משורר על הַקַּוֶּנֶת

מאת שרית שץ

צְרָחָה מַרְטִיטָה. אֹחַ צוֹרֵחַ?
אוֹ אֶחָד מֵהֶם?
הַזָּקֵן מַדִּיף רֵיחַ
וְצִחְקוּקֵי חֻלְשָׁה – 
מתוך לילה, מָוֶת, מיסיסיפי (1962)

רוברט היידן (1913-1980 ,Robert Earl Hayden) היה משורר אפרו-אמריקאי, הוגה, מחנך, מסאי, מרצה ופעיל בתנועת זכויות השחורים בדורו של מרתין לותר קינג. שיריו עוסקים בחוויה האנושית האוניברסלית ובחוויותיו של האדם השחור בתרבות הלבנה של ארצות הברית, בתקופת הסגרגציה בה הגזענות הייתה בשיאה. יחד עם זאת הוא התנגד לתפיסה הבדלנית של אמנים שחורים בכלל ומשוררים שחורים בפרט. הוא נחשב עד היום לאחד המשוררים האפרו-אמריקאים המחוננים ביותר שקמו לאמריקה.

הָאִשָּׁה הַזְּקֵנָה שֶׁמֵּעֵבֶר לַשְּׁבִיל
מַצְלִיפָה בְּיֶלֶד שׁוּב
וּמְסַפֶּרֶת בִּצְעָקוֹת לְכָל הַשְּׁכוּנָה
עַל הַטּוּב שֶׁלָּהּ וְעַל הָעֲוָלוֹת שֶׁלּוֹ.

(מתוך השיר "הצלפות")

לצורך כתיבתו של מאמר זה, צעדתי יחד עם רוברט היידן במשעול חייו הפתלתל, מאז נולד ועד שמת. למרבה הצער גיליתי מעט מאוד חומר בשפה העברית ולכן גם לא רבים משיריו תורגמו. אני תוהה האם תופעה זו איננה תוצר של "השכחתו" המכוונת של היידן מתנועת המשוררים השחורים בארצות הברית, בשל תפיסת עולמו הבלתי מקובלת, כפי שיפורט בהמשך. 
כמאמינה גדולה בקשר שבין פואטיקה לביוגרפיה, החלטתי להרחיב כמיטב יכולתי על סיפור חייו ולהתבונן לעומק בשירתו של משורר שסיפור חייו ויצירתו, ארוגים זה בזה ולכן מהלכים עלי קסם, במטרה להציגו בפני הקורא הישראלי. זאת בתוך הקשרים פואטים, היסטורים, תרבותיים, פוליטיים וחברתיים.

למדתי מסיפורו האישי, מהראיונות שנערכו עמו ולבטח משיריו, שרוברט היידן כאדם, כאיש רוח וכמשורר אפרו-אמריקאי, כפי שהעדיף שיכנו אותו, רלוונטי היום לא פחות משהיה בשנות ה-60 כשנטל חלק פעיל בתנועה לזכויות האזרחים השחורים  ואולי אף יותר. 
למרבה הצער, למרות גדולתו של היידן כמשורר, הוא מושלך היום אל תהום הנשייה של השיכחה, אף על פי שאין עוררין על כך שהיה משורר מחונן ומהגדולים שבמשוררי אמריקה. על כך יסמכו ידיהם גם מבקריו השחורים החריפים ביותר. 
חטאו של רוברט היידן בגינו הוא גונה והודר אז ולבטח היום הוא שהיידן שהתנגד לתפיסת "הכוח השחור", לא היה "תקין פוליטית". הוא לעג לתקינות הפוליטית וסלד מפוליטיקה בכלל. היידן הצטרף למאבק התנועה לזכויות האזרח של השחורים, כי היה זה מבחינתו כורח מוסרי ולאו דווקא פוליטי. מאפיין זה שבא לידי ביטוי בשירתו של היידן, הופך אותה לשירה על-זמנית, אוניברסלית, כלל אנושית ובלתי תלויה בזמן, מקום, תרבות ותקופה. 

קולו הייחודי ויוצא הדופן של היידן על רקע המאבק האלים וההפכפך בין הגזעים באמריקה ועל רקע הקונפליקטים בתוך הקהילה השחורה עצמה, מעניק ביטוי עמוק לסיסמה של התנועה לזכויות האזרח של קינג "אני אדם - I am a Man". אל תראו בי שחור, ראו בי אדם.
תפיסה זו מנוגדת לסיסמה הלוחמנית המקובלת היום ולכן יש לה השלכות פוליטיות וחברתיות בעיצוב התודעה הציבורית "חיי השחורים חשובים - Black Lives Matter". הראשונה מדגישה "כלל-אנושיות" ואילו השנייה מדגישה את ה"שחוריות - Blackness".

