקשורים למשפטו של ג'פרי אפשטיין.
בין היתר נחשפה רשימה ארוכה כאורך הגלות של שועי עולם, בשמם המפורש שעשו שימוש במרכולת המינית שהייתה לאפשטיין להציע. גם שמו של אהוד ברדק, לא נפקד מרשימת צורכי מרכולתו של אפשטיין.
אהוד ברק כיסה את פניו בצעיף לא כי היה לו קר בצוואר. והראיה היא שהוא לא תבע כמובן לבסוף את הדיילי מייל שהיה זה הראשון שחשף את שמו של הצרכן המבקר. שכן אחד מחטאי ההיבריס הרבים של אהוד הנו שהוא חושב שכולנו טיפשים, כסילים, ולא יודעים לחבר נקודות בקו לא מפותל במיוחד.
הגדיל לעשות מכולם עיתון הארץ, המזהם את תודעת הקוראים בו, לאמור: בנימין נתניהו משתמש בשמועות הנוגעות לאהוד ברק, כדי להיראות "נקי יותר". מה יש כבר לזהם יותר מהזוהמה הקיימת?
מסמכים נוספים הקשורים לאפשטיין נחשפו לאחרונה, כמו תמלול עדותה של אחת הקורבנות, שהייתה נערה צעירה בעת שסחר אפשטיין בנפשה ובגופה, להנאת הגברים חובבי הקטינות. ביניהם כאמור אהוד ברק ממנו היא כל כך חוששת.
קטע קטן מתוך אותה עדות המובא להלן (מקור כפי שפורסם ותרגום), רלוונטי מאוד עבור כולנו, ללא יוצא מן הכלל. שכן שמו של אהוד ברק, מוזכר בכל מהדורות החדשות בעולם ובכתבות העוסקות בנושא החם ביותר בשכונה הגלובלית, כולל בתקשורת החלופית ברשתות החברתיות.
הפרשה המסלידה הזאת, איננה מעידה רק על העומד במרכזה. אם ישנה פרשה חמורה כל כך המשקפת את המוסר הכפול והצביעות המוסרית של חלקים בחברה הישראלית (בין היתר חלקים בעלי כוח, ממון ושליטה), הרי היא פרשת הפדופיליה של אהוד ברק (לכאורה, לכאורה).
היכן כל אותם אבירי הצדק, זכויות האדם, זכויות הילדים, זכויות הנשים, לוחמי המוסר המטיפים לנו השכם והערב בצדקנות טהרנית ומתחסדת, על שברונה של הדמוקרטיה ועל התדרדרותה המוסרית של מדינת ישראל והעומד בראשה?
מדוע אין מחאה של דגלים אדומים שוטפת את הרחובות? מעבר לכך, צאו וחשבו כמה סיגרים, כתבות אוהדות ובקבוקי שמפניה אפשר לקנות ב-2 מיליון דולר לפחות (וזה רק מה שאנחנו יודעים, לכאורה).
ולעניין המסמך. בין הבודדים שבשמם פחדה הנשאלת שבעת שנסחרה הייתה נערה צעירה, לנקוב, הוא שמו של "ראש ממשלה ידוע" שאת צרכיו המיניים סיפקה בעל כורחה. ברשימות אפשטיין השחורות, מופיעים שועי עולם מכל שדרות החברה הגבוהה. שמו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון הידוע בתאבונו המיני חסר השובע סוף סוף איננו נאמר בלחישה רמה.
"ראש הממשלה הידוע" המופיע ברשימה הוא אהוד ברק. וכעת נשאלת השאלה כבדת המשקל: בעוד שהבחורה נקבה בשמות של רבים מהפדופילים, היא עדיין פחדה עד מוות לנקוב בשמו של אותו "ראש ממשלה ידוע". מה היא יודעת עליו שאנחנו לא יודעים? מדוע האומללה כל כך חוששת לחייה?
אנחנו רק יכולים להיווכח על פי המציאות, שלאהוד ברק הנרקיסיסט אין גבולות. מי שכמפקד הצבא מפקיר חיילים ומסיר מעליו כל אחריות, איננו צריך להיות פדופיל דווקא, כדי שכל מי שעיניו בראשו יוכל להסיק מסקנות מהי רמת המוסר שלו, או העדרו המוחלט.
מבחינתי, אהוד ברק שאיננו חס על נערות צעירות לסיפוק צרכיו, הוא כנירון קיסר והוא ינגן בקתרוסו ויפרוט על ממונו הרב, כדי לראות את ירושלים בוערת.
