מאת שרית שץ69134422282d60d7b66046f351bc24ee

הגדרתו של המונח דיכוי מופנם - Internalized oppression, בוססה בין היתר, על ידי רובין דה-אנג'לו, במאמר שפורסם ב-2012.

רובין דה-אנג'לו, סופרת, פרופסור לחינוך ומרצה בחוג ללמודי "לֶבָנִיוּת", היא אחת הכוהנות הגדולות בכל מה שנוגע לגזענות המולדת של האדם הלבן, למרות היותה לבנה בעצמה. היא גורסת שלעולם לא יוכל האדם הלבן להרגיש מה עובר על האדם השחור, כי חווית ה"שְׁחוֹרוּת" בלעדית לאדם השחור מעצם היותו שחור. הדבר כמובן איננו פועל באופן הפוך במקומות בהם האדם הלבן הוא מיעוט. 

דה-אנג'לו עשתה את הקריירה שלה מ"הגזענות הממוסדת". היא מעבירה כבר מעל ל-20 שנה סדנאות "אימון לְשׁוֹנוּת, הכללה ומגוון" (שאינן אלא סדנאות לאינדוקטרינציה ולחינוך מחדש) ולכן רואה גזענות בכל מקום תחת השמש, החל מהפרט וחוותיו האנושיות וכלה בתרבות שלמה.robin DA.png דה-אנג'לו טבעה את המונח "שבריריות לבנה", ב-2011.
השמאל האמריקאי רואה גזענות בכל מקום שמתאים לו, גם אם הדבר נוגד את ערכי הדמוקרטיה ומתעלם מגילויי גזענות אמיתיים כשאלה אינם מתאימים לאג'נדה.
להלן שתי דוגמאות אבסורדיות עד כמה "גזענות ממוסדת" היא ייצוג מעוות של התבונה האנושית ולבטח של המציאות. יתרה מכך, ניתן לראות בשני המקרים, עד כמה הנחלת המונח  "דיכוי מופנם" גם במקום שהוא איננו, מקורו באג'נדה ולא בדיכוי אמיתי. מהלך המחשבה של השמאל, ניתן להסיק שיותר ממה שדיכוי קיים באמת, קמה תעשייה חברתית, תרבותית, וחינוכית שלמה סביב החינוך ל"דיכוי", כמו בדוגמאות אותן אביא להלן.

אחד מבתי הספר התיכוניים בפורטלנד, אורגון, שהיא מהערים הפרוגרסיביות ביותר בארצות הברית, שינה את שמו הקודם לבית הספר על שם אידה וולס-ברנט, עיתונאית שחורה, כלת פרס פוליצר שתיעדה בין היתר בהרחבה, את מעשי הלינץ' הנוראיים שבוצעו בעבר בשחורים. במקביל לשינוי השם, חשבה וועדת החינוך של העיר גם לשנות את קמע בית הספר לעץ ירוק עד. הצעה זו התקבלה על ידי התלמידים, מתוך 420! הצעות נוספות אך היה עליה לעבור אישור של וועדת החינוך. כשישבו חברי הוועדה על המדוכה כדי להחליט האם הם תומכים בהצעת התלמידים, הם בחנו בדקדקנות הקמע המוצע. לפתע העירה יושבת ראש הוועדה, מישל דה-פאס: "אני תוהה האם עץ ירוק-עד לא עלול להיות מקושר בעיני הציבור  ללינצ'ים שנעשו בשחורים כשנתלו על עצים. (על פי המידע הקיים היו כ-2,000 מקרים של לינצ'ים באמצעות תלייה) לכן עץ ירוק-עד אף הוא עלול להיות סמל המייצג גזענות". בתחילה הגיבו חברי הוועדה האחרים בשתיקה הלומה, ולאחר ששבו לעשתוניתיהם, התפתח דיון לגבי דבריה של גברת דה-פאס. לאחר שיג ושיח, החליטו חברי הוועדה לדחות בשלב זה את ההחלטה, למרות בחירת התלמידים בעץ המייצג חיים, שורשים, חוסן, עוצמה ונחישות.Michelle DePass Portland, החל מהעץ הבודד ועד ליער כולו, כפי שציינה אחת מחברות הוועדה שאיננה רואה שמץ של גזענות בעץ ירוק-עד כקמע. נהפוך הוא. עובדה שהתלמידים בחרו בו ברוב מכריע. מדוגמא זו עולה שהתלמידים הרבה יותר נבונים מאלה שאמורים להיות אמונים על החינוך שלהם.
על פי הלך מחשבה זה, טריליוני עצים ירוקי עד על פני כדור הארץ, מהווים סמל לגזענות. 

