משורר על הַקַּוֶּנֶת

מאת שרית שץ

אֲהָהּ, עוֹלָם, כִּי לֹא אוּכַל חַבְּקְךָ דַּיִּי!
אֶת רוּחוֹתֶיךָ וַאֲפוֹר-רוּמְךָ נִרְחָב
וְעַרְפִלְךָ יִגְאֶה עֲלֵי מֶרְחָב!
יוֹם זֶה סְתָוִי וְיַעַרְךָ – הַכֹּל דָּוֶה וָדַל! –

אם  הייתה זוכה עדנה סנט וינסנט מיליי (1950-1892,Edna St Vincent Millay), בפרס מבוקש מאוד בשנת 1912, על שירה המפורסם ביותר "רנסנס", יתכן שאף אחד לא היה שומע על אחת המשוררות הגדולות ביותר של המאה ה-20. עדנה סנט וינסנט מיליי, הייתה המשוררת והמחזאית ששברה את תקרת הזכוכית של "פרס פוליצר" היוקרתי בהיותה האישה הראשונה שזכתה אי פעם בפרס  שעד אז הוענק לגברים בלבד.
כמו מיליי עצמה שחייה ועולמה הפנימי היו רצופי פרדוקסים, כך גם תחילת דרכה כמשוררת נערצת: אי זכייתה בפרס, עוררה סערה ציבורית שהביאה לה את התהילה.

בשמה של עדנה סנט וינסנט מיליי, או וינסנט, כפי שהתעקשה שיקראו לה קרוביה, נתקלתי לראשונה כאשר חיפשתי מאמרים על שירה נשית. היא נולדה אמנם בשם עדנה מיליי, אך הוסיפה בילדותה את השם "סנט וינסנט" כשם בית החולים בו ניצלו חייו של דודה האהוב, בסמוך ללידתה.
באמצעות שירתה ושירתן של משוררות אחרות, ביקשתי  להתעמק בשאלה שאינני בטוחה כלל אם יש לה מענה שאיננו גולש לפוליטיקה "האם יש 'שירה נשית' ו'שירה גברית' או שישנה פשוט שירה". עסקתי בסוגיה דומה במאמרי על רוברט היידן המשורר האפרו-אמריקאי בהתייחס לשאלה "האם יש 'שירה לבנה' ו'שירה שחורה' או שישנה פשוט שירה". רוברט היידן היה מסכים עם התפיסה הגורסת ששירה היא "פשוט שירה".

מרבית המבקרים וחוקרי הספרות ניסו לשוות לשירתה של מיליי, מאפיינים פמיניסטים  של "אישה משוחררת", אישה "שקראה תיגר" על העולם הפטריאכלי הנשלט על ידי גברים, שירה המורדת בתפקידים המסורתיים המיוחסים לנשים כמטפלות, אימהות, פסיביות ועקרות בית שמקומן במטבח. לא באופן זה אני קוראת את שירתה של עדנה מיליי. כך כותב אריה סיון ב"שבעה שערי שירה" (כרך הי, הוצאת תמוז, 2005) שתרגם אחדים משיריה: "כתיבתה של מיליי סוערת, אולם זו סערה מאופקת ונשלטת במסגרת פרוזודית מסורתית, אשר בה המשקל והחרוז אינם חורגים מן המורשת הקלאסית של השירה האנגלית. הגוון הפוליטי והפמיניסטי של שיריה, אינו עושה עמם חסד".

אני נוטה מאוד להסכים עם תפיסה זו של סיון לגבי ההתייחסות לשירתה של מיליי.  שירתה הרבה יותר מורכבת ומרובדת משירה פוליטית-חברתית. למרות התנהגותה החיצונית שהתאפיינה בפריצת גבולות שהיו נהוגים בתקופתה, מיליי הנשקפת לי מתוך שיריה היא אישה כמהה לאהבה אך גם צינית כלפיה, פגועה בעלת נפש שברירית. אין ספק שהתרסה כנגד התרבות הגברית השלטת, אכן נוכחת בשירתה, אך זאת כי היא חיה בעיצומו של מאבק הנשים לשיוויון זכויות, או מה שאני מכנה "הפמניזם המסורתי". הניסיון להכניס אותה למחוך הלוחץ והמוגבל של "משוררת פמניסטית", עושה עמה עוול ופוגע באיכותה יוצאת הדופן כמשוררת. הפמניזם לא היה המניע המרכזי שהניע אותה לכתוב. במובן זה, מיליי לא הייתה משוררת "מגויסת אג'נדה", למרות שלקחה חלק פעיל בתנועה הפמיניסטית בתקופתה. זה אך התבקש מתוקף החוגים הבוהמיניים להם השתייכה. שירתה רחבת היקף, עמוקה ומישירה מבט אל תוך נפשה פנימה. אם אכן נתבונן לעומק בשירתה של מיליי, נוכל להבחין בכך שמי שניתן לכנותה "פאם פאטל" יותר מאשר "אישה משוחררת הקוראת תיגר על המוסכמות" הייתה מאוד מסוכסכת בתוכה בכל הקשור לנושא כה מורכב המכונה "היחסים בין המינים". 