סיסמתה של התנועה לזכויות האזרח בראשיתה, שואבת השראה ובצדק רב, מדמותו הנערצת של העבד המשוחרר שהפך לימים למדינאי, פרדריק דאגלס, שאמר: ראיתם כיצד אדם נעשה עבד, כעת תראו כיצד עבד נעשה אדם". הן העבד והן האדם, אינם נתפסים בהקשר לגזע כזה או אחר, אלא כמהויות מוחלטות שאינן מבחינות בצבע עור, במוצא אתני או במקום גאוגרפי. בשיריו מהיפים ביותר על ההיסטוריה השחורה, כמו "המעבר התיכון Middle Passage" מתריע היידן מפני השפל והתהום הבלתי מוסרית והנפשעת אליהם עלול המין האנושי להתדרדר. שוב, נקודת המבט היא מוסרית-אוניברסלית ולא פרטיקולרית, גם אם השיר עוסק בעבדות השחורה.
רוברט היידן סמך את שתי ידיו על תפיסתו של דאגלס כפי שהדבר בא לידי ביטוי בשיר המחווה אותו כתב על העבד המשוחרר שאת סיפור חייו חקר לעומק בעת שעבד כבחור צעיר, בפרויקט המשוררים הפדרלי בדטרויט, בגינו עזב את לימודיו בקולג' בשנת 1936. היידן קיבל הצעה במסגרתה הוטלה עליו משימה לה הגיב בהתלהבות רבה והיא לחקור את ההיסטוריה, התרבות והפולקלור של השחורים בארצות הברית. הוא האמין שההיסטוריה של השחורים, היא שיעור לעולם כולו. אינני יכולה להתחמק מההשוואה לשואת היהודים, שגם עליה היידן כתב באחד משיריו. הוא הצליח לראות את המשותף בין שתי ההתרחשויות ההיסטוריות והם דיכוי, ניצול, הרג ואף השמדה של קבוצה אנושית ש"סומנה כמטרה".
בשיר הוא מדבר על כך שפסגת חלומו כאמריקאי, שהיה המשכו הישיר של חלומו של פדריק דאגלס, הוא החופש, היציאה מעבדות לחירות. פניה של העבדות רבות, החירות היא אחת. תפיסתו של היידן תאמה את תפיסתו של מרטין לותר קינג, ממשיכו הרעיוני של דאגלס, כפי שנתן לה ביטוי בנאומו המפורסם "יש לי חלום" (הסרטון מתורגם לעברית):
"יש לי חלום שארבעת ילדיי יחיו יום אחד באומה בה הם לא יישפטו על פי צבע עורם אלא על פי טיב אישיותם".

פרדריק דאגלס
תרגום: שרית שץ

לְבַסּוֹף הוּא שֶׁלָּנוּ, הַחֹפֶשׁ הַזֶּה, הַשִּׁחְרוּר הַזֶּה, הַדָּבָר הַמֻּפְלָא
וְהַנּוֹרָא הַזֶּה, הֶכְרֵחִי לוֹ לָאָדָם כַּאֲוִיר לִנְשִׁימָה,
חִיּוּנִי כַּאֲדָמָה; כָּעֵת שֶׁהוּא שַׁיָּךְ סוֹף סוֹף לַכֹּל,
כְּשֶׁבַּמַּהוּת הוּא דָּחַף מוּלָד, חֹמֶר אָפֹר, הִתְכַּוְּצוּת, הִתְרַחֲבוּת הַלֵּב,
פְּעֻלַּת הֶגֵּב; לְבַסּוֹף זָכִינוּ בּוֹ; הוּא נִשְׂגָּב מִקִּשְׁקוּשׁ צַעֲקָנִי שֶׁל פּוֹלִיטִיקָאִים;
הָאִישׁ הַזֶּה, הדאגלס הַזֶּה, הָעֶבֶד לְשֶׁעָבַר הַזֶּה, הַכּוּשִׁי
שֶׁהֻכָּה עַד נָפַל עַל בִּרְכָּיו, הֻגְלָה, שֶׁחֲזוֹנוֹ עוֹלָם בּוֹ אֵין אָדָם בּוֹדֵד,
אֵין אָדָם נִצּוֹד, אֵין מֻדָּר,
הָאִישׁ הַזֶּה, נִפְלָא בְּאַהֲבָה וּבְהִגָּיוֹן, הָאִישׁ הַזֶּה, יִזָּכֵר
לָעַד, הוֹ, לֹא בִּנְאוּמֵי חֲנִיכַת פְּסָלִים,
לֹא בְּאַגָּדוֹת וּבְשִׁירִים, לֹא בִּקְשִׁירַת זֵרֵי דַּפְנָה, בִּלְבַד,
אֶלָּא מֵהַחַיִּים שֶׁצָּמְחוּ מִתּוֹךְ חַיָּיו, הַחַיִּים שֶׁהֵזִינוּ אֶת חֲלוֹמוֹ
עַל הַדָּבָר הַמֻּפְלָא וְהַהֶכְרֵחִי הַזֶּה.

לשמיעת השיר. קוראת: שרית שץ

(לשיר בשפת המקור)

תיאורית הגזע הביקורתית שצמחה באקדמיה ומבוססת על התיאוריה הביקורתית של אסכולת פרנקפורט, שולטת היום בשיח הציבורי בארצות הברית בקרב מנהיגי השחורים, האליטה האמריקאית והשמאל המערבי. היא גורסת בין היתר, שכדי להבין את החוויה השחורה, יש לחוות אותה באופן ישיר. כלומר: אדם לבן לעולם לא יוכל להבין את סבלו של האדם השחור. מתוך כך נולדה תפיסת "השבריריות הלבנה", "האשמה הלבנה", "הגזענות הממוסדת" וטיפוח מנטליות הקורבן. אני תוהה מה היה אומר על כך רוברט היידן. יתכן שהוא השיב על כך בעצמו כשאמר  "אני לא בעניין הזה של משוררים כושים (Negros)" ולכן סרב בכל תוקף לכך שיזהו אותו כ"משורר כושי". הוא ראה את עצמו בראש ובראשונה כמשורר אמריקאי. גישה זו הייתה בלתי פופולרית ולא תקינה פוליטית, הן בזמנו ולבטח היום.
היידן ביקש להתמודד באמצעות שירתו עם נושאים אוניברסליים המהווים חלק מהחוויה האנושית בכללותה, כמו בדידות, ייאוש, פחדים, חסכים הוריים, תלישות, ניכור, דיכאון, כאב, כמיהה לחופש.  האוניברסליות ומכך יכולת ההזדהות, היא הסיבה לכך ששירתו בעלת העוצמה של היידן מדברת לכל אדם באשר הוא אדם, למרות שהיא עוסקת בהרחבה בהיסטוריה הכואבת והקשה של העבדות השחורה. היידן האמין שהגורמים לסבל האנושי רבים, החל מהלידה ועד למוות. אין לסבל היררכיה, שכן סבל הוא סבל הוא סבל, כפי שֶׁוֶּרֶד הוא ורד הוא ורד.