דוגמה נוספת ולה השלכות מרחיקות לכת הרבה יותר מהעץ של פורטלנד. השמאל האמריקאי מתנגד בכל תוקף לחיוב הצגת תעודת זהות בקלפי בעת בחירות. חוק כזה המכונה "רפורמה בתהליך הבחירות", עבר לאחרונה בבית הנבחרים של ג'ורג'יה, לאור אי הסדרים הרבים שהתרחשו בבחירות 2020. חוק זה מחייב הצגת תעודה מזהה וגם מגביל את זמן ההצבעה ליום אחד בלבד, ככתוב בחוקה ולא כפי שנעשה בבחירות האחרונות, ל-6 ימים ואף יותר.
מדינות נוספות מתכוונות להעביר חוק דומה. תאגידים רבים המושקעים במפלגה הדמוקרטית, כמו קוקה קולה, הליגה העליונה לבייסבול ותאגידים רבים נוספים, מתערבים באופן בוטה בתהליכים פוליטיים והם יצאו באופן נחרץ כנגד חוק שיבטיח את טוהר הבחירות ואת אמינותן. הטיעון המוצהר לפחות, העומד מאחורי התנגדות נחרצת זאת, הוא "הצגת תעודת זהות בקלפי בעת בחירות, גזענית היא ומדכאת את קולות השחורים וההיספנים". וכל זאת מדוע? כי לאנשים שחורים והיספנים רבים, אין תעודת זהות. מדוע שיהיו אלה שונים משאר אזרחי ארצות הברית? כי הם לא יודעים כיצד לסדר לעצמם תעודת זהות. כך טוענים המתנגדים כשהם קושרים את טיעון הגזענות למה שאמור להיות הקפדה על טוהר הבחירות.
לא רק שטיעון זה חותר תחת לב לבה של הדמוקרטיה, הוא מתנשא, יהיר וגזעני מיסודו, באומרו שאזרחים שחורים והיספנים לוקים בחוסר מסוגלות לסדר לעצמם תעודת זהות, אלא אף הוא טיעון על גבול האבסורד. במקרה זה יש בצדו של טיעון, רווח פוליטי כבד משקל: אי הצגת תעודת זהות בקלפי, מאפשרת תרמית בחירות נרחבת בכל מיני צורות ואופנים - החל מהצבעה של מי שאיננו אזרח אמריקאי, הצבעת "מתים", ועד הצבעה כפולה, משולשת ואף יותר, כמו גם הצבעה באמצעות הדואר. הקרקע לכך כבר הוכשרה על ידי משטר ביידן/האריס בהכרזתו של ביידן מסוף אפריל, 2021, שאין יותר לומר "שוהים בלתי חוקיים" או "זרים", יש לומר "בלתי מתועדים". ישות מוזרה בין גנב גבול לבין אזרח. הבית הלבן אף הרחיק לכת והוציא הוראה לכל סניפי רשויו ההגירה ומשמר הגבול, להתחיל להתרגל למילון של השיחדש. השלב הבא כבר בפתח - מתן "חנינה המונית" ואזרחות ל-12 מיליון הזרים שעברו את הגבול שלא כחוק. כך קונים בכסף והטבות, כוח אלקטורלי. ההשלכות המסוכנות של צעדים אלו, הן רבות מספור.

