מאת שרית שץ
פורסם לראשונה בפייסבוק 12.4.2013
לפני מספר ימיים צפיתי בסרטה המצוין של נטלי אסולין "שהאידה". הסרט הוקרן בערוץ דוקו של YeS והוא מומלץ מאוד לצפייה.
כמעט ללא מעורבות פעילה של הבמאית המציגה קשב רב ומשתדלת להתרחק ככל שהיא יכולה משיפוטיות, היא מביאה את עולמן של האסירות הביטחוניות בכלא השרון אשר הורשעו בסיוע לביצוע פיגועים או שהתכוונו לבצע פיגועים בעצמן.
התנאים בכלא מאפשרים להן לקיים חיים של קהילה נשית מעניינת ומרתקת כשלעצמה. האווירה המצטיירת מן הסרט היא אווירה של קומונה החיה מאחורי סורגי תכלת.
הנשים לבושות רובן ככולן בלבוש המסורתי המוסלמי, פניהן נקיות מאיפור ומסממנים נשיים למעט הסיכה המעוטרת המהדקת את החיג'אב אל ראשן. אך הנשיות המודחקת מתפרצת ברגעים בהם הן מצטלמות כדי לשלוח תמונות הביתה. אז ככל אישה, הן עוטות עליהן עדיים ומבקשות להיראות כמיטבן.
הנשים הללו פשעו פשעים קשים וחמורים אותם הדעת איננה תופסת, כמו רצח תינוקות ונשים הרות. ולמרות זאת הקשבתי להן קשב רב כאשר בסיומו של הסרט, אולי יותר מאשר בתחילתו, התקשיתי להבין את בחירותיהן כאישה, כאם, כישראלית וכאדם. יחד עם זאת ניסיתי ככל יכולתי להתנתק מהמעשים בגינם הן יושבות בכלא ולהתבונן בהן בעיניים אנושיות כשאני מקשיבה לסיפוריהן.
מצאתי שם עולם ומלואו. בלבול, סתירות, שקרים, קושי להבחין בין פנטזיה למציאות, משאלות לב רומנטיות של נערות מתבגרות, הכחשה, בעיות קשות בהגדרת זהותן האישית, עצב ובעיקר סבל. סבל רב לא בשל הכיבוש, אלא בשל מצבן של הנשים בחברה המוסלמית. לכל אישה סיפור חיים קשה ממנו היא מנסה להימלט באמצעות הבטחה לעולם טוב יותר, גן עדן של העולם הבא המובטח לה על ידי דת האיסלם.
הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא הרובד העליון השטחי בלבד. מן הסרט עולה שאנו עומדים מול אידאולוגיה דתית רצחנית שלא תהסס להקריב את נשותיה וילדיה על מזבח הרעיון ובשמו של אלוהים שנעדר לחלוטין ממנה.
"הגיאהד לעולם לא יסתיים" אומרת אחת מהן המבלה שעות רבות בתפילה לאללה ומבקשת את ניצחון המוג'האידין על הכופרים, "לאחר שהוא יסתיים כאן, הוא ימשיך לאפגניסטן, לסוריה, למצרים. לצ'צניה, לעירק, הוא לעולם לא יסתיים".
כמו בכל חברה אנושית, גם בקבוצת נשים זו ישנה היררכיה ברורה ומן הסרט ניכר מי מנהלת את קבוצת הנשים ומי הן הנגררות ובנות החסות. מי זאת שנותנת הוראות כיצד להציג את פני הדברים ומה יש להסתיר ולהשמיט. והנשים נעות בין השתתפות בסרט תדמית "למען המטרה הקדושה של שחרור פלשתין", מגמה ההולכת ומתפוגגת, לבין הצורך לשתף בסבלן ובעולמן עם כל מי שמוכן להקשיב להן, ככל שהן פותחות פתח לעולמן הפנימי.
מבחינה זו הסרט הנו מסמך אנושי מורכב וקשה עבורנו הישראלים, לעתים מרגש ולעתים מעורר רגשות מעורבים עד כדי סלידה וכעס. יחד עם זאת, מה שמאוד בולט לאורכו של כל הסרט, הוא העדר כמעט מוחלט של נושא הכיבוש. הוא איננו בוער בהן גם לא ברטוריקה המוצגת, גם אם הוא קיים ברקע. אך נוכחת מאוד החומה הסוגרת עליהן בשל היותן נשים בתרבות המתייחסת אליהן כבנות חסות של הגברים מן הרגע שנולדו ועד ליום מותן. חוסר החופש להיות הן, חוסר יכולת הבחירה החופשית, העדר הרשות להגשמה העצמית, הפער שבין הפנטזיה לבין הכמיהה להשיל מעליהן את כבלי החברה, אותם תנפץ אולי רק חגורת הנפץ.