לאור הביוגרפיה המורכבת שלו, חתר רוברט היידן במהלך כל חייו לארגן ולאחד בתוכו את מורכבויות הזהות האנושית בכך שראה עצמו בראש ובראשונה בן למשפחת האדם, לאחר מכן אמן, אמריקאי, אפרו-אמריקאי, בסדר הזה ובאופן משולב זה בזה, תוך יחסי גומלין ביניהם. האיש שהיה "קרוע" בתוכו, חתר כל חייו לאינטגרציה פנימית בין זהויותיו השונות כדי להפוך לאדם שלם.

החיים לא האירו פנים, בלשון המעטה, למי שהפך לימים משורר עטור פרסים לאומיים ובינלאומיים, איש רוח, כותב מסות, מרצה מחונן והמשורר השחור הראשון שנבחר לכהן כיועץ לשירה בספריית הקונגרס (1976-1978) לשתי כהונות. תואר מכובד זה מקביל למשורר חצר המלוכה הבריטי.
הן בשל נסיבות חייו ואולי אף בשל מבנה אישיותו, היה רוברט היידן אינדיבידואליסט מאז היה ילד. התנגדותו הנחרצת לכך שיקטלגו אותו על פי "קבוצה", נבעה מכך  שהוא האמין, בין היתר, שקטלוג זה פוגע בחופש האמנותי שלו. 
למרות נקודת ההתחלה הקשה של חייו, סיפורו של היידן, מהווה עדות מרגשת, מעוררת השראה ומרתקת ליכולתו ועוצמתו של אדם, לגאול עצמו בכוחותיו הפנימיים, מנסיבות חיים קשות ומצוקות אותן זימנה לו המציאות. הגורם הגואל איננו חיצוני, אלא פנימי.
רוברט היידן נולד בשם אסא בנדי שֶׁפִי (Asa Bundy Sheffey) בדטרויט, מישיגן, לרות ואסא שֶׁפִי. הוריו נפרדו לפני לידתו ולכן מעולם לא היתה לו תעודת לידה. המשפחה התגוררה בשכונת עוני בגטו שכונה בשם אוקסימורוני "עמק גן עדן". שְׁכוּנָה זו הייתה שכונת מהגרים מעורבת בה חיו שחורים לצד יהודים, פולנים, איטלקים, אירים וכל מי שהתדפק על שערי אמריקה באותה תקופה. העוני היה המכנה המשותף לכולם.

מכיוון שלא הייתה מסוגלת לגדל את בנה, בהיותה מחוסרת עבודה ואם יחידנית, הפקידה רות האם את רוברט בן השנה וחצי, בידי שכניה מהדירה הסמוכה, סו אלן וויליאם היידן, כדי שישמשו לו כמשפחת אומנה. משפחת היידן התייחסה לרוברט כבנם הביולוגי ואילו רוברט הילד כינה את וויליאם האב Pa. למרות שמעולם לא אומץ כחוק על ידי בני הזוג, הם שינו את שם הלידה שלו לרוברט ארל והעניקו לו את שם משפחתם. היידן חי עם הוריו המאמצים עד שנישא בגיל 27.  בהיותו בן 40, הוא גילה לתדהמתו לגמרי במקרה, שלמעשה לא אומץ כחוק, בניגוד למה ששמע מהוריו המאמצים. היידן שהיה חסר תעודת לידה, היה גם חסר תעודת אימוץ רישמית. 
משפחת היידן הייתה משפחה נוצרית בפטיסטית אדוקה, קשת יום שחיה בדלות ובעוני רב, אך נחשבה כמשפחה מכובדת ב"עמק גן עדן". אבי המשפחה היה אדם נוקשה, נוצרי מאמין, שעבד בעבודת כפיים ולא אחת נע בין עבודות, דבר שגרם למתחים רבים בבית המשפחה. 

כמו הוריו הביולוגיים, גם משפחת האומנה לא היוותה מסגרת בריאה ומתפקדת עבור הילד. הנישואים הסוערים של הזוג היידן, היו רצופי אלימות מילולית ופיזית להם היה עד. מציאות קשה של אלימות ועוני בשילוב קנאתה של האם רות, עמה התראה מידי פעם, ותחרותה עם בני הזוג על אהבתו של בנה, יצרו עבור היידן סביבה רעילה, סוערת, הפכפכה וטראומתית, שחרצה פצעים עמוקים בנפשו. בבגרותו הוא סבל ממחזורים מתישים של דיכאון משתק. לימים תאר תקופות אלה בשיריו  כ"הַלֵּילוֹת הַחֲשׁוּכִים שֶׁל נִשְׁמָתִי". 

כילד היה היידן בעל מבנה גוף צנום, נמוך ושברירי. בנוסף לכך הוא סבל מקוצר ראייה קשה ומשקפיו בעלי העדשות העבות, הפכו לסימן ההכר שלו. היידן שסבל מדעות קדומות, טעם את נחת זרועם של כל ילדי השכונה, שחורים ולבנים כאחד שהחרימו ונידו אותו. בשל מגבלותיו הגופניות, היה  מטרה ללעג, לקלס, הטרדות ומעשי בריונות בשל חוסר יכולתו ליטול חלק בפעילויות אופייניות לבנים בגילו. החיים ב"עמק גן עדן" נטעו ברוברט הילד תחושה מתמדת של פגיעות וקורבנות, תחושת ניכור, זרות ותלישות. תחושות אלה ליוו אותו מילדות כמו גם חווית חוסר השייכות לא לקבוצה ואולי אף לא למשפחה. אלה ניכרים בשיריו ובהתנהלותו בחייו. לימים אמר היידן כי סבל הרבה יותר מתנאי העוני והדלות, מאשר מגילויי הגזענות כלפיו. יתכן שדבר זה השפיע על עיצוב תפיסתו בהמשך גם בהתנגדותו להשתייך לקליקה הפואטית השחורה.

