הוליווד וכנסיית הנעורות
מאת שרית שץ
פורסם לראשונה בפייסבוק, 10.2020
הקולנוע עבר שלבי התפתחות רבים מאז ימי הראינוע ותקופת הסרט האילם שבא בעקבותיו. התמונות הנעות במהירות החומקת מן העין ויוצרת אשלייה, היו במובנים רבים אמצעי לבידור ההמונים וכמקור מפלט ומקלט מקשיי החיים והיומיום. עם השנים הפך הקולנוע, במיוחד זה האירופאי, לאמנות
בתקופתנו אנו הלכה הוליווד צעד אחד רחוק מידי. הקולנוע, מממניו, יוצריו ומשתתפיו הפכו את עורם מבפנים החוצה והיו לשופר פוליטי ואמצעי לאינדוקטרינציה והטמעת האג'נדה של השמאל המערבי, בדומה לקולנוע הקומוניסטי הרוסי המגויס. הקהל החכם חש בכך ולכן מצביע ברגליים.
אחת הדוגמאות המובהקות לכך, הוא כישלונו המביך של הסרט "המלאכיות של צ'רלי" המבוסס על סידרת פולחן משנות ה-70 ועל סרט שובר קופות משנת 2000.
אך המלאכיות של 2019, הפכו למלאכיות פמיניסטיות מגוונות - אחת לבנה, אחת שחורה, אחת לסבית - אפשר לסמן וי, וי ו-וי. מי רוצה ללכת לסרט פעולה עם קופסה גדולה של פופקורן חם, כדי שישטפו לו את המוח? לסרט פעולה הולכים לצפות ב... פעולה, לא כדי להשתתף מאונס בשיעור של החוג למגדר.
הקהל הישראלי גם הוא חש כבר שנים רבות בפוליטיזציה של הקולנוע לכיוון אחד בלבד: שמאלה, במיוחד בכל הנוגע לסכסוך הישראלי-פלשתיני. זאת הסיבה מדוע סרטים ישראלים מצליחים בחו"ל, בתעשייה הנשלטת באופן מוחלט, על ידי השמאל. מה הפלא שמה שאנו מכנים "סרטי בורקס" הפכו בארץ לסרטי פולחן?
אהוד מנור עסק בשינויים שעברו על הקולנוע, בשירו הנפלא "לפני שהקולנוע הפך לאמנות" ובביצוע הנהדר של "הטוב, הרע והנערה":
לְפָנַי שֶׁהַקּוֹלְנוֹעַ הָפַךְ לְאָמָּנוּת
הָלַכְנוּ אֵלָיו לַחֲלוֹם.
לִפְנֵי שֶאַנְטוֹנְיוֹנִי נֶחְשַׁד בִּגְאוֹנוּת
אָהַבְנוּ לָלֶכֶת כָּל יוֹם וְלִרְאוֹת
שְׂפָתַיִם וְרַגְלַיִם,
בְּרִילַנְטִין וְרַיְן טִין טִין,
גְּבֶרֶת עִם קַמֶלְיוֹת,
בֵּין הַשֵּׁיח' וְאלָאדִין.
בַּסְּרָטִים שֶׁל פַּעַם יְכֹלֶת לֶאֱהֹב,
עִם הַשִּׁירִים שֶׁל פַּעַם יְכֹלֶת לַעֲגֹב.
יָכֹלְתָּ לָשִׂים אֶת הַיָּד וְלִלְחֹשׁ לָהּ,
יָכֹלְתָּ לָשֶׁבֶת בַּצַּד וְלִלְחֹשׁ לָהּ.
אני זוכרת היטב את הימים בהם הליכה לקולנוע הייתה אירוע מיוחד לקראתו התלבשנו יפה. התרגשנו וחיכינו בחוסר סבלנות לעליית המסך ולשאגתו הרועמת של ליאו האריה ששרת אותנו נאמנה מאז 1957. עידן זה נעלם ואיננו עוד ואת ליאו השואג של אז מחליף היום ליאו מזויף מפיקסלים. 
