ראיון בעיתון הקיבוצים "הדף הירוק" 2.2012
"אז לקחתי לי כוס ומילאתי בה מים \ אחורה הלכתי, צמצמתי עיניים \ במחצית המלאה ניסיתי להסתכל \ אך החצי הריק התגנב וקלקל". כך כותבת שרית שץ, בשיר ילדים בשם "חצי הכוס המלאה".
החצי הריק בכוסה של שרית שץ, הוא חצי ריק מאד. למרות זאת, נדמה שהיא אינה רואה אותו כלל, ושוחה כל כולה בחצי הכוס המלאה.
מחצית הכוס הריקה של שרית שץ, בת 58 מקיבוץ שריד, מתבטאת בעיקר במחלת הארכנואידיטיס.
"המחלה התפרצה אצלי בשנת 2004, כשניסיתי להזיז פסנתר בבית ושברתי חוליה בגב", היא מספרת. "הייתי מקובעת חצי שנה, עברתי ניתוח, ואז התפרצה אצלי המחלה, שלא הייתה ידועה בכלל. חשבו שיש לי בעיה נפשית, אבל אני, שיכולה לטפל בכל הפסיכיאטרים, ידעתי שזה משהו אחר. בדקתי באינטרנט ומצאתי את המחלה. מתברר שלקיתי בה בגלל טיפול לקוי בשנת 79', כשהייתה לי פריצת דיסק. בדקו אותי עם חומר ניגודי שנקרא פנטופאק, חומר רעיל שפוגע בקרום העוטף את מערכת העצבים בעמוד השדרה. הפגיעה במערכת העצבים התפרצה כששברתי את החוליה, וכך התפרצה אצלי המחלה".
מה התסמינים של ארכנואידיטיס?
שרית שץ: "זו מחלה קשה וחשוכת מרפא, המרתקת אותך לבית. זה כאב עצבי מרכזי, עם הפרעות נוירולוגיות שונות. הכאבים נוראים, כשיש לי התקף אני מרגישה כאילו עולה עליי משאית. קשה לתאר את הכאב, הוא כמו כאב שיניים בכל הגוף. התחושה היא אובדן שליטה מוחלט על הגוף. אני נוטלת מורפיום ותרופות נוספות. המחלה כרוכה בחוסר יכולת לעשות שום דבר, קשה לשבת, לקום מהמיטה, לשכב. המוגבלות היא גם בדברים הקטנים כמו החלפת מצעים, שטיפת כלים, להחזיק מטאטא. יש גם תשישות גדולה. המחלה הזו יכולה להתפרץ אחרי כל ניתוח גב, אחרי אפידורל בלידה, הזרקת תרופות לעמוד הדרה או הרדמה אזורית. המודעות למחלה נמוכה מאוד בקרב הציבור הכללי ובקרב אנשי מקצוע היום אני מומחית גדולה למחלה הזו, ולכן גם בניתי אתר באינטרנט שמייעץ שמספק מידע רב על המחלה לחולים אחרים".
יצא לך משהו טוב מהמחלה?
"היום אני יכולה לומר שכן. גילתי את נפלאות האינטרנט ויש לי היום חיים מלאים וגדושים, למרות המחלה. אחרי שחליתי נלקח ממני הכול, והייתי צריכה להתמודד עם אובדנים רבים. גם ככה החיים עד אז לא היו פשוטים במיוחד. החלטתי שאני לא נשברת ומצאתי עניין גדול בשירה, שעניינה אותי מאד גם קודם לכן, ולא מצאתי זמן לעסוק בה. גילית פורום של כתיבה יוצרת וכתבתי שירה בעצמי. אחר כך התחלתי להכין מצגות שירה, לקחתי שירי משוררים, הכנתי מהם מצגות ושלחתי לאנשים. מהר מאד זה גדל לממדי ענק. היו לי 9000 כתובות מייל אליהן שלחתי את המצגות. פעם, אחרי שפרסמתי מצגת עם שירי יהודה עמיחי, קיבלתי מכתב תודה מחנה אלמנתו. היא ביקשה גם להחליף את התמונה ששמתי במצגת, וכמובן שהחלפתי אותה לבקשתה. במקביל לפרסום המצגות, פתחתי אתר בשם 'החוג לשוחרי שירה', במסגרתו הוצאתי מגזין מקוון לשירה בשם 'עיין ערך שירה'. המגזין יצא החל מסוף שנת 2006, עד תחילת שנת 2010, 35 גיליונות בסך הכול".