כך או כך, הסבל אותו חווה בילדותו מצד "קבוצת השווים", גרם להיידן לסגת אל תוך עולם פנימי ולהתבודד בחדרו. אבי המשפחה לימד את רוברט הצעיר לקרוא עוד לפני גיל בית ספר. לכן כשראה את היידן בסבלו, עודד אותו לקרוא ספרים, ללמוד ולהתפתח. הקריאה פתחה בפניו של היידן עולם חדש שקבע את מהלך חייו בהמשך. הוא היה מה שהיינו מכנים "תולעת ספרים" ובתחילת גיל ההתבגרות, קרא שירה מורכבת של גדולי המשוררים שהשפיעו על כתיבתו, כמו עדנה סנט וינסנט מיליי (בתמונה למעלה, משמאל) ומשוררים שחורים כמו לנגסטון יוז וקאונטי קולן ששימש דוגמה להיידן בכך שסרב גם הוא לכנות עצמו "משורר כושי". משוררים אלה השתייכו לתנועת האמנים השחורים "הרנסנס של הארלם".

רוברט היה ילד בעל נפש רגישה, חכם מאוד ומוכשר בתחומי אמנות רבים, כולל מוזיקה. בשל בעיות הראייה מהן סבל, דאגו הוריו המאמצים לשלוח אותו לבית ספר תיכון ללקויי ראיה שמרבית תלמידיו היו לבנים. מתקבל הרושם שלמרות הקשיים והמצוקות, הוריו המאמצים של היידן דאגו לכל צרכיו ולהעשרתו, כמיטב יכולתם ועל פי האפשרויות הכלכליות הדלות שעמדו לרשותם. 

על אופי יחסיו של היידן עם הוריו המאמצים, ניתן ללמוד מנוכחותם בשיריו. דבר זה בא לידי ביטוי באחד משיריו המפורסמים ביותר, "ימי ראשון של חורף אלה" (מומלץ לקרוא בשפת המקור). בשנת 2003, דורג השיר בין 300 השירים הנבחרים ביותר בשפה האנגלית, להיכלל באנתולוגיות שונות.
בשיר מנציח המשורר את דמות האב. באמצעות הילד החווה והבוגר המתבונן נוצר מעין רב-שיח יפהפה המתרחש במישורים שונים. תנועתו של השיר נעה פנימה והחוצה: הדובר אל תוך עצמו, הדובר כלפי אביו והדובר כלפי הקורא. קצבו של השיר הוא כקצב הבלוז המשרה מחד אווירה מלנכולית, ומאידך התעלות של הודיה ואהבה. שְׁנִיּוּת זו היא השניות המקננת בנפשו של היידן.
בשיר אין כל אזכור ולו ברמז, על מוצאו האתני של היידן או של האב. מילותיו יכולות היו להיכתב על ידי כל משורר, בכל מקום. כמו רבים משיריו של היידן, מדבר השיר בשפה אוניברסלית אותה מבין כל אדם שחווה סבל בילדותו, ולכן יכול להזדהות עמו. 

בשיר עורך הדובר שיטוט בזמן ועובר בין העבר להווה. בבית הראשון מתואר האב קשה היום ומטלותיו הסיזיפיות. בבית השני מתואר בגוף ראשון, הילד שחי במציאות כיאוטית וקם מידי בוקר בפחד שמא שוב יתקל בכעסים הבלתי צפוים, אך "כרונים" (המילה במקור) כמחלה שלעולם ללא ימצא לה מרפא.  בבית השלישי פונה היידן המבוגר הן לעצמו, הן לאביו והן לקורא המשמש כעד וכשותף למסע הריפוי של הילד והבוגר גם יחד. השיח "האדיש" הלקוני, מתאר את יחסו של היידן כלפי האב. פנייתו בסוף השיר היא גם תחינה כלפי הקורא, שלא ישפוט אותו על כפיות הטובה שלו כלפי אביו שלקח אותו כתינוק אל ביתו וגידל אותו כבנו. 

בעקבות מסעו, אט אט מחלחלת להכרתו של הדובר הידיעה שהאב אהב אותו אהבה גדולה, בדרכו. מה שנראה לכאורה, כתיאור יבש של סדרת מטלות בנליות וחסרות משמעות, החוזרות על עצמן, איננו אלא מסע בוִיָה דֶלורוזה, דרך היסורים, של האב שכמו ישו, נשא על גבו בעזרת ידיו המצולקות והכואבות מעמל, את צלב חטאי הסובבים, כולל אלה של היידן עצמו. ולמרות זאת, מעולם לא הביעו שוכני הבית הכרת תודה על המחוות הקטנות: נעליים מצוחצחות, שבירת כפור הלילה וחימום הבית קרוב לוודאי ביותר ממובן אחד. לא רק שהאב לא הותיר מקום לעצמו גם לא ביום המנוחה בו שובתים מכל מלאכה והולכים לכנסיה, אלא שאף אחד לא ראה אותו כמו היה שקוף ככפור אותו שבר, כאילו חומם הבית מאליו. הקור, הפשרתו והחום אף להם משמעות רגשית בדרך אותה עושה הבן האדיש שקם לאטו מהמיטה, אל עצמו ואל אביו. האב הקריב קורבנות ולכן ניתן לראות בשיר גם את היפוכו של סיפור עקדת יצחק. לא האב מקריב את הבן, אלא הוא זה שמקריב את עצמו למען בנו ולמען שאר דיירי הבית.
באמצעות מסע הגילוי, מצליח הדובר לבסוף לחוות תחושה עמוקה של אמפתיה, חמלה ואהבה כלפי האב היגע והפצוע. נראה שהיידן הבוגר זועק לא רק את זעקתו הפרטית, אלא את זעקת האב, במחאה על העוול שנעשה לו הן על ידי הסביבה והן על ידי היידן עצמו. 
השיר מתחיל בנקודה אחת ומתפתח בהדרגה לקראת העוצמה בשתי השורות האחרונות המסיימות אותו בקרשנדו מרשים של זעקה לבקשת מחילה תוך ביטוי של הלקאה עצמית "מָה יָדַעְתִּי, מָה יָדַעְתִּי / עַל מַטְּלוֹת הָאַהֲבָה הַצְּנוּעוֹת וְהַבּוֹדְדוֹת?". הוא איננו אומר "לא ידעתי", כמו עבריין מועד המכחיש את חטאו מתוך כוונה להשתחרר מאחראיות או להטיל את האשמה לסבלו על האב. הוא איננו יכול להשתמש בטיעון אי הידיעה, כי היידן למרות אדישותו וניסיונותיו להתנתק, היה עד להתרחשויות בבית עד לניואנסים הדקים ביותר, כמתואר בבית הראשון. הוא זועק "מה ידעתי, מה ידעתי", כלומר: מה הבנתי כילד ומה רציתי להבין כנער, מה הייתי מוכן לדעת בכבוגר. שתי שורות אלה יוצרות מפץ של התעוררות התודעה ולכן גם סגירת מעגל.
בשיריו של היידן יש מוטיבים תיאולוגיים נוצרים, שכן הוא גדל בבית נוצרי אדוק. היידן מבקש מחילה מהאב ואולי אף מהאל, ולכן גאולה לנפשו. הגאולה היא הן מיסורים בממד הגשמי והן גאולה פסיכולוגית ורוחנית. בתהליך הגאולה מתאחדים עבר והווה לכדי זמן חסר זמן שם הוא מוצא את שלוות הנפש בפניה סגר את לבו במשך שנים רבות, בשל הפחד להרגיש.  

