ארכנואידיטיס - המחלה היתומה

הקדמה - שרית שץ
התמודדות עם מחלה קשה, היא חוויה מורכבת הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, חברתית ורוחנית. היא יוצרת מצב של דחק מתמשך ומשפיעה על חווית העצמי, על יחסי הגומלין עם דמויות משמעותיות לנו ועל איכות החיים באופנים שונים. לעתים קרובות ישנה התמודדות עם תחושה קשה של אובדן כל מה שהיה לפני המחלה וכן תחושה של עוול וחוסר צדק: מדוע זה קרה לי? למה דווקא אני? מה עשיתי רע בחיי שזה מגיע לי? וכדומה. פעמים רבות, אף הסביבה, שלא מתוך כוונות רעות, אלא בשל חוסר האונים שלה ביכולתה לעזור, אף מחזקת את תחושת הקורבן והיא איננה מעצימה ומשרה כוחות על האדם הסובל.
קל מאוד לגלוש במצב מורכב מעין זה לחווית קורבן של החיים והנסיבות. הדבר נכון במיוחד בארכנואידיטיס, שכן ברבים מן המקרים אכן נופלים החולים קורבן למעשה ידיה של הרפואה.

ולמרות זאת, נשאלת השאלה: האם יש בכך תועלת? האם תחושת קורבנוּת מקדמת את בריאותנו הגופנית והנפשית? האם חווית קורבן איננה עומדת כאבן נגף בהתמודדות עם המחלה, בתהליכי הסתגלות למציאות קשה חדשה ובקבלתה מתוך השלמה?
שאלה זאת שאלתי רבות את עצמי מאז חליתי. התשובה לכך כמובן ברורה, מבחינתי. הבחירה נתונה בידי, כיצד להתבונן על הדברים. גם במצב נתון מעין זה, קיימת בידינו הבחירה. אני יכולה לבחור להיות קורבן, ואני יכולה גם לבחור להיות לוחם רוחני ולצמוח מתוך המשבר והמציאות המורכבת. המציאות היא שהמחלה קיימת, זאת אין בידי לשנות. אך יש בידי לקבוע כיצד לתפוס את המצב החדש, המאיים והבלתי מוכר. לפיכך חשוב ללמוד לגייס כוחות פנימיים להתמודדות עם מחלה חשוכת מרפא, הכרוכה בסבל. אחרת אנו יוצרים מחלה על מחלה ומכניסים עצמנו למלכוד שאין ממנו כל מוצא.
ניטשה, הפילוסוף הגרמני, שחווה בחייו יסורי גוף ונפש קשים ביותר, אמר פעם: רק מתוך הכאוס המצוי בתוכך, אתה יכול ללדת כוכב מרקד.
מחלת כאב כרונית, היא אכן סוג של כאוס גופני ונפשי, ולמרות זאת ניתן ללדת מתוכה כוכב מרקד.

אני מביאה מאמר העוסק בחווית הקורבן כדרך חיים, על פי תאורית "משולש הַדְּרָמָה". המשולש הוא כלי פשוט, ישיר וישים ויש בו common sense או שכל ישר. הוא עשוי לפתוח בפנינו נתיב חדש שיש בכוחו לאפשר לנו להגיע לתובנות עמוקות ולשקף לנו את עצמנו ואת האחרים. אך מעל לכל, הוא מהווה כלי רב עוצמה לשיפור היכולת שלנו להתמודד עם מצבים חשוכי מרפא.
התאוריה איננה מוגבלת דווקא למצבי בריאות וחולי, היא ישימה לגבי כל מצב וחוויה אנושיים.  המשלוש עשוי לשקף לנו את גישתנו לחיים ואת נקודת המבט שלנו על עצמנו ועל העולם הסובב אותנו. גם מצב כמו מחלה, משתלב בה היטב. כפי שניתן יהיה להיווכח בהמשך, מחלה על פי משולש הַדְּרָמָה, מצויה במקום של הרודף או ה- Persecutor. האדם החולה הוא הקורבן הפונה אל המציל לקבלת עזרה. המציל יכול להיות כל דמות משמעותית, החל מבן זוג, חברים,  וכלה כמובן ברופאים ובמטפלים אחרים.

 שלושת הפנים של הקורבן
סקירה של משולש הַדְּרָמָה
מאת: Lynne Forrest

תרגום, הרחבה ותוספות: שרית שץ

בין אם אנחנו יודעים זאת, ובין אם לא, מרביתנו מגיבים לחיים כקורבנות, גם אם אנחנו מתקשים להודות בכך. בכל פעם שאנחנו מסרבים ליטול אחריות על עצמנו, על בחירותינו ועל חיינו, אנחנו בוחרים באופן לא מודע לפעול כקורבנות. דבר זה יוצר, באופן בלתי נמנע, סבל הכרוך בתחושות קשות של כעס, פחד, אשמה, או חוסר מסוגלות ומותיר אותנו מרגישים נבגדים, או שנוצלנו על ידי אחרים.

מהי קורבנוּת?
קורבנות היא הלך רוח, מצב פנימי של התודעה, המתקיים בכל פעם שאנחנו נמנעים מליטול אחריות מלאה על התגובות שלנו לחיים, ביחס לעצמנו ולאחרים. דבר זה מוביל לחווית רגשות שליליים וחוויה פנימית של דחק, עבדות וסבל. זהו מצב אותו אנחנו מייחסים בדרך כלל להקשרים השליליים של האגו, כמו כפייתיות, תחושת נחיתות, חסר בשמחה, תחושת אשמה, תחושת חוסר ערך, דיכאון, חרדה, תסכול, כעס, פחד, חווית נטישה, בדידות קיומית ועוד. בכל מצב כזה אנו יוצרים באופן בלתי נמנע, דְּרָמָה, המבוססת על סיפורים טעונים אותם אנחנו מספרים לעצמנו. האירוניה היא, כפי שנראה בהמשך, שסיפורים אלה אינם נכונים, אך אנחנו מאמינים בלב שלם באמיתותם ולפיכך הם מנהלים את חיינו ושולטים בנו שלטון ללא מצרים. על פיהם אנחנו מנהלים את השיח הפנימי שלנו - חושבים, מרגישים ופועלים כלפי חוץ.

ניתן להגדיר קורבנוּת באמצעות שלוש עמדות המתוארות בדיאגרמה שפותחה על ידי פסיכיאטר ידוע ומכובד ומרצה בתחום הפסיכואנליזה, Stephen Karpman. את הדיאגרמה הוא כינה "משולש הַדְּרָמָה".

Karpman פיתח את תפיסת "משולש הדרמה" על פי התבוננות מעמיקה באגדות ילדים. הוא שם לב לכך שהדינמיקה בתוך משפחות בלתי מתפקדות, מתנהלת על פי תפקידי הדמויות המאכלסות סיפורי אגדות, או מה שיונג היה מכנה "ארכיטיפים". בנוסף, הוא שילב בדינמיקה של התנועה על משולש הדרמה, מרכיבים מתורת המשחקים, בעיקר בהתייחס ל"שיתוף הפעולה" הקיים בין המשתתפים בתנועה על פני משולש הדרמה.
אגדות הן נרטיב מוקצן המבוסס על החיים כפי שהם ולמעשה "מושאל" מהם. האגדות מאופיינות בתפקידים מוגדרים הנמצאים למעשה בכל דרמה. בכל אגדה או דרמה, מככבות בדרך כלל שלוש דמויות היוצרות את הסיפור כולו: קורבן (למשל, הנסיכה), המציל (למשל, הנסיך על הסוס הלבן) ודמות האיש הרע (למשל המכשף, המכשפה, אמא רעה או מתחרה מרושע החפץ בידה של הנסיכה). הדמויות מצויות בקונפליקט ויחסי גומלין. מה שיוצר את מהות הסיפור עצמו ואת המתח הפנימי. אגדות מסתיימות בדרך כלל ב"סוף שמח" או הפי אנד, בשל התרת הקונפליקט. האגדות אינן רק סיפורים בעלי מסר. אנחנו לוקחים חלק פעיל בדרמה באמצעות הדרך בה אנחנו מרגישים כלפי הדמויות, כפי שניתן להבחין באופן בלתי אמצעי, אצל ילדים. ההזדהות שלנו בדרך כלל שמורה לקורבן. התקווה שלנו שמורה למציל והסלידה שלנו מופנית כמובן כלפי הרודף. אין זה פלא שבעידן של היום יש פריחה לספרות ולסרטי פנטזיה, בקרב מבוגרים וספרים כהארי פוטר ושר הטבעות, הפכו לספרי פולחן. האגדות משרתות את הצרכים הפסיכולוגיים של ילדים ומבוגרים כאחד.

בניגוד לאגדות, החיים עצמם רצופי קונפליקטים - שלנו עם עצמנו, שלנו עם האחרים - ובשל חוסר המודעות שלנו לדרך בה אנחנו יוצרים אותם ולוקחים בהם חלק פעיל, "סיפור האגדה" האישי לנו לא מסתיים בדרך כלל בהפי אנד. ולמרות זאת, קיימת בנו הכמיהה התמידית שחיינו יתנהלו כמו באגדות. ההתבוננות על החיים על פי משולש הדרמה, מחזקת את האמירה של שיקספיר שאמר: כל העולם במה ואנחנו השחקנים.
ככל שאני מלמדת ומיישמת בדרך הטיפולית שלי תפיסה זו במשך למעלה מ-30 שנה, כך אני יותר ויותר נוכחת בעוצמתו של משולש זה, וביכולתו לתרום לצמיחה ולשינוי עמוק.
לעתים אני מתייחסת למשולש הקורבן כאל "מחולל בושה", מכיוון שבאמצעותו ניתן לשחזר חוויות חיים קודמות כואבות ולא מודעות שיצרו בנו חוויה של בושה. לחוויות אלה ישנה השפעה המחזקת אמונות ישנות וכואבות המותירות אותנו תקועים בגרסה מצומצמת של המציאות.

כל אינטראקציה בלתי מסתגלת, עם האחרים ועם עצמנו, באה לידי ביטוי במשולש הקורבן. אך עד שלא נהיה מודעים לדינמיקות הללו, לא נוכל לשנות ולהתמיר אותן. ועד שלא נשנה ונתמיר אותן, לא נוכל להתקדם במסע שלנו להשיג מחדש רווחה רגשית, מנטלית ורוחנית.

שלושת התפקידים או הדמויות במשולש הקורבן הם: הרודף - Persecutor, המציל - Rescuer והקורבן - Victim. קרפמן מיקם אותם על משולש הפוך שראשו כלפי מטה, מכיוון שכל התפקידים "מתנקזים" בסופו של דבר, אל תפקיד הקורבן המצוי בתחתית המשולש והם שלושה היבטים או שלוש פנים של הקורבן. לא משנה מהיכן נתחיל להתבונן על המשולש, תמיד נגיע בסופו של דבר לקורבן, לכן לא משנה איזה תפקיד אנחנו ממלאים במשולש, אנחנו עדיין מצויים בהוויה של קורבנות. אם אנחנו מזהים את עצמנו במשולש, אנחנו חיים את חיינו כקורבנות.
לכל אדם תפקיד ראשוני מוכר - מה שאני מכנה "שער עמדת הפתיחה". זהו המקום אליו אנחנו נכנסים, באופן כללי, או שאנחנו "נלכדים" בו, על פי המשולש. אנחנו לומדים לראשונה לפתח את העמדה הבסיסית שלנו במשפחת המקור אליה נולדנו. למרות שלכל אחד מאתנו תפקיד עמו אנחנו מזדהים באופן מוחלט, כאשר אנחנו ממוקמים על המשולש, באופן אוטומטי נעבור מתפקיד לתפקיד וניכנס בשערי כל העמדות. בכך אנו יוצרים בחיינו, תנועה על פני המשולש, לעתים תוך מספר רגעים, או אפילו שניות, פעמים רבות בכל יום.

השער הראשון של המציל, מתייחס לאותם אנשים התופסים את עצמם כ"עוזרים ומסייעים" וכנותני טיפול. הם זקוקים למישהו כדי להציל אותו (קורבן) במטרה להרגיש חיות וחשיבות. קשה מאוד למצילים להביט על עצמם כמי שמצויים תמיד בעמדת הקורבן - אחרי הכל, הם אותם אלה שיש להם תשובות לכל.