ב-2018 פרסמה רובין דה-אנג'לו את ספרה "שבריריות לבנה". הספר "קפץ" לראש רשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס ביולי, 2019, לאחר מותו של ג'ורג' פלויד, עבריין שחור שמת בעת שנעצר על ידי שוטרים. סרטון מעצרו ומותו התפשט כאש בשדה קוצים ברשתות החברתיות והיווה עילה להתפרצותן של מהומות אלימות ברחבי ארצות הברית וברחבי העולם המערבי כולו. האירוע שווק כעדות בלתי ניתנת לערעור של אלימות משטרתית על רקע גזענות כלפי האדם השחור, שעות ספורות בלבד לאחר התרחשות האירוע שעדיין לא נחקר, נבדק ונסיבותיו טרם בוססו. זאת למרות שהסיבה למותו של פלויד עדיין לא ברורה ולמרות שהרשויות מסרבות עד היום לשחרר את דו"ח הנתיחה שלאחר המוות, חרף לחצים מצד הציבור. המהומות האלימות שהבעירו את הערים הגדולות, הונהגו על ידי אנטיפה וארגון השחורים Black Lives Matters  או "חיי שחורים חשובים" (להלן: בי אל אם).
אדם שחור החושב ומאמין שלא רק חיי השחורים חשובים, אלא שחיי כל! אדם חשובים, ללא הבדלי דת, גזע, מין או מוצא אתני, נחשב ככופר וכמי שסובל מצורה חמורה של דיכוי מופנם. אדם לבן החושב שחיי כל אדם חשובים, לעומת זאת, הוא פשוט גזען.
אך ג'ורג' פלויד הפך לגיבור לאומי ולסמל בעיני השמאל האמריקאי וספרה של דה-אנג'לו הצטרף באופן אוטומטי למדף ספרי הקודש של כנסיית הנעורות
כל הנאמר בספר נכתב כאילו הוא מבוסס על עובדות שקבלו תוקף מחקרי, מדעי או אחר. אך למרות היותה של דה-אנג'לו אשת אקדמיה, אין היא מציגה יושרה אקדמית ואינטלקטואלית. שכן, אין היא מציינת את הדבר המשמעותי ביותר לגבי הסוגייה: התוכן איננו! מבוסס על מחקר, אלא על דעות, הנחות, השערות, תפיסה, השקפת עולם סובייקטיבית או משנה פוליטית. מדוע להרוג את האווזה המטילה עבורה ביצי זהב?
כבר על כריכת הספר נקבעת "עובדה" גורפת: מדוע כל כך קשה לאדם הלבן לדבר על גזענות?
דה-אנג'לו וחסידיה בוחני כליות ולב ולכן לשיטתם כל אדם לבן אשר יאמר: "לא קשה לי כלל, הבה נשוחח על גזענות. למרות שאני עצמי אינני גזען" לא רק שהוא איננו דובר אמת, יש אבחנה לחולי שלו: הוא סובל מ"שבריריות לבנה". לא רק זאת, היועצת לשונות ומגוון, מטיפה בלהט צדקני לכך שלא ניתן להתמודד ולהכחיד את הגזענות הממוסדת, כל עוד האדם הלבן איננו מודה בגזענותו, עמה הוא מסרב להתמודד.

הגדרתה של "שבריריות לבנה" היא: הכחשת האדם הלבן את עובדת היותו גזען מהעריסה ועד לגסיסה ואת התנגדותו לשוחח על גזענות בפתיחות ובכנות. כלומר: לכל אדם יש אג'נדת שנאה חבויה לאדם השחור (או לכל קבוצת מיעוט אחרת). ואם בכל זאת יכחיש אותה ויאמר כי הוא איננו גזען כלל והוא "עיוור צבעים" ושופט אדם על פי אופיו, הוא סובל מצורה חמורה וממאירה של תסמונת ה"שבריריות לבנה". יש המכנים תופעה זו גם "המגננה הלבנה", שכן כל אדם לבן המכחיש את היותו גזען, עושה זאת מעמדת מגננה.

מהו אם כך "דיכוי מופנם"?

הפנמה ובעקבות כך התנהגות, לעתים בלתי מודעת או בלתי מכוונת, של מסר האומר שהאדם שהוגדר כמשתייך לקבוצת שוליים - להלן: הקורבן, מרגיש נחות בפני הקבוצה השלטת - להלן: התוקפן, ולכן הוא ראוי לעמדה הנחותה בה הוא נמצא. במילים אחרות: כל אדם המשתייך לקבוצת מיעוט שאיננו מפנים רעיון זה, מזדהה עם התוקפן וסובל מ"תסמונת שטוקהולם". 
ומי הוא זה המגדיר מה הן "קבוצת שוליים" ו"קבוצה שלטת"? בשלב זה אשאיר את השאלה הבעייתית הזו, פתוחה.