השילוב של מוטיבים תיאולוגיים נוצריים וצליבתו של "המושיע", כמו גם הצלבים הבוערים של הקו קלאס קלאן, בולט בשירו של היידן "לילה, מָוֶת, מיסיסיפי" (1962). תרגום: אריאל סימקין:

2 .
אָז הִרְבַּצְנוּ לָהֶם, הוּא אָמַר.
עוֹד וְעוֹד בִּזְרוֹעוֹת עֲיֵפוֹת.
וְהַשַּׁרְשְׁרוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַזְּקֵנוֹת
מְטֻנָּפוֹת וַאֲדֻמּוֹת.

הוֹ יֵשׁוּ בּוֹעֵר עַל הַצְּלָב הַטָּהוֹר

אֱלֹהִים, זֶה הָיָה יוֹתֵר
מִלָּצוּד דֹּב
שֶׁלֹא יוֹדֵעַ לָמָה
אַתָּה רוֹצֶה אוֹתוֹ מֵת.

הוֹ לַיְלָה, לֵיל מִפְלָץ עַרְפָּדֹב

אַתֶּם יְלָדִים הָבִיאוּ לְאַבָּא *
קְצַת מַיִם עַכְשָׁו כְּדֵי
שֶׁיוּכָל לִשְׁטֹף אֶת הַדָּם
מֵעַצְמוֹ, הִיא אָמְרָה.

הוֹ לַיְלָה נִבְגָּד בְּחֹשֶׁך לֹא-לוֹ

רוברט היידן, הנער המוכשר, החל לכתוב שירה בגיל 16. ב-1931 פורסם שירו הראשון "אפריקה" בירחון מקומי פופולרי בשיקגו, למרות שניסיונו לפרסם ספר ראשון בגיל זה, נדחה. השיר נכתב בהשראתה של חבורת המשוררים השחורים הגדולים שהשתייכו לקבוצה "הרנסנס של הארלם", את שיריהם קרא בשקיקה. במהלך תקופת השפל הגדול, לאחר שסיים ב-1930 את לימודי התיכון, למד היידן בקולג' בדטרויט בשנים 1932-1936. מכיוון שהמשפחה נסמכה על מוסדות הרווחה ולא יכלה לממן לימודים גבוהים, קיבל היידן מילגה שאפשרה לו להמשיך ללמוד. נסיונו המקצועי כחוקר וכמחנך, החל בפרויקט השירה הפדרלי שם עבד בשנים 1936-1939.
בשנים אלה החל לקרוא משיריו במפגשי שירה ואירועים שונים בדטרויט, אז החל להיחשף  לקהל הרחב שקיבל אותו בהתלהבות. בעקבות שירו  "אלה הם בני עמי" אותו קרא באירוע במפעל מקומי גדול למכוניות, הוא החל לקבל הכרה לאומית כמשורר. בתקופה זו הוא גם פגש לראשונה את לנגסטון יוז שהיה אז משורר מפורסם מאוד. ב-1938 הוא עסק בכתיבת תסכיתים שבועיים לתוכנית רדיו באונטריו, קנדה שעסקה בהיסטוריה השחורה. במקביל הוא כתב מאמרים שבועיים בעיתון בדטרויט תמורת 6 דולר לשבוע. כשחסך מספיק כסף, החל ללמוד לתואר שני בתוכנית מיוחדת באוניברסיטת מישיגן, אך לא השלים את לימודיו מאילוצים כלכליים.
בשנת 1940 נישא היידן  לארמה אינז מוריס, מורה למוסיקה ופסנתרנית קונצרטים. היא עבדה כמורה בבית ספר ציבורי בדטרויט, ותמכה באורח חייו כאמן המתקשה לפרנס את עצמו. הם החליטו יחדיו שעל היידן לשוב ללימודי תואר שני. מעבר לתמיכתה הבלתי מתפשרת בחלומו של היידן להיות משורר גדול, נישואיו לארמה היוו השפעה גדולה על חייו והמשך פועלו כמשורר, מרצה וחוקר. זמן קצר לאחר שעברו לאן ארבור בשנת 1941, ארמה אימצה את האמונה הבהאית, שהייתה אז דת חדשה שקידמה הרמוניה בין-גזעית, פיוס דתי ואחווה אנושית אוניברסלית. היידן שבתחילה סרב ללכת בעקבות אשתו, קיבל עליו לבסוף את הדת הבהאית בשנת 1943, שהשפיעה רבות על שיריו המאוחרים.  בשנת 1942, נולדה בתם היחידה של בני הזוג, מאיה (בתמונה מימין). 
עם התפשטות ההכרה הלאומית בגדולתו של היידן כמשורר, הוא החל לזכות בפרסים לאומיים לשירה. המרצה שלו בלימודי התואר השני היה המשורר הבריטי הדגול וִיסְטְן יוּ אוֹדְן, המוכר בשמו וו. ה. אודן. הוא זה שהינחה אותו בעבודת המאסטר. היידן העריץ את שירתו של אודן אשר יעץ לו להתעלות מעל לנושאים המתמקדים בשחורים בלבד ולהימנע מרטוריקה פוליטית, המלצה אותה אימץ היידן בחום.  ככל שהתפתחה טכניקת הכתיבה של היידן, הוא החל להשתמש בסמלים ובאמצעים אמנותיים עדינים יותר כדי להביע ולהעביר את מסריו החברתיים, רבות בזכות המורה שלו.