שער הפתיחה של הרודף, מצד שני, מתייחס לאותם אלה המזהים את עצמם מלכתחילה, כקורבנות. הם בדרך כלל מצויים בהכחשה מוחלטת לגבי טקטיקות ההאשמה שבהן הם נוקטים. כאשר מעמתים אותם עם כך, הם יטענו שהתקפה היא דבר מתחייב והכרחי לצורך הגנה עצמית. שניים אלה - המציל והרודף - הנם שני קצוות של חווית הקורבן. אך שוב, ללא כל קשר לנקודת הפתיחה שלנו במשולש, כל התפקידים בסופו של דבר מובילים לקורבן. דבר זה הוא בלתי נמנע.
יתכן ששמתם לב לכך שגם המציל וגם הרודף מצויים בחלקו העליון של המשולש. תפקידים אלה נתפסים כנעלים יותר על פני האחרים, כלומר, ההתייחסות אליהם היא כאל "טובים" יותר, חזקים יותר, חכמים יותר או מאורגנים יותר, בהשוואה לקורבן. במוקדם או במאוחר, הקורבן המצוי בעמדה נחותה יותר, בתחתיתו של המשולש, מפתח "כאבי צוואר" מטאפוריים, מכיוון שהוא מביט כל הזמן למעלה. הוא מרגיש שמביטים עליו מלמעלה, חש פחות ערך ביחס לאחרים, ולפיכך בונה אט אט הקורבן כעס וטינה שבעקבותיהם עולה הצורך לנקום. בעקבות הדינמיקה הפנימית הזאת, מתפתח מסלול טבעי לכיוון הרודף. ואילו הרודף או המציל נעים לכיוון הקורבן. דבר זה יוצר תהליך המזכיר "כיסאות מוסיקליים", שאינם כל כך מוסיקליים, שבו נעים בעלי התפקידים השונים על פני המשולש ומחליפים מקומות בצורה של רוטציה תמידית.

הנה דוגמא: אבא מגיע הביתה מהעבודה ומוצא את אימא ואת הבן נאבקים זה בזה בויכוח. "נקה את החדר שלך, אחרת...", מאיימת אימא. אבא מיד מגיע להציל את המצב. הוא עשוי לומר משהו כמו: "אימא, עזבי את הילד. הוא עייף מכיוון שהיה כל היום בבית הספר".
תתכנה אפשרויות נוספות. יתכן שהאם, שתחוש "מקורבנת" על ידי האב, תפנה את כעסה כלפי האב. במקרה זה, האבא יעבור מעמדת המציל לעמדת הקורבן. יתכן ששניהם יבצעו מעברים מהירים על פני המשולש, כאשר הבן עומד מן הצד.
אפשרות אחרת היא שהבן יצטרף לאביו כרודף כנגד האם, או יתכן שהבן יפנה כנגד אביו ויציל את אמו מזעם האב, ויאמר: "זה לא עניינך, אבא. אני לא זקוק לעזרתך". וכך המסלול סובב וסובב על פני המשולש, כמעט ללא סוף, כשהדמויות עוברות מתפקיד לתפקיד. במשפחות רבות, זאת דרך התקשורת היחידה אותה הן מכירות.

שער עמדת הפתיחה שלנו במשולש הקורבן, איננו רק המקום דרכו אנחנו בדרך כלל נכנסים לתהליך של אינטראקציה בינאישית, אלא הוא גם התפקיד באמצעותו אנחנו למעשה מגדירים את עצמנו. התפקיד הופך להיות לחלק בלתי נפרד מהזהות שלנו. לכל שער נקודת פתיחה יש את דרכו המיוחדת לראות את הדברים ולהגיב לעולם. לכולנו אמונות עמוקות לא מודעות אותן רכשנו בילדותנו, והן מבוססות על הפירושים השונים שלנו בתוך מסגרת משפחיתנו הראשונית. אלה הופכות להיות לנושאים מרכזיים בחיינו, והן מובילות אותנו לבחירה לא מודעת של עמדה ביחס שער נקודת פתיחה מסוים על פני המשולש.
להלן תיאור מקרה קצר: אימא של סאלי היתה נכה ומכורה לתרופות מרשם. על פי זכרונותיה המקודמים ביותר היא מספרת שהיא חשה אחריות מוחלטת כלפי אמה. במקום שהיא תהיה זו שתקבל טיפול הולם מהורה תומך שידאג לרווחתה, היא הפכה להיות ל"הורה הקטן" של אמה, אשר מלאה את תפקיד הילד חסר האונים. תסריט ילדות זה ניהל את חייה של סאלי ודחף אותה לכיוון שער נקודת הפתיחה של המציל. הטיפול באחרים הפך להיות לדרך הראשונית באמצעותה היא מתקשרת עם האחרים.
לאנשים ממלאים תפקיד ראשוני של מצילים, כמו סאלי, ישנה אמונה פנימית עמוקה שעושיה להראות משהו כמו: ,הצרכים שלי לא חשובים....אני מוערכת רק באמצעות מה שאני יכולה לעשות עבור האחרים". כמובן שאחיזה באמונה כזו, מצריכה נוכחות של מישהו בחייה אותו תוכל להציל (קורבן). אחרת כיצד מישהי כמו סאלי תוכל להרגיש בעלת ערך ושווה?
סאלי לעולם לא תודה שהיא קורבן, מכיוון שבתוכה היא מאמינה שהיא זו שיש בידיה את כל התשובות. ולמרות זאת, היא סובבת על פני המשולש לכיוון הקורבן, על בסיס קבוע. המציל בתפקיד בקורבן הופך להיות לקדוש מעונה כשהוא מתלונן בקול: "אחרי כל מה שעשיתי עבורך... זאת הכרת התודה שאני מקבלת!".
מי שמתחיל בשער נקודת הפתיחה של הרודף, מצד שני, רואה עצמו כקורבן בצורך שלו להגנה עצמית. לכן הוא יכול בנקל להצדיק את התנהגותו הנקמנית.... "הם בקשו את זה והם קבלו מה שמגיע להם". זאת הדרך בה הוא רואה את הדברים. האמונה הבסיסית של הרודפים עשויה להיות משהו כמו: "העולם הוא מקום מסוכן, אי אפשר לתת אמון באנשים, לכן אני צריך להכניע אותם לפני שהם פוגעים בי". גישה זו מובילה אותם לחשוב שהם צריכים להכות ראשונים כדי להגן על עצמם מפני התקפה בלתי נמנעת.
לעומת זאת, מי שנמצא בתפקיד המציל עלול לנוע לתפקיד הרודף על ידי מניעת טיפול באחרים ("זהו זה. אני יותר לא עושה שום דבר בשבילך!"). במובן מסוים הדרך בה פועל המציל, תמיד כרוכה בכאב כפי שקורה הדבר אם הוא עובר לעמדת הרודף.

בוב הוא רופא שלעתים קרובות מוצא הצדקה לפגוע באחרים. התקפה היא ברירת המחדל באמצעותה הוא מתמודד עם אי נוחות, תסכול או כאב. פעם, למשל, הוא סיפר על אירוע בו נפגש עם מטופל שלו במגרש הגולף. הדיאלוג שלנו נשמע בערך כך:
ליין, את לא תאמיני. למטופל הזה היתה החוצפה לבקש ממני לטפל בעיה שיש לו בברך מיד. ביום החופשי היחידי שיש לי.
"כן" עניתי, "יש אנשים שפשוט אין להם גבולות. איך התמודדת עם זה?".
"הו, לקחתי אותו לקליניקה שלי לטיפול, ונתתי לו זריקת סטרואידים שהוא לעולם לא ישכח" הוא אמר בגיחוך קל.
במילים אחרות, בוב הציל את המטופל הבלתי מתחשב שלו בדרך של "הענשה", מכיוון שהוא היה חוצפן. מבחינתו של בוב, פעולתו נראתה הגיונית ואף מוצדקת. המטופל שלו ביקש לגזול מזמנו החופשי, לכן הוא האמין שמגיע למטופל טיפול "אכזרי" כפי שאכן העניק לו. זאת דוגמא מעט קיצונית על הדרך בה חושב הרודף. בוב לא הבין שהוא פשוט יכול היה לומר "לא" למטופל שביקש טיפול ביומו החופשי. הצבת גבולות אף פעם לא נתפסה על ידי בוב כאפשרות. על פי תפיסתו הוא אוים באופן לא צודק ולכן היתה לו הזכות ואפילו המחויבות, להתנקם.
גם לקורבן אמונות בסיסיות ההופכות אותו רגיש לעמדת המוצא של הקורבן המצוי בתחתית המשולש. הוא תופס את עצמו כמי שאינו מסוגל באופן מוחלט לנהל את חייו. כדי לא לחוש את הבדידות בהוויתם, הם מתחברים לקורבנות בעלי סגנון שונה ועשוים לומר משהו כמו: "אתה האדם היחידי שיכול לעזור לי", מילים אליהן משתוקק כמובן כל מי שמצוי בשער עמדת הפתיחה של המציל.
שער נקודת הפתיחה בדרך כלל מתבסס בתקופת הילדות. למשל, אם הורים אינם מבקשים מילדיהם לקחת אחריות התואמת את גילם, הם עלולים לגדול למבוגרים החשים בלתי מסוגלים לדאוג לעצמם (שער נקודת פתיחה של הקורבן בתחתית המשולש) או שהם הופכים להיות כעסנים הרודפים את האחרים במצבים שהם מרגישים שלא מטפלים בהם כראוי (תפקיד הרודף). בכל מקרה, הם מאורגנים בתוך חוויה של קורבן למשך כל חייהם, כפי שהיא באה לידי ביטוי במשולש.
ישנן וריאציות רבות, ויש להתייחס לכל מקרה באופן אישי. אנחנו לא רק פועלים על פי העיוותים המתוארים במשולש, בחיי היומיום ובמערכות היחסים שלנו, אנחנו גם ממלאים את תפקיד הקורבן בינינו לבין עצמנו, בעולמנו הפנימי. אנחנו נעים סביב מסלול המשולש במהירות רבה על פי קצב המחשבות שלנו, בתוכנו. אנחנו ממלכדים את עצמנו במשולש ופועלים על פי שיח פנימי שאין בו כנות וכנות עצמית והוא בלתי מתפקד. לדוגמא, יתכן ש"נרד על עצמנו" ללא רחם על כך שלא סיימנו פרויקט מסוים. יתכן שנלקה את עצמנו על היותנו עצלנים, בלתי מסוגלים ופגומים (תפקיד הרודף), דבר היוצר בתוכנו מערבולת של תחושות קשות כמו כעס וחוסר ערך. בתוכנו אנחנו פוחדים מהקול השופט והרודף בתוכנו, מתוך חשש שמא הוא צודק (תפקיד הקורבן). לבסוף כשאיננו יכולים לשאת זאת יותר, אנחנו משחררים את עצמנו מתחושות אלו על ידי הצדקה, רציונליזציה, הפחתה בערך הבעיה או התמכרות לסוגים שונים של בריחה. כך אנו מצילים את עצמנו. תהליך זה יכול להמשך דקות, שעות או ימים.

לפעמים אנu מצילים את עצמנו ואת האחרים על ידי הכחשה של מה שאנחנו יודעים - משהו בסגנון: "אם אסתכל הצידה ואעמיד פנים שאני לא שם לב, הכל יעלם". הכחשה או דרמה פנימית מסוג כלשהו, מנציחות את המעגל האכזרי של בושה ושנאה עצמית. התנועה סביב המשולש משמרת את המסרים של ההפחתה בערך העצמי. משולש הקורבן הופך להיות למנגנון הבושה העצמית הפועל בתוכנו. עלינו מוטלת המשימה למצוא דרך נאותה כיצד לכבות את מנגנון הקולות המנטליים הללו.
לא נוכל "לרדת" מ"סחרחרת" המשולש, אלא אם כן נכיר בה ונהיה מודעים לה. ברגע שאנחנו מודעים לכך, יש באפשרותנו להתבונן ביחסי הגומלין שלנו עם האחרים כדרך לזהות את עמדת שער הפתיחה שלנו. מה לוכד אותנו? אנחנו מתחילים לאמן את המתבונן הפנימי שלנו להבחין ולשים לב, ללא שיפוטיות, בשיחות שאנחנו מנהלים דווקא עם אלה האהובים עלינו והקרובים לנו.
דרך יעילה היא ללמוד מה הם הרווחים המשניים ואיזה מחיר אנחנו משלמים ביחס לכל אחד מהתפקידים. דבר זה מסייע לנו לזהות מתי אנחנו פועלים על פי הדינמיקה של המשולש. לימוד התפקידים מקדם גם הכרה מהירה יותר של המצבים בהם אנחנו מתפתים לשחק את התפקידים.
הבה נבחן כל תפקיד יותר לעומק.