על פי תיאורית הגזע הביקורתית, ההגדרה של "דיכוי גזעי" היא "הפנמת הדרכים והאופנים בהם חבר בקבוצה המוגדרת כקבוצת מיעוט גזעית (שחורים, היספנים, אסיאתים, אך לא יהודים כמובן), מאמץ את האידיאולוגיה של הקבוצה השלטת ובכך מקבל עליו את מעמדו הנחות ואת כניעותו בפני הקבוצה הדומיננטית, כדבר טבעי ואף בלתי נמנע".  
morison
דוגמה אחת מיני רבות ל"דיכוי גזעי" נשקפת ממאסה שנכתבה על הסופרת המפורסמת עטורת הפרסים, טוני מוריסון (1931-2019), כלת פרס נובל השחורה הראשונה (1996). הסופרת שכתבה את רב המכר "חמדת" (על בסיסו הופק סרט בכיכובה של אופרה וינפרי, כוהנת בכירה נוספת בכנסיית הנעורות) "מואשמת" במאסה זו בכך שבספרה "העין הכי כחולה" (תרגום לעברית: טל ניצן) היא הפנימה את הדיכוי הגזעני בין היתר מכיוון שהיא מייחסת סטריאוטופים גזעניים של יופי וכיעור - לבן=יפה, שחור=מכוער, והיא למעשה חושקת ב"לבניות" של הקבוצה השלטת.  לטענת הכותב יש בכך הוכחה להתנעורתה של מוריסון מה"שחוריות" שלה ושל הקבוצה המדוכאת בה היא חברה.
תפיסה אבסורדית זו, כמו ספרה של דה-אנג'לו, לא רק שהיא גזענית במהותה, היא תולדה ישירה של פוליטיקת הזהויות בה אעסוק בהרחבה במאמר אחר.

דוגמאות לדרכים בהן אדם מפנים דיכוי:

• האמונה שחברי הקבוצה השלטת, (לבנים, גברים, סטרייטים, רזים) הם בעלי כישורים טובים יותר ולכן ראוים יותר לעמדה בה הם מצויים. מה שהופך אותם בעיני הסובל מהדיכוי, לעליונים ושווים יותר.
מסר זה ורבים אחרים, עומד בניגוד למשנתו של מרתין לותר קינג, שגרס שיש לשפוט אדם על פי אופיו ואיכותו ולא! על פי צבע עורו. ודי בתפיסתו של קינג הבן, בכדי לשמוט את הקרקע מתחת ליסודות תיאורית הגזע הביקורתית, שעל פי תפיסתה ניתן לשייך כל אדם לבן לתפיסת עליונות הגזע הלבן הידועה לשימצה.
• הצורך לקבל אישורים חוזרים ונישנים מחברי הקבוצה השלטת ולכן האדם המרגיש נחות, מבלה את מרבית זמנו בקרב חברי הקבוצה.
• התנהגות בדרכים הנובעות מתוך הצורך לרצות את חברי הקבוצה השלטת, מבלי לקרוא תיגר על הלגיטימיות של עמדת הכוח בה הם מצויים.
• המוכנות לסבול בשקט תופעות של תוקפנות מעודנת (microaggression) כמו רמיזות דקות של יום יום, אמירות ציניות ובדיחות הדעת, סטירה, עלבונות, וחוסר רגישויות, מצד חברי הקבוצה השלטת, על מנת להימנע מהשלכות לא נעימות של ענישה חברתית.
• האדם המשתייך לקבוצת המיעוט מרגיש שיש לו ציפיות נמוכות הן לגבי עצמו והן לגבי הקבוצה לה הוא משתייך.
• האמונה שהמאבק של המשתייך לקבוצת מיעוט, מול מוסדות חברתיים, כמו חינוך, תעסוקה, בריאות, הם תוצאה של נחיתותו ולא תוצאה של חלוקת משאבים בלתי שוויונית בין קבוצות שולטות לבין קבוצות מיעוטים.

