ארכנואידיטיס - המחלה היתומה

מאת שרית שץ

הרפואה עד לימינו אנו הייתה תחום גברי באופן מובהק. הרופאים והחוקרים היו גברים, הממציאים והמגלים היו גברים ומחקרים שנערכו על מחלות ותרופות, נערכו בעיקר על גברים. סיפורן של מאדאם מארי קירי ולו סלומה היה היוצא מן הכלל. הסיבות לכך מורכבות, רב ממדיות, ובעלות היבטים היסטוריים, חברתיים, פוליטיים, תרבותיים ומדעיים.
עם התפתחות החברה המערבית בעיקר בכל הנוגע למעמד האישה, ועם התפתחות הכלים המדעיים, הפילוסופיה של הרפואה, וחינוך בקרב אנשי מקצוע, אנו עדים לתפנית חיובית המתרחשת בשנים האחרונות. זאת תוך כדי הגברת מודעות להבדלים הביולוגיים בין נשים וגברים ולהבדלים המנטליים, הנפשיים והתרבותיים לגבי תפיסת בריאות וחולי, הן בקרב אנשי מקצוע והן בקרב מטופלים. השוני המהותי בין גברים ונשים, קיים כמובן, אך כך גם המשותף.
הגישה הנכונה לדעתי, היא מיזוג הולם ומאוזן של השונה עם המשותף, בראש ובראשונה לטובת המטופלים.

הסוגיות המתוארות לעיל אינן סוגיות פוליטיות, למרות הניסיון התרבותי-חברתי לשוות להן נופך פוליטי מובהק. רפואה אמורה לחתור לאובייקטיביות מדעית מירבית ככל האפשר, גם אם הגל החדש הפוסט מודרניסטי במערב יכחיש את עצם קיומו של מדע אוביקיטיבי. לדעתי, יש לפעול בנחישות להסרתם הצידה של שיקולים זרים למדע, על אחת כמה וכמה, כאשר בתרבות של ימינו הכל! פוליטי, החל מקרחוני הקוטב ועד לסכין גילוח של ג'ילט.

ההבדלים בין גברים ונשים בולטים במיוחד במה שנוגע למחלות אוטואימוניות, ביניהן ארכנואידיטיס. למרבה הצער, לא נערכו מחקרים מבוקרים, ארוכי טווח וכפולי סמיות לגבי הבדלים בין המינים בארכנואידיטיס, דלת המחקרים מלכתחילה. אך המדע הוכיח שמחלות אוטואמיוניות שכיחות באופן משמעותי יותר, בקרב נשים. למרות החסר במחקרים, מתקבל הרושם כי מצב זה נכון גם לארכנואידיטיס.

הרפואה "המגדרית" היא תחום מדעי חדש יחסית שמטרתו לפתח גוף ידע מחקרי וכלים לאבחנה ולטיפול בגברים ובנשים בהתבסס על ההבנה שתפקודן של מערכות הגוף מושפע ממין המטופלים, כמו גם התמודדות עם מחלות והשלכותיהן.

בימים החשוכים יותר של הרפואה והפסיכולוגיה, היחס לנשים ולתגובתן לכאב ולמצבי דחק, התאפיין ביחס שוביניסטי, מתנשא ואף מזלזל.
למרבה הצער, תחום הרפואה לא למד מטעויות ההיסטוריה. מה שנכון היה בעבר לגבי מונח ה"היסטריה ", תקף גם היום במצבי חולי רבים בקרב נשים. גם בהווה מתקשים רופאים בתחומים שונים, לתת ביטוי לחוסר מודעותם לכך שהם משליכים את קשיי האבחון למשל, על המטופלים וברבים מן המקרים, על המטופלות. עד לפני שנים אחדות בלבד, התקיימו לא מעט מצבים בהם הגיעו נשים לחדרי מיון עם כאבים בחזה וקוצר נשימה, ופטרו אותן באבחנה של "התקף חרדה", הגירסה המודרנית של "היסטריה". הן נשלחו לביתן עם המלצה לפגוש פסיכיאטר. לא מעט מהן, שילמו על כך בחייהן לאחר שמתו מאוטם בשריר הלב, עד כי הרפואה הבינה שעליה להתמודד עם בעיה חמורה העולה בחיי אדם.
כמה חולות בארכנואידיטיס נשלחו לפגוש פסיכיאטר או פסיכולוג? כל אישה עמה שוחחתי. יחד עם זאת, חשוב לציין שגם גברים נשלחים למטפלים מתחום בריאות הנפש, כי מחלת הארכנואידיטיס סובלת מבעיה כפולה:
1. חוסר מודעות לקיומה של המחלה, קשיי אבחון ובמצבים לא מעטים הכחשתה.
2. למרות שלא! נערכו מחקרים בנושא, מתקבל הרושם שיותר נשים חולות במחלה.
לכן אני מכנה את הארכנואידיטיס "המחלה היתומה".

