מאת שרית שץ
פורסם לראשונה בפייסבוק, 14.4.2021
דברים בניחוח אישי
מאז הפכתי לסבתא לפני 5.5 שנים, וכיום יש לי כבר ארבעה נכדים משתי בנותיי (3+1), שיהיו לי בריאים חמסה חמסה, אני משקיעה מחשבה רבה בשאלת המקום שלי, התפקיד שלי והמחויבות המוסרית שלי בחינוך שלהם. אינני מתכוונת כמובן לחינוך בהתייחס לדרך בה בוחר הורה לגדל את ילדו, זה אכן תפקידם הבלעדי של ההורים. אני מתכוונת להרחבת דעת, לפיתוח השקפת עולם רחבה, להקניית דרך לפיתוח חשיבה עצמאית, סקרנות אינטלקטואלית, ורצון לחקר, למידה וידע. יתרה מכך, ללמד אותם כיצד לפתח חשיבה ביקורתית ביחס למידע באופן כללי, בעולם בו המידע והשליטה עליו, הפכו לכלי נשק והתקשורת היא סוכן התודעה המתווך בינינו לבין המציאות. על פי מחקרים נמצא שהחל מגיל 10, הולכת ופוחתת השפעת ההורים וסוכני השינוי המרכזיים בחייהם של ילדים החל מגיל זה, הם התקשורת וקבוצת השווים. חקרתי רבות את השפעת התקשורת כסוכנת חיברות בחייהם של ילדים צעירים ובני נוער, כאשר עסקתי בתחום הפרעות האכילה והשפעות תרבותיות על הפיכתן למגפה. למרבה הצער, גם מערכת החינוך איננה נקייה מהטיות על פי אג'נדה פוליטית וזו הולכת ומתגברת לא רק באקדמיה כמובן, אלא החל מהגיל הרך.
כסבתא שנכדיה, כולם בנים, הם מרכז עולמה והם אהובים עלי באופן שבלתי ניתן כלל לבטא אותו במילים, אני מאוד ערה ומודעת לאיזון העדין והשברירי שביחסי הורים-נכדים-סבים וסבתות. אני משתדלת כמיטב יכולתי לשמור על איזון זה. או אם נתרגם זאת לפולנית "לא להתערב ולא לדחוף את האף".
למרבה מזלי, הערכתי והוקרתי, יש לי בת וחתן, שנותנים בי אמון מלא ולכן מעניקים לי באהבה כל כך גדולה, מקום נרחב בתחומים אותם תיארתי למעלה.
בני דורי ואני בכללם, גדלנו כילדים בתקופה בה מדינת ישראל הייתה בת פחות מ-10 שנים. היא הייתה מוקפת אויבים שרצו באמת ובתמים להשמידה ואף ניסו לעשות זאת, ללא הצלחה, בניגוד לכל הסתברות וסיכוי. עצם הקיום של המדינה הצעירה, היה מוטל בספק גדול.
מים רבים זרמו מאז בירדן. מי היה מאמין בדורי ששר שירים לשלום הנכסף בעיניים מצועפות, שנכנה היום את המילה הנשגבת הזאת "שלום", שלא היתה אלא איזו פנטזיה בדיונית ומשאלת לב, במילה ההזויה, המנוכרת, הטכנית "נורמליזציה" ונעז להקל ראש בשלום? כן, בשלום. וכל זאת, מטעמים פוליטיים ומאבקי כוח. מה קרה לחלום הנשגב? האם גם הוא הפך למובן מאליו, כי כבר "התרגלנו" והפכנו להיות קהים בתוכנו?
מה שהיום הוא בבחינת עבר, היה אז הווה של "כל הארץ דגלים דגלים" ו"אספר לך הילדה, וגם לך הילד...דונם פה ודונם שם, רגב אחר רגב". לעולם לא אשכח את קופת הקרן הקיימת הכחולה לתוכה שלשלנו בקלבת שבת בכל יום שישי בגן, גרוש אחד. שקשוק הגרוש בקופה הנגדשת, ריגש את כל ילדי הגן. כמה היינו גאים על התרומה, כאילו לקחנו חלק בבניית הארץ. לפחות סיקול האותיות במילה "קבלת שבת" לא השתנה מאז שאני הייתי בגן. גם נכדיי מסקלים את האותיות ואני לא מתקנת אותם, כי יש לזה ניחוח של נוסטלגיה מתוקה.