משוררים וכותבים שיתפו איתך פעולה?
"בודאי, רבים וטובים. המשורר דודי בן עמי מקצרין היה עורך המשנה שלי, אמיר אור, מנכ"ל עמותת הליקון לשירה, תמך מאד, משוררים כמו עודד פלד, שזכה בפרס ראש הממשלה לשירה, כתב ותרגם. פרסמנו שירה מתורגמת, משל משוררים כמו וולט ויטמן, או רבינדרת טאגור, משורר הודי ידוע מאד בעולם ולא כל כך בארץ. פורסמו גם הרבה מאמרים מקצועיים. אנשים רבים כתבו לירחון ועזרו לי לתפעל ולפרסם אותו".
האתר פעיל גם היום?
"הוא כבר לא מתחדש כבעבר, אבל פתוח כמובן לקריאה לכל המעוניין. בשלב מסוים השירה מיצתה את עצמה מבחינתי ותפעול אתר כזה כרוך בכסף, שאין לי כרגע להשקיע. סתם דוגמא, תוכנת הנקדן היא יקרה מאד, וצריך לחדש את המנוי כל שלושה חודשים".
מה מעסיק אותך היום?
"אחרי שסיימתי עם השירה, התפניתי לתחום נוסף שסיקרן אותי, הבודהיזם. עשיתי את זה כחלק מטיפול בעצמי שהייתי זקוקה לו מאד.
בודהה הוא בעצם הפסיכולוג הראשון, הבודהיזם עזר לי, למשל, לשחרר את ילדיי. להבין שלמרות מחלתי, אני לא קורבן והם לא חייבים לי מאומה. זה נכון כמובן לגבי כל העולם. למרות מצבי, אני צריכה להיות אדם שיש לו עניין בחייו, לא נכון לרחם על עצמך ולבכות כל היום בבית. התפיסה הבודהיסטית ישימה לכל אחד, היא עוזרת לשחרר ועושה תהליך של ריפוי פנימי. אני גם פעילה מאד באתר של 'בודהיזם בישראל', מתרגמת עבורם ספר בשם 'ההתהוות המותנית', שכתב פאיוטו, אחד המורים הגדולים בבודהיזם כיום. כמוכן, אני מנחה בביתי פעם בשבוע, קבוצה של נשים העוסקת בהתפתחות פנימית – פסיכולוגית ורוחנית גם יחד, כולל מדיטציה וטכניקות של דמיון מודרך".
החיים, כאמור, לא היו פשוטים לשרית שץ גם לפני שחלתה. "נולדתי בשנת 1954, בבית החולים 'משגב לדך' בירושלים", מדליקה שרית שץ סיגריה על מרפסת ביתה בשריד ומתחילה לגולל את סיפורה. "גרנו ברחוב הפורצים. אבי היה ניצול שואה ממוצא פולני, שאיבד שם את כל משפחתו ואמי ילידת העיר מוצא עיראקי. אבא היה מבוגר מאמא ב-12 שנים, הם התחתנו כשהיה בן 29 והיא בת 17. כעבור שנתיים נולדתי אני ואחרי שנתיים אחי הצעיר. בגיל שלוש עברנו למעברת דורה בנתניה. אם הייתה תקופה בה חשתי אושר אינסופי, זו הייתה התקופה. ילדה בת 3 אוצרת ונוצרת בתוכה עד עצם היום הזה, את החוויות שתלקחנה ממנה בחטף.
בתקופה זו גילה אבי שיש לו אח ששרד את השואה, חי בפולין ונשוי לנוצרייה. נוצר ביניהם קשר והאח הגיע לארץ, אולם המפגש ביניהם היה קשה להכלה מבחינתו של אבי שאיבד את כל משפחתו בשואה. הוא לקה במחלת נפש קשה ואושפז בגהה. בתקופה בה יצא לעצמאות מלאה, הוא נפטר בגיל 52. לאחר שאושפז, אמא נשארה בחורה בת 21 עם שני ילדים קטנים".
מה עשיתם?
"חזרנו לירושלים, למשפחתה של אמא ולמעשה סבתא גגדלה אותנו במשך שנתיים. לאחר מכן אחי ואני הלכנו לבית תינוקות של ויצו, ואמא למדה קורס מטפלות. כשהייתי בכיתה ב', עברנו לאשקלון. אמא הייתה מבין האחיות הראשונות בבית החולים ברזילי. היא עבדה קשה מאוד לספק את צרכינו כאם יחידנית ואני גידלתי את אחי, הייתי לו כמו אם. גרנו בשכונת עתיקות ג', שכונת עולים עם ערב רב של עמים ותרבויות: רומנים מרוקאים פולנים, עיראקים... אמא עבדה קשה מאד וכשהייתי בת 10 החליטה לשים אותי ואת אחי כילדי חוץ בקיבוץ עין-צורים. גדלתי שם עד גיל 18". הרבה טלטלות, התנתקויות ועקירה.