תופעת ההטייה כנגד נשים, מתוארת באופן בלתי תלוי, נוקב ובהיר בספר "מדוע פרויד טעה: חטא, מדע ופסיכואנליזה" (מהדורה מתוקנת, הרפר קולינס 1996).
בפרק 5 בספר, מופיעה המאסה של ריצרד וובסטר (1950-2011), סופר בריטי, שחלק ממנה מובא להלן.


קטע מתוך המסה: היסטריה, רפואה ואבחון מוטעה
ריצ'רד וובסטר

אחת מהדעות המוקדמות המוטעות ביותר ביחס להיסטוריה של הפסיכואנליזה היא האמונה שהמטופלות הראשונות של פרויד הגיעו אליו לטיפול מכיוון שהן סבלו מקשיים רגשיים, או שהן הציגו תסמינים שניכר היה שמקורם נפשי. המציאות הייתה שונה לחלוטין. באופן כללי  ניתן לומר שחלק גדול ממטופליו של פרויד במהלך השנים המוקדמות בפרקטיקה הפרטית, חפשו ייעוץ וטיפול רפואי, מכיוון שהם סבלו מתסמינים גופניים. הם הגיעו לרופא מלכתחילה, אך רק בגלל הסיבה שהם האמינו שהם חולים במחלה גופנית.
בין התסמינים עליהם התלוננו מטופלים ובעיקר מטופלות, היו: כאבי ראש, כאבי שרירים, נוירלגיה, כאבים במערכת העיכול, טיקים, התכווצויות קלוניות של השרירים, התקפי אפילפסיה "קטנים" (Petit Mal), פרכוסים דמויי אפילפסיה, ותלונות גופניות רבות נוספות. פרויד שהיה נוירולוג,  הוא זה שטבע את המונח "היסטריה" כישות קלינית, והאמין שמקור התלונות והתסמינים נובע מחיי הנפש של המטופלת -  במיוחד כאשר היתה עדות לאירועים טראומטיים ברקע ולכן הוא הניח שהם אלה שעוררו את המחלה הנפשית.
[...]

אחת ההשפעות המזיקות ביותר של המונח "היסטריה" בעבר הייתה שהדבר עודד נטייה בקרב רופאים לחשוב שהם הגיעו לאבחנה ביחס לתסמינים, כאשר במציאות הם היו מסתורים ובלתי מובנים עבורם. דבר זה משמעותו שהרבה יותר "קל" לרופאים להחמיץ מחלה גופנית אמיתית, החבויה מאחורי התסמינים. נקודה זו הודגשה בהבלטה על ידי הפסיכיאטר הבריטי אליוט סלייטר (1904-1983, Eliot Slater). סלייטר היה חלוץ בתחום הגנטיקה של מחלות נפש.

האבחנה של "היסטריה" היא פעמים רבות מידי, צורת הימנעות מלהתמודד עם הבורות שלנו. דבר זה מסוכן במיוחד כשקיימת בעיה חבויה של פתולוגיה אורגנית שעדיין לא אובחנה. במצב מעורפל  זה אנחנו פוגשים מטופלות שיודעות בתוכן שהן חולות, אך הן עומדות מול פניהם החתומות של הרופאים המסרבים להאמין באמיתות מחלתן, ומדברים על אי יציבות נפשית, דרמטיזציה ורצון בתשומת לב ... זה התחום בו עלולות להתרחש טעויות הרות אסון. למעשה, פעמים רבות ניתן להבחין בנוכחותה של בעיה גופנית, גם אם אין לה עדיין "שם" קרי: אבחנה רפואית. נדרשת צניעות  כדי להודות בכך שאדם יכול להיות חולה בגופו או לסבול מכאב משתק, גם כשכל הבדיקות שליליות. אך זה אפשרי רק עבור אלה היוצקים בתפקידם ובעשייתם וגישתם המקצועית את רוחה של הענווה. (הדגשות לא במקור)
משמעותה העיקרית של ה"ההיסטריה" כאבחנה, מרמזת על הפרעה ביחסי רופא-מטופל. היא עדות לחוסר תקשורת וחוסר הבנה הדדי. אנחנו פעמים רבות לא מוכנים לומר את האמת כהוויתה או להודות בבורות שלנו .... התחמקות, ואפילו התייחסות בלתי כנה, מצדם של הרופאים היא אחת  מהשיטות העוצמתיות ביותר הננקטת לעתים קרובות והיא זו שהובילה לפריחתה של ה"היסטריה".