מתוך הקוראן סורה 2 פסוק 228: "...הן [הנשים] זכאיות לדרך ארץ כשם שהן חייבות בה, אולם הגברים עולים עליהן בדרגה, ואלוהים אדר וחכם".
אך אם יש תחום שבו נשים יכולות לקרוא תגר על הגברים ולהשתוות להם, זאת הבחירה בדרך ה"שהאידה". "אנחנו יכולות להיות כמו הגברים. לא פחות טובות מהן בעניין הזה", אומרת אחת מהן ואינך יכול שלא לתהות האם הבחירה בדרך מעוותת זו, איננה "התנועה לשחרור האישה" תרתי משמע, בנוסח האיסלם האורתודוקסי.
קהירה, המנהיגה של הקבוצה מספרת על חייה ולא ניתן לטעות בעצב העמוק בעיניה ובקולה. עצב אותו אינך יכול לחבר בשום דרך עם הדם של הגופות על בגדיה לאחר שאחמד התפוצץ.
היא נולדה בבית יתומים וגדלה עם תחושה עמוקה של קנאה כלפי כל ילד שיש לו אימא "מדוע אמי מתה? מדוע היא לא מגדלת אותי?". אישה זו הכואבת את יתמותה, נטשה 4 ילדים והסיעה את אחמד, מפגע מתאבד אל משימתו מתוך ידיעה שהיא לא תשוב לארבעת ילדיה, כשהיא דנה אותם ליתמות מתמשכת, גם אם נותרה בחיים. וכשהיא מדברת על כך, ניכר בה הניכור לדבריה. כאילו היא איננה יכולה להיפגש עם הפשע הנורא אותו היא מבצעת כלפי ילדיה. "את לא אוהבת אותנו יותר, אימא?" שואלת אותה בתה בעת ביקור מאחורי הסורגים, כשהיא מנסה לחבק אותה דרך הסורגים. ואמן של הילדים הללו רחוקה מהם בדיוק כמו האימא המתה שלה. רק אז נשבר בה משהו, בקהירה, כאילו היא מבינה לרגע מה עוללה לילדיה. וכשהם שואלים אותה "מתי תשובי הביתה?", לא מהססת האם שבחרה בדרך המוות ונידונה ל-5 מאסרי עולם, לשקר לילדיה ולעטוף להם ולעצמה את המציאות בפנטזיה, "אני אחזור בקרוב. 5 מאסרי עולם עוברים מהר". ולקהירה יש סיבה נוספת להתעצב. בעלה לא המתין זמן רב לאחר שנכנסה לכלא ונשא על פניה אישה חדשה הנמצאת בחודשי הריונה המתקדמים. "איך הוא יכול לעשות לי את זה אחרי שהקרבתי את חיי למען השהאדה?" היא שואלת בעיניים דומעות, כאילו רק עתה היא נפגשת עם המציאות בתוכה חיה כל כך הרבה שנים. "אבל אולי הוא בכל זאת אוהב אותי" היא מנסה לשכנע את עצמה, "כי הוא אמר שיקרא לבת שלו מאשתו השנייה "קהירה". זה סימן שהוא אוהב אותי, נכון" שואלת קהירה האבודה את הבמאית כמבקשת ממנה חיזוק לאהבת בעלה. ואולי זאת הדרך היחידה בה קהירה יכולה לחיות, במין הכחשה מוחלטת של המציאות. "מה את חושבת על קהירה" שואלת הבחורה לאחר שהיא מתארת את הפיגוע אותו ניהלה ובו נהרגו 3 ישראלים, כולל אישה הרה." מה את חושבת עליה, נטלי? את חושבת שהיא מפלצת? היא לא אדם טוב?. יש לי לב, יש לי רגשות. אני אימא" וכל מה שהיא רוצה זה שנטלי הבמאית תאהב אותה, למרות הפשע הנוראי אותו ביצעה.
סמאר, בחורה צעירה, הכינה מטעני חבלה עבור החמאס ועסקה בגיוס והכשרת פעילים. היא נתפסה כשהיא בחודש השלישי להריונה. נידונה למאסר של שנתיים ו-4 חודשים. את בנה ילדה בכלא. את ההיריון והלידה היא עוברת עם חברותיה הנשים, כולן מתקבצות בהתרגשות סביב הבגדים הזעירים הנשלפים מן החבילה שנשלחה אליה, לפני שנולד התינוק. בכללן גם הסוהרות, שלמרות מורכבות המצב ואווירתו הסוריאליסטית כמעט, אינן יכולות לעמוד מול רכותו של התינוק שנולד. גם סמאר נעה בין הפנטזיה לבין המציאות "אתן לו חיים נורמליים בכלא. הוא יהיה הסיבה לחיים שלי". וכשנולד הילד ומגיע לגיל מספר חודשים, עושה האם כל מאמץ כדי להתוות לו את עתידו "אתה תהיה שהאיד" אומרת האם לילדה בן מספר החודשים. "תגיד אללה הוא אכבר". הילד חוזר אחריה כמו תוכי ומול עינינו מתגלה האינדוקטרינציה של התינוק שנידון לגדול בכלא בשל מעשיה של אמו. חברותיה גוערות בה ואומרות לה "למה שהאיד? תרצי בשבילו שיהיה רק מאושר. זה הכל".