ככל שהתקרבתי לעולמה רב-הזהויות של מיליי, עלתה במחשבתי המשוררת הישראלית יונה וולך. לא ניתן להתחמק מן ההשוואה הכמעט מתבקשת, בין השתיים. למראית עין נראה שלא תתכנה שתי יוצרות כה שונות זו מזו, שיצרו בשתי תרבויות כה שונות זוז מזו, בתקופות היסטוריות שונות, ובשתי שפות כה רחוקות זו מזו. אך אני מוצאת שזאת ברובד השיטחי בלבד. התבוננות מעמיקה יותר הובילה אותי למסקנה שהדימיון ביניהן רב על המפריד והמבחין. מבט מעמיק  רק מחזק את התייחסותי האינטואיטיבית לשירה באופן כללי: לתרבות ולתקופה יש השפעה על דרכי הביטוי ואלה שונות מקבוצה לקבוצה, בהתאם לנוף המולדת, אך המהות המבקשת לצאת החוצה באמצעות היצירה, היא אותה מהות. אני מכנה אותה "החוויה האנושית". זו, כמו גם השירה עצמה, אינה יודעת חלוקה לגבולות של זמן, תרבות, שפה ומקום. דוגמאות לכך יש לרוב: שירי אהבה, שירי אבלות וקינה, שירים העוסקים בטקסי מעבר וחניכה, הטרנסצדנטי, שירי טבע וכן הלאה, הנם נושאים אוניברסליים. אלה משותפים למשורר היפני הכותב הייקו או למשורר הבריטי הכותב סונטות. דרכי הביטוי, קרי: הייקו וסונטה, שונות ותלויות תרבות, אך לא עצם הדחף היצירתי, ההרכב התכנים, וכך גם לא האסטטיקה הפואטית. 
כישרון הכתיבה ניכר בעדנה מיליי כבר בגיל צעיר מאוד. בבית הספר היסודי היא ערכה את עיתון בית הספר. את השיר "עולם-אֵל" היא כתבה כשהייתה נערה בת 13. הסונטות שלה היו כה יפות, עד כי הישוו אותן לסונטות של רוברט פרוסט, אותו כה העריצה. מיליי אהבה את הסונטה, הן מכיוון שהיא הורגלה בקריאתן כילדה והן מכיוון שמיליי הייתה מוזיקלית באופן יוצא דופן. בתחילה חשבה להיות פסנתרנית. אך התכנים בסונטות אותן כתבה, היו תכנים מודרנים לתקופתה.

הן עדנה מיליי והן יונה וולך היו מפורסמות מאוד בתקופתן, ככוכבות רוק ושתיהן התגלו בגיל צעיר מאוד - מיליי הייתה בת 18 ואילו וולך בת 21. לדעתי רק תצורתן החיצונית שונה ואף מנוגדת, האחת "תום בוי" והשניה נשית מאוד ואף "פתיינית", אך שתיהן היו בעלות יופי טבעי ונחשבו כנשים ששברו לבבות רבים.
שירתן, כמו אישיותן,  נחשבה לשירה מרדנית, שוברת מוסכמות, פורצת דרך, כל אחת על פי מוסכמות תקופתה. שתיהן היו מה שהיינו מכנים "ידועניות" או במילה המוכרת יותר "סלבריטי". חייהן הפרטיים עניינו את הציבור לא פחות משירתן. מאפיין נוסף שאפיין שתי משוררות כה שונות וכה דומות אלו, הוא התמורות התרבותיות-פוליטיות-חברתיות שאפיינו את תקופתן והיוו רקע נוכח ליצירתן: האחת כתבה בעידן הגאז' ואילו השנייה בעידן הפופ.
הן עדנה מיליי והן יונה וולך, היו נשים פצועות שגדלו ללא אב (אביה של וולך נהרג במלחמת העצמאות). חסר דמות האב ניכר מאוד בשירתן ובהתנהלותן בעולם: במערכות יחסים עם גברים, עם סמכות ועם גבולות. שתיהן גדלו בצל אימהות חזקות שנאלצו להיאבק לבדן על פרנסת ילדיהן בתקופות של משבר כלכלי ודלות, שתיהן מציגות בשירתן עולם אנושי ונשי מורכב ומסוכסך, שתיהן נשים חכמות, מוכשרות, דעתניות, פרובוקטיביות ומתריסות שהתחבטו בשאלות כלל אנושיות דומות, כמו מיניות, בדידות, כמיהה, פחדים, נטישה, אהבה ומוות.
שתי המשוררות הלכו עד לקצה וְרִקְּדוּ על החבל הדק שבין שפיות לשיגעון כשהן מחליקות לא פעם אל עברו השני. או כדבריה של עדנה מיליי בשירה המפורסם ביותר "נֵרִי בּוֹעֵר מִשְּׁנֵי קְצוֹתָיו". לא את גבולות העולם החיצוני הן ביקשו לבחון, אלא את הגבולות הפנימיים שלהן. יונה וולך שהתעלסה עם תשמיש קדושה בשירה "תפילין", שיצר סערה ציבורית ואף עלה לה במערכת יחסיה עם חברתה המשוררת זלדה, לא הייתה אותה יונה וולך בתשובתה לחברתה הקרובה הלית ישורון שהתפלאה לראות אותה מדליקה נרות שבת בשנה האחרונה לחייה כששהתה בביתן 39 א' בתל השומר "כל אשה יהודייה מדליקה נרות שבת".