דיכוי מופנם הוא אחת מהתפיסות הניבזיות ביותר של תנועת הצדק החברתי.virtue
בחסות הגדרה זו, ניתן להאשים כל חבר בקבוצת מיעוט הנדחקת לשוליים או "קבוצה מדוכאת" אשר איננו הולך מבחינה מנטלית ורעיונית, בעקבות משנת הצדק החברתי, בכך שהוא מוכר את עצמו, או כקורבן של "תודעה כוזבת" ולפיכך הוא פועל בניגוד לאינטרסים שלו עצמו.
דבר זה יכול להיעשות באופן ציני או על ידי תמיכה לא מכוונת בקבוצה השלטת אשר מעכבת אותם, לטענת התיאוריה הביקורתית, ולכן מונעת מהם את השחרור הגדול.
ברצוני להצביע על כך שהדברים הכתובים לעיל אינם רלוונטים רק לארצות הברית הרחוקה בהקשר של יחסים בין הגזעים. גם במדינת ישראל נעשו ניסיונות על ידי כנסיית הנעורות לשכנע קבוצות שונות, כמו אתיופים ודרוזים, שהם סובלים מדיכוי מופנם. למרבה המזל, ניסיונות אלה כשלו, אך גרמו לאי שקט חברתי מיותר ולערעור המרקם הרגיש של החברה הישראלית.

לא כל השחורים הולכים אחרי מי שטוענים להנהיג אותם, כמו BLM, למשל. מי שפורש מן העדר, משלם על כך מחיר, לעתים מחיר כבד. תרבות הביטול החיסול איננה מאפשרת פרט בעל חירות ורוח חופשייה, כי הקבוצה היא המהות.
המונח "הדוד תום - Uncle Tom", הוא כינוי גנאי רווח בקרב שחורים האוחזים במשנת הגזענות הממוסדת, כלפי שחורים הכופרים בעיקר ואינם נוהים אחר משנת תיאורית הגזע הביקורתית. אפרו-אמריקאים רבים אינם חושבים שהבעיה העיקרית של השחורים היא "גזענות ממוסדת" אלא בעיות רבות אחרות שאינן מקבלות כל! התייחסות. בנוסף לכך, קרוב ל-90% מהשחורים מודים שהם עצמם לא חוו גזענות. החורגים מן השורה רבים הם אך מושתקים בכל דרך אפשרית. הלבנים מצדם, שוכחים לרגע שהם "בעד השחורים" ונגד "גזענות" והם משתפים פעולה עם עמיתיהם השחורים, בהשתקת תנועת הכפירה והדרתה מהשיח הציבורי. יש להשתיק את הכופרים, שכן הם עלולים חלילה לחבל באג'נדה וביכולת השליטה של השמאל בהמונים, להם הוא זקוק ככוח אלקטורלי. באותה מידה נכון הדבר לגבי טרנסג'נדרים המתנגדים בכל תוקף למתן טיפול הורמונלי לשינוי מין מתחת לגיל 18. אף הם כופרים בעיקר.
לפיכך ניתן להסיק שלא האדם המוגדר כמדוכא וההזדהות עמו, הם מרכז ההתייחסות של כנסיית הנעורות, אלא האג'נדה בבחינת "הרעיון מעל לאדם".

לארי אלדר, משפטן, פרשן, מפיק סרטים תעודיים ואיש רדיו שחור אמריקאי, הוא איש מצליח "שעשה את עצמו" במו ידיו, למרות שחי וגדל בשכונת עוני. אלדר הפיק יחד עם דניס פרגר ("היהודי הלבן", בשפתה של פוליטיקת הזהויות), סרט תיעודי בשם "הדוד תום" שקצר הצלחה רבה בקרב שחורים. זאת למרות המכשולים הרבים שהוצבו בדרכם של יוצרי הסרט החשוב, כמו מניעת הקרנתו בבתי קולנוע, בקמפוסים, במרכזים קהילתיים ואפילו הסתרת הקדימון לסרט ביו טיוב. מה שמעיד על כך שמנהיגי השחורים וחבריהם הלבנים, אינם! מעוניינים כלל בהעצמתם של השחורים. הם זקוקים להם בתפקיד אחד בלבד, והוא תפקיד הקורבן. כי אם אין קורבן מזוהה, אין כל תכלית לתיאוריה הביקורתית ולמהפכה של הרברט מרקוזה, תלמידתו הלוחמנית אנג'לה דיוויס וממשיכי דרכם. כדי שלמשנה זו יהיה תוקף מתחילתה ועד סופה, יש ליצור קורבן ומקרבן, מדוכא ומדכא. הם מהווים את ליבת הכור המניע את מהפכת "הצדק החברתי". כל התכחשות לתפיסה זו, חותרת תחת עצם מהותה של המהפכה.

newtonאחת מתפיסות המפתח של התיאורטיקנים הביקורתיים נוגעת לדרך בה נוצר ידע בחברה ובתרבות. בהתחשב בכך שהנחלת ידע מהווה חלק בלתי נפרד ממערכת החינוך, החל מהגיל הרך ועד להשכלה הגבוהה, הביעו מלומדי התיאוריה הביקורתית חששות לדרכים ולאופנים בהן נוצר הידע ומועבר לילדים, בני נוער וסטודנטים. חוקרים אלה גורסים כי מרכיב מרכזי בעוולות חברתיות נובע מהטענה שידע בתחומים שונים, הוא אובייקטיבי ואוניברסלי.