היידן סיים את לימודי התואר השני והמשיך לעבוד כעוזר הוראה באוניברסיטת  מישיגן. בשנת 1946 קיבל משרת עוזר מרצה במחלקה לאנגלית, באוניברסיטת פיסק המכובדת, שהייתה כנווה מדבר בנשוויל שחלה בה סגרגציה. הוא לימד באוניברסיטה זו במשך למעלה מ-20 שנה. בשנת 1954 מונה כפרופסור חבר, אז גם קיבל פרס מטעם קרן פורד, על כתיבתו וב-1961 היה פרופסור מן המניין. בשנת 1966 קיבל היידן הכרה בינלאומית כשזכה בפרס הגדול והנחשק בפסטיבל הראשון לאמנות שחורה שנערך בבירת סנגל. 
שנה לאחר שקיבל משרת מרצה קבועה התפטר היידן מאוניברסיטת פיסק ושב למקום בו החל את דרכו האקדמית בו ראה בית, אוניברסיטת מישיגן. היידן לימד שם עד יום מותו בשנת 1980. 

ככל שהתקדמתי במסעי עם משורר נפלא זה, גדלה בי ההערכה כלפיו הן כאדם והן כמשורר. כמו כן התחדדה בי ההבנה כי אין משורר אפרו-אמריקאי כהיידן, שיש ביכולתו לשפוך אור על הפער והשסע, הקיימים בין שתי תפיסות מנוגדות זו לזו, בקרב הקהילה השחורה באמריקה לגבי יחסי שחורים-לבנים, יחסי שחורים בינם לבין עצמם ולגבי העבר הטעון, הן בתקופתו ולבטח היום.
אני מרשה לעצמי להניח שהיידן היה מזדהה עם אנשי רוח אפרו-אמריקאים המודרים מהשיח הציבורי ומנודים מהקהילה השחורה, כפי שקרה לו עצמו בשנות ה-60. כמו תומס סוואל Thomas Sowell הכלכלן והפילוסוף השחור שהתנגד באופן נחרץ למה שאנו מכנים היום "אפלייה מתקנת" בטענה שהיא פוגעת בכולם, בראש ובראשונה בשחורים עצמם. גם סוואל מודר מהשיח הציבורי בשל תפיסתו הבלתי מקובלת שאיננה תואמת את זו של "הכוח השחור" הלוחמני המחזקת את חווית הקורבן הניצחי.
היידן חקר לעומק במשך שנים את ההיסטוריה של השחורים בארצות הברית. הוא חקר את שורשיהם הנטועים עמוק ביבשת אפריקה, הובלתם לאמריקה בספינות עבדים, הסגרגציה, הלינצ'ים, הדיכוי וההשפלה ועד להישגיה של התנועה לזכויות האזרח בה נטל חלק. הוא מעולם לא הכחיש, התעלם או הדחיק את סבלם של השחורים בארצות הברית, נהפוך הוא. הוא העניק לקול השחור ולדמויות המופת בתרבות השחורה, במה נרחבת בשיריו. יחד עם זאת, הוא האמין בלב שלם שהעבדות היא גם עבדות פנימית  שאיננה פחותה בהשפעותיה השליליות על האדם, על הקבוצה ועל החברה בכללותה, מאלה של העבדות החיצונית.
כשנתבקש היידן להביע את דעתו על ההיסטוריה של השחורים באמריקה, הוא נהג לומר "ההיסטוריה היא תהליך מפותל, לעתים קרובות מדמם, של התהוות, תהליך אבולוציוני של הנפש האנושית". 

הָרֹעַ הַקָּפוּא שֶׁהִכְרִיעַ אֶת אָבִיו
וְדָחַף אֶת אִמּוֹ לִזְרוֹעוֹת הַשִּׁגָּעוֹן
לָכַד אוֹתוֹ בְּאַלִּימוּת שֶׁל עַצְמִי מַעֲנִישׁ
בְּמַאֲבַק לִפְרֹץ לַחָפְשִׁי
(מתוך השיר "מלקולם X")

כתיבת שירה מבחינתו של היידן, לא הייתה רק צורך אמנותי, אלא אמצעי לתהליך של התבוננות עצמית ובעיקר כתהליך של ריפוי, כמו השכיב עצמו על ספת הפסיכואליזה. לכן היא כה בערה בעצמותיו. כשנשאל מדוע החליט ללכת ללמד, אמר "הלכתי לְלַמֵּד שירה, על מנת להתפרנס,  כדי שאוכל מידי פעם לכתוב שיר או שניים". היידן רצה להיות פשוט משורר. 
במכתב אותו כתב לחבר ב-1970, הוא מתאר את משמעות השירה בעיניו:  "כל שיר אותו אני כותב, הוא עבורי, כפי שאמר וולט ויטמן, "ניסוי שפתי" ותהליך של גילוי. אני מייחס משמעות מרכזית לצורה ולקצב, כמרכיבים שיש להם יחסי גומלין עם נושאי השיר והם חלק אורגני ממנו. הצליל ומרקם המילים, חשובים בעיני לא פחות ממשמעותן".