תפקידו של האב בחיי הילד הוא לספק ביטחון, גבולות, מיומנויות התמודדות, ועבור בנות - לאב תפקיד משמעותי בעיצוב זהות נשית בריאה ובטוחה בעצמה. בהיעדר דמות אב, נאלצה כל אחת מהן ליצור בתוכה "דמות אב" חלופית כדרך להישרדות ה"אני". חסר בדמות אב, בא לידי ביטוי בהתנהגותן החיצונית של שתי הנשים, דבר אותו פרשו מבקרי הספרות והמומחים, כסוג של אמירה פוליטית-חברתית מתריסה לגבי מעמדה של האישה בחברה. אמירה כזו בוודאי שהייתה נוכחת, ומיליי עצמה הייתה פעילה מאוד בתנועה הפמיניסטית של שנות ה-20, אך לעניות דעתי, הביטוי לכך בשיריה היה "תוצר לוואי" ולא היווה את הציר המרכזי עליו סבבה שירתה.  אורח החיים הסוער וחסר הגבולות הביא את שתיהן למצב של כלייה מהירה, אם כי מרהיבה כהבזק אור בוהק ופלאי, של נר החיים שלא שרד את הלילה. שתי נשים סוערות וחסרות מנוח אלו, שמתו בגיל צעיר יחסית (וולך - 41, מיליי - 58), לא זכו לממש את האימהות והנר שבער משני קצותיו, לא הדליק באורו נר נוסף. לאחר שהתכלה ירדה האפלה.

למרבה הצער, מיליי היא משוררת "גוועת" בארצות הברית של היום ומעטים בלבד שמעו את שמה או נפגשו עם שיריה. בשנות ה-20 של המאה הקודמת  הייתה מיליי משוררת נערצת הנקראת ביותר אף יותר מגדולי דורה ושירתה תוארה בעיתונות כ"שירה המשכרת את הקורא". אך לא כך לקראת סוף חייה ולבטח לאחר מותה. בשנת 1952, שנתיים בלבד לאחר מותה, היא כבר לא נחשבה "אופנתית".

על מנת להדגים עד כמה פופולרית הייתה מיליי בשנות ה-20, להלן אנקדוטה שפורסמה אף בעיתונות של אותה תקופה. עדנה מיליי נהגה לערוך אירועי הקראה משירתה בכל רחבי ארצות הברית. הקהל הנלהב צבא על הפתחים בכל מקום אליו הגיעה. מופעי הקריאה שברו קופות והכרטיסים אזלו כמו לקראת קונצרט רוק ענק. מיליי התקבלה בהיסטריה של הערצה, בדומה לזו של החיפושיות, אלביס פרסלי או האבנים המתגלגלות.  בשנת 1924, באחד מהמופעים היא הגיעה לפיטסבורג. מיליי קיבלה טלפון מאם אחד המנזרים במקום וזו אמרה לה שהנזירות אינן יכולות לצאת בשעות הערב בשל חוקי המנזר, לכן נבצר מהן להשתתף באירוע, אך היא מבקשת להעביר אליה את הערצתן. עדנה סנט וינסנט מיליי, הגיעה למחרת היום למנזר וערכה בפני הנזירות מופע הקראה מיוחד.
אחד ממעריציה, משורר ששמר לה אמונים עד יומה האחרון ואף היה מאהבה לתקופה קצרה, כתב לאחר מותה "עדנה היא אחת המשוררות היחידות בשפה האנגלית, שהגיעה לרמתם של גדולי היוצרים בעולם הספרות". אותו משורר ביקש את ידה של עדנה בצעירותם. מיליי שלא נהגה ללכת סחור סחור בדבריה, אמרה לו "אף פעם אל תבקש ממשוררת להינשא לך".

יתכן שלדעיכתה האישית והתמכרותה להירואין ולאלכוהול, תפקיד בהיעלמותה של מיליי מהזירה הציבורית. ההירואין נרשם לה כנגד כאבים לאחר שעברה תאונת דרכים ב-1936. הציבור רצה אותה יפה, זוהרת, פראית, חושנית, פתיינית, שנונה, צינית, פרובוקטיבית, חוצפנית על גבול הרישעות ומעל לכל, בעלת נעורי נצח. עדנה הבוגרת שהתנודדה בשל שיכרותה והתגלגלה שתויה בגרם מדרגות ביתה, לא הזכירה ולו במעט, את המשוררת המוכשרת והיפהפייה ששבתה את לב הציבור כשהתפרסמה בגיל 18. לבטח לא עדנה שגברים ונשים כאחד, נפלו שבויים לרגליה.
"שנותיה האחרונות שקפו עצבות וחוסר אונים. היא הייתה מרושלת, איטית ונפוחה ולבטח נראתה כאאורדיקה בחזרתה מן השאול... עד 1949, היא פשוט שרדה את החיים כשהיא נסוגה מהם יותר ויותר. שנה לאחר מכן היא היא אבדה את יציבותה בגלל שכרות, התגלגלה במדרגות ביתה ושברה את מפרקתה...היא הייתה בת 58" (McClatchy 51).

לדעתי, הסיבות להיעלמותה של מיליי מהזירה הספרותית הן רב-רובדיות; מהן פוליטיות, מהן היסטוריות, אחדות ספרותיות-ביקורתיות, וחלקן אישיות,  למרבה הצער, מיליי לא הצליחה לנצח את ההתמכרות עד יומה האחרון. יתכן שלאובדן הקסם הרב בו ניחנה, היתה תרומה להורדתה מהכן הגבוה עליו הונחה ולהרחקתה מהעין הציבורית שאיננה זוכרת חסדי נעורים ולבטח איננה יודעת חמלה מהי. היא נלמדת בחוגים לספרות, הרבה פחות באופן משמעותי, מאשר משוררים אחרים בני זמנה. יש מבקרי שירה "המתרצים" את היעלמותה של מיליי מהתודעה, בגלל אי היותה "חדשנית" מספיק בהשוואה למשוררים אחרים בני דורה. טיעון זה לא רק שהוא טיעון בלתי מספק, אלא הוא איננו נאמן מציאות. השפעתה של מיליי שהייתה משוררת חדשנית לא פחות מעמיתיה הגברים באותה תקופה כדוגמת ט. אס. אליוט, עזרא פאונד, וואלאס סטיבנס,ויליאם קרלוס ויליאמס ואחרים, נכירת בדור ההמשך של משוררות. היא היוותה השראה בחדשנותה על משוררות דור העתיד כמו אן סקסטון. ולמרות זאת, אינני בטוחה שעובדת היותה של מיליי משוררת גדולה שפרצה דרך בתחום השירה והמחזאות, מוטלת בספק.