המאמינים בתיאוריה הביקורתית מטילים ספק בעצם רעיון  ה"אובייקטיביות" ואף גורסים על פי משנת הפוסט-מודרניזם, שהוא לא רצוי ואף בלתי אפשרי מבחינה עקרונית. לשיטתם, גוף הידע הנוצר בחברה, הוא תהליך של הבנייה חברתית ומושפע מהתרבות בה הוא נוצר. ולכן ידע משקף את הערכים והאינטרסים של מי שמייצר אותו. במילים אחרות: לא ניתן לנתק את תכני הידע ואת דרכי גילויו, מההקשר החברתי. על נמת להבין את האבסורד הנובע מתפסה זו, להלן דוגמה: המאמינים בתיאוריה הביקורתית הפוסט מודרניסטית יאמרו שהעובדה שכוח המשיכה התגלה על ידי גבר לבן והטרו-סקסואל,  איננה מהווה "קרקע אובייקטיבית" טהורה, שכן הגילוי של גדול המדענים בכל הדורות, איזיק ניוטון, הושפע מעצם היותו גבר, לבן והטרוסקסואל שצמח בחברה הבריטית הויקטוריאנית, הקולוניאליסטית. זאת למרות קביעתו של ניוטון שהיקום כולו כפוף לעקרונות מתמטיים אחידים, מדויקים והרמוניים, קביעה בעלת השפעה מכרעת על הפילוסופיה של המדע, על ההגות בכלל ועל הבנת היקום שאנו חיים בו.
לשיטתם של "הביקורתיים", ניוטון לא היה מדען גאון שבמקרה היה גבר, במקרה היה לבן, במקרה היה הטרו-סקסואל בריטי. הם כלל לא מוכנים לשקול  שהמדע וטוהרו עמדו לנגד עיניו והיו עבורו חזות הכל. הוא אשם ולשיטתה של דה-אנג'לו, לעולם לא תוכח חפותו. על פי התאוריה הביקורתית ופוליטקת הזהויות, הוא היה "מדכא", ביותר ממובן אחד. הצטלבות הזהויות שלו - intersectionalit והשתייכותו לקבוצה השלטת, הם המהות.

לתיאורית הגזע הביקורתית השלכות פוליטיות, חברתיות, תרבויות וכלכליות מעשיות כל כך מרחיקות לכת ומגוחכות על גבול ההזייה, עד כדי הטלת ספק בתבונה האנושית.  המשותף לכולן הוא הפחד מלהיקרא "גזען".
כך מסביר זאת שלבי סטיל, סופר ומפיק סרטים אפרו-אמריקאי בראיון לדניש ד'סוזה השואל אותו לגבי תופעת "האשמה הלבנה" בה לוקים מנכלי חברות כמו קוקה קולה וחברת התעופה דלתא איירליינס ורבים אחרים: "מה שהם מנסים לומר זה 'תסתכלו עלינו, אנחנו חפים מפשע. תראו עד כמה רחוק אנחנו מוכנים ללכת, גם אם נפסיד קצת כסף. הם זקוקים לטיהורם מאשמת הגזענות של העבר.".
גם אם אין היום "גזענות ממוסדת" בארצות הברית, האשמה זאת הפכה  ל"עץ קלון" עליו יתלה כל מי שלא יישתף פעולה וידביק את המונח "גזעני" על כל דבר קיים תחת פני השמיים. חברת קוקה קולה קיבלה החלטה פוליטית. החברה הצהירה באפריל, 2021, שהיא לא תעשה עסקים עם אף חברה ש-30% מכלל עובדיה לא יהיו שחורים. חברת התעופה "דלתא ארליינס" הצהירה לאור ההחלטה של הפרלמנט של ג'ורג'יה לגבי טוהר הבחירות, שבקשת תעודה מזהה בקלפי, היא "גזענית". העובדה שחברת התעופה איננה מאפשרת כניסה למתקניה, למשרדיה או  למטוסיה ללא תעודה מזהה, כלל איננה נתפסת כסתירה בלתי ניתנת לישוב. בארצות הברית שולט היום שלטון הפחד והאימה מלהיות מכונה "גזען" ויש מי שמנצלים זאת, בעיקר מקרב המנהיגות השחורה. עד כדי כך כוח צברה היום תיאורית הגזע הביקורתית, שהיא זו שמסובבת היום את החברה האמריקאית ולמעשה מניעה אותה. הפחד מסנקציות חברתיות והשתיקות שבהסכמה להחלטות הרות הגורל של ממשל ביידן/האריס, עלולה להוביל את ארצות הברית למלחמת גזעים נוראה שלא ניתן כלל לשער את מחירה. כי מתן העדפה בלתי פרופורציונלית לקבוצה אחת, לעולם תהא על חשבון הדרה ופגיעה בקבוצה אחרת.