אליוט סלאטר פיתח את גישתו הספקנית לגבי אבחנת ההיסטריה רק לאחר שחקר באופן מעמיק ויסודי את הנושא. בין היתר הוא ערך מחקר קפדני שכלל 85 מטופלות צעירות או בגיל הביניים, אשר אובחנו כסובלות מ"היסטריה" בבית החולים למחלות עצבים בלונדון במהלך השנים 1951, 1953 ו-1955.
הממצאים החשובים והמפתיעים ביותר במחקר שלו היו, במילותיו הוא: "החומרה הרבה של שכיחות האבחון המוטעה". במהלך תקופת המעקב שלו שנמשכה 9 שנים בלבד, 12 מתוך 85 המטופלות מתו ממחלתן, 14 הפכו לנכות לחלוטין מבחינה פיזית, ו-16 לנכות באופן חלקי. מרבית מקרי המוות או הנכות התרחשו על רקע מחלה אורגנית, אשר אובחנה בטעות כ"היסטריה".
(סוף ציטוט. למאמר המקורי באנגלית)

לסוגיה מורכבת זו השלכות מרחיקות לכת, בין היתר ביכולת לאבחן נכון את גורם הבעיה, וה"רצינות וכובד הראש" המושקעים ביחס לתלונותיהן של נשים, התאמת טיפול הולם וזאת מבלי לפטור אותן כהיסטריות ולהצמיד שקית נייר לפיהן.

בשנים האחרונות החל המדע אף הוא להבין שנושא הכאב והחולי בקרב נשים, מורכב יותר והוא איננו חד ערכי. יש כיום הרבה יותר מחקרים הבוחנים את ההבדלים הניכרים בין נשים לגברים, ביחס לשכיחות גבוהה יותר של מחלות כאב בקרב נשים, ביחס לחווית הכאב וביחס לתגובה שונה לטיפול בכאב, בין נשים לגברים. המחקרים שנעשו עד כה השקיעו מאמצים בניסיונם להסביר הבדלים אלה מבחינת המרכיב הגנטי, התשתית ההורמונלית, מבנה המוח ומערכת העצבים, כמו גם את הקשר בין מאפייני הכאב לתפקידי המגדר בחברה. 

לפיכך מצאתי לנכון להביא חלקים ממאמר (2009) העוסק בסקירת ההבדלים בין המינים בשכיחות מצבי כאב, ברגישות המוקדמת להם ובאופי חוויתם.

מין, מגדר וכאב: סקירה של ממצאים קליניים וניסויים אחרונים

J Pain. 2009 May ; 10(5): 447–485
השפעות הקשורות למין ומגדר, ביחס לכאב וטיפול בו, הפכו מוקד לעניין קליני ומדעי, במיוחד ב-10-15 השנים האחרונות (המאמר פורסם לפני 12 שנה. סביר כי מאז רק עלתה כמות המחקרים. ש.ש). קבוצת המחקר שלנו פרסמה מאמרים שעניינם "סקירת ספרות", לפני למעלה מעשור.
בתקופת הזמן שחלפה מאז, אנו עדים לשגשוג משמעותי של הספרות המחקרית בנושא של מין, מגדר וכאב. לפיכך נראה כי הגיעה שוב העת לערוך סקירה ספרותית. משפע העדויות ממחקרים אפידמיולוגיים עדכניים עולה באופן מובהק, כי נשים מצויות באופן משמעותי בסיכון גבוה יותר להיות מושפעות ממצבי כאב שונים. קיימות בספרות המקצועית הצעות שונות להסבר התופעה של כאבים קליניים הנחווים כחמורים יותר בקרב נשים לאחר ניתוחים ופרוצדורות רפואיות, בהשוואה לגברים.
הממצאים המדעיים האחרונים ביחס לחווית הכאב האנושי וההבדלים בין המינים, עולים בקנה אחד עם הסקירה הקודמת שלנו, לגבי השוני בין המינים בכל הקשור לכאב, כאשר נמצא כי נשים רגישות יותר לכאב מאשר גברים, במרבית המודלים של הכאב.
עדויות העולות מניסויים מעבדתיים ביחס להבדלים בין המינים, באשר למדדי וויסות הכאב האנדוגני (הפנימי), הנן מעורבות, כמו גם מחקרים שבחנו באמצעות MRI את הפעילות המוחית הקשורה לכאב, בקרב שני המינים.  כמו כן נמצא חוסר עקביות במחקרים שבחנו את ההבדלים בתגובת שני המינים לטיפול נוגד כאב – תרופתי ולא תרופתי כאחד.
המאמר מסיים בדיון על אפשרות קיומם של מנגנונים ביופסיכוסוציאליים, המצויים בתשתית ההבדלים בין המינים, ביחס לתגובה לכאב, וכן הצעות להמשך מחקרים בתחום זה.