עדנה מיליי, נולדה ברוקלנד שבמדינת מיין ב -22 בפברואר, 1892 כבתם הבכורה של הנרי טולמן מיליי, מורה ומחנך וקורה באזיל מיליי. לבני הזוג נולדו בהמשך עוד שתי בנות - נורמה וקתלין. הקשר בין ההורים היה רצוף קשיים בשל היותו של האב איש קל דעת וחסר אחריות, עם משיכה למשחקי פוקר. מצב זה גרם למתחים קשים בין בני הזוג. כשהייתה עדנה בת 8, ביקשה האם את אבי המשפחה לעזוב את ביתם, בשל עצלנותו וחוסר יכולתו ליטול אחריות לפרנסת משפחתו. אחיותיה היו אז בנות 6 ו-3. מאז נעלם האב מחייהן בגיל מאוד קריטי, נותק עמו הקשר לחלוטין. מטבע הדברים, ניתן רק להעריך שהשפעת העדרו של האב שלא ניתן לסמוך עליו ויחסה של האם קורה לגברים כ"רכיכות חסרי עמוד שידרה", כפי שתארה אותם ביומנה, עיצבו את יחסה של מיליי לגברים, לנישואין ולמסגרת המשפחתית באופן כללי. לימים, כשכבר נישאה, היו אלה נישואי נוחות פתוחים שהבטיחו ברוחב יד, את צרכיה הבסיסיים.
לאחר גירוש האב, הפך בית מיליי לבית של נשים בלבד. קורה האם הייתה אישה דעתנית, עצמאית, אסרטיבית ויודעת ספר. היא סיפקה לבנותיה "תזונה" קבועה של שירה, ספרות ומוסיקה מאת גדולי היוצרים באותה תקופה, ועודדה אותן  לכתוב שירים וסיפורים, מגיל צעיר. 
מחסור ועוני ליוו את עדנה מאז הייתה ילדה קטנה וגם בבגרותה, למרות הצלחותיה כמשוררת. המשפחה ידעה ימים קשים של חסרון כיס, על גבול הרעב לפת לחם, למרות שהאם עבדה קשה כדי לפרנס את משפחתה כאחות פרטית. הפחד מהעוני והחסר והבושה בכך, אף הם ילוו את מיליי בחייה הבוגרים וינחו אותה בקבלת החלטות גורליות, בחייה הבוגרים. האישה שהקרינה כלפי חוץ ביטחון בעצמה, חששה יותר מכל מאובדן הביטחון הכלכלי ומהעוני. בשנת 1934, ביקש ממנה המשורר ארתור פייק, לכתוב חמישה דברים אשר לדעתה הנם הכרחיים לאושרו של האדם וכך היא כתבה:
"עבודה - על מנת שתוכל לעבוד מספר שעות ביום. ביטחון - שתהיה לך לפחות ארוחה אחת חמה ביום למשך השבועות הקרובים. הזדמנות לבקר בכל הארצות שבעולם - כדי להכיר את מנהגיהן ותרבותן, חופש הדת או חופש מכל הדתות - איש איש על פי בחירתו. הביטחון שאף דלת אינה סגורה בפניך ושאתה יכול לטפס גבוה גבוה, ככל שתוכל לבנות את הסולם שלך".
בשל קשיי פרנסה, נאלצה האם קורה להיעדר שעות ארוכות מן הבית. לכן נפלו מטלות משק הבית והטיפול בילדות הקטנות,  על כתפיה של עדנה הבכורה בת ה-8. הפחד מלהיות ענייה ותחושת ההשפלה והבושה אותן היא חשה, באים לידי ביטוי מרגש בשירה "שמלת משבצות". מילדה חולמנית שרצה חופשייה בשדות, היא הפכה באחת להיות למה שאנו מכנים "ילדה הורית".
עדנה הייתה מתבגרת מוכשרת, רוחנית, רומנטית, לעיתים דרמטית מדי, שאהבה לבלות שעות על שפת הים וללמוד מאמה שמות של פרחים, צמחים ועשבי מרפא. כבר כילדה היא הייתה סופרת פורה, וזכתה בפרסי שירה מכתבי עת ספרותיים לילדים. באחד משיריה הראשונים כנערה "עולם אל", היא כתבה: "אֲהָהּ, עוֹלָם, כִּי לֹא אוּכַל חַבְּקְךָ דַּיִּי! / אֶת רוּחוֹתֶיךָ וַאֲפוֹר-רוּמְךָ נִרְחָב / וְעַרְפִלְךָ יִגְאֶה עֲלֵי מֶרְחָב! / יוֹם זֶה סְתָוִי וְיַעַרְךָ – הַכֹּל דָּוֶה וָדַל! – ”. בתיכון כתבה ושיחקה בהצגות בית הספר וערכה את כתב העת הספרותי בבית הספר.