טענה נוספת של האוחזים במשנת הצדק החברתי של כנסיית הנעורות לגבי "ידע" או "ידיעה", היא שאדם שאיננו משתייך לקבוצה מדוכאת - לבן, גבר, הטרו-סקסואל וכו', לעולם לא יוכל לדעת מהו דיכוי מכיוון שידיעת הדיכוי צריכה להיחוות באופן ישיר. כלומר: "מיקומו" של האדם או  positionality, הוא זה המקנה לו את ידע החוויה. לכן דוחה התיאוריה הביקורתית את קיומו של ידע אובייקטיבי ושל חוויה מהותית של רגשות שליליים אותם חווים כל בני האדם מעצם היותם אנושיים, ללא כל קשר לסיבה עצמה.
בטענה זו יש אכן גרעין של אמת, אך היא מעוותת לבלי הכר, חלקית מאוד ורדודה. ואין שקר גדול יותר משקר המתבסס על גרעין של אמת. על סוגייה זו עמדתי בהרחבה במאמר על המשורר האפרו-אמריקאי רוברט היידן.
זה נכון שרק הסובייקט יודע את חוויתו הפרטית. קביעה זו נכונה לכל חוויה אנושית, החל מכאב שיניים ועד חווית אובדן של אדם קרוב. אין לזה כל קשר לצבע עור, שכן הקבוצה מורכבת מאינסוף פרטים ולכן גם מאינסוף "גופי ידע". לכן, מי הוא הקובע מהו "הידע הנכון"?
התיאוריה הביקורתית מתעלמת לחלוטין מן העובדה ששני פרטים שונים עשויים לתפוס את אותה חוויה בדיוק, בשני אופנים שונים ולעתים אף מנוגדים זה לזה. לדוגמא: שני אנשים שחורים יכולים להתייחס לשחוריותם באופן שונה. זאת אנו רואים במציאות. מרתין לותר קינג, קנדיס אואן ולארי אלדר מתייחסים לגזעם באופן שונה לחלוטין מברק אובמה, קולין קאפרניק ומייגן מרקל. אז מה עושים לאלה המפריכים את תפיסת הדיכוי המופנם בעצם חוויתם? פשוט מאוד, משתיקים אותם ומצמידים להם תווית של גנאי. לא רק זאת, צבע עורם לפתע מאבד כל משמעות. למרות "השתייכותם" לקבוצה המדוכאת מותר ואף רצוי, לעשות בהם שפטים. הם מקלקלים את התיאוריה.

הדרך לתקן עוולות עבר, איננה על ידי יצירת עוולות חדשות בהווה. "הפטנט" הזה מעולם לא עבד. הוא רק יוצר מעגל אינסופי של "עוול/נקמה, עוול/נקמה" וחוזר חלילה - "מלכוד 22" מובהק היוצר אבסורד. אך מה עלול לקרות אם תבוטל פוליטיקת הזהויות המתבססת על השונה ולא על הדומה בעצם החוויה האנושית? זאת שאלה אותה "הביקורתיים" שתורתם רצופה סתירות פנימיות, אינם מוכנים כלל לשקול, על אחת כמה וכמה את התשובה לה.

 650f71a8c4e

 

מקורות

דיכוי מופנם, מאת ג'יימס לינדסי, אתר "השיח החדש"