אין זה סוד שהוליווד על ידועניה, מינתה את עצמה לכוהנת הגדולה של הנחלת השלמות המוסרית לציבור ההדיוטות הנחות. אנשי השבט ההוליוודי אינם עוסקים עוד באמנות או בבידור, או באמנות הבידור. הם הפכו לפעילים פוליטיים קולניים עד כדי החרשת אוזניים ועוסקים בכך מעל כל במה אפשרית ובלתי אפשרית. הם עושים זאת ביהירות אופיינית בשעה שהם שוכחים למי הם חייבים הכרת תודה: לקהל הצופים המשלם במיטב כספו, כדי ליהנות, לא כדי שהוליווד תנסה להנדס מחדש את תודעתו.
באופן עקרוני, כל עוד נשמר האיזון, אין בכך כמובן כל פסול. זכותו הבסיסית של אדם בדמוקרטיה מתוקנת - מונח הולך ונעלם, היא זכות חופש הביטוי והבעת הדעה. אך הוליווד איננה מביעה סתם כך דעה בנונשלנטיות. היא ממוקדת מטרה ומפעילה לחצים ללא הרף מתוך מטרה להשפיע ולקבוע מדיניות וסדרי עדיפויות בכל תחום אפשרי, למרות שאנשיה אינם נבחרי ציבור. שהרי מבחינתם כל העולם במה וגו'. באופן נרקיסיסטי מאמינים ידועני הוליווד שהשמש זורחת להם אתם יודעים מהיכן, ולפיכך דעתם חשובה יותר מזו של הפלבאים.
המכבש ההוליוודי שכלי הנשק שלו הם מסך הכסף ובמות האוסקר, האמי וגלובוס הזהב, דוחף לציבור בעל כורחו את התאוריה הביקורתית, את פוליטיקת הזהויות, פמיניזם, 72 המגדרים, השבריריות הלבנה, זכויות היתר של כל מי שהוא לבן, רעיון הגזענות הממוסדת, ההתחממות הגלובלית ומה לא. את משנת כנסיית הנעורות מתחילתה ועד סופה.
בהוליווד יש אולי מגוון מגדרי, אתני, גזעי וכיוצא בהללו, אך היא עוברת לדום מתוח, פושטת את בגדי המעצבים המפוארים שהיו יכולים לפרנס משפחות רבות, והופכת באחת לשורת מקהלה המדקלמת יוניסונו את המשנה הסדורה של כנסיית הנעורות כשהיא עומדת על קוצו של יוד. ומה קורה למי שאיננו בוחר להצטרף לצעדת שורת המקהלה על השטיח האדום? רבים וטובים למדו על בשרם ועל כיסם, שתרבות הביטול והחיסול פועלת בהוליווד, במלוא עוזה. כל אדם האוחז בדעות שונות מאלה של הכוהנת הגדולה מטעם עצמה, הופך להיות מודר, מורחק ומוחרם, או שהוא בוחר בדלית ברירה לחיות חיי שקר במחתרת. זאת ניתן ללמוד מעדויות רבות של שחקנים, במאים, כותבי תסריטים ובעלי תפקידים אחרים בהוליווד, כמו דיוויד מאמט המחזאי.
רק אנשים כמו קלינט איסטווד הרפובליקני בדעותיו, יכולים להשמיע בגלוי ואף בהתרסה את דעותיהם, כי איסטווד איננו זקוק להוליווד כפי שהיא זקוקה לו.
כאמור, כיום יש להוליווד חלק משמעותי בשליטה על השיח הציבורי: על עיצובו, על העברתו והנחלתו ועל הטמעתו בחברה. הדבר נכון לגבי תחומים רבים, אך היא מקפידה לכפות את משנתה הסדורה, במיוחד זו הנוגעת לתרבות המוסר החברתי, לסדרי העדיפויות החברתיים-תרבותיים ולערכים באופן כללי. זו המשנה היחידה המקובלת ואין בילתה. קרי: הוליווד, כמו מרכזים רבים בעלי כוח, בעולם, מגויסת באופן מוחלט לצדו השמאלי של המפה, כשהיא שוכחת את יעודה המרכזי.