וישנה גם וואפא, שגופה מצולק כולו מכוויות בשל התפוצצות גז בביתה כשהייתה נערה וטופלה בבית החולים סורוקה במשך 6 חודשים. לימים תכננה לבצע פיגוע באותו בית החולים עצמו, למרות שהעידה שהרופאים טיפלו בה מצוין ובאנושיות. כשחברתה המנהיגה אומרת "רוצים לשאול אותך מדוע ניסית לבצע פיגוע התאבדות?" היא שואלת אותה הרחק מהמצלמות "שאני אספר שפשוט נמאס לי מהחיים והכל ולא רציתי יותר לחיות?", אומרת לה חברתה "לא. תתביישי לך". וואפא נאלמת ואיננה יודעת מה לומר מעבר לאמת. היא שותקת דקות ארוכות, חברתה מדריכה אותה מה לומר. וכשהבמאית שואלת אותה מדוע רצתה לבצע פיגוע בבית חולים שבו הרופאים טיפלו בה כל כך יפה, עליה לתת צידוק למעשיה ומול המצלמה משנה את דבריה. "הם לא התייחסו אלי יפה. הם היו לא נחמדים". ובהמשך כשהיא איננה מקבלת מה שהיא רוצה מרופא הכלא, היא מתריסה "אתם רוצים שאני אפוצץ את עצמי?", מין מניפולציה מוכרחת וידועה של נערה מתבגרת שאיננה יכולה לעמוד בתסכול. שום קשר לכיבוש ולציונים. קשיים פנימיים של בחורה מיוסרת בעלת מום שאין לה כל סיכוי בחברה המוסלמית.
הן לומדות מידי יום שיעורי דת. ואינך יכול להתחמק מן הרושם שהמורה יוצקת את המילים לפיהן וכולן מנסות להדחיק בכל כוחן את הדיסוננס הקוגניטיבי בתוכו הן חיות.
"מה היה מעמדן של הנשים לפי בוא האיסלם, ברומא, בפרס?" שואלת המורה. והן עונות כמצוות נשים מלומדה "לא היו להן זכויות, לא חינוך, לא נישואין, לא היתה להן זכות לחיות. נשים היו חפצים, הן שימשו רק לצורכי הנאה. בזמנו היו הורגים ילדות. האיסלם מרשה לנשים ללמוד, לבחור עם מי להינשא ויותר לא היתה כפייה כלפי נשים".
"רק באיסלם נשים מבורכות ויש לשמור עליהן כמו יהלום" אומרת להן המורה והן מהנהנות בראשן כמו מריונטות שיד נעלמה מניעה בהן את החוטים.
לאט לאט מבצבצת אמת מסוג אחר "כאן אנחנו חופשיות הרבה יותר ממה שהיינו בחוץ. אנחנו מגיעות לכאן בורות, כי בחוץ אנחנו עסוקות בקשים של חיי היומיום. כאן אנחנו חופשיות לעיסוקינו 24 שעות ביממה. כאן אנחנו יכולות ללמוד כל מה שאנחנו רוצות. הכל משתנה. כאן לא חשוב מה אנחנו לובשות, כיצד אנחנו מתנהגות, כיצד אנחנו אוכלות וישנות. כאן יש דברים אחרים חשובים הרבה יותר. כאן אנחנו יותר חופשיות". פרדוקס הכלא כמפלט.
לקראת סופו של הסרט אומרת בחורה שלא למצלמה ובעיוות קול: "אני לא יכולה לומר לך את זה בגלוי, אבל אל תאמיני לאף אחת. כולן נמצאות כאן בגלל הבעיות האישיות הקשות שלהן בבית. אני מכירה את כל הסיפורים כאן. הן רצו להגיע לגן העדן כדי לא לסבול מבלי לחשוב על התוצאות. זאת הסיבה היחידה".
וכל מה שרצו נשים אלה שפשעו פשעים חמורים כנגד הישראלים, כנגד עצמן ולא פחות, ויותר מכל כנגד ילדיהן, זה מפלט מהסבל. מפלט מעוות שאין לו כל צידוק. גם לא בשם הסבל אותו מעוללת להן החברה בה הן חיות.
הן רוצות גן עדן. שם בגן עדן הן תהיינה גבירות, תנהלנה את הבתולות המובטחות לשאהידים. תהיינה יפות יותר מכל אישה ויופיין לעולם לא יפגע וערכן בעיני אללה יהיה רב וגדול.
וכשהן מתפללות בהתמסרות מוחלטת וכמעט נואשת, אתה תוהה אם יש שם מי שמקשיב להן בכלל.