כמות המחקרים העוסקים בהבדלי מין ומגדר, ביחס לכאב, גדלה כאמור בצורה משמעותית, החל מ-20-30 השנים האחרונות, בהשוואה למחקרים העוסקים בתחום הכאב באופן כללי, כפי שניתן ללמוד מהגרף. הצמיחה הדרמטית התרחשה בשנות ה-90, דבר אותו ניתן לשייך למאמרי סקירה בעלי השפעה וכן אירועים נוספים בשנות ה-90, אשר משכו את תשומת הלב המדעית לסוגיה זו.

בשנת 1992, יצא פרסום חשוב ששפך אור על סוגיות תלויות מין, בתחום מדע חקר המוח. מאמר קצר זה כלל סקירה של 100 מאמרים בכתבי עת נוירו-מדעיים חשובים, והוא מצא ש-45% מהם לא הקפידו על ציון המין של הנחקרים.
לאור ממצא זה, טוען המחבר:
"...התייחסות להבדלים בין נשים וגברים, אשר כולנו יודעים עד כמה הם חשובים, עשויה להביא תועלת רבה למחקר המדעי". זמן קצר לאחר מכן, הופיע מאמר מערכת בכתב העת הרפואי Pain, אשר עודד לחקור את ההבדלים בין נשים וגברים, דבר שלא היה פופולארי בשנות ה-80, בשל הדגש הפוליטי-חברתי על השוויון בין המינים והטענה כי ההבדלים בין המינים מושתתים בעיקרם על הבניות חברתיות.  למרבה הצער, תופעה פוליטית זו חוזרת לשיח הציבורי של 2020, עד כדי שימוש בביטויים כמו "נוירו-סקסיזם". 
שני פרסומים אלה שקפו והעצימו את העניין הגובר במחקר ההבדלים בין המינים, ביחס לכאב.
העניין המתפתח בסוגיה העוסקת במין, מגדר וכאב, הגיע לשיאו בנקיטת יוזמה של המוסד הלאומי לבריאות (NIH) בארה"ב, במטרה להבטיח שהמחקר בתחום זה ימשך ויתרום לגדילת גוף הידע המדעי. יוזמה זאת קבלה תמיכה רחבה, בין היתר גם של המשרד לחקר בריאות האישה. דבר זה יצר עניין רב בקרב הקהילה המדעית והוביל למחקרים חדשים רבים ותוכניות הקשורים להבדלים בין המינים ביחס לכאב. בשנת 1998, קיימה המחלקה של חקר הכאב במוסד הלאומי לבריאות של ארה"ב, כינוס מדעי גדול תחת הכותרת: "מגדר וכאב: מיקוד על הדרכים בהן כאב משפיע באופן שונה על נשים ביחס לגברים". כינוס זה קיבץ אליו מדענים וחוקרים בעלי שם עולמי, בתחום הכאב ומשך את תשומת לבם של אמצעי התקשורת. התפתחות נוספת ארעה בשנת 1996 בקונגרס העולמי לכאב בוונקובר, שם נוסדה קבוצת המחקר המיוחדת בתחום מין, מגדר וכאב, אשר נפגשה שוב באופן רשמי, בוינה שבאוסטריה בשנת 1999. שילוב ההתרחשויות הללו הוביל בשנים האחרונות לפריחת המחקר המדעי, בתחום ייחודי זה.

הבדלים בין המינים בכאב קליני

מחקרים אפידמיולוגיים בתחום הכאב העלו את השאלה: "האם יש תמיכה עקבית לכך שקיימים הבדלים בין המינים ביחס לכאב באופן כללי, או שמא הבדלים אלה קיימים רק במצבי כאב נבחרים?". מסקירות אלה נמצא שהקשר בין כאב לבין מין, איננו פשוט. ואף על פי כן, מרבית המחקרים שהתבססו על כלל האוכלוסייה, מצאו שכיחות גבוהה יותר של בעיות כאב בקרב נשים מאשר בקרב גברים, לעומת זאת, ישנם מחקרים שלא מצאו כל הבדלים.
מטרתה של סקירה זו היא לבחון האם המחקרים העדכניים יותר תומכים בנוכחות הבדלים ביחס לחוויית כאב, בין נשים לגברים.

מתודולוגיה

ארגון החומר במחקר זה היווה אתגר מורכב, מכיוון שהפרסומים הקיימים התמקדו בממדים שונים של כאב קליני.
את מחקרי הכאב ניתן לארגן על פי קטגוריות שונות: זמן הימשכות הכאב – חריף או כרוני, מיקום הכאב, מספר המקומות – אזורי או מפושט, סוגי הרקמות המושפעות מן הכאב – שרירים, עצבים, שלד, או על פי אטיולוגיה – גורם רפואי, טראומה או גורם פנימי.
סקירה מלאה של ההבדלים בין המינים בשכיחות הכאב בכל מצבי הכאב, או הגורמים לכאב איננה ישימה לאור האילוצים אותם מעמידים המחקרים השונים. לכן, נבחן בסקירה זו את הממצאים בנוגע למצבי הכאב הבאים: כאב כתוצאה ממחלת הסרטן, כאב על רקע עצבי (נוירופתי), כאבי שרירים ושלד, כאבים באזור הפה, כאבי ראש, כאבי בטן, כאב ראש בילדים ומתבגרים, וכאבים לאחר הליכים רפואיים. (רלוונטי למחלת הארכנואידיטיס ש. ש).