המציל
את המציל ניתן לתאר כצילו של היבט עיקרון האֵם. במקום לתת ביטוי הולם לתמיכה והזנה, המציל נוטה "לחנוק", לשלוט ולנתב את האחרים "למען טובתם הם", כמובן. יש לו הבנה לקויה לגבי מה משמעותם של עידוד, תמיכה, העצמה והגנה.
עמדת שער הפתיחה של המציל, הנה ביטוי קלסי לתלות הדדית. המציל נוטה שלא לאפשר, להיות מגונן מידי, מי שרוצה "לתקן" את הכל. הצלה הנה התמכרות שמקורה בצורך לא מודע, לחוש בעל ערך. אין דרך טובה יותר להרגיש חשוב, מאשר להיות מציל. יתכן שהטיפול באחרים הוא לב לבו של תפקיד המציל המאפשר לו לחוש בעל ערך.
המצילים גדלים בדרך כלל במשפחות שהצרכים הבסיסים שלהם לא מובחנים ואינם מקבלים תוקף. זאת עובדה פסיכולוגית שאנחנו מתייחסים לעצמנו בדרך אותה חווינו כילדים. מכיוון שאין להם "רשות" לטפל בעצמם, הצרכים שלהם נדחקים למחתרת ובמקום לטפל בצרכיהם, הם מטפלים בצרכים של האחרים.
המציל מפיק בדרך כלל סיפוק רב מהזדהות עם תפקידו כמטפל. באופן כללי, המצילים מאוד גאים בהיותם מסייעים ומתקנים כל מצב. פעמים רבות הם מקבלים תשבוחות מן הסביבה ואף מתוגמלים על מה שנתפס כ"מעשים לא אנוכיים" בטיפול באחרים. הם מאמינים בטוב לבם כנותני טיפול מומחים ופעמים רבות רואים את עצמם כגיבורים.

מאחורי כל אלה, קיימת אמונת הקסם שתשמע משהו כמו: "אם אטפל בהם מספיק זמן, אז, במוקדם או במאוחר, הם יטפלו גם בי". אך, כפי שכולנו למדנו כבר, דבר זה קורה רק לעתים נדירות ביותר. כאשר אנחנו מצילים את אלה הנזקקים, אל לנו לצפות למאומה בתמורה. הם לא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, ובוודאי שלא להיות שם עבורנו.
פעמים רבות, האכזבה שהיא תוצאה בלתי נמנעת, מובילה את המציל לחווית דיכאון. הוא מתקשה להבחין שהוא עצמו פונה לעמדת הקורבן בשל מה שהוא מאפשר לאחרים או מונע מעצמו דרך תגובותיו לסביבה החיצונית והפנימית. באמצעות הכחשת התוצאות ה"עוינות" של פעולות ההצלה, אנשים אלה שכל כוונתם היא לעשות טוב לזולת, מתקשים מאוד לשמוע ולקבל את ההתייחסות אליהם כאל קורבן, אפילו כאשר הם מתלוננים עד כמה מתייחסים אליהם בחוסר הגינות והתחשבות. המציל מזדהה עם הווית ה"קדוש המעונה", בכל פעם שהוא פונה לעמדת הקורבן במשולש (אב טיפוס של המציל היא ה"אם הפולניה", כפי שהיא מוכרת בפולקלור שלנו).

תחושת בגידה, ניצול וחוסר תקווה הם תחושות הסמל של שלב הקורבן בריקוד המציל סביב המשולש. משפטים נפוצים אותם אנו שומעים מפי הקורבן הם "אחרי כל מה שעשיתי עבורך, זה מה שאני מקבלת", או "לא משנה כמה אני עושה, זה לא מספיק אף פעם", או "אם היית באמת אוהב אותי, לא היית מתייחס אלי ככה". פחדם הגדול ביותר של המצילים הוא שהם ישארו לבד. הם מאמינים שכל ערכם נובע מהיקף עשייתם למען הזולת. קשה מאוד עבורם לחוות את ערכם מעבר למה שיש להם להציע בצורה של "דברים" או "שירות". המצילים מעודדים תלות באופן לא מודע מכיוון שהם מאמינים ש"אם אתה זקוק לי, לעולם לא תעזוב אותי". הם עושים כל אשר ביכולתם כדי שיהיה בלתי אפשרי לוותר עליהם, וזאת כדי להימנע מחווית נטישה.
המצילים אינם מודעים לתלות ההרסנית אותה הם יוצרים ומטפחים. הם אינם מודעים למסרים הבעייתיים אותם הם מעבירים בעת יחסי הגומלין שלהם עם האחרים. ככל שהם מצילים יותר, רק פוחתת האחריות אותה נוטלים על עצמם אלה בהם מטפלים המצילים. ככל שיטלו פחות אחריות, כך גדל מקומם של המצילים. זאת דרך הרסנית אשר פעמים רבות מסתיימת באסון.

אם בשער נקודת הפתיחה של המציל, לשני בנים מתבגרים, עליהם התקשתה להשתלט, תארה את הדברים כך ואמרה: חשבתי שתפקידי כאמא טובה הוא להתוות לבני את הדרך. חשבתי שאני אמורה להבטיח שהם יעשו את הדברים הנכונים. האמנתי שאני אחראית לבחירות שלהם. אמרתי להם מה לעשות וכל הזמן ניסיתי לשלוט בהתנהגויות שלהם".
האם היא צריכה להיות מופתעת מכך שהבנים שלה רודפים כל אחד בסביבתם על התוצאות הכואבות אותן חוו, בשל הבחירות האומללות שלהם?. כמוה, הם למדו לחשוב שהתנהגותם היא באחריות האימא שלהם, לא באחריותם. ניסיונותיה הבלתי פוסקים והעקרים לשלוט בהם, גרמה למאבקים תמידיים ביניהם, דבר אשר הקל על הבנים להאשים את אמם בבעיות שנוצרו בשל חוסר האחריות שלהם. בשל הצורך שלה להיראות כ"אמא טובה", האם היא זו שיצרה תלות הדדית, למדה את בניה שלא מתוך כוונה, לראות את עצמם כקורבנות חסרי אונים אשר אומללותם נגרמת תמיד בשל אשמתו של מישהו אחר. יש סיכוי טוב שאחד מבניה יגדל להיות אדם שינהל את חייו בעמדת שער הפתיחה של הרודף. אין ספק שהיסודות לכך שהדבר אכן יתרחש, נבנו.
אמא זו, כמו במקרים רבים, היתה משוכנעת שבניה אינם מסוגלים לעשות בחירות נכונות. היא צברה רשימה ארוכה של עדויות שיתמכו בדאגה שלה. העדויות המצטברות הצדיקו את ה"מחויבות" שלה לשלוט בבחירות של בניה. אך מכיוון שהם היו נערים מתבגרים, היא כבר לא יכלה יותר להכריח אותם להענות לה, כפי שהיה המצב כשהם היו ילדים צעירים יותר. באופן בלתי נמנע, היא החלה לחוש חסרת אונים מולם, בלתי מסוגלת וכשלון כאימא (עמדת הקורבן). היא כעת יכולה להיכנע לדרישותיהם או "להאשים" אותם על חוסר הציות שלהם. בכל מקרה, היא (וגם הם) הרגישו רע עם המצב כפי שהוא. במצב כזה עולים רגשות אשמה או חרטה, דבר אשר יניע אותה לנסות "לתקן" שוב את המצב. כך היא שוב תמצא את עצמה בעמדת שער הפתיחה של המציל, וכל המעגל יתחיל מחדש.

את סאלי שגדלה עם אם שחשה את עצמה חסרת אונים וחסרת חשיבות, פגשנו קודם לכן. מגיל צעיר, היא חשה אחריות עצומה לטפל באמה השברירית והמכורה לסמים. הרווחה של סאלי עצמה, היתה תלויה בכך. יחד עם זאת, ככל שחלפו השנים, היא יכלה אך בקושי להכיל את הזעם הפנימי אותו צברה וחשה כלפי אמה, בשל היותה נזקקת וחלשה. כמצילה, היא עשתה כל אשר ביכולתה לתמוך באמה, דבר שחזר על עצמו שוב ושוב, רק כדי שתחוש מובסת (קורבן), מכיוון שכל דבר אותו היא ניסתה לעשות, לא עזר. באופן בלתי נמנע, הזעם שהיה בה השתלט עליה והוביל אותה לטפל באמה בתחושה של שאט נפש (הרודף). דבר זה הפך לדפוס המרכזי ביחסי הגומלין שלה, לא רק עם אמה, אלא גם במערכות היחסים האחרות בחייה. כאשר נפגשתי אתה, מצאתי אותה מותשת מבחינה נפשית, גופנית ורוחנית, בשל הצורך שלה לבזבז את חייה בטיפול באנשים חולים ותלויים, שבאו אל חייה בזה אחר זה.
תפקידו המרכזי של המציל הוא לתמוך באחרים "למען טובתם הם", כמובן. נוכחות קורבן בחייו של המציל חיונית ביותר, כדי שהמציל יוכל לשמר את האשליה שהוא נמצא במקום "גבוה יותר" והוא איננו נזקק. דבר זה משמעותו שתמיד יהיה בחייו של המציל מישהו שמצוי בצרה, חולה, שברירי, חסר יכולת ולכן תלוי בו. אם הקורבן של המציל יתחיל לקחת אחריות על עצמו, המציל יצטרך למצוא קורבן חדש או להתפנות ולהתבונן בצרכים החבויים שלו עצמו.
ללא כל קשר לנסיבות מצבו של האחד אותו מבקש המציל להציל, לא משנה עד כמה באמת הוא זקוק לעזרה, הצלה יכולה להוביל רק למקום אחד - לקורבן. אם אתה מצוי בעמדת המציל, אין זה אומר שאינך יכול להיות אוהב, איכפתי ונדיב. אפשרי לחלוטין לסייע ולהיות תומך, גם מבלי לנסות להציל אף אחד. יש הבדל מאוד משמעותי בין להיות לעזר אמיתי לבין ניסיון להציל מישהו מנסיבות חייו.
מסייעים אמיתיים פועלים מבלי לצפות להדדיות. הם מעצימים ולא מחלישים את אלה אותם הם משרתים. כל מה שהם יעשו יהיה על בסיס רצון להגביר אחריות עצמית ולעודדה, ולא לקדם תלות. תומכים אמיתיים מאמינים שהאחרים יכולים לנהל את ענייניהם. הם מאמינים שלכל אחד יש את הזכות לעשות טעויות וללמוד לעתים בדרך הקשה. מסייעים אמיתיים בוטחים באחרים שיש להם כל מה שנדרש כדי לראות את עצמם גם בזמנם קשים, מבלי שהם יזדקקו להצלה.
אלה המצויים בעמדת שער הפתיחה אל המציל, מתקשים ליטול אחריות על עצמם. תחת זאת, הם עושים עבור האחרים בניסיון לקבל תוקף, להרגיש חשובים ומשמעותיים או כדרך לטפח תלות, על מנת לא להינטש. תפיסה כזאת מזמינה את תודעת הקורבן להיכנס דרך הדלת הראשית.