אין זה סוד שהוליווד איננה מקום בו עומדים צדיקים גמורים. אפילו בעלי תשובה אינם עומדים שם ודי לנו אם נציץ במדורי הרכילות המאוסים, בעת ישיבה בחדר ההמתנה של רופא השיניים. לעתים עדיף כאב שיניים על קריאת הנכתב בהם בידיעה שמאחורי האקסביציוניזם החולני עומדים אנשים אמיתיים שנאה דורשים אך לא נאה מקיימים. ומהם אנו למדים בפירוט על גבול הפורנוגרפי, שהוליווד שטופה בסקס, סמים, נהרות אלכוהול, בגידות, קנאה ושנאות, היא גדושה בשערוריות ומסיבות חשק והכסף זורם בה כמים. 
מוסר על שלל רבדיו ומורכבותו, איננו הצד החזק של עיר החטאים וזאת בלשון המעטה. לכן, היא כלל איננה מצויה בעמדה של הטפה ולבטח לא חינוך. דוגמה אחת מיני רבות נוגעת לדוגמנית ואשת הטלוויזיה כריסטי טיגן. טיגן הנה פעילה פוליטית נמרצת ותומכת של אליזבת וורן לה תרמה ממון רב. כמו לידוענים רבים, גם לטיגן מיליוני עוקבים בטוויטר. מחשש שתרבות הביטול והחיסול תחזור אליה כבומרנג, מחקה כריסטי בימים האחרונים מאות אלפי פוסטים ועשרות אלפי חשבונות משתמש בטוויטר, מחשש שמא יגלו דורשי רעתה, שלדים בארונה. ולמי מאתנו אין שלדים קטנים או גדולים, בארון? אך מרביתנו לא מציגים אותם לראווה בכיכר השוק הוירטואלי. גם אין אנו מטיפים לאחרים מה נכון ומה איננו נכון, בבחינת האורקל מדלפי.
כשותפיה לחוזה בלתי כתוב, אנו, קהל הצופים, מצפים מעיר הסרטים שתספק לנו חלומות, מתח, צחוק, הרחבת דעת, בילוי והנאה, תיתן מענה ליצר ההרפתקנות והמציצנות שלנו וכאשר היא מגביהה באמת מעלה, היא אמורה לספק לנו אמנות במיטבה.
בחוזה בין הוליווד לצרכניה, מעולם לא נכלל סעיף, גם לא בכוכבית ו/או אותיות קטנות ו/או נספחים, האומר שתפקידם של ידועניה, הוא להרביץ בנו תורה ומוסר כהורה הנוזף בילדו, וללמדנו ערכים מהם ומה הם טוב ורע. אין זה מתפקידה להטיף לנו על אהבת אדם, גזענות, הורות וגידול ילדים, מעמד האישה, אורח חיים, שפה נכונה, מה מותר ומה אסור לומר, במי לבחור וכיוצא בהללו. ידועני הוליווד אינם מוסריים או נעלים יותר מאף אחד אחר ודעותיהם אינן משמעותיות ולו כזית יותר מזה של המוכר במרכול, הגננת, האחות או נהג המשאית.
ולמרות זאת, הוליווד נוטלת היום חלק מרכזי בכפיית הפשיזם הזוחל של השמאל ובמהומות הפורצות ברחבי ארצות הברית. תופעה זו לא החלה היום, אך היא החמירה באופן קיצוני, בשנים האחרונות. גם ערוצים הידועים בהטייתם הבולטת לשמאל, כבר אינם יכולים לעמוד מול האמת הזועקת מהוליווד. הוליווד מנצלת כיום ניצול ציני, את הכלים רבי העוצמה המצויים לרשותה ובהם אנו נותנים אמון, ובכך פוגעת במיליונים רבים של בני אדם, החל מהגיל הרך ועד לגיל הבינה.
אנשי הוליווד לא יוצאים חלילה מטירותיהם המפוארות, המוגנות על ידי שומרים מסוקסים. זה אלים מידי, מלוכלך מידי וכרוך במאמץ רב מידי. אפשר להסתפק בפוסט צדקני ומתנשא, ב-Imagine של לנון הלעוס עד זרא, שלא לומר צבוע וכפול מוסר ולהפיצם בלחיצת כפתור – ללא איפור ומחלצות, ברשתות החברתיות. אפס מאמץ וטונות של מס שפתיים.