אופן הדגימה

המטרה הכללית של שיטות הדגימה היא להשיג מדגם אשר ייצג נכונה את אוכלוסיית היעד. המסקנות המדויקות ביותר לגבי הבדלי הכאב בין המינים תוסקנה ממחקרים בהם אוכלוסיית המחקר – מקומית או כלל ארצית, נבחרה באופן אקראי. יחד עם זאת, ההבדלים בין המינים ביחס לכאב נחקרו בדגימות שנאספו בדרך כלל ממרכזים לטיפול בכאב, דבר אשר יכול לגרום להטיה מעצם החיפוש אחר טיפול רפואי. יש לנקוט זהירות בניתוח הנתונים הללו, מכיוון שנשים נוטות יותר לפנות לשירותי בריאות, מאשר גברים. כתוצאה מכך, המדגמים הקליניים אינם מייצגים את כלל האוכלוסייה. ככל שיתאפשר, סקירה זאת תעשה שימוש במחקרים שהתבססו על האוכלוסייה הכללית.
מכיוון שמחקרים אפידמיולוגיים ביחס לכאב, בדרך כלל מסתמכים על דיווח עצמי באמצעות סקרים, שאלונים או ראיון בטלפון, עלולה להיווצר בעיה של סטייה על רקע בחירה לשתף פעולה עם המחקר ולהשתתף בו. ככל שגדול מספר המשתתפים, כך פוחת הסיכון להטיה על רקע מדד זה. חלק מהמחקרים ציינו את שיעור ההשתתפות, ומעטים דווחו על ההבדלים בין המשתתפים לבין אלה שבחרו לא להשתתף, בשל הקשיים להשיג מידע בקרב הלא משתתפים.
בעיה נוספת נוגעת למאפיינים גיאוגרפיים או תרבותיים של אוכלוסיית היעד. על פי מדד זה לא ניתן להסיק מסקנות כי ההבדלים בין המינים הם עקביים ברחבי העולם ובכל התרבויות. בשל התייחסות רבה ועניין בכאב כהיבט מרכזי בבריאות הציבור, מרבית הנתונים מקורם באירופה או בארצות סקנדינביה. עם זאת, ניסינו לבחור מחקרים ממגוון של אזורים גיאוגרפיים ותרבויות.

מדדים
מחקרים אפידמיולוגיים על כאב בדרך כלל מדווחים על שכיחות התופעה בנקודת זמן מסוימת (כאב בהווה), שכיחות לגבי התקופה (כלומר, חווית כאב במהלך החודש או השנה האחרונה), או שכיחות חווית כאב לאורך כל החיים. חלק מן המחקרים שנסקרו בחנו את חומרת הכאב או רמת הדיכאון, בעיה רווחת במצבים של כאב כרוני. סביר להניח שבחלק מהמחקרים ההבדלים בין המינים נמצאו כלא משמעותיים, ולכן לא דווחו. יתכן שדבר זה נכון במיוחד במחקרים מבוססי אוכלוסייה, בהם חומרת ועוצמת הכאב היו בעלות חשיבות משנית.

כאב על פי מִיקוּם
מספר מחקרים שאספו נתונים ממקומות גיאוגרפיים שונים, דיווחו על שכיחות כאב בהתייחס למין ומיקומים אנטומיים שונים של כאב. באחד מהם נמצאה שכיחות כאב גבוהה יותר בקרב נשים, בהשוואה לגברים, בכל 10 האזורים האנטומיים שנמדדו, אך לא נמצאו הבדלים בין המינים ביחס לדירוג עוצמת הכאב (מקורות במאמר).
מספר מאמרים שהתבססו על האוכלוסייה הכללית בהולנד ובחנו תלונות ביחס לאזורים שונים בשלד ובשרירים (כאבים מוסקולו-סקלטליים), מצאו שכיחות כאב גבוהה יותר בקרב נשים, כמעט בכל האזורים האנטומיים שנבדקו. נשים דווחו גם על מגבלות תפקודיות גדולות יותר מאשר גברים, אך לא נמצאו הבדלים במדד עוצמת הכאב (מקורות במאמר).