כמי שחוותה אובדנים רבים בילדותה, עוסקת מיליי במוות באופן אובססיבי. "שיר אבל", מהמפורסמים בשיריה, הוא לטעמי שיר קינה גאוני ואחד היפים ביותר אותו קראתי אי פעם. 
בשיר מתוארת אווירת הבית לאחר "מותו" של האב, הן מנקודת מבטה של הילדה והן מנקודת מבטה של האם, כפי שהילדה תופסת אותה. מיליי מדברת בקול כפול המעיד על קונפליקט פנימי קשה אותו חיה: ילדה-הורה.
השיר מצמרר בלקוניות שלו. הוא מחזק את התחושה כי האב שחלף-עבר מעולמן של מיליי ואחיותיה, מת הלכה למעשה. באנגלית המונח בו היא משתמשת הוא "Passed Away" שפירושו אכן "מת" אבל גם "הלך לעולמו" או "עבר הלאה". האב אמנם לא מת מוות פיזי שמה שמאפיין אותו הוא הסופיות המוחלטת, אך הוא עבר לעולם נפרד משלו, כשהוא נוטש את עולמן של האם ובנותיה. אדם מת איננו יכול להיות נוכח.  אך מצב בו האב נוכח-נעדר, קשה שבעתיים. הוא נעלם בלתי מושג למרות היותו קיים. דבר זה מעצים את חוויית הנטישה שהייתה אירוע מכונן בחייה של מיליי ועיצב את יחסה לגברים. הם נמשכו אליה כמו פרפר לאש, בשעה שהיא הטמינה להם מלכודות דבש, לקחה מהם כל מה שחפצה בו וזרקה אותם לאחר השימוש, לפני שאלה ינטשו אותה וישברו את לבה כפי שעשה האב. האם ניצלה מיליי את הגברים שבחייה לצרכים נרקיסיסטיים? סביר להניח שהתשובה לכך חיובית.
מוות הוא דבר סופי הפותח את מסע תהליך האבל, אך מצב בו האב נמצא בלימבו, או "אזור דמדומים" הותיר את בתו ממתינה לו שם עד יומה האחרון. את "העיזבון" הדל אותו הותיר אחריו, מפרקת האם לגורמים עד לבלי הכר, הן כדי "להשמיד" את נוכחותו בתודעת בנותיה והן כ"ירושה" עלובה כמו הייתה "נשורת טבק" מאוסה לצד הפרוטות והבגדים הישנים. שום דבר אותו הותיר אחריו האב, איננו בעל ערך. אך האם היא אישה מעשית ופרגמטית מאוד. קבצנים אינם יכולים להיות בררניים. מסתדרים עם מה שיש, גם אם הוא דל ככתונת ישנה ובלה. 
השיר העוסק כביכול בחומר ובהישרדות פיזית, מסתיים באופן מפתיע בשאלה פילוסופית עמוקה הנותרת תלויה באוויר ללא כל מענה: "מהי תכלית החיים ומהי תכלית הסבל?". אולי לראשונה חווה עדנה את אמה, אותה העריצה ואהבה, כחסרת אונים, כמי שנמצאת במרחק של פסע אחד בלבד מלהיכנע ולהרים ידיים, כי אין בשביל מה, למעט הילדים הזקוקים לה, כי "את המתים צריך לקבור והחיים צריכים להימשך". זאת דרכו של עולם גם אם נראה כי אין כל תכלית. "שיר אבל" הוא שיר מודרני לעילא ולעילא ובכתיבתו שברה מיליי את מסורת הסונטות המדודות, השקולות, החרוזות, בהן כה הצטיינה. 

שיר אבל
תרגום: אריה סיון

הִקְשִׁיבוּ, יְלָדִים:
אֲבִיכֶם מֵת.
מִגְּלִימָתוֹ הַיְּשָׁנָה
אֶתְפֹּר לָכֶם כְּתֹנֶת,
מִמִּכְנָסָיו הַיְּשָׁנִים
אֶתְפֹּר זוּג מִכְנָסַיִם,
וּבְכִיסָיו נִמְצָא דְּבָרִים
בָּהֶם הָיָה רָגִיל,
פְּרוּטוֹת וּמַפְתְּחוֹת,
שְׁיָרַי טַבָּק.
דָּן יִקַּח אֶת הַפְּרוּטוֹת
לְקֻפַּת הַחִסָּכוֹן,
אָן אֶת הַמַּפְתְּחוֹת
וּתְקַשְׁקֵשׁ בָּהֶם.
הַחַיִּים צְרִיכִים לְהִמָּשֵׁךְ,
אֶת הַמֵּתִים צָרִיךְ לִקְבֹּר;
אַן, תֹּאכְלִי אֶת אֲרוּחַת הַבֹּקֶר;
דָּן, קַח אֶת הַתְּרוּפָה;
הַחַיִּים צְרִיכִים לְהִמָּשֵׁךְ;
גַּם אִם שָׁכַחְתִּי לָמָּה.

 

שיר נוסף העוסק במוות, גם הוא כתוב בסגנון חופשי, בשפה מדוברת וללא חריזה, עוסק בילדות ובמוות. שמו של השיר הוא "ילדות היא ממלכה בה אף אחד לא מת". השיר עוסק במפגש עם המוות בתקופת הילדות באמצעות חתול שמת או קרובים רחוקים שבאו לעתים נדירות, העניקו סוכריה והלכו. הם לא מתו, כי מבחינתה של הדוברת, הם לא "חיו" מלכתחילה. אך מי שכן מת ומותיר אחריו חלל עצום, הן דמויות אהובות שהיוו חלק מבית חם המתגלם בכוס תה המשרה ביטחון, נוחם, הכלה. הילדה שלא רצתה לגדול, נאלצת להיפגש בעל כורחה עם המוות כעובדת חיים ומוות כזה המנפץ את תום הילדות לרסיסים, משול לגירוש מממלכת גן העדן המנחם. 