במהומות האלימות המתרחשות כיום בארצות הברית (ובתיאום מוחלט שאיננו יד המקרה, גם אצלנו) ידועני הוליווד גייסו מיליונים רבים של דולרים כדי לשחרר בערבות כל מי שנעצר על ידי המשטרה על מעשים שבימים כתיקונם היו נחשבים לפשעים, כמו ונדאליזם, הרס בתי עסק, הצתות, אלימות ועברות אחרות על החוק. עד היום נאסף עבור הארגון הגזעני והפשיסטי BLM, סכום דימיוני של למעלה מביליון וחצי (!!!) דולר. חלק ממנו שלשלו אנשי הוליווד לקופת הארגון העשיר גם כך ממילא (סורוס, בוודאי שסורוס).
הנה דוגמה אחת מהתנסותי האישית, ויש רבות נוספות.
אני מאוד אוהבת סרטים. אני צופה בסוגות שונות, וביניהם אהובים עלי במיוחד מה שמכונה בפי הציבור"סרטים תקופתיים". אתם יודעים - בתי מלוכה מפוארים, שמלות קרינולינה מרשרשות, כרכרות הדורות רתומות לסוסים צחורים, נשות חצר מפורכסות ותככניות, אינטריגות ומאבקי כוח מאחורי הקלעים ולפניהם, גברים יפי מראה העוסקים ללא לאות בפוליטיקת חצר חסרת רחמים, בריתות ובגידות וחוזר חלילה. בקיצור, סיפורי אגדה למבוגרים.
אך מעל לכל, אם הסרט עשוי בצורה טובה ונאמנה פחות או יותר לעבר, אני גם לומדת היסטוריה בדרך מהנה ביותר. לכן, אין כל פליאה בכך שהתכוננתי לצפות בשמחה בגירסה חדשה (2018) של הסרט "מרי מלכת הסקוטים". הסרט מביא את הסיפור המפותל והמורכב של מערכת היחסים בין שתי בנות דודות: מרי סטיוארט האלמנה בת ה-19, מלכת סקוטלנד הקתולית, לבין דודניתה מלכת אנגליה, אליזבת הפרוטסטנטית בת ה-28, החשה מאוימת מטענתה של מרי לכתר אנגליה. בקיצור: חומרים עסיסיים ופוטנציאל נהדר לסרט טוב ואולי אף משובח.
לאחר 5 הדקות הראשונות של הסרט, נפגשתי עם שיח בין נשות החצר הבכירות על מלכתן האהובה. אליזבת הרדוויק, אשת אצולה מפורסמת מהתקופה ההיא ניהלה את נשות החצר של המלכה ועל פיה נשק דבר. בסרט מגלמת אותה שחקנית יפה אך אסייאתית במוצאה, מה שלא יתכן כמובן על פי רוח אותה תקופה. למרות השעה המאוחרת, פקחתי את עיני בתדהמה, אך החלטתי שכדאי להמשיך. נאנחתי אנחה של אכזבה. לאחר כמה דקות הגיע זמן השינה של המלכה. נערותיה מכרכרות סביבה בצחקוקים רמים, ומכינות את מלבושי הלילה שלה. אחת הנערות היא/הוא טרנג'נדר שחום עור, לבוש בחצאית מלמלה קצרצרה, מתרוצץ כאחוז תזזית סביב מלכתו. ככל שהמשכתי לצפות בסרט בחוסר רצון גובר, פשטה בי התחושה שכופים עליו הר כגיגית. כעבור כ-10 דקות צץ על המסך שגריר אנגליה לסקוטלנד, סר תומס רנדולף האצילי שנשלח לתווך בין שתי הנשים הנצות. כצפוי, גבר גבוה, בנוי לתלפיות, חגור חרב מוזהבת ולבוש מדי שרד, ולתדהמתי הרבה, גם הוא עורו עשיר במלנין.
בהתחשב בעובדה שעלילת הסרט מתרחשת אי שם במאה ה-16, הצהרת המפיקים כי הסרט מביא את סיפורן ההיסטורי של שתי הנשים בהתבוסס על המקור, הנה שקרית. הסרט ששתסריטו נכתב על ידי אישה ובויים על ידי אישה, הנו שליח רב-זהויות של הוליווד שמפליאה לעשות מה שהשמאל עושה היום בכל תחומי התרבות - "מתקן" את העבר דרך הנרטיב של ההווה. ואם העובדות מקלקלות את הנרטיב, פשוט משנים אותן. שכן, לא רק שאופי ליהוק התפקידים לסרט מוליך שולל וגונב דעת, הוא לא חכם על פי שום אמת מידה הגיונית, הוא מעוות את המציאות, מפיץ תכנים שקריים והוא בלתי מוסרי. זאת הסיבה מדוע היסטוריונים רבים יצאו באופן נחרץ כנגד עיוות הההתרחשויות.