במחקרים שמקורם בלימודי מגדר, מושג המין נתפס באופן כללי, כסמן גופני המשמש להגדרת בני אדם כזכרים ונקבות על בסיס המבנה הביולוגי. כלומר: כרומוזומים, הורמונים, איברי מין חיצוניים ומאפיינים משניים.
תפקידי המין המוגדרים לגבי נשים וגברים, הנם תלויי חברה ותרבות ומוגדרים לא רק על פי המבנה הביולוגי, אלא גם על פי סממנים חיצונים, כמו אופי הלבוש ואופי ההתנהגות החיצונית, כמו גם תפקידי המינים המסורתיים.
חלק מהחוקרים טוענים שהשימוש בְּמִשְׁתַּנִּים דיכוטומיים ביחס למין, כמייצגים את המרכיבים הביולוגיים של להיות אישה או גבר, מטשטשים את ההבדלים אותם ניתן לייחס לתרומתה של החברה ולדרך בה נשים וגברים עוברים תהליכי חיברות. לפיכך, המושגים "מין" ו"מגדר", למרות היותם קשורים זה לזה, אינם חופפים. "מין" מתייחס למרכיבים הביולוגיים המבחינים בין נשים וגברים, בעוד ש"מגדר" מתייחס לתפקידי המינים אותם מפנים הפרט ועמם מזדהה, וזאת על פי הדרך בה משתקפים מאפייני נשיות וגבריות בחברה בה הוא חי, באמצעות תהליכי החיברות.

סביר להניח שההבדלים הקיימים בין גברים ונשים ביחס לכאב, קרי: תפיסתו, דרכי הביטוי לו ויכולת הסבילות, מושפעים ממשתנים חברתיים ותהליכים פסיכולוגיים. תפקידי המינים ביחס לתגובה לכאב, קשורים לנורמות חברתיות המושלכות על המגדר הגברי, שמשמעותן סבילות גבוהה יותר לכאב בקרב גברים בעוד שלגבי המגדר הנשי הנורמות מקבלות את הכאב כחלק ממהלך החיים הרגיל, ולכן הן יותר מאפשרות לעצמן לתת ביטוי לכאב.

ממצאים דומים דווחו במחקר עדכני יותר, שבדק יכולת עמידות לכאב שנגרם על ידי קור. מחקר נוסף דיווח שרמות גבוהות יותר של נשיות נבאו עמידות נמוכה יותר לכאב שנגרם על ידי קור, בעוד שגבריות לא הייתה קשורה לאופי התגובה לכאב. לאור ממצאים אילו, דווחו החוקרים שגבריות "גדולה" יותר, בהשוואה לנשיות, קשורה עם סבילות גבוהה יותר לכאב מקור ודירוג רמת כאב נמוכה יותר.
במחקר אחר נמצא שהן גברים והן נשים חושבים שנשים רגישות יותר לכאב, פחות מסוגלות לשאת אותו, ומוכנות יותר לדווח על כאביהן, בהשוואה לגברים.
המוכנות לדווח על כאב, נמצאה קשורה באופן משמעותי לסף כאב הנוצר על ידי חום וסבילות בפני כאב הנוצר על ידי חום. יחד עם זאת, לא נמצאו הבדלים משמעותיים בין המינים, לאחר שהסירו את המשתנה של המוכנות לדווח על הכאב.

כאב נוירופתי (כאב ממקור עצבי)