על מנת להבין את כתיבתו של היידן, את ייחודו ומדוע הוא יוצא דופן בקרב המשוררים האפרו-אמריקאים, ראוי לעמוד בקצרה על שתי תפיסות מרכזיות בקרב הקהילה השחורה בארצות הברית.
תפיסתו של מרתין לותר קינג וממשיכי דרכו, גורסת שסבל, עוולות, אפלייה ושנאה כלפי האחר, הם תופעות פסולות כלל אנושיות הלובשות צורות שונות במהלך ההיסטוריה. לכן הזדהה קינג עם היהודים והיה בין הקולות הבולטים בתמיכה במדינת ישראל.
ראשיתה של התנועה למען זכויות השחורים בהנהגתו של קינג, היא בסיסמה "מחאה ללא אלימות" ובכך הלך בעקבותיו של מהאטמה גנדי ששימש לו השראה. כלומר: גם אם סיפור עבדותם ואפלייתם של השחורים הוא כתם בעברה של ארצות הברית, הרי לאחר שהתנועה המסורתית למען שיוויון השחורים השיגה את מרבית מטרותיה, הגזענות הממוסדת שייכת לעבר ואילו היום הגזענות כתופעה נרחבת, הולכת ופוחתת. על פי מחקרים שנעשו בשנים האחרונות נמצא כי גזענות כנגד שחורים כתופעה חברתית מפושטת, איננה קיימת. הראייה לכך היא ברק אובמה שנבחר לנשיא השחור הראשון בתולדות אמריקה המספקת שיוויון הזדמנויות לכל אזרח באשר הוא אזרח. יתרה מזו, אפרו-אמריקאים מאיישים עמדות מפתח בכל שדרות החברה, החל מהאקדמיה ועד לשלטון המקומי והפדרלי. זה היה החלום המתגשם של מרטין לתור קינג.
היידן יצא כנגד התפיסה אותה כינה "מנטליות הגטו" או "גטוזציה" שאפיינה לשיטתו משוררים ואמנים שחורים רבים בתקופתו ושאת גישתם הלוחמנית והדגשת הצבע השחור כזהות מרכזית בהוויתו של האדם השחור, דחה מכל וכל. יתרה מכך, הוא טען כי גישה זו יוצרת מנטליות של קורבן ניצחי ואיננה  מאפשרת לשחורים לנתץ את כבלי ההיסטוריה. מילות המפתח בתפיסה זו הן "אינטגרציה" ו"שחרור העבר".

התפיסה השנייה המנוגדת לתפיסתם של קינג והיידן, גורסת ששחוריותו של האדם היא ליבת זהותו ולכן זו הפריזמה דרכה עליו להתבונן על העולם. אמריקה, על פי תפיסה זו, לעולם לא תוכל לכפר על החטא הקדמון.  גזענותו של האדם הלבן היא נתון בלתי ניתן לשינוי ולכן הוא גזעני מעצם היותו לבן, בין אם יודה בכך ובין אם יכחיש. גזענותו של האדם הלבן טמונה ב-DNA שלו.
עוד גורסת תפיסה זו שאמריקה נגועה ב"גזענות ממוסדת" ולכן היא בעלת חוב מוסרי ניצחי כלפי השחורים, כולל צורך ב"אפלייה מתקנת" והענקת פיצויים כספיים לכל אזרח שחור. תפיסה זו רווחת היום בקרב מנהיגי ארגוני השחורים הלוחמניים המחקים את "הפנתרים השחורים" שפעלו בתקופתו של היידן, כמו גם מעצבי דעת קהל בארה"ב, שחורים ולבנים כאחד, מכל שדרות החברה. בכללם ארגון BLM - Black Lives Matter. מילת המפתח בתפיסה זו היא "בדלנות".

היידן שהעדיף את הכינוי "אפרו-אמריקאי" על פני כל תיאור אתני אחר, טען כי אין ישות כזאת "שירה שחורה" או "שירה לבנה". יש שירה. הוא היה "אוניברסליסט" גם ביחס לסוגייה הטעונה של יחסי שחורים-לבנים באמריקה. הוא חש כְּנטע זָר בקרב "התנועה של אמנים שחורים" שקולה התפשט בקרב אמנים שחורים בתקופתו. לכן הוא לבטח מתהפך בקברו אל מול הגישה הלוחמנית והבדלנית הרווחת היום בקרב המנהיגות השחורה בארצות הברית. זו מדגישה את פוליטיקת הזהויות, עליונות הגזע השחור והתיאוריה הביקורתית, המחדדות את השונה והמפריד. 
שיריו של רוברט היידן עוסקים אמנם במאבקו של האדם השחור לשחרור, אך הם נובעים מתוך תפיסה תרבותית-פילוסופית-רוחנית המתייחסת לסבל האנושי כתופעה כלל אנושית שהגורמים לה רבים מספור. הפוטנציאל לגרום סבל לאחרים, טמון בטבע. לכן עליו לחיות במודעות מלאה האדם לכן יש בשיריו עומק אוניברסלי המתעלה מעל לגזע ולצבע העור ונוגע בחוויה האנושית בכללותה. 

דבר זה בא לידי ביטוי בשירו של היידן "שנת הילד" אותו הקדיש לנכדו ב-1978. קטע ממנו מובא כאן. השיר איננו מכונה "שנת הילד השחור", אלא "שנת הילד: הילד בעל הבטן הנפוחה מרעב בביאפרה שבאפריקה והילד היהודי שגופו כשלד, בגטו ורשה שבאירופה. הסבל והעוולות האנושיות, אינם מבחינים בצבע עורו של הקורבן "..כִּי אָנוּ לֹא / יְכֹלִים בְּעוֹלָם שֶאֵינוֹ / מָקוֹם לְיֶלֶד."