הרודף
כמו התפקידים האחרים, עמדת שער הפתיחה של הרודף מבוססת אף היא על בושה. תפקיד זה מאומץ ברבים מהמקרים על ידי מישהו שחווה התעללות נפשית ו/או גופנית ניכרת לעין במהלך תקופת הילדות. כתוצאה מכך, אנשים אלה פעמים רבות חווים עמוק בתוכם תחושה של זעם המבוססת על בושה והם נסים על נפשותיהם. כדי לשרוד, הרודפים מדחיקים עמוק אל תוכם, תחושות קשות של חוסר ערך; הם מסתירים את כאבם מאחורי חזות של מרמור קשה, ניתוק וחוסר איכפתיות. יתכן שהם בוחרים לחקות את המתעללים בהם בתקופת ילדותם, מתוך העדפה להזדהות עם אלה הנתפסים על ידם כבעלי כוח וחוסן, העיקר לא להיות המפסידנים והחלשים המצויים בתחתית "שרשרת המזון" האנושית. הרודפים מנסים לאמץ גישה האומרת "העולם קשה ואכזר...רק החזקים שורדים. אני אהיה בין החזקים". במילים אחרות, הם הופכים להיות ה"טורפים" בראש "שרשרת המזון האנושית". הם מגינים על עצמם תוך שימוש בגישות שלתטניות, סמכותיות ומענישות.

כמו שתפקיד המציל הוא צלו של עקרון דמות האם, הרודף הוא צלו של עקרון דמות האב. תפקידו הבריא של האב הוא להגן על ולפרנס את משפחתו. במקום לספק הזנה והגנה באופן ישיר, הרודפים מנסים "ליצור מחדש" ולשלוט על אלה המצויים סביבם, תוך שימוש במניפולציות וכוחניות בוטה. הרודף מנסה להתגבר על תחושות של חוסר אונים, חוסר ישע ובושה על ידי שליטה כוחנית באחרים. השליטה הופכת להיות לסגנון הנפוץ ביותר במסגרת יחסי הגומלין במערכות היחסים שלו. דבר זה משמעותו שעליו להיות תמיד צודק! השיטות של הרודפם כוללות איומים, הטפות, הפחדות, האשמות, הרצאות ארוכות, חקירות והתקפות ישירות. הם מאמינים בנקמנות, פעמים רבות באמצעות פעולות תוקפניות. כמו שהמציל זקוק למישהו לתקן אותו, הרודף זקוק למישהו להאשים אותו. הרודפים מכחישים את הפגיעות שלהם באותה דרך בה מכחיש המציל את הצרכים והנזקקות שלו. הפחד הגדול ביותר של הרודף הוא הפחד מחוסר האונים וחוסר הכוחות. מכיוון שהרודפים שופטים ומכחישים את הפגימוּת שלהם, את הפחד ואת הפגיעות, הם יהיו זקוקים למישהו עליו יוכלו להשליך את הרגשות המוכחשים הללו.
במילים אחרות: הם זקוקים לקורבן. הם זקוקים למישהו הנתפס על ידם כחלש, על מנת להוכיח לעצמם שהסיפור ההרסני והכואב שהם מספרים לעצמם לגבי העולם, הוא אכן נכון. הן המצילים והן הרודפים זקוקים באופן לא מודע ל"קורבן", על מנת לשמר את התפיסות שלהם לגבי מי הם וכיצד נראה ומתנהל העולם.
הרודפים נוטים גם לפצות על רגשות פנימיים של חוסר ערך, באמצעות רעיונות גרנדיוזיים ודימוי גרנדיוזי. גרנדיוזיות זו מקורה ברגשות בושה. היא מהווה פיצוי וכיסוי על תחושה עמוקה של נחיתות. התנשאות היא ניסיון לטלטל חזק את האחרים בהתייחסות אליהם כנחותים, כדי לחוש "טובים יותר מהאחרים".
מאוד קשה עבור מישהו המצוי בעמדת שער הפתיחה של הרודף, ליטול אחריות על הדרך בה הוא פוגע באחרים. הרודפים מאמינים בתוכם שלאחרים מגיע כל מה שהם מקבלים. האנשים הללו הנמצאים במאבק מתמיד מול העולם, נוטים לראות את עצמם כמי שחייבים להילחם כל זמן, על השרדותם. על פי תפיסתם, עליהם להאבק ללא הרף, כדי הגן על עצמם, בעולם הנתפס כעוין.
יוסף גדל במשפחה מפורסמת ועשירה. ההורים שלו התגרשו ואביו היה כעסן, מרוחק ואדם שעשה שימוש בכספו כדי לשלוט באחרים. אמו הייתה אלכוהוליסטית, אשר הביאה לביתה גבר שהתעלל בה וביוסף, בשנות טרום ההתבגרות וההתבגרות שלו. הוא למד מהר מאוד שהסיכוי היחידי שלו לשרוד הוא להיאבק ולהשיב מלחמה שערה. יוסף חי את חייו עם ראשו מוטה מטה מוכן לנגיחה, כמו שור זועם בזירה. הוא בנה את חייו בצורה כזו שתמיד היה שם אויב נגדו עליו להילחם. כלפי חוץ נראה יוסף כאדם אדיש, דמות של "לא שם קצוץ על העולם". הוא נהג להמר בחייו וליטול סיכונים ללא כל שיקול דעת, בנוגע לבריאותו. אך בתוכו, הוא היה ממורמר ואומלל. הוא שיתף אותי עד כמה הוא חש מותש מעצם האמונה שעליו לשמור כל הזמן על דריכות ועירנות. הוא חש צורך נואש להשאיר עין פקוחה ולא להרדם בשמירה כדי להישמר מאלה שרוצים לפגוע בו או באהוביו. הוא היה מעורב כל הזמן במאבקים משפטיים שונים ואפילו מצא עצמו לא אחת, מעורב בתגרות גופניות. הוא נקלע כל הזמן למצבים בהם היה עליו להוציא את עצמו מהסתבכויות שונות, בזו אחר זו. על פי תפיסתו, מצבים אלה נוצרו תמיד, באשמתו של מישהו אחר. הוא לא יכול היה לעמוד בחוסר מעש מול, מה שהוא האמין, מאבק צודק. "אני לא יכול להרשות להם להתחמק מזה", זאת היתה תגובתו בדרך כלל.
יוסף ראה את עצמו כמישהו שלא קבל את ההגנה לא היה ראוי. אמונה זו הצדיקה מבחינתו, ליטול את העניינים לידיו. כך הוא ראה את הדברים. הוא לא בטח באף אחד. אפילו לא בהוריו. אם כך, על מי ניתן לסמוך? גישה זו דחפה אותו להיות תמיד במצב של מגננה. עליו להיות מוכן לקראת ההתקפה הבאה שלבטח תגיע.
יוסף הוא דוגמה של שער הפתיחה של הרודף הקלסי. קל לחשוב שהרודפים הם אנשים "רעים". הם לא. הם פשוט אנשים פצועים החווים את העולם כמקום מסוכן. דבר זה מחייב אותם להיות תמיד במצב שבו יוכלו להכות חזרה. הם חיים בתגובת מגננה מתמדת.
קשה מאוד לרודפים לתפוס את עצמם כרודפים. קל להם יותר להצדיק את הצורך בהאשמה (ולפיכך להזדהות עם עמדת הקורבן) ולמלא את תפקיד המדכא. מעגל הרודף נראה משהו כזה: "אני רק ניסיתי לעזור (מציל), אבל הם עשו יד אחת נגדי (קורבן), לכן היה עלי להגן על עצמי ולהכות חזרה (רודף)".
הכנות העצמית האמיתית, עלולה להיות חוויה מאוד מאיימת עבור מי שתקוע בתודעת הרודף. לנקוט בצעד זה, עלול להובילם להאשים את עצמם, דבר אשר רק יגביר את הגינוי העצמי הפנימי שלהם. הם זקוקים למצב או לאנשים, אותם יוכלו להאשים, כדי שיוכלו לשמר את הכעס העמוק המצוי בהם. כעס עבור הרודף, הוא כמו דלק המניע את הנפש שלהם. יתכן שזאת הדרך היחידה באמצעותה הם יכולים להתמודד עם דיכאון כרוני. הכעס "מגן" עליהם מפניו. הרודפים זקוקים לטלטלה של זעם, באותה דרך שאחרים תלויים במנה של קפאין. זה המתג של יומם ומספק להם את האנרגיה לה הם נזקקים, כדי לעמוד על רגליהם.

כמו בתפקידים האחרים, גם לגבי הרודף, נטילת אחריות עצמית היא המוצא היחידי מסבך מלכודת הקורבן. יש צורך בסוג של פריצת דרך מצדם. אך לרוע המזל, בשל התנגדותם הגדולה לעשות זאת, זה עלול לבוא בצורה של משבר.
באופן אירוני, הדרך הראשית ליציאה מסחרור המסלול של המשולש, היא באמצעות עמדת הרודף. אין זה אומר שעל כולנו להפוך לרודפים. אך דבר זה משמעותו, שברגע שנחליט לרדת מהמשולש, קרוב לוודאי שיהיו רבים כאלה שיראו בנו רודפים (איך אתה יכול לעשות לי את זה?"). ברגע שאנחנו מחליטים ליטול אחריות עצמית ולומר את האמת שלנו, אלה שמצויים עדיין על מסלול המשולש, קרוב לוודאי יאשימו אותנו בכך שאנחנו "מקרבנים" אותם. "איך אתה מעז שלא לטפל בי?", עלול לזעוק הקורבן. או "מה זאת אומרת שאתה לא זקוק לעזרה שלי?". במילים אחרות: אם אנחנו רוצים להימלט מסבך הקורבן, עלינו להיות מוכנים להיתפס על ידי האחרים כ"חברה הלא טובים". כמובן שזה לא המצב, אך עלינו להיות מסוגלים להתמודד עם אי הנוחות המתלווה לתפיסה שאנחנו לא מ"החברה הטובים".