כאב נוירופתי הוא מצב מורכב של כאב שבו יתכן נזק של סיבי העצבים, חוסר תפקוד שלהם או פציעה. עד לאחרונה, היו מעט מאוד נתונים אפידמיולוגיים ביחס לכאב נוירופתי כרוני, ברמת האוכלוסייה, בשל חסר בכלי מדידה מתאימים לזיהוי המאפיינים של הכאב הנוירופתי במדגמים קהילתיים. יחד עם זאת, מחקרים בדקו את ההבדלים בין המינים באפידמיולוגיה של מצבים נוירולוגיים הגורמים לכאב. מחקרים אלה מדווחים על שכיחות גבוהה יותר של מצבים אלה בקרב נשים (מקורות במאמר). במחקר קהילתי שנערך באנגליה בקרב 6000 מבוגרים בקהילה, ועשה שימוש בשאלון שפותח למטרות אלה ביחס לכאב נוירופתי (כאב למעלה מ-3 חודשים), נמצאה שכיחות גבוהה יותר בקרב נשים (6%), בהשוואה לגברים (3%). במחקר דומה בצרפת שעשה אף הוא שימוש בשאלון תסמינים תקף, נמצאה שכיחות גבוהה יותר של נשים שסבלו מכאב נוירופתי (8%), בהשוואה לגברים (6%). אף אחד מהמחקרים לא ציין הבדלים אלו ביחס לגיל, עוצמת הכאב או דיכאון. מחקרים אלה מחזקים את ההשערה שנשים מצויות בסיכון גבוה יותר ללקות בכאב נוירופתי, בהשוואה לגברים.
מספר מחקרים בדקו בניסוי את הקשר בין גבריות ונשיות ביחס לתגובה לכאב. במחקר אחד גבריות גבוהה יותר בהשוואה לנשיות, הייתה קשורה עם סף כאב (מכני) גבוה יותר בקרב גברים, אך לא בקרב נשים, בעוד שמאפייני גבריות גדולים יותר ביחס לנשיים, ניבאו סבילות גבוהה יותר לכאב בשני המינים (מקורות במאמר).
במחקר נוסף (מקורות במאמר) נמצא שנשים תפסו את הדיווח על הכאב, כיותר מקובל, בהשוואה לגברים, ואמונות אלו נבאו את יכולת העמידות בפני כאב שנוצר מקור, אשר נמצאה נמוכה יותר בנשים מאשר בגברים. Pool וחבריו (מקורות במאמר) מצאו שגם נשים וגם גברים הסכימו עם הרעיון שהגבר האידיאלי צריך לסבול יותר כאב, בהשוואה לאישה האידיאלית, דבר המציע שנורמות מגדריות אכן קשורות עם סבילות לכאב. לאחר מכן הם בחנו את רמת ההזדהות של המשתתפים עם מוסכמות מגדריות אלה ומצאו שהזדהות עמוקה עם נורמות המגדר הגברי היו קשורות לסבילות גבוהה יותר לכאב חשמלי, בקרב גברים, אך לא בקרב נשים. מחקרים נוספים נעשו לגבי תפקידי המגדר ותפיסת הכאב. Levine & DeSimone ציינו שגברים דווחו על רמת כאב נמוכה יותר באמצעות קור, בנוכחות של בודקת-אישה, בהשוואה לבודק-גבר, בעוד שדירוג הכאב אצל נשים לא היה מושפע ממינו של הבודק. ממצאים דומים דווחו במחקר אחר (מקורות במאמר), אשר מצא שלגברים סף כאב גבוה יותר לכאב באמצעות לחץ, כאשר נבדקו על ידי אישה, בהשוואה לבודק-גבר. מעניין לציין שהשפעת מינו של הבודק בשני המחקרים, אולי הוגברה עוד יותר, שכן, אחד מהמחקרים מציין "הבודקים היו לבושים באופן אשר הבליט את מגדרם", ואילו המחקר האחר ציין "כדי לעורר את המניעים הקשורים למגדר, הבודקים נבחרו בשל הופעתם החיצונית המושכת".

מסקנות והמלצות

ניסינו לסקור באופן יסודי וקפדני, את הספרות המקצועית העדכנית העוסקת בהבדלי המינים בהתייחס לכאב קליני, רגישות לכאב בניסויי מעבדה ותגובה לטיפול בכאב. מכל אלה ניתן להסיק מספר מסקנות.
ראשית, שכיחותם של כל מצבי הכאב השונים, גבוהה יותר בקרב נשים מאשר בקרב גברים, ונשים מדווחות על רמת כאב גבוהה יותר לאחר פרוצדורות פולשניות, בהשוואה לגברים, למרות שהממצאים לגבי פרוצדורות, פחות עקביים.
שנית, בהשוואה לגברים, נשים מציגות רגישות מוגברת יותר למרבית צורות הכאב המושרה בניסויים (פרט לכאבים איסכמיים). למרות שדברים אלה צוינו בסקירות קודמות, אנו עדים לגדילה משמעותית במספר המחקרים שפורסמו מאז, בתחום זה, ולרבים מהניסויים יש השלכות קליניות. לדוגמא, נמצא שנשים מציגות עמידות גבוהה יותר ב- temporal summation לכאב, ורמות גבוהות יותר של כאב לאחר זריקה אל תוך השריר של חומר נוגד כאב. כמו כן, רק לאחרונה עולות עדויות לכך שגברים מציגים Diffuse Noxious Inhibitory Controls גדול יותר מאשר נשים, ומחקרים מציעים שמנגנון זה הוא בעל השלכות קליניות לגבי ניבוי התגובה לכאב. נתונים נוספים לגבי הבדלים בין המינים בתגובה לתרופות משככות כאבים היו מעורבים למדי וקשה להסיק מכך מסקנה כוללת. במאמר זה דנו גם במנגנונים "ביולוגיים" ו"פסיכו סוציאליים" רבים, שיתכן שהם בעלי תרומה להבדלים בין המינים ביחס לכאב ובתגובה לטיפול בכאב, כולל הורמונים גונודליים (הורמוני המין), מערכות ויסות פנימיות של כאב, תפקידי מגדר, וגורמים קוגנטיביים/רגשיים. למרות שגוף המחקר העוסק בהבדלים בין המינים ביחס לכאב ממשיך להתרחב והוא מציג ממצאים רעננים ומקוריים, נכון להיום, הידע החדש עדיין מוגבל ביכולתו לתרום במסגרות הקליניות. ברצוננו להדגיש מספר סוגיות ושיקולים אשר יכולים לקדם התפתחות מהירה יותר בתחום זה. ראשית, מבלי להיות מוטים מבחינה מדעית למין זה או אחר, כל המחקרים צריכים לכלול את שני המינים. אלה הן גם הדרישות של המוסד הלאומי לבריאות, בהתייחס למחקרים בבני אדם. למרות זאת, מרבית המחקרים העוסקים בכאב שלא נעשו בבני אדם, ממשיכים להתעלם מנקבות. בנוסף לכך, כל המחקרים הבוחנים את ההבדלים בין המינים ביחס לכאב, צריכים להיות מנותחים ומפורסמים, ללא כל קשר לתוצאותיהם. דבר זה ימנע הטיה פרסומית. דבר נוסף שיש להתייחס אליו בקפדנות רבה, מבחינה קונספטואלית ומחקרית, הוא ההבחנות בין מחקרים איכותיים וכמותיים, ביחס להבדלים בין המינים. רוב המחקרים שנסקרו במאמר זה, הנם כמותיים באופיים, ומתייחסים לשאלה האם גברים ונשים מציגים רמות שונות של כאב ותגובה שונה למשככי כאב. בניגוד לכך, הבדלים איכותיים יכולים לתרום להבנת מנגנוני הכאב בגברים ונשים, ועל בסיס כך להפיק תשתית הולמת להתאמת טיפול תרופתי כנגד כאב, המתייחסת לייחודיות של המינים בהתמודדות עם כאב.