לִגְדֹּל מַשְׁמָעוֹ לְהָסֵב לַשֻּׁלְחָן עִם אֲנָשִׁים שֶׁמֵּתוּ,
שֶׁאֵינָם מַקְשִׁיבִים גַּם אֵינָם מְדַבְּרִים;
שֶׁאֵינָם שׁוֹתִים אֶת הַתֶּה שֶׁלָּהֶם, לַמְרוֹת שֶׁהֵם תָּמִיד אָמְרוּ
הַתֶּה הוּא נֶחָמָה.
...

בעקבות זכייתה בתחרות, הוענקה לה מילגה ללימוד בקולג' הנשים היוקרתי Vassar. היא למדה ספרות ושפות והמשיכה בכתיבה. בילדותה השתעשעה ברעיון להיות שחקנית או פסנתרנית בהיותה בעלת חוש מוזיקלי יוצא דופן. לכן נמשכה כל כך לסונטות שצורתן מוזיקלית.
היא התנסתה במשחק במסגרת חוג התיאטרון של הקולג'. לבקשת החוג לדרמה, כתבה מספר מחזות. הראשון שבהם -The Lamp and the Bell (1921) עסק באהבת נשים.
בשנת 1917, פרסמה את ספרה הראשון: "רנסנס ושירים אחרים - Renascence and Other Poems". מאז פרסום ספרה, הייתה הצלחתה דרמטית. היא זכתה למעמד שווה ערך לכוכבת קולנוע הן בשל כתיבתה והן בשל אישיותה הכובשת, שהיתה בעלת השפעה על גברים ונשים כאחד. יחד עם זאת, הייתה שנויה במחלוקת, בשל המסרים הפמיניסטיים להם הטיפה והחופש המיני ואהבה חופשית משוחררת מכבלים חברתיים ואיסורים תרבותיים, בהם דגלה.
אחד משיריה אלה הוא השיר: "אילו שפתיים נשקו שפתיי".בשנת 1900, החליטה קורה האם להתגרש מבעלה. היא לקחה את בנותיה  עדנה בת 8, אחותה האמצעית בת  ובת הזקונים בת 3 שנים בלבד. האם קורה, אישה דעתנית מאוד ודמות אותה היינו מכנים "אישה חזקה" נאלצה לפרנס את בנותיה הקטנות כאם חד הורית, ולכן עבדה כחות פרטית, מה שהוביל להיעדרותה שעות ארוכות מהבית. בשל היותה הבכורה, נאלצה עדנה ליטול עליה חלק מהמטלות של האם ובמובנים רבים הייתה "ילדה הורית". עדנה הייתה הבכורה מבין שלוש בנות שגדלה אם אם חד הורית, קורה באזל מיליי, שתמכה במשפחה בעבודה כאחות פרטית. . לאחר שהתגרשה מבעלה בשנת 1900, כשמילאי הייתה בת שמונה, נורמה שש וקתלין שלוש, קורה התאמצה להסתדר,

 

כך כותב אריה סיון ב"שבעה שערי שירה" (כרך הי, הוצאת תמוז, 2005) שתרגם אחדים משיריה: "כתיבתה של מיליי סוערת, אולם זו סערה מאופקת ונשלטת במסגרת פרוזודית מסורתית, אשר בה המשקל והחרוז אינם חורגים מן המורשת הקלאסית של השירה האנגלית. הגוון הפוליטי והפמיניסטי של שיריה, אינו עושה עמם חסד".

אני נוטה מאוד להסכים עם תפיסה זו של סיון לגבי ההתייחסות לשירתה של מיליי. הניסיון להפוך אותה לפמניסטית לוחמת, לבי-סקסואלית, לאישה חופשייה ומשוחררת בהתנסויותיה המיניות

 

 

צילום זה, הוא תמונתה המפורסמת ביותר של מיליי.הוא צולם באביב  1913, בניו יורק, על ידי הצלם Arnold Genthe. מיליי בת ה-21, עומדת מתחת לפריחת עץ מגנוליה במלוא הדרו, מביטה למרחק  ומשדרת יופי ורעננות שובת לב של פריחת נעורים, מחד, אך גם שבריריות מעודנת ופגיעות. מייליי אוחזת בענפי העץ הפורחים כמבקשת להיטמע בהם כפי שחיה בילדותה כשהטבע היה בן הלוויה הנאמן ביותר עבורה. היא עדיין אותה נערת כפר עם השמלה השמרנית, שיש בה יופי מהול בתום. נערה זו טרם נטמעה בעיר הגדולה המפתה ובסכנות אותן היא מזמנת.
כמו בטבע, כך בחיי אדם - הפריחה איננה ניצחית. היא מבליחה לרגע ביופי מעתיק נשימה ומתפוגגת אל הקמילה והמוות הבלתי נמנע. 

 

עולם-אֵל
תרגום: ראובן אבינועם

אֲהָהּ, עוֹלָם, כִּי לֹא אוּכַל חַבְּקְךָ דַּיִּי!
אֶת רוּחוֹתֶיךָ וַאֲפוֹר-רוּמְךָ נִרְחָב
וְעַרְפִלְךָ יִגְאֶה עֲלֵי מֶרְחָב!
יוֹם זֶה סְתָוִי וְיַעַרְךָ – הַכֹּל דָּוֶה וָדַל! –
כִּמְעַט בְּגָוֶן צוֹעֲקִים! צוּק חַד נִשָּׁא אֶל עָל
אֶתְאַו הָדֵק! מִדְרוֹן שְׁנוּנִית – שְׁחוֹר זוֹ שֵׂאת בְּיָדִי!
עוֹלָם, עוֹלָם! הֵן לֹא אוּכַל חַבְּקְךָ דַּיִּי!