הסרט ניסה לדחוף לי לגרון בזונדה, כמו בפיטום אווזים, את פוליטיקת הזהויות ואת התיאוריה הביקורתית, על רקע סיפור היסטורי. לכן חוסר האמון פינה מקום לכעס. הרגשתי שמנסים לעשות בי מעשים בניגוד לרצוני ושוטפים את מוחי באופן גלוי ולא סובלומינלי. על כך יש להוסיף את הלעג לאינטליגנציה של הצופים והזלזול בהם. חשתי כי תרמית זו, היא בגידה גלויה ובוטה בקהל הצופים ובי באופן אישי. הסרט לא הצליח בקופות גם כי היה גדוש בסצינות מיניות בוטות, עד כי הוא כונה על ידי חלק מהמבקרים "פורנוגרפיה של ההיסטוריה". למרות ההפקה המפוארת, הוא לא זכה בשום פרס למעט פרסים על המוזיקה והתלבושות. 
הבמאית ג'וליה רייכהרט זכתה בפרס האוסקר 2020, לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר "מפעל אמריקאי" (American Factory). מפיקי הסרט הם ברק ומישל אובמה. זו זכיית האוסקר השנייה! של הזוג אובמה החולש על נטפליקס, שגם היא נגועה באופן בוטה בפוליטיקה פורנוגרפית ולכן אינני צופה בסרטים של נטפליקס. אין כמו הפקת סרטים כדי להנחיל להמון אג'נדה פוליטית וליצור בהם "תודעה כוזבת". כך עשו ברוסיה הסובייטיית וכך עושים עד היום בסין ובצפון קוריאה.
הבמאית הפמיניסטית שאמרה לאחר מכן שכל מה שהיא זוכרת מטקס האוסקר זה "ים של גברים לבנים" עלתה נרגשת לבמה להודות על זכייתה. בקול נרגש הודתה לקהל המשועמם כשהמפסידים נעים באי נוחות בכסאותיהם המרופדים. בנאום התודה הדגישה רייכהרט שמצב החברה ישתפר באופן משמעותי אם "פועלי כל העולם יתאחדו". הגברת רוצה להצליח היכן שמרקס נכשל. יתכן שלקתה מעט בזכרונה, כי הסיסמה הזאת נוסתה בעבר ועלתה למין האנושי בעשרות מיליוני קורבנות. בכל מקרה ימתין לה נהג הלימוזינה שהיה מאוד רוצה להתאחד, במגרש החנייה צפוף נערי השירות, מרביתם בעלי רמת מלנין גבוהה, עד שתסיים לחגוג עם חבריה מפוארי הבגדים, כבדי הסיליקון, מתוחי הפנים וענודי התכשיטים הבוהקים.
"כשהייתי צעיר וחופשי דמיוני היה בלתי מוגבל, חלמתי לשנות את העולם. ככל שגדלתי והחכמתי, גיליתי שהעולם לא ישתנה, ולכן צמצמתי את חזוני והחלטתי לשנות רק את ארצי. אבל גם היא נראתה עמידה בפני שינוי. כשבגרתי והגעתי אל שנות הדמדומים שלי, בניסיון נואש אחרון, התפשרתי על שינוי משפחתי בלבד, הקרובים אלי ביותר, אבל אבוי, לא היה להם דבר להציע.
ועכשיו, כשאני שוכב על ערש דווי, זכית בתובנה עמוקה: אילו רק שיניתי את עצמי תחילה, אז הייתי משנה את משפחתי. מתוך ההשראה והעידוד שלהם, הייתי מסוגל אז לשפר את המדינה שלי, ומי יודע, אולי אפילו הייתי משנה את העולם ". כתובת על קברו של נזיר קתולי מהמאה ה-11.
ג'יימס מורו, מסקיי ניוז אוסטרליה, על כנסיית הנעורות ההוליוודית