אני כבר לא מדברת על הזיקוקי-דינור, כך קראנו להם, שהיו בעינינו לא פחות מאשר הפלא השמיני. הם זהרו באור יקרות בתוך הנפשות התמות כל כך שלנו. שנה שלמה חיכינו לזיקוקי-דינור, מולם עמדנו בתחושות מעורבות של פחד מהבומים שהיה מהול בפרפרי התרגשות בבטן. ואילו היום אני שואלת את עצמי מה באמת מרגש ילדים שחדרם דחוס בצעצועים והם לא תמיד יודעים אפילו כמה יש להם. כך גם בכל אירוע בנלי ככל שיהיה, שיש בו חלק מרכזי של מופע ראווה אור-קולי.
בעידן הנוכחי, כשההיסטוריה פעמים רבות מהונדסת על פי אידאולוגיות פוליטיות, כולל במערכת החינוך, לדעתי שאלת המורשת אותה אנו מנחילים לילדים, היא שאלה קריטית להמשך קיומנו מול אתגרים בלתי פוסקים מבית ובעיקר מחוץ.
מה עלינו לעשות, כדי שילדים ילמדו לאהוב את מדינתם שעצם קיומה ושרידותה ולבטח התפתחותה למה שהיא כיום, הם בבחינת נס ולא כסופרלטיב.
אולי ראוי דווקא ביום בו אנו חוגגים יום הולדת למדינת ישראל שכבר איננה רכה בשנים אמנם, אך היא עדיין ילדה במונחים של גיל מדינה, להשקיע מחשבה מה אנו משאירים לדורות הבאים. כיצד אנו מלמדים אותם לא לקבל אותה כמובנת מאליה, כי היא הכל! חוץ ממובנת מאליה (זה אגב נכון לגבי כל דבר בחיים, החל מכסף וכלה בבריאות).
מדינת ישראל לא ניתנה לנו על מגש של כסף. היא עלתה למקימיה שהפכו חזון למציאות ולאזרחיה שהמשיכו את דרכם, בהרבה מאוד דם, יזע ודמעות.
אני מאמינה באמונה שלמה, שדווקא בעידן בו המילה "ציונות" נדחפת למרכאות, לעתים היא אפילו כינוי גנאי והיא לבטח מרוקנת מכל תוכן, עלינו ללמד ילדים רכים לאהוב את מדינת ישראל כביתם היחידי, כנוף מולדת מעצב מהרגע הראשון בו הם מגיחים מרחם אמם. אולי הם פחות ירצו "לברוח" מכאן לגרמניה, כי המילקי שם זול יותר. 
כיצד אנו מלמדים ילדים הגדלים בעידן השפע שעלול להיעלם בכל רגע נתון, לדעת יותר לתת ולהעניק ולא רק לבקש ולדרוש. כדבריו של ג'ון פ. קנדי שלמרבה הצער נשארו רק כמילים יפות בנאום מפורסם "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות בשבילך, תשאל מה אתה יכול לעשות בשביל המדינה".
אהבת מדינה כבית איננה "פשיזם", "לאומניות" ושאר קשקושים פוליטיים שנועדו להפחדה. היא תופעה אוניברסלית פסיכולוגית וטבעית, מעצם היותנו אנושיים וכמהים לתחושת בית ושייכות, בדיוק כמו שאדם במקום נידח אוהב את הכפר שלו. כולנו מאותו הכפר ואין כפר יפה ואהוב ממנו. כי זה הבית. הוא איננו מושלם ולבטח איננו חף מפגמים, אבל שיקום האדם שביתו הפרטי מושלם וחף מפגמים. ככל שאנו שואפים יותר לשלמות אוטופית בלתי קיימת, כך אנחנו מתרחקים ממנה עד סכנה ולבטח איננו יודעים כיצד לבוא בהודיה על הקיים, גם אם הוא איננו מושלם.
כמובן שניתן לפטור את כל הנאמר לעיל כגעגועים נוסטלגיים לעברו של הדור המבוגר. גם אם יש בכך גרעין של אמת, אין זאת כל האמת.