מִי יִתֵּן וְשֵׁמוֹת אֵלֶּה
יִהְיוּ כִּקְמֵעוֹת;
מִי יִתֵּן וְיָעִירוּ
קֶסֶם שְׁמֵימִי לִשְׁמֹר
עָלֶיךָ, כִּי אָנוּ לֹא
יְכֹלִים בְּעוֹלָם שֶאֵינוֹ
מָקוֹם לְיֶלֶד –

שֶׁאֵין בּוֹ מִקְלָט
לְיַלְדֵי גוּיָאנָה
הַטְּבוּחִים בְּיָדַיִם
שֶּבָּהֶן בָּטְחוּ; שֶאֵינוֹ תּוֹמֵךְ
בַּיֶּלֶד הַבִּיאַפְרִי
עִם בֶּטֶן נְפוּחָה
וּצְלוֹחִית נְדָבוֹת רֵיקָה;
שֶאֵין בּוֹ מַחְסֶה לַיֶּלֶד
מִגֵּטוֹ וַרְשָׁה.

לשיר המלא בתרגומו של אריאל סימקין

על מנת לחזק את הטיעון המובא לעיל, להלן אנקדוטה המתוארת במאמר שכותרתו "בדידות החיים שלאחר המוות של רוברט היידן". 
באפריל  1966, השתתף היידן  בכנס הסופרים השחורים באוניברסיטת פיסק (Fisk). בין היתר השתתף  בדיון שעסק בשירה השחורה ואמר שם דברים שפגעו מאוחר יותר במוניטין ובקריירה שלו. מארגן הכנס ג'ון אוליבר קילנס טען שסופרים ומשוררים שחורים צריכים למצוא דרכים חדשות לבטא את עצמם כסופרים שחורים בפני קהל שחור, תוך הדגשת "שחוריותם". לקריאה זו לה לא היה שותף, השיב היידן ואמר "עלינו להפסיק לקדם את עצמנו כסופרים שחורים לקהל שחור ... אנו מייחסים לכך חשיבות רבה מידי, יותר ממה שראוי".
דבריו אלה נתקלו בזעם ובהתנגדות רבה מצד משתתפי הכנס שהאשימו אותו ב"בגידה בגזע השחור" ואף כינו אותו בכינוי גנאי רווח בין שחורים לשחורים "הדוד תום". באשמה זו הואשמה גם הסופרת השחורה טוני מוריסון ויוצרים אחרים.
כאמור, היידן סרב בכל תוקף לכך שיכנו אותו "משורר כושי - Nigro Poet", בתקופה בה עוד השתמשו השחורים עצמם במונח שהיום בתרבות התקינות הפוליטית ושליטה על השפה, Nigro הוא כינוי גנאי לביטוי שנאה כלפי שחורים.  כאז, כך היום, המשוררים השחורים לא סולחים על אי סולדיריות מבחינת השיוך הגזעי-שבטי בקהילה השחורה. היום היה היידן לבטח מואשם במה שמכונה על פי פוליטיקת הזהויות והתיאוריה הביקורתית כמי שסובל  מ"דיכוי מופנם".

רוברט היידן פרסם במהלך חייו כ-12 ספרי שירה. הוא הותיר אחריו מורשת אנושית, פואטית, מחקרית וחינוכית עמוקה ומעוררת השתאות ופליאה. שירתו בעלת העוצמה והעומק, הייתה שירת מחאה מחד ושירה רליגיוזית, מאידך. לכן היא מהדהדת בלבו של כל אדם. באמצעות אמנותו הצליח היידן שתחילת חייו היו יתמות רגשית, עוני, תלישות, ניכור וסבל, להעביר לציבור הן את ההיסטוריה השחורה והן את העוולות שנעשו לשחורים. יחד עם זאת, היא גם מעבירה מסר אופטימי של תקווה האומר שגאולה מהסבל אפשרית, אך תחילתה ההכרחית היא בגאולת הפרט את עצמו, כפי שהוכיח היידן בעצם סיפור חייו המרתק והפתלתל.
גאולת הנפש והרוח, בדיוק כמו ההיסטוריה, איננה התרחשות חד פעמית. היא תהליך מתמשך של העצמה, התפתחות וצמיחה נפשית, מנטלית ורוחנית ברמת הפרט, הקבוצה, הקהילה והחברה כולה. רק בכוחם של אלה ליצור הבנה, קבלה ואחדות בקרב קבוצות שונות של בני אדם.  כל דרך אחרת, עלולה להוביל את המין האנושי למעגל סגור של של דיכוי, הרס וחורבן.

* השירים בתרגומו של אריאל סימקין מתוך "עיין ערך שירה" 13. היכן שלא מצוין שם המתרגם, המתרגמת היא כותבת המאמר.

מקורות

1. ראיון עם רוברט היידן על שירתו, סיפור חייו ואמונתו בדת הבהאית, מרץ 1975 - כאן
2. מאמר העוסק בויכוח הסוער בין רוברט היידן לתנועת המשוררים השחורים, ינואר 2017 - כאן
3. מאמר "Robert Hayden’s Relatable Fatigue", אפריל 2020 - כאן
4. מסה על יצירתו של רוברט היידן בהקשר לתנועה לזכויות האזרח - כאן
5. מאמר על שירתו של רוברט היידן באתר של הספריה הבהאית - כאן
6. ניתוח רב ממדי של שירתו של רוברט היידן, 2008 - כאן
7. מאמר מאת שרית שץ: מהו דיכוי מופנם?, מרץ 2021 - כאן
8. מאמר על שירתו של רוברט היידן, הקרן לשירה - כאן
9. מאמר על המחלוקת בתנועת האמנית השחורה לגבי "שירה שחורה" - כאן
10. אתר "השירה האמריקאית המודרנית" - כאן
11. אוסף שירים מאת רוברט היידן (אנגלית) - כאן

ראיון עם רוברט היידן, 1975, הקורא משיריו