איך היה לגדול בקיבוץ?
"התקופה בעין-צורים הייתה לא פשוטה ומורכבת. התקשיתי להסתדר עם אם המשפחה האומנת שלא ידעה כיצד להתמודד אתי, אך עם האב היה לי קשר טוב למדי. אהבתי אותו כאב שלא היה לי. ילדי הקיבוץ לא קיבלו אותי וחוויתי גיל התבגרות סוער מאד. אף אחד שם, להוציא מורה שלימדה אותי בכיתות ו' ו-ז', אישה נפלאה בשם אסתר שפרעם מעין-צורים, לא ראה אותי באמת. בתקופה ההיא לא היה מקובל לזהות ילדים במצוקה ולטפל בהם".
מה הכוונה?
"לא הייתה, גם בקיבוץ וגם במוסד החינוכי בקבוצת-יבנה שבו למדנו, גישה ללא תנאי. כל הזמן שמעתי מסביבי כמה אימא מסכנה וכמה אני צריכה להכיר טובה ותודה ולהיות בסדר, אבל אני הייתי דווקא ילדה מרדנית וקולנית, ולא ידעו איך לגשת אליי. הייתי מתבגרת במצוקה עם סיפור חיים מטלטל, ולמדתי מהר מאד ש'אם אין אני לי מי לי'. כשהגעתי למצב בו אני נמצאת היום, אישה חולה שצריכה עזרה, היה לי מאד קשה להיפטר מהדפוס הזה".
בגיל 18 עזבה שץ את עין-צורים והצטרפה לאמה באשקלון. "רציתי ללמוד קרימינולוגיה, אבל אמא רשמה אותי דווקא לבית ספר לאחיות באשקלון. תקופת הלימודים זכורה לי כתקופה מאושרת מאד. יצא לי לעבוד מדי פעם עם אמא בבית החולים ולראשונה הצטיינתי בלימודים. בטקס סיום, הציע לי שר הבריאות דאז ויקטור שם טוב מלגה ללימודי המשך, אבל סירבתי. בשנה השנייה ללימודים פרצה מלחמת יום הכיפורים, שבמהלכה טיפלתי בפצועים בבית החולים באשקלון. באחד מהם, בחור חיפאי מקסים, התאהבתי. הוא עזב אותי אחרי שנה ונסע לגרמניה. כדי להתנקם בו, התחתנתי עם החבר הכי טוב שלו. עברנו לגור בחיפה, ושם התמקצעתי מאד, עבדתי בבית חולים רמב"ם, בין היתר עם חולי סרטן תקופה שתרמה לי כה רבות כאדם. בשנת 82', אחרי שבע שנות נישואים, התגרשנו".
גירושים קשים?
"אני מעדיפה לא להרחיב, אבל אפשר לומר שכן. יצאתי מהגירושים הללו בלי כלום כמעט, ואז שמעתי שבשריד מחפשים אחות, והגעתי לכאן".
איך קיבלו אותך בשריד?
"יפה מאד. התחלתי לנהל את המרפאה ועשיתי זאת במסירות ובמחויבות גדולה מאד. בשנת 84' הכרתי את אוריאל, בן הקיבוץ, והתחתנו. מהר מאד נולדה הבת הגדולה אליה, ואחריה בת האמצעית רננה והבן הקטן ניתאי".
במסגרת עבודתה במרפאה בשריד הובילה שץ פרויקטים רבים בקיבוץ ומחוצה לו. "פרויקט אחד עסק בחולה הסופני", היא מספרת. "היה לי חשוב למצוא דרך לתת לו למות בביתו". פרויקט נוסף הגיע מתוך צורך בקיבוץ. "בשנת 91' הייתה בשריד מגיפה של הפרעות אכילה בקרב הבנות המתבגרות. כל נושא הפרעות האכילה היה מאד לא ידוע עדיין. למדתי אותו לבד ופיתחתי מודל להתערבות קהילתית בהפרעות אכילה. המודל הצליח מאד בקיבוץ, וגם במוסד החינוכי במזרע. הוזמנתי להרצות עליו בארץ ובחו"ל ופרסמתי אודותיו מאמרים בעיתונות מקצועית. במקביל נפתח בגבעת חביבה מרכז לטיפול בהפרעות אכילה ועברתי לעבוד שם".