בשנת 2019, פורסם בכתב העת המכובד Nature מאמר שהביא ממצאים מרתקים על מחקר כאב בעכברים. המחקר שנערך בקנדה, הוא מחקר פורץ דרך בהבנת מנגנוני הכאב בכלל וביחס להבדלים בין המינים, בפרט.
החוקרים ביקשו לבדוק את ההבדלים בין המינים, בעכברים. נמצא שמסלולי הכאב בזכרים ובנקבות הם מסלולים שונים על רקע הבדלים ביו-כימיים ובהשפעת ההורמונים. לא רק זאת, נמצא גם שבקרב נקבות, מתקיימים שינויים לגבי תגובה לכאב, על רצף חייהן. מנגנון הכאב מתאים עצמו להריון וללידה, למשל. מסקנות המאמר הן שככל שמועד הלידה מתקרב, כך עולה הסבילות לכאב בקרב הנקבות. עוד צוין במאמר שההבדלים בין המינים הופכים להיות פחות בולטים לאחר גיל המעבר בו מתקיימים שינויים הורמונליים עם הפסקת הפוריות בקרב נקבות. כלומר: עם הגיל המתקדם, גברים ונשים "מתקרבים" זה לזה, בדרך בה פועל מנגנון הכאב.
מחקר זה חשוב מאוד, מכיוון שהוא "מנטרל" ככל האפשר, את ההשפעות החברתיות-תרבותיות-סביבתיות והוא מתייחס גם לתנודות החלות במהלך החיים, במנגנוני הכאב.

 להבדלים בין המינים, יש השלכות מרחיקות לכת, הן לגבי התייחסות הרופאים למטופלים, הן בתהליך האבחון, הן לגבי הטיפול בכאב והן לגבי ההתמודדות אתו בכל רמה אפשרית. ניסיון לטשטש את ההבדלים בין המינים ולטעון כי מדובר ב"הבנייה חברתית" בלבד, פוגע בראש ובראשונה בנשים עצמן וחותר תחת רווחתן הגופנית, הנפשית והרוחנית.

המחקר המובא להלן פורסם ב-2009. מחקרים וסקירות ספרות שנעשו בשנים מאוחרות יותר (2013) (2016) (2019), אף הם תומכים במסקנותיו של המאמר המובא להלן המצביע על הבדלים רב-ממדיים בחווית ובתפיסת הכאב וכן בטיפול בו, בין נשים וגברים. יש לכלול בכל מחקר העוסק בכאב, קבוצות שוות של נשים וגברים.
בשנים האחרונות אנו עדים לחדירת הפוליטיקה לתחום מדע הרפואה ולכתבי עת רפואיים מכובדים כמו New England Journal of Medicine ו-Lancet. יש להישמר מכל משמר מהתעלמות מההבדלים בין המינים כפי שהיה בעבר, מחד ומאידך מפוליטיזציה (המקודמת על ידי ארגונים ומוסדות פוליטיים) של הרפואה והכנסת שיקולי זרים למדע, העלולים לפגוע בנשים ובגברים כאחד. שכן, תפקידה של הרפואה הוא הקלה בסבלם של המטופלים, ללא הבדלי מין ומגדר. לכן מילת המפתח בנושא מורכב זה היא "איזון".