הקורבן
עמדת שער הפתיחה של תפקיד הקורבן, גם הוא צל. הוא צל פצוע של הילד הפנימי שבנו; החלק התמים שבתוכנו, הפגיע והנזקק. העצמי-ילד הזה זקוק מידי פעם לתמיכה, זה אך טבעי. אך הבעיה מתעוררת כאשר אנחנו משוכנעים שאיננו מסוגלים לדאוג לעצמנו. במצב זה אנחנו נעים לכיוון הקורבן. האמונה שאנחנו שבריריים, חסרי כוח ופגומים, היא זו שמקבעת אותנו במקום הזקוק להצלה. דבר זה דן אותנו לחיים של תלות מעוותת במערכות היחסים המרכזיות שלנו.
המצויים בעמדת שער הפתיחה של הקורבן הפנימו את ההגדרה לגבי עצמם שהם פגומים ובלתי מסוגלים. הם משקפים דימוי של חלשים, שבריריים ולא חכמים מספיק. כלומר: "אני לא מסוגל לעשות זאת בעצמי". הפחד הגדול ביותר שלהם הוא שהם לא יצליחו. החרדה שלהם כופה עליהם לחפש כל הזמן מישהו חזק יותר או מסוגל יותר, כדי שיטפל בהם.
הקורבן מכחיש את יכולתו לפתור בעיות ואת פוטנציאל הכוחות שלו לניהול עצמו וחייו. תחת זאת, הוא נוטה לראות את עצמו כבלתי מסוגל לנהל את חייו. הקורבנות חשים את עצמם כמי שלא מטפלים בהם, כנתונים לחסדי חוסר היכולות שלהם, כפגומים בתוכם וכ"לא בסדר", כ"מקולקלים" הנזקקים ל"תיקון". כל אלה לא מונעים מהם לחוש זעם רב כלפי אלה עמם יצרו יחסי תלות. למרות שהם עומדים על כך שהם יטופלו על ידי המצילים שלהם, אין הם אוהבים שמזכירים להם עד כמה הם לא מסוגלים לדאוג לעצמם, דבר אשר משקף להם את חוסר המסוגלות שלהם.
הדברים אותם מחפשים המצילים (תוקף והערכה), הם בדיוק הדברים אותם מתקשים הקורבנות להעניק, מכיוון שזה משקף להם את החסרים שלהם. תחת זאת, הם מתמרמרים על העזרה המוגשת להם. הקורבן בסופו של דבר מתעייף מלהיות בעמדת נחיתות ומחפש דרכים להרגיש שווה ערך. למרבה הצער, דבר זה כולל צורה כלשהי של רצון להתנקם.
קורבן הנע במשולש אל עמדת הרודף משמעותו בדרך כלל חבלה במאמצים הנעשים כדי להצילו, פעמים רבות באמצעות התנהגות פסיבית-אגרסיבית.
קורבנות מומחים גדולים במשחק הנקרא: "כן, אבל...". כך זה עובד:
עמדת שער הפתיחה המציל, מציע עזרה לתלונה או בעיה אותה מבטא הקורבן. עמדת שער הפתיחה הקורבן חוכך בדעתו ואומר משהו כמו: "כן, אבל זה לא יעזור בגלל...". כל הצעה נוספת, או למעשה הצעה כלשהי אותה ינסה המציל, תהיה לשווא ולא תפתור את בעייתו של הקורבן. הקורבן נחוש בדעתו להוכיח שבעייתו בלתי ניתנת לפתרון, דבר אשר משמר בסביבתו את המציל, אשר מצדו ימשיך לנסות שוב ושוב. באופן כזה נשמרת הזהות עמה מזדהים שני הצדדים והתהליך מונצח במעגל שאין לו סוף. הקורבן עלול גם למצוא מפלט בתפקיד הרודף, כדרך להאשים או לנתב (לעשות מניפולציות) את האחרים כדי שיטפלו בו.
קורבנות משוכנעים בחוסר הערך וחוסר המסוגלות הפנימיים שלהם והם חיים בתחושה מתמדת של בושה, אשר פעמים רבות מובילה אותם להתעללות עצמית. התמכרות לאלכוהול, לסמים, לאוכל, להימורים ולקניות בלתי נשלטות. אלה הן רק דוגמאות לביטויי שנאה עצמית והנצחת תחושת הבושה הפנימית, אותם חווים קורבנות. ענן זה של פגימות וחוסר ערך מרחף מעליהם והופך להיות לזהות המוחלטת שלהם.
לינדה היתה בת שניה במשפחתה. מאז היותה ילדה קטנה, תמיד הסתבכה בצרה זו או אחרת. היא נאבקה עם לימודיה בבית הספר, לא השתלבה וחלתה לעתים קרובות. אף אחד ממכריה לא התפלא כאשר החלה לצרוך סמים בגיל ההתבגרות. אמה, סטלה, היתה מצילה טיפוסית. בהיותה משוכנעת בחוסר היכולת של בתה להתמודד ובמחשבה שהיא מסייעת לה, היא נהגה לשחרר אותה מכל מצב בו הסתבכה או נקלעה לצרה. על ידי כך שטשטשה האם בכל פעם את תוצאות בחירותיה ומעשיה של בתה, לינדה, מנעה סטלה מבתה את ההזדמנות ללמוד מטעויותיה. כתוצאה מכך, לינדה חוותה את עצמה יותר ויותר בלתי מסוגלת והגבירה את תלותה באחרים. אמה שהצילה אותה בכל פעם מתוך כוונות טובות, העבירה לבתה מסרים "מחלישים" שקדמו אצל לינדה את עמדת הקורבן בהתנהלותה בחייה.

מכיוון שאלה הממלאים את תפקיד הקורבן פעמים רבות הראשונים "לזהות" את הבעיות במשפחותיהם, אך טבעי הדבר שהם יהיו הראשונים לפנות לסיוע מקצועי. לעתים קרובות הם נגררים על ידי בני משפחה "לחוצים" לטיפול הראשון.
קורבנות מצויים בחיפוש מתמיד אחר מצילים נוספים, ואלה נפוצים מאוד בקרב אנשי מקצוע. במקרים אלה, יתכן שאנשי מקצוע ימצאו את עצמם נלכדים מבלי שיחושו בכך, במסלול המשולש, עם קורבן מיומן בתפקידו ומשכנע. דבר זה משמעותו שהסוגיות הבעייתיות האמיתיות לא מגיעות לכדי התייחסות.
על אלה המצויים בתפקיד הקורבן ללמוד ליטול אחריות לגבי עצמם וליזום טיפול עצמי, ולא לחפש מציל מחוצה להם. עליהם לקרוא תגר על האמונה המושרשת עמוק בתוכם שהם לא מסוגלים לדאוג לעצמם ולנהל את חייהם. צעדים אלה ומודעות, יסיעו להם להימלט מהמסלול ההרסני של המשולש. במקום לראות את עצמם כחסרי כוחות, עליהם להיות מודעים ליכולותיהם לפתור בעיות וכן ליכולות ההנהגה שלהם.
לא חשוב מי ינסה "להציל" את מי שמצוי בתפקיד הקורבן, לא משנה כמה מאמצים יושקעו בסיוע לשיפור מצבו, מי שחווה את עצמו בתפקיד הקורבן, ישוב תמיד למקום אחד בלבד - חזרה לחווית הקורבן. זהו מעגל אינסופי של תחושות תבוסה וחוסר ערך. אין ממנו מנוס אלא אם כן יטול הקורבן אחריות לרגשות, למחשבות ולתגובות שלו, ביחסיו עם עצמו ועם הזולת.

אמונות שער הכניסה
לכל עמדת שער כניסה למשולש (מציל, קורבן, רודף), ישנו "תסריט" התואם ולמעשה מנציח, את הריקוד האופייני לו, סביב המשולש. "תסריטים" אלה נובעים מתוך מערכת אמונות אופיינית באמצעותה אנחנו מביטים על עצמנו ועל העולם.

סיפורו של המציל
מצילים מאמינים שהצרכים שלהם לא חשובים ולא רלוונטים. דבר זה משמעותו שהדרך היחידה בה הם יכולים לתקשר באופן לגיטימי עם האחרים, לחוש בעלי ערך ולתת מענה לצרכים שלהם, היא דרך הדלת האחורית המכונה: "טיפול באחרים". המצילים מייסרים את עצמם כאשר אינם מטפלים באחרים. סיפור שער הכניסה שלהם והסיפור שהם מספרים לעצמם, הוא משהו מעין זה: "אם אני מטפל באחרים מספיק טוב ומספיק זמן, אז אחוש מסופק. זאת הדרך היחידה שתוביל לכך שיאהבו אותי".
לרוע המזל, המצילים מעורבים במערכות היחסים שלהם עם קורבנות שאין להם כל יכולת מודעת להיות שם עבור המצילים. אינטראקציה זו מחזקת את הסיפור שהמציל מספר לעצמו: אסור לי להיות נזקק. דבר זה מגביר בו את תחושת הבושה ומעמיק את הכחשתו והדחקתו את צרכיו.

סיפורו של הקורבן
אשמה ובושה הן הכוח המניע להנצחת מלכודת המשולש. הקורבן עושה בדרך כלל שימוש ברגשות אשמה, כדי לנהל ולנתב את האחרים לטפל בו. "אם לא תעשה זאת, מי יעשה זאת?". סיפורו של הקורבן אומר שהוא חסר אונים ולא יכול לעשות מאומה בעצמו. סיפור זה מקבל תוקף שוב ושוב. הקורבנות מאמינים שהם פגומים בתוכם ובלתי מסוגלים ולכן חייהם רצופים השקעת מאמצים למצוא מחוצה להם מישהו "שיציל" אותם. למרות שהם חשים שהם זקוקים למישהו שיציל אותם (המציל), הם מתמלאים כעס כלפי מציליהם, מכיוון שהם חשים שמפחיתים בערכם ומתנשאים מעליהם.

סיפורו של הרודף
הרודפים, אשר מאמינים שהעולם הוא מקום מסוכן, ישתמשו באיומים ככלים כדי לומר לאחרים היכן מקומם. הם אינם רואים כיצד השיטות שלהם לספק לעצמם "ביטחון והגנה", מובילות לכך שהתמונה המשתקפת היא שהעולם הוא אכן מקום מסוכן, כפי שהם מאמינים. הסיפור שלהם אומר שהם משקיפים תמימים מן הצד על עולם שבו כולם נגדם ורוצים לפגוע בהם. "החזקים שורדים" ולכן הדבר היחידי שהם יכולים לעשות הוא להכות בחזרה.
סיפור זה לוכד אותם במצב של הגנה/התקפה מתמדת.

הֶטֵּלֵי הצל של הקורבנוּת
אם נמקם את שלושת העמדות על קו ישר, כאשר הקורבן נמצא באמצע, נוכל להבחין שהרודף והמציל הם שני קצוות, או הטלי צל של הקורבנוּת.

כל שלושת העמדות הן ביטויים מעוותים של כוחות חיובים, הקיימים בנו - המין האנושי, אך הם מוכחשים או מודחקים, כאשר אנו חיים על פי הדינמיקה של המשולש. היכולת לזהות את עמדת שער הפתיחה שלנו על פני המשולש, תסייע לנו בהבנה ומודעות לגבי ההיבטים אותם אנחנו מכחישים או מדחיקים.
לדוגמא, אם אנחנו תופסים את עצמנו באופן בסיסי, כמתווכים וכנותני טיפול, אנחנו מתכחשים לכוחות המצויים בנו באמצעות הצבת גבולות בלתי הולמים. באופן זה אנחנו ממקמים את עצמנו בעמדת שער הפתיחה של המצילים.
למצילים יש נתונים טבעיים ביכולתם לארגן, לטפח ולטפל. אך כאשר המציל מכחיש בפני עצמו את היתרונות של הכישורים הללו - כאשר הוא מסרב לטפל בעצמו או לשים עצמו בעדיפות גבוהה, אזי הוא ימצא עצמו עוסק בצורה אובססיבית ומתערב בחייהם של האחרים, במרבית המקרים בדרך לא בריאה. הוא הופך להיות למישהו הלוקח אחריות על חייהם של אחרים, אך לא על חייו שלו.
מאפיינים אלה באופן בסיסי, נחשבים כמאפיינים נשיים - לכן ניתן לראות את תפקיד המציל כביטוי מעוות של ההיבט הנשי.
הרודף, מאידך, מאופין בתחושה עמוקה של צדק. הוא מאמין בשימוש בכוח ואסרטיביות. באופן עקרוני, אין במאפיינים אלה כל רע. הם למעשה חשובים מאוד בניהול הטיפול העצמי. יחד עם זאת, הרודף עושה שימוש ברעיונות אלה, בצורה מעוותת. כאשר איכויות גבריות אלה של הגנה, הנחיה והצבת גבולות, אינן מיושמות באופן מודע ונאמן למקור, כאשר אופין האמיתי מוכחש, הן בסופו של דבר באות לידי ביטוי בדרך לא מודעת ובלתי ארחאית. לפיכך ניתן לראות את הרודף כביטוי מעוות של ההיבט הגברי.
התקפה, מבחינתו של הרודף, הנה דרך מקובלת ולגיטמית לביטוי כוחו, אשר מוצא צידוק כהגנה הכרחית. במקביל, הרודף רואה את עצמו כקורבן תמים: "פוגעים בי ולפיכך אני חייב להגן על עצמי על ידי מאבק". קשה עבור כל אחד מאתנו להודות בכך שאנחנו מתייחסים בצורה לא הוגנת לאחרים. הדבר קשה במיוחד לרודף, אשר מצדיק את התנהגותו הפוגענית בכך שיש לדבר "סיבה טובה", לפיכך התנהגות זאת היא בסדר מבחינתו. הלך מחשבה זה טיפוסי לרודף. הרודף מדחיק את האיכויות הקיימות בו, כמו היכולת לטפל, לדאוג ולהגן, ובמקום זה הוא נוטה לפתור את בעיותיו באמצעות כעס, זעם, התעללות ושליטה.

הנה דוגמא שתוכל להמחיש את הרעיון:
דון אחר הביתה לארוחת ערב. אן, אשתו, כעסה. היא השקיעה בארוחה טובה, שלא נאכלה עדיין ובינתיים עומדת ומתקררת. כמו רודפים רבים, נטייתה של אן היא ליצור תסריטים שליליים ("למה הוא עושה לי את זה?") ולהתקיף. במקום לבדוק עם בעלה מדוע אחר, היא מיד החלה "להפציץ" אותו: "אמרת לי שתגיע בזמן. שקרת לי! אני אף פעם לא יכולה לסמוך עליך שתאמר לי את האמת". כאשר דון מנסה להסביר שהוא נתקע בפקק בדרך, אן איננה מקשיבה. במקום להקשיב, היא מצדיקה את תגובתה "תמיד יש לך תירוצים! אתה מצפה שאני אאמין לך. אתה פשוט שקרן". היא ממשיכה לפגוע ואפילו לכנותו בשמות. מאוחר יותר היא מסבירה לו שהוא פגע בה ולכן הדרך בה התייחסה אליו, מגיעה לו. זהו תהליך החשיבה הטיפוסי לרודף.
מכיוון שאן תופסת את עצמה כקורבן שאין לו את הזכות לטפל בעצמו או להציב גבולות (לומר משהו כמו: היי יקירי, הארוחה היתה מוכנה בזמן שקבענו. מכיוון שלא הגעת, ישבתי לאכול לבד והשארתי את הארוחה שלך מחוממת בתנור). היא נקטה בדרך של התקפה, באמצעותה תחוש בעלת כוח. האמונה שלה שהיא נתונה לחסדיו של מישהו המנסה לפגוע בה, מובילה אותה להכות מיד.