החברה הישראלית השתנתה לבלי הכר ולא לטובה. בעבר הייתה לנו "גאוות יחידה", לא היה איכפת לנו מה העולם אומר עלינו, בסגנון "או"ם שמום" של בן גוריון. ואילו היום לא רק ש"גאוות יחידה" כלפי מדינת ישראל היא מונח מאוס ואף יש שיאמרו "קיצוני ופשיסטי" ברוח תקופת העדר התבונה, קיימת נאמנות גדולה יותר בקרב חוגים מסוימים, לגלובלי ולא למקומי, עד כדי גילויים מחרידים של אוטו-אנטישמיות. לעתים אני משפשפת את עיני כלא מאמינה למתרחש במפלגה שהייתה בעבר ביתי הפוליטי, מר"צ, שראשיה שיבחו את בית המשפט הבינלאומי בהאג על שדן את מדינת ישראל לכף חובה בשל "התעמרותה" באוכלוסייה הפלשתינית. ומדוע זאת אנטישמיות? כי על פי הגדרתה החדשה של אנטישמיות, אומר אחד הסעיפים "התייחסות חריגה כלפי מדינת ישראל או כל תביעה ודרישה ממנה, שאיננה מוצגת באופן שווה בפני אף מדינה אחרת בעולם". לכן פסיקתו של בית המשפט בהאג, שהפך לגוף פוליטי למהדרין, נכללת בהגדרתה של אנטישמיות. ניצן הורוביץ ומפלגתו שמחו על הפסיקה.
לא רק זאת, ההתבכיינות ותרבות המירמור, הפכו לבון טון. כל זאת מטעמים פוליטיים. לדפוסים השליליים הללו, נחשפים גם ילדים רכים בשנים שאינם מתחילים לקבול על במדינה, זה מגיע בגיל בוגר יותר, אלא דווקא לקבול כנגד ההורים ולמרוד ובסמכותם כי "אין לכם זכות עלי" אומר הילד בן ה-3 בפרסומת שאיננה "מתוקה" בעליל.
כך מתפתחת תרבות לא בריאה של הטלת אשמה, חוסר לקיחת אחריות וקורבנות מתמשכת. הכל מתחיל בבית, כי ילדים מתפתחים באמצעות חיקוי הסביבה הקרובה והפנמת ערכיה או חוסר ערכיה. 
למרות המצוקות החומריות שהיו מנת חלקו של הדור שלי, עד כדי עוני רווח של מדינה בתחילת דרכה, ידענו אושר, שמחה אמיתית, הסתפקות במועט והודינו על היש. כך חונכנו וזה היה כורח השעה, כי פשוט לא היה. ריחה של בובת הגומי היחידה שהייתה לי מלווה אותי עד היום. כך גם ריחם של קוביות העץ הצבעוניות שאבא קנה לי מהמשכורת שחסך. לא היו לנו 20 סוגים של שמפו ו-30 סוגי סבוני רחצה מבוטיק הספא, על המדף, היה דרמפון אחד ויחיד, עליו אמרה לי אימא שהוא לא שורף בעיניים. אך האמת שהוא כן קצת שרף, אבל איזה ריח! ואיזו רכות מלטפת. לא הייתה לדרמפון תחרות ומי התלונן על מוצר היוקרה המהפכני של אז?
ואילו היום, בתרבות "העיניים הגדולות" והרעב הבלתי ניתן להשבעה, ככל שיש יותר, רוצים יותר, ככל שיש יותר, מסופקים פחות, ככל שטוב יותר, כך רע יותר.
אינני אומרת שעלינו לשוב לעידן הסגפני של הדור שלנו. ראוי שכולנו, הבוגרים, נחשוב על השאלה המהותית: מה התוכן אותו אנו יוצקים ליום בו אנו חוגגים את עצמאותנו חוץ ממנגל ומתקשורת הלועגת לטקסים ומה היא המורשת אותה אנו מנחילים לדור שעליו תהיה מוטלת המשימה להמשיך ולטפח את הבית הזה במציאות בלתי ודאית בה אנו חיים היום.
אין כמו ארבל, נכדי הבכור, כנציג הדור הבא, כדי לברך את כולנו בחג עצמאות שמח. על פי מבט עיניו ניתן להבחין שהוא גאה מאוד בבית שלו ואילו סבתא שרית, שאוהבת אותו אהבה שאין קצה לה, גאה מאוד בנכד שהפך אותה לסבתא.
מקורות
לכתבה על תערוכת הכרזות שנערכה ב-2017, בתפן