תָּמִיד יָדַעְתִּי! הָעוֹלָם בְּיֹפִי הוּא עָשִׁיר.
אֶפֶס לֹא יָדַעְתִּי מִיָּמַי,
יֵשׁ יֵצֶר הַמַּרְתִּיחַ אֶת דָּמַי –
וְהוּא אוֹתִי מַרְחִיב! אֱלֹהִים מְאֹד אִירָא
כִּי הַשָּׁנָה עוֹלָם עָטִיתָ יֶתֶר-תִּפְאָרָה.
נַפְשִׁי כִּמְעַט פּוֹרְחָה – עָלֶה אֻכָּל עֵץ בַּל יַשִּׁיר;
לְךָ אֶתְחַנְּנָה: קוֹל-הַצִּפּוֹר מְנַע-נָא מִשִּׁיר!

 

 

 

 

 

נשביתי בקסם שיריה של מיליי, גם אם היא שונה בתכלית מהשירה של היום. אני מאמינה שדווקא השירה המסורתית שהיום נשמעת זרה ובלתי מובנת לאוזנו של קורא השירה, היא זו שנוגעת ביפיו של הפואטי המוחלט. ואילו היום, כבר אינני שומעת יותר את שירתן של המוזות העולה משורות השירים המדברים בשפת יומיום בשם "החדשנות".

מצאתי בהם ליריות מעודנת, לצד אומץ אשר בא לידי ביטוי באמירות אוטנטיות שאינן מתחשבות במוסכמות ומגבלות. משיריה עולים חוסן ועוצמה נשית המודעת לעצמה, למרחב הפנימי שלה ולמיניותה.

תומס הארדי, הסופר והמשורר הבריטי אמר "אמריקה של שנות ה-20 העניקה לעולם שני דברים מופלאים: האחד הוא גורדי השחקים ואילו השני - שירתה של עדנה סנט וינסנט מיליי".

 עדנה מיליי קוראת את שירה "היי שלום יקירי, אשכח אותך בקרוב"

 

 

 

 

 

 

 

הם עוסקים ביומיום הארצי, כפי שהם עוסקים בנשגב. הם נוגעים במורכבות נפש האדם, במחאה חברתית ובפשטות הטבע, וכל אלה ארוגים זה בזה.
כתיבתה המשלבת מוטיבים ליריים קלאסיים עם חדשנות לשונית ותוכנית, לעתים בוטה, מתריסה ומקעקעת מוסכמות חברתיות שרווחו בתקופתה.
קולה הייחודי בלט מאוד על רקע תקופה בה נשים נלחמו על מקומן ועל מתן ביטוי לעצמן, בתרבות שהקצתה להן מקום מצומצם מאוד והטילה עליהן תפקידים נשיים מסורתיים בלבד.

עוד רגע קט

תרגום: אריה סיון

עוֹד רֶגַע קָט, עַד שֶׁסִּיגַרְיָה זוֹ נִגְמֶרֶת,
רַק הֶרֶף עַיִן עוֹד, בְּטֶרֶם סוֹף לַכֹּל,
לְעֵת עַל הָרִצְפָּה הָאֵפֶר רַךְ יִפֹּל,
נוֹשֵׁר כְּמוֹ צֵל פִּגְיוֹן בְּאֵשׁ קָמִין בּוֹעֶרֶת,
נִמְזַג, מָה מְשֻׁנֶּה, בְּמוּזִיקָה שֶׁל גֶ'ז,
רוֹקֵד בְּצַל שָׁבוּר עַל קִיר, רַק אָז אֲנִי
לִזְכֹּר אֶת מֵרְאִיָּתְךָ אַרְשֶׁה לְזִכְרוֹנִי,
הַדְּמוּת אֲשֶׁר גָּדְשָׁה חֲלוֹמוֹתַי מֵאָז.
וּבְכֵן אַדְיֵה, הֱיֵה שָׁלוֹם - נָגוֹז חֲלוֹם נוֹשָׁן,
כִּי מֵעַכְשָׁו אוּכַל חֶסְרוֹן דְּמוּתְךָ לָשֵׂאת:
גָּוֶן, תָּוֵי פָּנִים, וְרַק אוּלַי לֹא אֶת
בְּדַל הַחִיּוּךְ וְלֹא אֶת הַמִּלִּים כֻּלָּן,
בְּבוֹא הָעֵת יִהְיֶה הָרֶגַע זֶה מֵאֶמֶשׁ
כְּמוֹ צָהֳרֵי הַיּוֹם אַחַר שְׁקִיעַת הַשֶּׁמֶשׁ.

 

שירה "רנסנס", אותו דחפה אותה אמה לפרסם במסגרת תחרות שירה, זכה במקום הרביעי באותה תחרות והוא זה אשר הביא לה את הפרסום ואת התהילה בהמשך. היא היתה אז בת 20 בלבד.
בעקבות זכייתה, פורסם שירה "Renascence" בשנת 1912 באנתולוגיה שכונתה: The lyric year.