כאשר אנחנו מדחיקים את שני הצדדים, אנחנו מתכחשים ליכולות הטמונות בנו לטפל בעצמנו באמצעות דאגה והזנה בריאה ולהאמין בזכות שלנו לישם פעולות אסרטיביות מבלי שיחדרו לגבולות שלנו, אנחנו נשארים עם תפקיד הקורבן. למעשה, הגדרה טובה עבור הקורבן היא: מישהו אשר איננו יודע כיצד לבחון עדיפויות בצורה הולמת עבורו, ולהציב גבולות, וכן להזין את עצמו ולהגן על עצמו.

כאשר אנשים גדלים וצומחים ומתחילים לחיות מתוך מודעות תוך שינוי ההתנהגויות, הם פעמים רבות משנים את מקומם על פני המשולש. מתוך מודעות לעמדת שער הכניסה הראשוני שלהם, יתכן שהם יתחייבו "לרדת" מהמשולש, אך הם אינם באמת עושים זאת, אלא רק משנים תפקידים. למרות שיתכן שהם פועלים מעמדה חדשה, השינוי איננו אמיתי ושלם, שכן הם עדיין פועלים במסגרת מסלול המשולש. תופעה זו מתרחשת לעתים קרובות ויתכן שהיא חיונית בדרך הצמיחה וההתפתחות, אך כל עוד היא מהווה רק שלב מעבר.

השלכות החיים בצל המשולש
החיים כקורבן על פי המשולש, כרוכים בחיי סבל ואומללות. ללא כל קשר לעמדת הכניסה הראשונית, המחיר גבוה ביותר עבור כל שלושת התפקידים. החיים בצלו של המשולש מובילים לכאב רגשי, מנטלי, רוחני ואף גופני. המאמצים המושקעים בבריחה מכאב באמצעות האשמות או בחיפוש מישהו שיטפל בנו, מבססים ויוצרים עוד ועוד כאב. כשאנחנו מנסים להגן על האחרים ממפגש עם האמת, (המציל) אנחנו מבטלים את היכולות והכוחות שלהם ויוצרים סבל נוסף. כל מי שמוצא את עצמו מעורב במסלול של המשולש, יחווה בסופו של דבר כעס, עלבון ופגיעה, בשלב מסוים. אין מנצחים במסלול הזה. כולם מפסידים.
ישנם מאפיינים והשלכות המשותפים לכל שלושת התפקידים במשולש. הבה נבחן כמה מהם.

אי נטילת אחריות אישית
בכל פעם שאנחנו נכשלים בנטילת אחריות לעצמנו, אנחנו למעשה מצויים על מסלול המשולש. אפילו המצילים, הגאים בעצמם בכך שהם אחראיים ביותר, אינם נוטלים אחריות לעצמם. הם מטפלים בכולם, אך אין להם כל מושג כיצד לטפל בעצמם. אי נטילת אחריות היא גורם המפתח המזהה מתי אנחנו מצויים על מסלול המשולש.
כל עוד אנחנו רודפים אחר עצמנו ואחר אחרים, על מסלול המשולש, אנחנו מובילים את עצמנו לחיים על פי תגובות - לאנשים, מצבים, אירועים ועל פי המחשבות, הרגשות והתחושות העולים בנו. וזאת במקום לחיות חיים ספונטניים וחופשיים באמצעות אחריות עצמית ובחירה עצמית. חיים דלים וכואבים הנשלטים על ידי אג´נדה של האחרים ושל האמונות והתפיסות הלא מודעות שלנו. חוויה של חיים מלאים ומספקים מצריכה מוכנות מודעת ורצון לרדת ממסלול המשולש והבעת חסד כלפי אלה הלכודים עדיין במסלול זה ובדרמה של חייהם.

שלטון האמונות הכואבות
אמונות לא בריאות לגבי עצמנו ולגבי העולם, מוטמעות בנו החל מגיל הילדות. במהלך הזמן הן הופכות להיות נוקשות ויתכן שנאלץ ללמוד לפרק אותן, כדי לצמוח. אמירות משפחתיות כמו: "אל תדברו על זה. לא צריך לספר הכל", "אל תחלוק רגשות, כי כך אתה הופך להיות פגיע" או "זה מאוד אנוכי לדאוג לעצמך", הם רק מספר דוגמאות לאמונות השולטות בנו במהלך חיינו, ועלינו ללמוד לקרוא עליהן תגר, אם יש ברצוננו לצמוח. אנחנו יכולים ללמוד לקבל ואולי אף לברך מצבים בהם עולים בנו רגשות לא נעימים, וללמוד לראות בהם הזדמנויות לשחרר את עצמנו מהאמונות הכואבות המשאירות אותנו לכודים במסלול האכזרי של המשולש.

לפעמים אנחנו צריכים פשוט להישאר עם הרגשות הלא נעימים, כמו אשמה, חרדה או כעס, מבלי לפעול על פיהם. אשמה איננה בהכרח מרמזת לכך שהתנהגנו לא בסדר או באופן לא הוגן. רגש אשמה הוא פעמים רבות תגובה נלמדת ונרכשת על פי מסרים אותם קבלנו בילדותנו.
בהקשר לכך יש סיפור מאוד נחמד, המדגים כיצד עוברות אמונות במשפחה, וכיצד הן מחזקות התנהגות:
ילדה קטנה שמה לב לכך שאמה חותכת את חלקו התחתון של בשר החזיר לפני שהיא מבשלת אותו לקראת ארוחת החג המשפחתית. היא שאלה את אמה: "מדוע את חותכת את החלק התחתון לפני שאת מבשלת?". האם ענתה מבלי להשקיע בכך אף רגע של מחשבה: "מדוע? כך אמא שלי תמיד בשלה את החזיר לקראת החג, לכן אני יודעת שזאת הדרך הנכונה לבשל אותו". לפתע נכנסה סבתה של הילדה שגרה בסמוך, לבקר. הילדה הקטנה שאלה אותה את אותה השאלה: "סבתא, מדוע את חותכת את החלק התחתון של החזיר לפני שאת מבשלת אותו?". סבתה ענתה שכך אמה למדה אותה לבשל את החזיר. סבתא רבה הגיעה לביקור לקראת החג והילדה הקטנה שאלה אותה כמובן את השאלה. בפעם הזאת התשובה היתה מעט שונה: "ילדתי היקרה, בימים ההם, כשבשלתי חזיר, היה לי רק סיר אפיה והוא היה קטן מידי להכיל את כל מנת הבשר, לכן הייתי צריכה לחתוך את חלקו התחתון, כדי שיתאים לסיר".
כך זה עובד. אנחנו פועלים על פי הנהלים והאמירות במשפחה, מבלי להטיל בכך ספק או לשאול שאלות ומפנימים את האמונות הללו, דבר אשר פעמים רבות גורם לנו סבל רב בעתיד.

רגשות כואבים
לעתים קרובות ביותר אנחנו נכנסים בשערי המשולש באמצעות רגשות כואבים. נראה שרבים מאתנו מאפשרים לרגשות הללו לשלוט בנו. עולה בראשנו מחשבה והיא מעוררת רגש אשמה או פחד, דבר אשר דוחף אותנו לפעול בדרך המחזירה אותנו למסלול המשולש. התגובות שלנו הן בדרך כלל ניסיון מוטעה לשלוט או להיפטר מהרגשות הכואבים כדי שנרגיש "טוב יותר".
לדוגמא, אנחנו עשוים לנסות להציל מישהו כדי להרחיק אותנו ואתו מרגשות כואבים. אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים כמו: "היא לא יכולה להתמודד עם זה", או "זה יפגע ברגשותיו", לכן אנחנו "מנהלים" זאת עבורם. יתכן שנשים לב שאנחנו מרגישים טוב יותר כאשר אנחנו מנסים "לתקן" מישהו אחר - זה משרה עלינו תחושה מזויפת של שליטה, דבר אשר באופן זמני גורם לנו להרגיש חזקים. יתכן שלא נכיר בכך שתחושת הכוח הגוברת שלנו היא פעמים רבות על חשבונם של אחרים, אותם אנחנו משאירים בתחושה של "חוסר כוח" ונחותים.

סם האמין שבנו, פול, חסר כישורים ויכולות. הוא בדרך כלל התייחס אליו במילים: "הוא לא חכם מספיק...הוא אף פעם לא יוכל להסתדר בעולם". כתוצאה מכך, הדרך בה תקשר פול עם בנו, היתה באמצעות תפקיד המציל. המחשבה שבנו טיפש, עוררה בו רגשות אשם, דאגה, חשש ומחויבות כלפי בנו. "הוא הבן שלי ואני צריך לדאוג לו...אני צריך להדריך אותו, לייעץ לו ולשחרר אותו מכל צרה אליה הוא נקלע, כי הוא לא חכם מספיק לנהל את חייו. אני פשוט חייב לעשות זאת עבורו". זאת הדרך בה חשב סם ביחס לבנו. על פי מחשבות אלה, הוא פעל.
פול מצדו, חלק עם אביו את התפיסות לגבי עצמו, כלומר: שהוא לא מסוגל להסתדר בעצמו עם תביעות החיים. האמונה שהוא חסר כישורי חיים בסיסיים, יצרה אצל פול תחושה של חוסר מסוגלות, נכות וכישלון. מערכת היחסים של אב-בן היתה מושתתת על האמונה המשותפת של שניהם שפול לא יצליח בחייו.
אם כך, איך מישהו כמו פול, שמאמין שהוא לגמרי מוגבל, יחיה את חייו? איזה סוג של בחירות ניתן לצפות מאדם כמו פול, לעשות בחייו? עם אמונות כאלה לגבי עצמו, כיצד יכול פול לבחור בחייו בחירות, אלא אם כן הן בחירות "לא חכמות"? ובכל פעם שהוא יבחר בחירה כל שהיא בחייו, היא תהיה כזאת המאשרת את הסיפור של האב לגבי בנו.
כל עוד שניהם ישארו על מסלול המשולש ויחלקו רגשות כואבים אלה, מערכת היחסים שלהם תשאר על המשולש - פול "ידפוק" את העניינים, ואביו, סם, ימהר לתקן אותם ואותו.
יתכן שתשאל השאלה: ומה אם זה נכון, שפול מוגבל ובלתי מסוגל לנהל את חייו?
התשובה היא שכל אדם מסוגל על פי דרכו, אם אנחנו לא שופטים ומבקרים אותו. האמונות שלנו הן אלה שגורמות לדברים להראות כנכונים. אנחנו מתייחסים לאחרים על פי מה שאנחנו מאמינים לגביהם ותופסים אמונות אלה כאמיתות מוחלטות. כאשר אנחנו מאתגרים את ההנחות המוקדמות הללו לגבי מישהו או אפילו לגבי עצמנו, האינטראקציה בהכרח תשתנה.
לדוגמא, כל הדינמיקה בין סם לבנו השתנתה ברגע שסם התחיל לבחון את אמונותיו לגבי בנו. הוא התחיל להתייחס אליו בכבוד ובהערכה, ברגע שהוא היה מסוגל להתבונן בכנות בתוכו ולבחון את ההכחשה שלו לגבי הצורך שלו להשאיר את פול במצב של תלות בו. הוא התחיל לאפשר לבנו לחוות את התוצאות של ההחלטות שלו, במקום להציל אותו ולגעור בו על כך שהוא עשה בחירות "מטופשות". כתוצאה מכך, פול התחיל ללמוד מהטעויות שלו ולצבור ניסיון וביטחון. מערכת היחסים בין סם לפול השתנתה לחלוטין, פשוט מכיוון שסם התחיל ליטול אחריות על הרגשות שלו ועל האמונות שלו. על ידי כך שהוא ויתר על תפקיד המציל, סם היה מסוגל לנוע מהמשולש לדרך יותר אמיתית ויותר מספקת בחייו המשותפים עם בנו.
יתכן שננסה לנהל את חייהם הרגשיים של האחרים גם באמצעות כך שלא נאמר את הדברים ו"נחביא" את דעותינו, רגשותינו ומחשבותינו מהם ואפילו מעצמנו. דבר זה עלול להוביל למחיר יקר על ידי פגיעה ברווחה שלנו ובאופן בלתי נמנע ליצור ריחוק בינינו לבין האחרים. זאת רק עוד דרך בה אנחנו ממשיכים את הריקוד סביב המשולש.