איפה החיים הפרטיים בכל העבודה והנתינה הזו?
"זה באמת לא היה קל, ושילמתי את המחיר. בשנת 2000, אחרי נישואים טובים למדי. התגרשתי מאוריאל".
למה?
"הגעתי למיצוי הקשר הזוגי, הרגשתי שנגמרה האהבה. יחד עם זאת, הייתי בוחרת בו שוב כאבי ילדיי. הוא איש משפחה ואב נפלא לילדינו".
בקיבוץ לא קיבלו יפה את הגירושים?
"בודאי. כעסו עלי מאוד, שפטו אותי ורבים נתקו עמי את הקשרים. אף פעם לא הבנתי את הצורך "לקחת צד" בסיטואצית חיים כל כך פרטית ואינטימית. הרי אף אדם איננו יודע מה מתרחש בחדר המיטות הזוגי. אך אוריאל הוא בן שריד, ואני לעומת זאת 'זרה'. נתנו לי חדר בפאתי הקיבוץ שבו גידלתי את שלושת ילדי. באותה תקופה הייתי אדם לא קל, מהיר חמה לפעמים. החיים שייפו אותי בצורה גסה וזה יצא החוצה".
איך קיבלו הילדים את הגירושים?
"בהפתעה, לא היו מבחינתם כל סימנים מקדימים. בתהליך היה קשה מאד עבור כולם. זאת איננה חגיגה עבור אף אחדג מהמעורבים, גם לא עבור זה המחליט לסיים את הקשר הזוגי. הרגשתי שהתליך היה קשה במיוחד עבור בתי הגדולה. היא כעסה עלי מאד ואני לגמרי מבינה אותה. ניסיתי לשתף אותם בהחלטה, להסביר, לבקש סליחה. כשהגיעה בתי הבכורה לכיתה י"ב, היא עשתה עבודת גמר בנושא תפיסת הנישואים אצל ילדים להורים גרושים. ברגישותה ובחוכמתה הרבה, היא בקשה ממני לסייע לה בעבודה. זה היה תהליך משמעותי של ריפוי עבור שתינו. היו לנו שיחות רבות, מלאות פתיחות ושיתוף. האהבה בינינו גדלה והתפתחה, והיום אני רוצה להאמין שיש בינינו מערכת יחסים טובה של אם ובת. גם עם בתי האמצעית ובני הקטן יש לי היום יחסים קרובים מאד, ילדי מאוד מערבים אותי בחייהם. זו תוצאה של השינוי שעברתי, הפכתי לאמא אחרת, לאדם אחר".
כלומר?
"אחרי חמישים שנה של הקשבה לאחרים, התחלתי להקשיב לעצמי. החופש שלי חשוב לי מאד ולא יכולתי להגשים אותו עם בן זוג. יש אנשים, כמוני, שפשוט לא מתאימים לזוגיות. אחרי הפרידה מאוריאל עשיתי רביזיה בכל תחומי החיים, אישית, רגשית, הורית, מקצועית, חברתית, רוחנית, לא השארתי אבן על אבן. הייתי בת 45 והרגשתי שהגיע הזמן להתבונן אל תוכי פנימה, בסיפור של אבא שלי. היו שם הרבה פצעים לרפא".
התחלת לטפל בעצמך.
"נכון. הרבה יותר קל לטפל במישהו אחר מאשר בעצמך. אני חושבת שאצל שיעור גבוה מהמטפלים, הטיפול באחרים מגיע ממקום של לא לטפל בעצמם. לטפל בעצמך דרך שליח. אני החלטתי שמספיק. אחרי הפרידה עשיתי גם 'עזיבה פנימית' מהקיבוץ. בהתחלה ממקום קורבני, 'אכלו לי, שתו לי', אבל אחר כך הבנתי שזה פשוט טבע האדם. אסור לשפוט אנשים כשהתנהגותם לא עולה בקנה אחד עם הרצונות שלך. אין חברויות אמיתיות בקיבוץ, אנשים חרדים מאד לפרטיות שלהם. היום יש לי המון חברויות מחוץ לשריד, ומכיוון שאני מרותקת לבית, יש לי עולם ומלואו באמצעות האינטרנט".
חצי מחצית הכוס המלאה, כבר אמרנו.