עדנה מיליי היתה המשוררת האמריקאית הראשונה שזכתה בפרס פוליצר (1923 ) על קובץ שיריה: "הבלדה על אורג הנבל ושירים אחרים". בספר נכללו הסונטות של מיליי.
בשנות העשרים של המאה הקודמת, היא הייתה המשוררת הנערצת והנקראת ביותר. היא השתייכה לדור המשוררים הגדולים, אשר חייהם היוו מוקד למשיכה והתעניינות בקרב מעריציהם, לא פחות משיריהם.
עדנה מיליי נולדה במיין שבארצות הברית ב - 22.2.1892 .

במהלך לימודיה בקולג', התמקדה בכתיבה. להנאתה כתבה שירה ולפרנסתה כתבה סיפורים קצרים, אותם פרסמה תחת השם הבדוי "סידני בויד". כמו כן, המשיכה בכתיבת מחזות ואף כתבה ליברית לאופרה.
היא הרבתה לכתוב סונטות ושלטה בדרך כתיבתן שליטה מוחלטת. הן נתפסות עד היום כקלאסיקה משובחת לסוג זה של כתיבה.
עדנה מיליי, שהייתה אישה יפה ונשמה חופשייה במהותה, הרחיבה את התנסויותיה המיניות וקשרה מערכות יחסים עם נשים רבות. הבולטת שבהן הייתה השחקנית ווין מטיסון. עם חלקן שמרה על קשר עד סוף חייה.
לאחר סיום לימודיה בקולג', עברה עדנה להתגורר בגריניג' וויליג', שם ניהלה אורח חיים חופשי ובוהמייני. בתקופה זו הייתה מחוזרת רבות גם על ידי גברים. מן הסיפורים שסופרו עליה, עולה כי קרה לא אחת שהיא ניהלה מספר מערכות יחסים מקבילות, עם גברים ונשים כאחד. בהקשר לכך, רווח סיפור, אשר- במידה שהוא נכון, מעיד על יחסה הפתוח של עדנה למיניותה. באחת ממסיבות הקוקטייל הרבות בהן השתתפה, שוחחה מיליי עם פסיכולוג שהיה מבאי המסיבה, על כאבי הראש מהם סבלה באותה תקופה. במהלך השיחה אמר:
"אני תוהה האם אי פעם עלה בדעתך, גם אם סביר להניח שאינך מודעת לכך, שיש לך משיכה סמויה לבנות מינך?".
"אהה, אתה מתכוון לכך שאני הומוסקסואלית? ענתה לו עדנה, בוודאי שאני הומוסקסואלית. אני גם הטרוסקסואלית. אבל אני לא מבינה, מה הקשר בין זה לבין כאבי הראש שלי."
עדנה מיליי הייתה למשוררת שמכרה את מספר הספרים הגבוה ביותר בתקופתה. בשנת 1938 היא נבחרה לאחת מעשר הנשים המפורסמות ביותר באמריקה. במהלך חייה הייתה מעורבת מאוד בתנועות מחאה חברתיות והוגדרה על ידי אדמונד וילסון כ"דוברת של הרוח האנושית".
היא נהגה לשאת נאומים במסגרות חברתיות ופוליטיות שונות, במהלכן שילבה את שפתה העשירה עם כישרון המשחק שהיה טבוע בה, באופן שהילך קסם על שומעיה, את שפתה העשירה עם כישרון המשחק שהיה טבוע בה. בין היתר, נטלה חלק פעיל ומרכזי בתנועת המחאה שקמה לאחר הוצאתם להורג של מי שנתפסו בזמנו כאנרכיסטים, Sacco ו Vanzetti.

עדנה נישאה לבסוף לסוחר קפה הולנדי בשם Eugen Boissevain, שהיה חסיד נלהב של הפמיניזם המתפתח. הוא נטל על עצמו את ניהול הקריירה שלה והיווה עבורה מקור משמעותי ביותר לתמיכה ועידוד. בני הזוג ניהלו נישואים פתוחים מתוך הסכמה ושמרו על חופש הדדי מבלי לפלוש זה למרחב הפרטי של זו. על פי עדותה של מיליי עצמה, הם חיו יותר כשני חברים קרובים, מאשר כבעל ואשה.
מיליי שהייתה מעשנת כבדה, נפטרה בשנת 1950 מאי ספיקת לב. בעלה, אשר היה הרבה יותר מבוגר ממנה, נפטר כשנה קודם לכן.
בשנת 1973 ייסדה אחותה נורמה כפר אומנים על שמה. מטרתו הנה לסייע ליוצרים ואומנים מתחומים שונים, להתפתח בתחומם.
עדנה מיליי חבקה עולמות בכתיבתה, כאילו ניסתה לחבוק את עולמו של אלוהים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סרט תיעודי על חייה ושירתה של עדנה סנט וינסנט מיליי

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מקורות

מחקר לתואר שני: עולמה של עדנה סנט וינסנט מיליי - כאן

על עדנה סנט וינסנט מיליי, אנציקלופדיה בריטניקה -  כאן

מאמר בניו יורק טיימס על שיריה של עדנה מיליי, 1992 - כאן

ביוגרפיה של עדנה סנט וינסט  מיליי - כאן

מבחר שירים של עדנה מיליי, Vanity Fair, גיליון אוקטובר, 1921 - כאן

מאמר: המשיכה המגנטית של עדנה סנט וינסנט מיליי, 2021 - כאן

המדריך לשירת משוררות אמריקאיות - כאן

"לשרוף הנר משני קצותיו", מאמר על עדנה מיליי ושירתה, 2020 - כאן

דף הפייסבוק של "מוזיאון עדנה סנט וינסנט מיליי בסטיפלטופ" - כאן