כאשר אנחנו מאמינים לסיפורים הכואבים אותם אנחנו מספרים לעצמנו, כמו "אני נאהב רק כאשר אני עושה בשביל אחרים", או "אני לא מספיק חשוב", או כאשר אנחנו אוחזים באמונות מעוותות לגבי אלה הסובבים אותנו "הם מנסים לפגוע בי", או "הם לא מסוגלים לעשות שום דבר" - השכנוע העצמי באמיתות האמונות, מוביל אותנו להתנהג כאילו הן אמיתיות. הרגשות הכואבים שלנו מקורם ברעיונות המוגבלים בהם אנו אוחזים, לגבי עצמנו ולגבי אחרים. הם גורמים לנו לפעול בדרכים שבסופן יוכיחו שמה שאנחנו מאמינים בו, הוא אכן אמת. זהו המעגל האכזרי והאינסופי של התנועה סביב למשולש.

הכחשה
בכל פעם שאנחנו מכחישים את רגשותינו, אנחנו חושפים את עצמנו לתודעת הקורבן. רגשות הם אמיתיים. הם "אנרגיה בתנועה". כשאנחנו מתכחשים לרגשותינו או מפחיתים בערכם, הם לבסוף ישתלטו עלינו, ואנחנו נגיב באופן כפייתי. איננו יכולים ליטול אחריות על עצמנו כאשר אנחנו מסרבים להיות מודעים לרגשות שלנו. דבר זה משמעותו שאנחנו מעוררים את העריצים הפנימיים הללו מהם אנחנו מנסים להתנער, והם יכוונו את ההתנהגות שלנו מבלי שנחוש ונודה בכך.

למרות שזה נכון שהרגשות שלנו מקורם במה שאנחנו מאמינים, עדיין התכחשות להם זה דבר שלא עובד. תחת זאת, נוכל להיווכח שכאשר אנחנו מרגישים "רע", זה מכיוון שאמונה מעוותת נכנסת לפעולה. במקום להכחיש את מה שאנחנו מרגישים, חשוב שנלמד לבחון ולזהות את עקבותיה של האמונה שהצמיחה רגש זה. זאת הדרך האמיתית באמצעותה אנחנו יכולים להתחיל לגאול את עצמנו מסחרור המשולש. הרגש יתפוגג ברגע שנוכל להתפנות לעסוק באופן מודע באמונה העומדת מאחוריו. (אמונות כמו: אני לא ראוי שצרכי יקבלו מענה, או: אני לא מסוגל להסתדר בחיים, או: אם יעזבו אותי, אני אשאר לבד בעולם). כך נוכל ללמוד להכיר בכך שהרגשות שלנו הם האצבע המכוונת לכיוון האמונות המגבילות שלנו, המותירות אותנו תקועים במסלול המשולש.
הורים שמעולם לא למדו שרגשות באים בעקבות מחשבות וגדלו מבלי שקבלו תוקף להביע רגשות, פעמים רבות "שוללים" מילדיהם את אותה הזכות. יתכן שהם "החליטו" בשלב מוקדם של חייהם שישנם רגשות "רעים" או "לא ראויים", לכן הם מתכחשים להם או מדחיקים אותם, מבלי לבחון את המחשבות השולטות המצויות מאחורי הרגשות.
גם אם אנחנו מספרים לעצמנו שהרגשות שלנו "בלתי מקובלים", הם לא יעלמו מעצמם. ככל שנמשיך להצמיד אמונות שונות לסיפורים כואבים לגבי עצמנו והאחרים, נמשיך ליצור עוד ועוד רגשות שליליים. כאשר הן מדוחקות, התחושות המוכחשות הללו הופכות להיות ל"כיסים סודיים" של בושה, אשמה, זעם, כעס, בתוך הנפש שלנו ומרעילים אותה.
לפעמים אנחנו מתכחשים לרגשות בנסיונות חסרי תועלת, על מנת לברוח מלהרגיש רע עם עצמנו. אולי מכיוון שאנחנו מספרים לעצמנו שלא נוכל להתמודד עם רגשות אלה, שהם "יותר מידי" עבורנו, שהם יציפו אותנו ואנחנו עלולים לטבוע. יתכן שנחשוב שאנחנו נתונים לחסדי האומללות שלנו, מכיוון שאנחנו לא יודעים מאין באים הרגשות הללו או מה לעשות בקשר אליהם. אולי הדבר הנכון לעשותו הוא פשוט להתרחק מהבלגן הפנימי הזה.
אך כאשר אנחנו מודעים לכך שהמחשבות שלנו הן אלה שיצרו רגשות כואבים; שאכן הרגשות הלא נעימים שלנו יכולים למלא תפקיד של שער אל תוכנו והבנה גדולה יותר שלנו את עצמנו - אז לא נצטרך יותר להדחיק רגשות שגורמים לנו לאי נוחות. עד שלא נהיה מסוגלים להכיר בכך ולהבין לעומק את ההשלכות של האמת הפשוטה הזאת והיכולת לשחרר אותנו מהכבלים ששמנו על עצמנו, נמשיך לנסות להימלט מהכאב תוך שימוש בטקטיקות הדחקה שונות אותן נפנה כלפי עצמנו וכלפי האחרים. נסיונות ההמנעות הללו, רק ישאירו אותנו במשולש ויגבירו את אחיזתנו בו, והתוצאה המובטחת היא עוד סבל ואומללות.

חוסר כנות
הכנות עם עצמנו היא הדבר הבסיסי והחיוני ביותר שנדרש כדי לצאת מהמשולש. היציאה מהמשולש היא בלתי אפשרית ללא יושר אישי וכנות. אמירת האמת כלפי עצמנו היא המפתח לנטילת אחריות. רק אז נהיה מוכנים לפעול בכל דרך אפשרית, ביחס לכל מה שהעלתה בפנינו האמת.
כל עוד אנחנו מכחישים את רגשותינו, כמובן שכנות איננה אפשרית. עלינו לזכור שהכחשה נובעת מתוך ביקורת עצמית שלילית. אם החלטנו במובן מסוים שאנחנו לא מסוגלים לקבל את המחשבות וההתנהגויות שלנו, או הרגשות שלנו, אז אין כל סיכוי שנוכל להודות בפני עצמנו שהם אכן קיימים. זה כואב מידי להודות במשהו אותו אנחנו שופטים או לא מקבלים, לגבי עצמנו. עלינו לתרגל קבלה עצמית אם אנחנו באמת ובתמים מתכוונים להיות כנים עם עצמנו ועם האחרים.
על מנת שהמציל יוכל להיות ישר וכן עם עצמו, עליו להיות מוכן להודות בפני עצמו על קיומו של הצורך הלא מודע לשמר את האחרים במקום של תלות. דבר זה משמעותו להיות מודעים לכך שה"הצלה" נובעת מתוך הרצון הלא מודע לענות על הצורך שלו להרגיש בעל ערך. כל עוד המציל ממשיך לראות את האחר כחלש, לא יעיל וכקורבן "נכה", הוא ימשיך להשלות את עצמו ולהאמין שהוא חייב להיות המתקן, המושיע ונותן הטיפול. באופן כזה לא יוכל לעולם להכיר בצרכיו הוא ולתת להם מענה הולם.
באותו אופן, הרודפים אינם כנים וישרים עם עצמם כאשר הם ממשיכים להאשים את האחרים בסבל ובאומללות שלהם. אין כל דרך עבור הרודף לצאת מהמשולש, כל עוד יראה את עצמו כצופה תמים וחף מפשע מן הצד שהעולם מתייחס אליו בחוסר צדק ובחוסר הגינות.
האפשרות של הקורבן לרדת מהמשולש, תבוא לידי הגשמה רק כאשר הוא יודה בפני עצמו, עד כמה הוא משקיע מאמצים כדי להשאר "ילד קטן" - תלותי, חסר ישע ונזקק. דבר זה משמעותו יושר אישי וכנות לגבי הדרך בה הוא מנתב את האחרים באמצעות סיפורים בהם הוא ממעיט בערך עצמו, ומציג את עצמו כחסר יכולת וכוחות להתמודד, כדי שהאחרים יטפלו בו. אם הקורבן לא יתחיל לצמוח, הוא עלול לפול עמוק יותר ויותר לתוך סערה של אומללות ותחושה מציפה של חוסר ערך וחוסר מסוגלות.

לחיות במציאות ולשאוף לשנותה למציאות עם פחות סבל, משמעותו להכיר באמת. כדי לומר את האמת, ראשית עלינו לדעת מה היא. כאשר אנחנו מגיבים מתוך רגשות מוכחשים ו"תכנוּת" לא מודע על פי התניות עבר, כמובן שלא נוכל לדעת מה היא האמת האישית העמוקה שלנו. משמעות הדבר היא שלעולם לא נהיה במגע אמיתי ואוטנטי עם המציאות הפנימית והחיצונית. באופן כזה נחיה עם "סדר יום" מוסתר וחוסר כנות, מאפיין נוסף המשותף לכל התפקידים על פני המשולש. רק כשנסכים לראות את האמת, רק אז נוכל להתחיל לנהל שיח עם עצמנו מתוך יושרה. כתוצאה מכך, היציאה מהמשולש תהיה אפשרית בהחלט, גם אם לא תמיד פשוטה.

השלכה/הקרנה
כפי שנאמר קודם לכן, אנחנו נוטים להכחיש רגשות ואמונות אותם אנחנו שופטים כ"שליליים או "בלתי מקובלים" עלינו. אנחנו "מצילים" את עצמנו מהלא מקובל על ידנו, על ידי דחיקתו לחשכת הלא מודע. אך הם לא בהכרח נשארים שם. כל המחשבות והרגשות אותם אנחנו לא משייכים לעצמנו, כלומר: נוטלים עליהם ארחיות, בסופו של דבר נשליך או נקרין אותם על העולם, בדרך כלל על מישהו קרוב אלינו אותו אנחנו "אוהבים". ברגע שאנחנו שופטים משחבה או רגש העולים בנו, כבלתי מקובלים עלינו, באופן לא מודע נתבונן סביבנו ונמצא מישהו בעל אותם מאפיינים או נטיות אותם אנחנו דוחים מעלינו ו"נשנא" אותו על כך או נפנה כלפיו כעס. דבר זה נקרא: השלכה או הקרנה (Projection). מנגנון זה הוא כוח רב עצמה המניע את המשולש. ההשלכה מבטיחה שריקוד הקורבן על פני המשולש, ימשך עוד ועוד, כמו סחרחרה ללא מעצור.
ליזה וטד הגיעו לטיפול זוגי. כלמדתי את ההיסטוריה שלהם, גיליתי שליזה גדלה בצלו של אב זועם וכועס. כתוצאה מכך היא פחדה מכעס ולא אפשרה לעצמה להרגיש או לתת ביטוי לכעסיה שלה. היא נהגה לשפוט את רגש הכעס כ"רע" והתכחשה לכך שיש לה כעסים. לכן, אין זה מפתיע כלל שהתלונה המרכזית של ליזה כלפי בעלה היתה שיש לו "פיוז קצר". "הוא כועס כל הזמן, היא אמרה, "הוא פשוט חייב להתווכח על הכל".
בעלה של ליזה, טד, היה מאוד ישיר; פתוח ותקשורתי. הוא סיפר שהוא לא הרגיש קשיים כל שהם במשפחה בה גדל ואמר שהוא מתוסכל מליזה בגלל "שבכל פעם שאני לא מסכים אתה, לא חשוב כמה אביע זאת ברוגע ובנחת, היא מאשימה אותי בכך שאני כועס ומסרבת לדון בענין. זה מסתיים בכך שהדרך היחידה שבה אוכל להישמע או להשמיע, היא על ידי כך שאני מתפוצץ".
הבה נתבונן על מקומם של שני בני הזוג על המשולש:
ליזה הציגה את עצמה על המשולש עוד לפני שנאמרה אפילו מילה אחת בינה לבין בעלה. היא התחילה בכך שהיא שפטה את הכעס שלה (רדפה את עצמה) ולאחר מכן הכחישה אותו (המצילה). כך נראית ליזה עם עצמה על פני המשולש. היא הצילה את עצמה באמצעות הכחשה. הכחשה היא תמיד ניסיון להציל את עצמנו. ליזה למדה "לכבות" את הכעס שלה כל כך מהר, עד כדי כך שהיא לא מבחינה בו אפילו, במודע שלה. אך אנרגית הכעס הזאת צריכה ללכת למקום כלשהו.
כאן טד נכנס לתמונה. ליזה זקוקה למטרה מסוימת כדי להשליך עליה את הכעס עליו היא איננה נוטלת "בעלות". טד הוא המועמד המושלם. ליזה תופסת את טד כ"עצמי הכועס" אותו היא מכחישה. לכן היא כל כך ממהרת לתייג כל חילוקי דעות ביניהם, ולו הקלים ביותר, ככעס "רע" מצדו של טד. לאחר מכן היא מענישה את טד על הרגשות ה"רעים" אותם השליכה והיא ממשיכה לבקר אותו בחריפות (הרודף) בדיוק באותה דרך בה היא מבקרת ושופטת את עצמה, באופן לא מודע. טד, כפי שחווה בימי ילדותו, מרגיש בהתחלה בלתי מובן ובלתי נשמע על ידי הסביבה. הוא נמצא בעמדת הקורבן. אך לא חולף זמן רב, עד שעולה בו הכעס והוא נע לכיוון הרודף, על ידי כך שהוא "מתפוצץ" על ליזה. תגובה זו מניעה את ליזה לעמדת הקורבן, כשהיא מוצפת בזכרונות ילדותה של "אבא הכועס". הן טד והן ליזה נותנים תוקף באופן לא מודע, לדרמות של ילדותם, על ידי כך שהם משליכים זה על זו את האמונות הכואבות והשיפוטיות לגבי עצמם. כך נראה "מגרש המשחקים" של המשולש, באינטראקציה בינאישית לא מתפקדת.
היכן תפקיד המציל באינטראקציה המתוארת לעיל? ובכן, לעתים תפקידים באים לידי ביטוי "מתחת לפני השטח". יתכן שלא יהיה להם ביטוי חיצוני ברור, כפי שניתן להיווכח במקרה של ליזה וטד. מכיוון שליזה איננה מסוגלת ליטול אחריות על הכעס שלה (מכיוון שלראות את עצמה "כמו אבא", יהיה כואב מידי) היא מצילה את עצמה באמצעות הכחשה. היא יוצאת מהמלכודת על ידי השלכת רגשות בלתי רצויים עבורה, על בן זוגה. דבר זה אפשר לה להעמיד פנים שהיא לא כועסת (הוא הכועס, לא היא). בדינמיקה הזאת, "נוח" לליזה להרגיש שהיא לא הרעה וכועסת כמו אביה. אך ההשלכות של כך הן שהתנהלות זאת מובילה אותה להאשים ולרדוף את טד, ומאפשר לה להישאר לא מודעת לכעס פהנימי שיש בה. זהו טבעה של השלכה על פני המשולש.
אגו והסיפור על מי אנחנו
כאמור, אנחנו יוצרים יחסי גומלין עם האחרים באמצעות אמונות ישנות, לא מודעות ומוגבלות אשר יוצרות בנו חווית בושה. לכל עמדת שער כניסה למשולש יש אמונה מרכזית מובחנת אשר מניעה את הריקוד המיוחד לו על פני המשולש. אמונות בסיסיות אלה משתלבות בסיפורים לא מודעים. אנחנו מאמינים לתאורים הללו על עצמנו ועל האחרים, מבלי להטיל בהם כל ספק. סיפורים אלה "רצים" בראשנו ללא הפוגה, ויוצרים סוגים שונים של רגשות כואבים, כמו תחושת חוסר ערך, תחושת חוסר מסוגלות ותחושת פגימות. אנחנו מחזקים ומנציחים אמונות אלו באמצעות התנועה סביב המשולש.
האגו הוא חלק בנו, היוצר ומאמין בסיפורים המגבילים הללו. הוא מזדהה לחלוטין עם הסיפורים שהוא מספר לעצמו ורוצה שאנחנו נמשיך להאמין בהם. האגו משתמש במשולש על מנת לחזק את הזהויות הכואבות והמוגבלות הללו ולהאמין שהן אנחנו.
ניתן לראות זאת בסיפור של טד וליזה. כל אחד מהם לכוד בסיפור מאוד כואב; טד מאמין שלא יקשיבו לו ולכן מצפה שישפטו את רגשותיו ויבטלו אותם. הוא נמצא במקום של עמדת הקורבן, אשר בהיסח הדעת פועל בדרכים שיאפשרו לו להתרחק מרגשות בושה וחוסר ערך. ליזה נמצאת בעמדת הרודף ורואה את עצמה כקורבן. היא מאמינה שטד מנסה לפגוע בה בכעסו, דבר אשר מצדיק את ניסיונותיה לשלוט בו. ליזה מענישה את טד על ידי כך שהיא מתעלמת ממנו, עד שהוא לבסוף מכה בחזרה, ולפיכך מאשר את סיפורה לגביו כמי שהוא "כועס ואכזרי, בדיוק כמו אבא". לשניהם יש אגו המעונין יותר לאשר את הסיפור המגביל והכואב, מאשר הרצון ליצור הרמוניה במערכת היחסים ביניהם.

הקושי ביצירת אינטימיות וקירבה
למרות שכולנו כמהים לתחושה של קשר ומגע עם האחרים, אנשים רבים פוחדים פחד רב מאינטימיות וקירבה. לאפשר למישהו להכיר אותנו באמת, עלול להיות דבר מפחיד ומאיים. אינטימיות מצריכה רגישות וכנות. האמונה הנטועה עמוק בתוכנו, שאנחנו בלתי אהובים, פגומים או פחותי ערך, מקשה עלינו מאוד לפתוח ולגלות את עצמנו. אנחנו רוצים קבלה ללא תנאים, אך כאשר אנחנו לא מקבלים את עצמנו, אין זה אפשרי שנאמין שמישהו אחר עשוי לאהוב אותנו. הצורך להסתיר את תחושת חוסר הערך, מחייבת אותנו ליצור מרחק. כל עוד אנו משמרים אג´נדה פנימית מוסתרת ומתכחשים לאמת שלנו, אינטימיות היא בלתי אפשרית. קוֹרְבָּנוּת בנויה להבטיח ניכור וריחוק, לא רק מהאחרים, אלא גם מעצמנו, ואולי ביעקר מעצמנו. יצירת אינטימיות איננה אפשרית, כל עוד אנו מצויים במסלול המשולש.

לסיכום
כאשר אנחנו מוכנים להיות אחראיים, אנחנו מתחילים ללמוד להתחבר למניעים ולרגשות האמיתיים שלנו כפי שהם בהווה. אנחנו באים מתוך מוכנות לתת ביטוי לרגשות הלא נעימים שלנו ואנו מאפשרים לאחרים לתת ביטוי לרגשות הלא נעימים שלהם, מבלי שנרדוף אותם או נשפוט אותם.
אם האנשים האהובים עלינו והמשמעותיים בחיינו, מוכנים אף הם להיות שותפים לתהליך של הכרה עצמית, נוכל לטפח יחד מערכות יחסים בריאות יותר. כתוצאה מכך, תפחת אט אט האינטראקציה המבוססת על רגשי אשמה, פחד, כעס או בושה.

החדשות הטובות הן שגם אם הקרובים לנו אינם בוחרים לרדת ממסלול המשולש, אנחנו יכולים עדיין לעשות בחירה זאת עבור עצמנו. בעקבות כך תשתנה הדינמיקה ביננו לבינם. אנחנו אף פעם לא קורבנות, אלא אם נבחר בכך.

משמעות הירידה מהמשולש היא לדעת היכן אנחנו עומדים כאן ועכשו, משמעותו שאנחנו מוכנים בתוכנו להתייחס לגבולות שלנו באופן שיטיב עמנו, כאשר המצב מצריך זאת. הצבת גבולות איננה קשורה לשליטה או מניפולציות. לעתים אנחנו מבלבלים בין המושגים הללו. אנחנו לומדים להתבונן מקרוב על המניעים שלנו, מתוך סקרנות ושאיפה להעמיק את הבנתנו לגבי עצמנו. במצב כזה, כל מה שנעשה, יעלה מתוך המרחב הפנימי שלנו אליו אנחנו מחוברים, גם אם המשמעות היא ללכת ולהתרחק. אם נחליט להתרחק למשל, גדולים מאוד הסיכויים שאנחנו עושים החלטה המבוססת על אמת פנימית ולא על דרמה.
עלינו לזכור שיתכנו מצבים בה אנחנו עלולים להיתפס כרודפים. האתגר האמיתי שלנו הוא להישאר מחוברים לאמת הפנימית ולאפשר לאחרים את הזכות (ואכן יש להם את הזכות) להמשיך בסיפור שלהם.
שתי הגרסאות: הסיפור שלנו והסיפור שלהם, אינם חייבים להיות תואמים, כדי שאנחנו נהיה מאושרים. חשיבה זאת נפוצה מאוד, אך היא מוטעית.
במציאות, כיצד האחרים רואים אותנו, זאת לא הבעיה שלנו. הדרך בה אנחנו רואים את עצמנו, הוא הדבר המשמעותי ובעל החשיבות. ההתבוננות הזאת היא זו שיכולה לחולל בנו שינוי והתמרה.
העובדה שאנחנו מאמינים בסיפורים אותם אנחנו מספרים לעצמנו, לא הופכת אותם לנכונים. אך כאשר אנחנו מאמינים בהם, נפעל בדרכים שיתנו להם תוקף ויהפכו אותם לנכונים.
המודעות לסיפורים והמוכנות להפסיק לספר אותם לעצמנו, יכולות להוביל למה שעשוי להיות הזריחה העמוקה של התודעה המחזיקה בידה את המפתח לדלת החוצה מהמשולש. כאשר משתמשים בו עם רצון אמיתי והחלטי, מתוך אהבה עצמית ואמירת האמת, צעדים אלה יכולים להוביל אותנו בדרך לכיוון שלט "היציאה". כאשר אנחנו משחררים את עצמנו באמצעות אחריות אישית ואמירת האמת בפני עצמנו, אנחנו משנים ומתמירים את חיינו. אנחנו מתעלים לעצמי הגבוה שלנו, ולפיכך מכירים באפשרויות הרבות העומדות בפני כל אחד מאתנו לצאת לחופשי מחיים של סבל ולא חיים על פי הסיפורים של האגו. חיים רחבים יותר תוך חוויה עמוקה יותר של ההוויה האנושית.

הירידה מהמשולש איננה צעד קל וחד פעמי. גם כאשר אנחנו מודעים, אנחנו עולים ויורדים ממנו כל הזמן. אך הבנת כלים כמו משולש הקורבן על פי Stephen Karpman יכולה להציב בפנינו מפת דרכים המשקפת לנו היכן אנחנו נמצאים ביחס לעצמנו וביחס לאחרים. זהו תהליך, לא יעד סופי. וכמו בתהליך או בהליכה בדרך, הדרך משמעותית לא פחות מהיעד הסופי עצמו. הדרך אל עצמנו היא הכרת הנוף הפנימי שלנו, היעד הוא המקום שבו אולי נוכל למצוא שלווה פנימית ותחושה של סיפוק בחיים בעלי משמעות ומשוחררים מחווית סבל קיומי.

למאמר המקורי באנגלית